>> המקרה הבא הוכיח לי שכדי שהמסר שלך יעבור, אין צורך להיכנס למגננה או להטיף לאחרים בגנות הרכילות. במשרד שלנו הייתה עובדת שלא זכתה לאהדה רבה. היא הייתה טיפוס קשה ועוקצני, והצטיירה כמי שלא תהסס לתקוע לך סכין בגב. בשלב מסוים הייתי צריכה לעבוד איתה על פרויקט כלשהו, שבו הייתי זקוקה באמת למומחיות שלה. היא הייתה מאוד סבלנית איתי, הסבירה לי את הדברים הבסיסיים שהייתי צריכה לדעת, ולמדתי ממנה המון. גם אם הייתה בה עוקצנות כלשהי, היא לא כוּונה כלפיי באופן אישי. מי יודע, ייתכן שהיא פשוט לא ראתה בי איום. בכל אופן היא הייתה בסדר גמור איתי, ואני הפקתי תועלת רבה מהעזרה שלה.

>> לאחר תקופה ישבתי עם כמה מעמיתיי, ומישהו דיבר באופן מזלזל על אותה אישה. הוא פנה אליי ואמר: "את הרי היית צריכה לעבוד איתה, נכון שהיא נוראית?" עניתי לו: "אתה יודע, האמת היא שלמדתי ממנה המון ואני חייבת לה תודה גדולה על העזרה שלה בפרויקט הזה". לא אמרתי שעדיף שלא נדבר עליה או שאינני רוצה לעסוק ברכילות – פשוט סיפרתי על הניסיון האישי שלי איתה. נושא השיחה השתנה, הפגישה הסתיימה, אבל לאחר מכן שמתי לב שמשתתפי השיחה כיבדו אותי בשל האופן שבו הגבתי. נכון, אותה אישה לא הפכה פתאום לחביבת הקהל, אבל בכל זאת נתפסתי פתאום כאדם שרואה טוב בזולתו. היה לי מזל. ה' שׂם בפי את המילים הנכונות לאותו מצב.

אם נשכיל לשמור בעיקר על עצמנו ולהימנע מכל הצורות של לשון הרע ורכילות בהתנהלותנו היומיומית. לאט אך בבטחה, ניצור לעצמנו ולחברינו סביבה מוגנת ונעימה יותר. סביבה שכיף להתנהל בה. וכיהודים מאמינים שומרי תורה ומצוות, סביבה שאינה בגדר 'כת מדברי לשון הרע', שממנה יש להתרחק כמפני אש.

בפרק הבא נעסוק בשאלה המעניינת והשכיחה: מה קורה כאשר נוצרת התנגשות בין איסור לשון הרע לדרישות מקום העבודה? ניקח לדוגמה את הסיטואציה הבאה: הבוס שלך מבקש ממך הערכה על ביצועיו של עובד אחר; האם מותר לך לכתוב הערכה שלילית, כאשר זוהי האמת?

הפוסט דוגמה אישית בהימנעות מלשון הרע הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בעולם החינוך המורכב של ימינו, דמותו של רכז החינוך החברתי מתבלטת כדמות מפתח להתפתחות הערכית והחברתית של תלמידינו. תפקיד זה, החורג מגבולות הלימוד הפורמלי (אך משפיע עליו), מהווה ציר מרכזי בעיצוב אישיותם וזהותם של אנשי דור העתיד.

תחום החינוך החברתי הוא תחום אקדמי הנלמד ככל התמחות חינוכית (בדומה למתמטיקה או תנ"ך), והוא עוסק בדמותו של המחנך בתפקידו כבונה אדם וכאדריכל חברתי. השמות המוכרים למרכז התחום ברמה הבית־ספרית הם "רכז חינוך חברתי ערכי" (במערכת החינוך היסודית), ו"רכז חינוך חברתי קהילתי" (במערכת החינוך העל יסודית). בפועל הגדרות התפקיד הן זהות: הרכז מנכיח את הערכים ושם אותם במרכז העשייה הבית־ספרית (תוך הפיכת ״ציטוטים״ לערכים בעלי משמעות עבור התלמידים, כאלו שמוכנים לשלם עליהם מחיר).

הרכז אמון גם על סיוע למחנכים בפיתוח מיומנויות רכות (כנכתב בטור על המחנך) וזאת בסיוע של היועץ החינוכי במידת האפשר, ופועל לחיבור ההורים והקהילה למוסד החינוכי על מנת ליצור מעבר חלק של התלמיד לעולם המבוגרים ולקהילת השייכות שלו.

הרכיב ״חברתי״ עוסק בחיבור נכון שהרכז ישאף לייצר בין התלמיד לחברה הקרובה והרחוקה שלו (כיתה, משפחה, עם ישראל וכו׳). רכז החינוך החברתי הוא חבר צוות הנהלה במוסד לצד הרכז הפדגוגי והיועץ (ועוד בעלי תפקידים בעת הצורך), והוא המוביל החינוכי של המוסד תחת השראתו של המנהל.

תחום החינוך החברתי (שהוא בעצם במילה אחת: חינוך) התגבש מתוך עולם החינוך הבלתי פורמלי ותנועות הנוער (שמיקודם בהטמעת ערכים), ומתוך פרקטיקות שיועדו בעבר לשימוש עם נוער בסיכון (שנצרכו לחינוך ממוסד). הרבה מהעוסקים בתחום פועלים בחוסר ידע ומשום כך האפקטיביות של הטמעת הערכים והתוצאות לטווח ארוך תלויה במקצועיות ובידע של הרכז.

כחלק משינוי פני הדור ואתגרים ייחודיים של המאה ה-21, כיום תחום זה עובר שינוי גדול ומחליף את תפקידו מ"תוסף מזון" ל"מנה עיקרית". ישנם אנשי חינוך שמתוך אינטואיציה מנסים לפעול בדרך זו, אך הידע והמקצועיות הקיימים היום מאפשרים קיצור דרך ושיטתיות שהם תנאי להצלחה של מוסד חינוכי להתנהל בשיטה זו.

אחד הליקויים של עולם החינוך החברתי הוא שחלק מהמנהלים (ובעיקר מנהלות, במערכת החרדית) תופסים את התחום כתחום נראותי שצריך לגייס אליו את מפיקת האירועים הטובה ביותר, אך זו טעות שגורמת לכסף רב להתבזבז דרך אירועים יקרים ללא תכלית חינוכית, ובטח לא לתוצאות בטווח הארוך ("גם כי יזקין").

רכז החינוך החברתי הוא דמות מפתח במערכת החינוכית, האחראי על גיבוש והובלת התפיסה הערכית-חברתית של בית הספר. תפקידיו כוללים יצירת "מצפן ערכי" המנחה את הפעילויות החינוכיות, בניית תכנית חינוכית שנתית, ניהול הצוות החברתי, ויצירת מוטיבציה בקרב תלמידים ומורים. הרכז אחראי על תכנון וביצוע פעילויות חברתיות וערכיות, ארגון אירועים ואחריות על נראות ודברור הפעילויות מול גורמים שונים.

בנוסף, הרכז מנחה את הצוות החינוכי בהטמעת תכנים ערכיים, מפתח כלים פדגוגיים, ויוצר שיתופי פעולה עם גורמים בקהילה. הוא מוביל תכניות לפיתוח מנהיגות תלמידים, מטפח יוזמות תלמידים, ואחראי על יישום תוכניות ערכיות וחברתיות ארציות תוך התאמתן לצרכי בית הספר והקהילה. תפקידו מהווה את "המנוע החינוכי" של המוסד, ומתמקד ביצירת מוטיבציה ועידוד מעורבות פעילה של התלמידים בחיי בית הספר.

בשבוע הבא נפרט על אודות מגוון תפקידי המפתח של הרכז החברתי.

הפוסט הכרת אנשי המקצוע: רכז החינוך החברתי (הקהילתי-ערכי) | חלק 1 הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

התפיסה לגבי מהותה של "ישיבה" חייבת להיות של "בית חינוך". לפני שהצוות נחשב למרנן ורבנן, עליהם להיות אנשי חינוך המסוגלים לגשת נכון ובשפה חינוכית לכל תלמיד לפי דרכו. כאשר חסר בתהליך החינוכי, אין להתפלא אם יש חוסר חיבור לחיי התורה.

שמעתי על מו"ז מרן הגרש"ז אוירבך זיע"א שהיה לומד מוסר זמן ממושך לפני השיעור היומי שמסר. כשנשאל על כך, הסביר: "היות והכנתי שיעור שעות מרובות בהשקעה גדולה, ויתכן ויהיה בשיעור תלמיד שלא יקשיב, זה יכול להכעיס אותי. לכן אני לומד מוסר כדי שאוכל להבליג ולא לפגוע בו". הוא, ר' שלמה זלמן, היה איש חינוך טרם היותו מרן פוסק הדור.

תפקידם של אנשי הצוות הוא להיות מחנכים שכל צעד שלהם מדבר בשפה חינוכית. על התלמיד לחוש בטוח שרבו הוא מלאך ה', ולכן יבקש תורה מפיו ויתבונן בכל תנועה שלו. כפי שדוד המלך אומר בתהילים: "פִּי צַדִּיק יֶהְגֶּה חָכְמָה וּלְשׁוֹנוֹ תְּדַבֵּר מִשְׁפָּט", שיבואו אנשים לשמוע מפיו דרכי חיים, "תּוֹרַת אֱלֹקָיו בְּלִבּוֹ לֹא תִמְעַד אֲשֻׁרָיו". מי שמפנים דברי אלוקים חיים בליבו זוכה שכל תנועותיו והליכותיו יהיו מוצלחות.

המחנכים הגדולים של האומה הם הנביאים. בעוד שלרוב חושבים על נביא כמי שמחולל נסים גדולים, התורה בפרשת השבוע מדגישה דווקא את הדמות החינוכית שבאישיות הנביא. שליחותו של הנביא היא להיות מסייע לעמו להבין את עצמו ואת הליכות ה' עמו – להיות איש חינוך העוזר לעם להכיר את עצמו, וכתוצאה מכך להכיר את ה'.

הרש"ר הירש מסביר בפירושו לפרשה (פרק יח, פסוק כא):

"עשיית נסים והגדת עתידות אינן התפקיד העיקרי של נביאי ישראל ואינן תכלית שליחותם. הנביאים אינם אלא כלי שרת בידי ה', הם מסייעים לעמם להבין את עצמו ואת הליכות ה' עמו ועם עמי האנושות. הם מגלים לו את פשר ההווה ואת משמעות ציפיותיו לעתיד, כדי לחזק את לבו בעשיית הטוב ולהזהיר אותו מן הרע; וכך הם נוסכים בו אומץ לב ונאמנות לה' ולתורתו בכל הליכות העתים. זה תפקידם העיקרי של נביאי ישראל, כפי שעודנו גלוי לפנינו בדבריהם. בזכותם נעשה ישראל לעם ההיסטורי המהלך דרך ההיסטוריה בעין פקוחה הצופה את ה'. מה מעטים הנסים הידועים לנו על כל האנשים – מישעיה ועד מלאכי – שרוח ה' פעמה בלבם ונבואתם מאירה בכל הדורות שלאחריהם, וכל הנסים הללו לא היו תכלית לעצמה אלא כולם עמדו בשירות אותו תפקיד לאומי עליון".

לסיכום, לפני שאנו מחפשים אנשים השולטים בכל התורה כולה, עלינו לדאוג שמי שיחנך אותנו ואת ילדינו יהיו אנשים שיעזרו לנו להבין את עצמנו, ועל ידי כך נבין את רצון ה'. מי שחושב שקודם יבין את רצון ה' ואחר כך את עצמו, לא יגיע לתכלית האמיתית.

הפוסט ואנשי חינוך תהיו לי! הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

שאלה זו מתעצמת כאשר אנו נכנסים לחודש אלול, חודש של רחמים, התחזקות וקבלות טובות. קול פנימי מייאש לוחש לנו: "עזוב אותך, כמה פעמים כבר ניסית ללא הצלחה? מה הסיכוי שהפעם תצליח? ומהי בכלל המשמעות של ניסיונות אלו?"

כמענה לקולות מחלישים אלו, תורתנו הקדושה מעניקה לנו בפרשת השבוע, מפתח של זהב ומצפן משמעותי, הממקד אותנו ומאיר לנו את הכיוון הנכון. כך אומרת התורה: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר השם אלוקיך נותן לך… צדק צדק תרדוף".

מבאר השפת אמת זצ"ל ביאור נפלא: כאן נתנה לנו התורה הקדושה הבטחה שיש ביכולתו של האיש הישראלי להציב לעצמו את הגבולות הראויים על פי התורה – להיות השופט והשוטר של עצמו. גם אם נראה לך שזה קשה מאוד, דע לך, אומר ה' יתברך, שזה אפשרי. ובדרך שאדם רוצה לילך, בה מוליכים אותו.

העיקר שיבקש את האמת וירחק עצמו מן השקר, כנאמר "צדק צדק תרדוף" ו"מדבר שקר תרחק". הדגישו הצדיקים שלא מצינו הרחקה מדאורייתא בשום איסור תורה אלא בשקר, להראות חומר האיסור.

התורה מדגישה שצריך לרדוף את הצדק כי אי אפשר לבוא לגמרי לאמיתות האמת בעולם הזה. לכן הציווי הוא לרדוף אחר הצדק והאמת באופן תמידי, ולהיות מודע לעובדה שכאן בעולם הזה לעולם האדם איננו מוצדק כראוי.

נמצאנו למדים יסוד חשוב: מה שנדרש מכל אחד ואחת מאיתנו בעולם ההתמודדות הוא ההחלטה והדביקות העיקשת לאחוז באמת, לרדוף אחריה ולהתרחק מהשקר. זה מה שנדרש מאיתנו – לעשות עוד צעד ועוד צעד במסלול הזה של רדיפת הצדק והאמת.

התוצאה המושלמת להיות לחלוטין אמיתי אינה אפשרית כאן בעולם המעשה. מה שנדרש מאיתנו זו ההשקעה והרצינות בדרך, בשלבים, בפעולות. והתורה מבטיחה לנו שתי הבטחות: ראשית, זה אפשרי. שנית, אם נעשה את זה נזכה בעולם הבא לשלמות ואמת מבוררת לחלוטין.

"צדק צדק תרדוף" – משימתנו להמשיך להילחם, לרדוף אחר האמת והצדק בכל יום מחדש. הניצחונות הם בידיו יתברך, אך ההתמדה בדרך, ההליכה הנחושה קדימה – זו המשימה שלנו, וזו גם ההצלחה האמיתית שלנו.

הפוסט רדיפת הצדק הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הפסוק מתייחס לחכמים ולצדיקים, ולא בכדי. איסור השוחד אינו מוגבל רק לטיפשים ולרשעים שאינם מבינים מהו דין אמת, אלא חל גם על חכמים וצדיקים העלולים להיות מושפעים ממנו.

עם זאת, עלינו לשאול: כיצד ייתכן שצדיק יושפע משוחד? האם ברגע שקיבל שוחד, אין הוא מאבד את מעמדו כצדיק? התשובה לכך טמונה בדברי חכמינו, שהרחיבו את איסור השוחד גם ל'שוחד דברים'. כלומר, שוחד שאינו כספי אלא מתבטא בטובות הנאה מילוליות, מחוות קלות של כבוד וכדומה.

באופן כללי, נראה שחז"ל יצאו מגדרם כדי להמחיש עד כמה רחבים גבולותיו של איסור השוחד. בגמרא במסכת כתובות (קה:) מסופר על רבי ישמעאל בר' יוסי, שאריסו נהג להביא לו סל פירות בכל ערב שבת. פעם אחת הקדים האריס והביא את הסל ביום חמישי. כשנשאל לפשר השינוי, הסביר בפשטות: "יש לי היום דין תורה אצלך, וניצלתי את ההזדמנות שאני עולה אליך כדי להביא גם את הסל". רבי ישמעאל השיב מיד: "אם כך, אני פסול מלדון אותך". באותה סוגיה מובא גם סיפור על האמורא שמואל, שפסל את עצמו מלדון בעקבות סיוע קל שקיבל בירידה מספינה.

העיקרון בבסיס איסור השוחד הוא פשוט: ממון, טובת הנאה או כבוד עלולים להטות את שיקול דעתו של האדם, ואין אדם שיכול להתגבר לחלוטין על הטיה זו. רש"י מדגיש זאת בפירושו: "ולא תקח שוחד – אפילו לשפוט צדק". כלומר, גם אם האדם נחוש בדעתו לדון על פי האמת והיושר, עדיין אסור לו לקבל שוחד.

היכולת לשפוט באובייקטיביות עומדת בניגוד מתמיד לנטייה האנושית הטבעית לפעול על פי האינטרס האישי. התורה מכירה בחולשה אנושית זו, ובמקום לדרוש מהאדם להיות על-אנושי ולהתגבר על ההטיה האישית, היא מורה לו להימנע לחלוטין ממעורבות בדין שיש לו בו אינטרס או עניין כלשהו. זו הסיבה שהפסוק אינו עוסק ברשעים אלא דווקא בצדיקים.

חשוב להדגיש כי עקרונות איסור השוחד אינם מוגבלים לשופטים ודיינים בלבד. בעל ערוך השולחן (חושן משפט ט, א) מרחיב את תחולת האיסור: "ולאו דווקא דיין אסור בקבלת שוחד אלא אפילו *כל הממונים וכל העוסקים בצרכי ציבור* אף שאין דיניהם דין תורה ואסורים להטות הענין בשביל אהבה או שנאה וכל שכן על ידי לקיחת שוחד". כלומר, כל עמדה שלטונית הכוללת הכרעות עלולה להיות מושפעת מעיוות השוחד. חשוב לציין שגם כאן, המונח "שוחד" אינו מתייחס רק לממון, אלא גם ל"שוחד דברים".

בעניינים ציבוריים קיימת הטיה נוספת הקשורה למעמד ושררה: לעתים, מנהיג נדרש לחזור בו מעמדה שהייתה נכונה בעבר אך כעת אינה רלוונטית. אולם, שיקולי כבוד עלולים למנוע ממנו לעשות זאת. במקרים אחרים, הכרעה מסוימת עשויה לדרוש עמידה איתנה מול קולות קיצוניים.
איש ציבור צריך להיות מודע להטיות אלו ולא להטות את משפט הציבור בגללן.

עוד ראוי להוסיף, כי חוץ מההקשר הציבורי והמשפטי, איסור השוחד רלוונטי גם לחיי כל אדם מישראל. לפתחו של כל אחד מאיתנו מוטלות הכרעות אישיות כבדות משקל, חלקן בעלות פוטנציאל להטות את מהלך חיינו לכיוונים שונים. בהחלטות אישיות אלה, אנו עלולים "להטות משפט" ו"להכיר פנים" במובן של הליכה בעקבות הכבוד או המעמד, השררה או טובת ההנאה האישית.

לעתים, ההטיה אינה נובעת אפילו מטובת הנאה מיוחדת, אלא פשוט מרצון לדבוק במוכר ובישן. גם על מצבים אלו בחיינו האישיים חל העיקרון האלוקי של "לא תטה משפט ולא תכיר פנים". עלינו להיזהר מ"התעוורות" הנגרמת מ"שוחד" זה ולהימנע מסילוף הדרך הנכונה בגלל הטיות אישיות אלו.

הפוסט השוחד הציבורי והאישי הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.