בשנים האחרונות אני זוכה ללמד קורס שעוסק בנושא ואני רואה עד כמה הוא לא מדובר מספיק, והתוצאות, במקרי קצה של יחסי הורים ומורים שעלו על שרטון, מדברות בעד עצמן.

בדרך כלל הטור מכוון להורים, אך טור זה הוא משותף ומכוון ״גם וגם״. אם אתם הורים, שלחו אותו ברוח טובה ועם מילות נימוסין למורים. אם אתם מורים – שתפו אותו עם ההורים. ידע הוא כוח והוא מסייע לתקשורת מיטבית וליצירת שפה משותפת.

פרופ׳ יצחק פרידמן, חוקר חשוב בעולמות החינוך, מציע לנו כלי פשוט להבנת מערכת היחסים בין הורים לבית הספר. בואו נבין איפה אנחנו נמצאים בתוך הסקאלה שלו ונבדוק איך אפשר להצליח יותר בחינוך הילדים דרך ניהול קשר בריא עם השותפים שלנו.

המודל של פרידמן: הבנת דפוסי היחסים בין הורים לבית הספר

במודל קיימים ארבעה דפוסים מרכזיים ביחסי הורים-בית ספר, המבוססים על שני צירים: מידת ההזדהות עם מטרות בית הספר ומידת המעורבות בפעילויותיו:

1. לא מזדהים ולא מעורבים: הורים שאינם מזדהים עם הצוות החינוכי, בתוך תוכם הם אפילו מתוסכלים, אך גם אינם מעורבים או מפריעים למוסד.

2. מזדהים אך לא מעורבים: לעומת ההורים מהקבוצה הקודמת, ההורים כאן מזדהים עם הצוות החינוכי, ותומכים בהם, אך ללא נקיטת מעורבות ובלי לסייע למוסד בעשייתו החינוכית.

3. מעורבים אך לא מזדהים: בקבוצה זו נמצאים הורים המעורבים מאוד, ״אכפתניקים״, אך אינם מזדהים עם הצוות החינוכי – בשפה הלא פוליטיקלי-קורקט: הורים אלו הם "הסיוט של כל מנהל".

4. מזדהים ומעורבים: בקבוצה זו נמצאים הורים המזדהים עם מטרות בית הספר ועם הצוות החינוכי, ומעורבים באופן פעיל – כאשר הורים אלו לא מציקים מדי אלא פועלים בשותפות הם יהיו ״ועד ההורים המושלם".

אז תכל׳ס, מה עושים?

1. זיהוי וטיפוח דפוסי היחסים

מורים: נסו לזהות את דפוס היחסים של כל הורה עם בית הספר. זה יעזור לכם לתקשר באופן יעיל יותר. שימו לעצמכם מטרה לחזק את האמון של ההורים במוסד החינוכי. חשבו על התפיסה שלכם כלפי ההורים: האם הם ״נטל״ או ״נכס״?

הורים: חשבו על היחס שלכם למוסד החינוכי. האם אתם מזדהים עם מטרותיו? האם אתם מעוניינים להיות שותפים יותר? האם אתם מתנהלים מול המוסד באופן של ״שגר ושכח״ או שאכפת לכם, ואתם מוכנים להשקיע בילדיכם כדי שיצמחו לתפארת? האם אתם תופסים את אנשי החינוך כ״בייביסיטר״ זול או כמשאב של מקצועיות והכלה?

2. יצירת הזדמנויות למעורבות והזדהות

מורים: ארגנו ערב היכרות בתחילת השנה שבו תציגו את חזון בית הספר ומטרותיו. הציעו להורים מגוון אפשרויות למעורבות ושותפות, מרמות נמוכות ועד גבוהות של מחויבות.

הורים: הציעו עזרה. קבעו לכם ביומן לשאול את המורה לפני אירועים, חגים או טיולים: ״האם אני יכול/ה לעזור במשהו״? בקשו מילדכם לספר משהו טוב על המורה שלו ושלחו מכתב תודה עם העתק למנהל ולמפקח.

3. בניית אמון ותקשורת פתוחה

מורים: שלחו הודעה אישית לכל הורה פעם בחודש, עם נקודה חיובית על ילדם.

הורים: שתפו עם המורה מידע חשוב על ילדכם שיכול לסייע בקליטתו בכיתה. אל תניחו שהוא ינחש לבד. תעזרו לו לעזור לילדכם. זו משימה משותפת.

4. למורים – התאמת הגישה לכל קבוצת הורים

– עבור הלא מזדהים ולא מעורבים: נסו ליצור קשר אישי ולהבין מה חשוב להם בחינוך ילדיהם, ומה דרכי התקשורת המועדפות עליהם. הביעו אמפתיה לעבודה קשה של ההורים וצרו מבצעים ואירועים משתפים כגון: אבות ובנים, אמהות ובנות, מחברות קשר עם מחמאות וחתימות.

– עבור המזדהים אך לא מעורבים: הציעו הזדמנויות קלות ונגישות למעורבות. בדקו את תחומי העיסוק של ההורים ונסו לבקש מהם דברים שקשורים אליהם וניתנים לעשיה עבורם בקלות.

– עבור המעורבים אך לא מזדהים: נסו להבין את נקודות המחלוקת ולמצוא דרכים לגשר על הפערים. לעיתים מענה רך, אמפתיה והבהרה שמוסדות חינוכיים השתנו, והילדים היום חווים חוויה טובה יותר ממה שאותם הורים חוו (חשש של הרבה הורים) – יכולה לסייע.

– עבור המזדהים והמעורבים: הדגישו את האחריות והסמכות של המוסד על הנעשה בו אך בד בבד תנו להורים אלו תפקידי מפתח ואחריות משמעותית בפרויקטים בית ספריים.

5. קביעת ציפיות ונהלים ברורים

– הגדירו יחד את דרכי התקשורת המועדפות (וואטסאפ, מייל, טלפון) כולל שעות וימים לתקשורת שאינה חירום.

– קבעו לוח זמנים לפגישות ועדכונים קבועים לאורך השנה.

– הסכימו על גבולות ברורים: מתי ואיך לפנות זה לזה. קריטי ממש להצלחת התקשורת.

התמודדות עם אתגרים בתחילת השנה

1. מעורבות יתר: כאשר יש הורים מעורבים מאוד אך לא מזדהים, נסו לתעל את האנרגיה שלהם לכיוונים חיוביים ולמצוא דרכים לבנות הסכמות. הם רוצים לסייע – כבדו את זה.

2. ציפיות לא מציאותיות: במקרה כזה, קיימו דיאלוג פתוח כדי להתאים ציפיות ולבנות הבנה משותפת של תפקידי ההורים ובית הספר.

לסיכום, בתחילת השנה יש לנו הזדמנות ייחודית לעצב מחדש את היחסים בין ההורים למורים ולבנות שותפות חזקה.

יחד, תוך הבנה והתחשבות, נוכל ליצור סביבה חינוכית מיטבית עבור ילדינו.

שתהיה לילדנו ותלמידינו שנת לימודים פורייה, מוצלחת ומלאת שיתוף פעולה.

בהצלחה!

הפוסט קשר הורים-מורים: הזדמנות להתחלות חדשות הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הוא מבטא את כאבו במילים כואבות: "בַּמָּה אֲקַדֵּם, אוֹ מַה רְפוּאָה אֲבַקֵּשׁ, כְּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה הָיִיתִי, כְּעֶבֶד מוֹרֵד עַל אֲדוֹנָיו, כְּתַלְמִיד חוֹלֵק עַל רַבּוֹ, אֶת אֲשֶׁר הִתַּרְתָּ אָסַרְתִּי, וַאֲשֶׁר אָסַרְתָּ הִתַּרְתִּי… אֵת אֲשֶׁר הֵקַלְתָּ הֶחֱמַרְתִּי, וַאֲשֶׁר הֶחֱמַרְתָּ הֵקַלְתִּי".

במקום אחר, חסיד ברסלב עומד בפתח חדרו של רבו, שבור לחלוטין, מבקש נחמה. לא לחינם טרח ימים ולילות להגיע אל הצדיק לעצה. "אין לי טעם עוד בלימוד תורה, איבדתי את הטעם באידישקייט". רבי נחמן מרגיע אותו ומכוון אותו אל התיקון: "וכמה בני אדם פסקו מלימודם לגמרי על ידי ריבוי הדקדוקים שלהם, ומאומה לא נשאר בידם. אבל כשירגיל עצמו ללמוד במהירות בלי דקדוקים הרבה – התורה תתקיים בידו, ויזכה ללמוד הרבה מאד, גמרא ופוסקים כולם, ותנ"ך ומדרשים וספרי הזוהר וקבלה ושאר ספרים כולם" (שיחות הר"ן, עו).

בחור ישיבה, לאחר שנה בישיבה גדולה, מוצא עצמו במשבר. בתחילה היה נרגש ושמח, אך כעת הוא שבר כלי. הוא לא מחכה לאלול הקרוב, הוא לא רוצה להתחיל, אין לו טעם. הוא לא יודע להצביע בדיוק על מקור הבעיה, אבל קשה לו. אוי לו אם יעיז לספר על זה למישהו. ואז נתקלים עיניו בדברי הרש"ר הירש על הפסוק: "אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ".

הרש"ר הירש מפרש: "אל תמציא לך דרכים חדשות של עבודת הא-ל; אל תבקש להתרצות לא-להיך בדרכים שונות מאלה שנקבעו על ידיו. רק אם תעשה בנאמנות את מה שהוא ציווה, תביע את הכניעה שהוא מצפה לה ממך. הוא הטיל עליך מצוות והורה לך כיצד לקיים אותן, ומצוות אלה ודרכי קיומן מבטאות את רצונו. הן אומרות לך מה הוא מצפה ממך ומה עליך לעשות כדי לעצב את חייך על פי רצונו. כדרך שאין בהן פרי מחשבות לבך אלא הן תכתיב א-להיך, כן אסור לך לתקן אותן, להוסיף עליהן או לגרוע מהן. עם כל תוספת או מגרעת הן תחדלנה להיות תכתיב א-להיך". עד כאן לשונו.

בני הדור הצעיר חייבים להתחנך לקיום מצוות התורה המדויקות בתורה ובשולחן ערוך, ללא תוספות מיותרות. יש להמתיק, לחבר ולהנגיש את התורה, להסביר עיקר וטפל, ולהבחין בין החומרות האמיתיות לאלו שנוספו. רק כך נוכל לכוון את הדור הצעיר ללמוד "במהירות בלי דקדוקים הרבה", ולזכות ללמוד "הרבה מאד, גמרא ופוסקים כולם".

הפוסט המשבר ופתרונו הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

אף שהדברים ידועים, חשוב לחזור ולהזכירם, במיוחד בדורנו. כפי שלימדנו הרמח"ל, לעתים דווקא הדברים המפורסמים ביותר הם אלה שנשכחים בקלות. לכן, הבה נתבונן מחדש במצוות המעשר ובברכה הטמונה בה.

חז"ל במדרש תנחומא מספרים לנו על אדם שהקפיד על מצוות מעשר. שדהו הניבה אלף מידות, והוא הפריש מאה למעשר. מהנותר, התפרנס בכבוד כל ימיו. בנו, שירש את השדה, התחיל להפחית מהמעשר, וראה – השדה הפחיתה את יבולה בהתאמה. לבסוף, כשעמד על טעותו, אמרו לו קרוביו: "לשעבר היית בעל הבית והקב"ה כהן, ועכשיו נעשית כהן והקב"ה בעל הבית".

מה למדנו מסיפור זה? הקב"ה, בעליה האמיתי של הבריאה כולה, מציע לנו "חוזה שותפות" מיוחד. הוא אומר לנו: "אתם תהיו בעלי הבית. תנו לי עשירית, ותשע העשיריות יהיו שלכם". כאשר אדם טועה לחשוב שהכל שלו ומעכב גם את החלק העשירי, הקב"ה מזכיר לו את האמת בדרך מוחשית.

עוד אמרו חז"ל: "עשר בשביל שתתעשר. עשר כדי שלא תתחסר". איזה מפתח לשגשוג כלכלי טמון כאן! אילו היינו שומעים על יועץ פיננסי שמבטיח הצלחה כלכלית בסבירות גבוהה, היינו רצים אליו ומשלמים כל הון. והנה, בורא העולם מגלה לנו סוד מאחורי הפרגוד – הפרשת מעשר היא המפתח לשמירה על הונכם ולפתיחת צינורות שפע חדשים.

ואם כל זה אינו משכנע מספיק, מעניק לנו הבורא "אחריות מוצר". בספר מלאכי נאמר: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר… ובחנוני נא בזאת אמר ה'… אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די." זוהי הזמנה ייחודית לבחון את הבטחת ה', דבר שבדרך כלל אסור.

כפי שמסביר המלבי"ם, בניגוד לאיסור הכללי לנסות את ה', במצוות מעשר מותר לנו לבחון את ההבטחה האלוקית. זאת משום שאין זה ניסיון להוכיח משהו חדש על ה', אלא בחינה של מה שכבר הובטח. ה' מבטיח ברכה שתעלה על כל מגבלות הטבע, "עד בלי די".

מה המסקנה לדורנו? למי שמעוניין לייצב את מצבו הכלכלי ולצאת ממצב של דוחק לשפע, יש כאן עצה מעשית: קבלו על עצמכם בנחישות לתת מעשר מכל הכנסה. דברי התורה נצחיים הם, והמקיימם בתמימות ובאמונה שלמה יזכה בוודאי לברכה המובטחת.

הבה נאמץ מצווה זו בשמחה ובאמונה, ונראה כיצד ברכת ה' מתגשמת בחיינו.

הפוסט סוד העושר היהודי הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

מדוע דווקא לגבי איסורים אלו הקדימה התורה את היותנו בנים למקום? רש"י רואה בכך קריאה לישראל להיות "נאים", כראוי לבניו של מקום, "ולא גדודים ומקורחים". ועדיין צריך ביאור במה זה שונה מאיסורים נוספים של השחתת הגוף כדוגמת כתובת קעקע, שבהם לא הוזכר היותנו בניו של ה'.

הרמב"ן הביא את פירוש האבן עזרא, שכבנים של ה', אל לנו להצטער יותר מדי במות הקרובים, אלא עלינו לסמוך על אבינו שבשמים כבנים הסומכים על אביהם שלא יעשה להם רע. אולם עיקרון זה נכון לגבי כל סבל שמגיע לאדם, ואילו הפסוק מורה שהוזכרו איסורים אלו דווקא בהקשר למוות. ואכן, הרמב"ם (הל' ע"ז יב, טז) כתב שהקורח ראשו או השורט בבשרו על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים, פטור.

על כן נראה לומר שעיקר מנהג הגויים להתגודד ולקרוח קרחה הוא למת, משום שמעשים אלו הם פגיעה בגוף וניוולו, והאבל עושה זאת כדי לבטא שאל מול המוות הגוף מאבד את חשיבותו. הגוי הנוהג כך פועל מתוך תחושת ייאוש. בפגיעתו בגופו הוא מבטא את התפיסה ש"הכל הבל הבלים" – כלומר, שהחיים חסרי משמעות ותכלית. לפי השקפה זו, אין חשיבות אמיתית לגוף, שנתפס רק ככלי זמני המכיל את החיים לפרק זמן קצוב.

לעיוות זה, הרואה בגוף כלי בלבד ומתייאש אל מול המוות, יש שתי צורות ביטוי. הצורה הראשונה היא כאשר אדם מגיע למסקנה שאין משמעות לחיים בכלל. תפיסה זו מובילה ל"הבל הבלים" במובנו השלילי ביותר, כפי שמתואר בתחילת ספר קהלת לפני שמגיע למסקנתו החיובית. במצב זה, האדם מאבד כל תקווה ומוטיבציה לחיות חיים משמעותיים, בניגוד גמור לתפיסה התורנית של "ובחרת בחיים". הצורה השנייה, שאולי מסוכנת אף יותר, היא כאשר אדם מאמין שאין לחיים בעולם הזה שום משמעות, והוא מייחס ערך רק לעולם הבא. גישה זו עלולה להוביל להתעלמות מהאחריות שיש לאדם בחייו הארציים ומהתפקיד שהועיד לו ה' כשנפח נשמה בתוך גופו.

כנגד השגיאה הזו באה התורה ומלמדת – בנים אתם לה' אלוקיכם. עובדת היותנו בנים לה' מהווה תגובת נגד לזלזול בגוף. הכיצד? נראה לבאר זאת על פי דברי המשנה במסכת אבות: "הוא היה אומר, חביב אדם שנברא בצלם, חבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר 'כי בצלם אלהים עשה את האדם'. חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר 'בנים אתם לה' אלהיכם'".

במשנה זו מונח חידוש גדול. היא מציבה שתי קומות: כל אדם חביב בשל היבראו בצלם אלוקים, ועם ישראל חביבים בשל היותם בנים למקום. אלו לא שני דברים נפרדים, אלא שתי מעלות העומדות אחת על גבי רעותה. כל אדם נברא בצלם אלוקים ומשמעות הדבר היא שהוא 'שגריר' כביכול של אלוקים כאן בארץ, מכאן חביבותו של כל אדם שנברא בצלם. על כך נוספת החביבות של ישראל אשר מייצגים את אלוקים בארץ ביתר שאת כי הם בניו ויש להם תפקיד לגלות את כבודו בארץ. זוהי אינה מעלה נפרדת אלא תוספת על קודמתה.

על פי המשנה, נוכל לבאר את משמעות הפסוק. ההבנה שיש לאדם תפקיד בארץ, והקב"ה נפח כביכול בגופו נשמת חיים כדי שיהיה נציג האלוקים בזה העולם, יש בה כדי לדחות כל מחשבת טעות בנוגע לחוסר המשמעות של העולם. אין להעלות על הדעת שהגוף מזולזל וחסר ערך, אם אתה עשוי בצלם ובדמות והקב"ה בחר אותך כבן שלו לגלות את ייחודו בארץ.

בנים אתם לה' אלוקיכם – פירושו של דבר שגופכם אינו רק עשוי בצלמו של אלוקים, אלא אתם בניו חביביו שנבחרו לייצגו בארץ. תודעת התפקיד הזו עומדת נגד מנהגי הגויים להתגודד או לשים קרחה בין העיניים למת. ההבנה שיש לנו שליחות בעולם מעניקה משמעות אינסופית לאדם החי בעולם הזה – משמעות ששום מפגש עם המוות אינו יכול לה.

הפוסט בָּנִים אַתֶּם לַה' הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

כשהתושב הגיע למחרת, ר' ינאי היה פסקני בהרבה, ואמר: אדוני, אתה צריך לקצוץ את העץ שלך. כשאותו תושב שלף את 'הקלף המנצח', ואמר "רגע, אבל גם לך יש עץ כזה!", אמר לו ר' ינאי: לך לחצרי ותבדוק. אם יש שם כזה עץ, אתה לא חייב לקוץ את העץ שלך. כשאותו תושב יצא החוצה, הוא לא הבחין בעץ, שכן ר' ינאי דאג לקוץ את העץ באותו הלילה.

אנקדוטה זו מופיעה בגמרא בסוף פרק 'חזקת הבתים' (בבא בתרא ס.), והיא מדגימה כמובן את החשיבות בכך שלא נכפה על אחרים סטנדרט שאנו לא עומדים בו (קשוט עצמך תחילה, בלשון הגמרא), אבל היא מדגימה גם עיקרון נוסף, והוא הנכונות לפעול בעולם על אף הסיכוי לשגות.

הגמרא מסבירה כי ר' ינאי היה סבור כי אנשים נהנים מצילו של העץ שפולש לרשות הרבים, אך בזמן שהוא שמע כי מתלוננים על העץ, הוא הבין שהערכתו הייתה שגויה. תושבי אותה העיר העדיפו את התנועה המהירה והחופשית ברחובות על פני הצל. ולכן הוא מיד הורה לקצוץ את העץ. ר' ינאי לא חשש בתחילת הדרך לתת לעץ לפלוש לרשות הרבים. הוא הסתמך על תחושתו והערכתו, אך הסתמכות זו הייתה מלווה בנכונות לקצוץ את העץ מיד כשיבחין שהעץ איננו לרוחם של בני רשות הרבים.

התנהלות זו מזכירה ויכוח מעניין נוסף שנתקלנו בו השבוע. הגמרא מספרת (בבא בתרא נח.) כי ר' בנאה נקלע לוויכוח עם המלכות על השאלה מי ראוי להיות דיין. הם טענו כי 'כל אדם שתבעו אותו לדין' לא ראוי להיות דיין, אך ר' בנאה טען כי רק 'אדם שהורשע וחויב לשלם ממון בדין' לא ראוי להיות דיין.

דומה ששורש הוויכוח בין ר' בנאה לאנשי המלכות נסוב סביב השאלה העקרונית הזו, האם האדם השלם הוא אדם שעליו להיות בלתי מעורב בעולם בשביל לא לטעות. ר' בנאה סבור כי האדם השלם שראוי גם להיות דיין, אמור להיות אדם שמעורב בעולם ולכן גם חשוף לתביעות ואולי אף לטעויות. הוא הופך להיות לא ראוי להיות דיין כשהוא לא מכיר בטעותו עד לפסק דין חלוט. דבר זה עולה בקנה אחד עם התנהלותו של ר' בנאה גם בפסיקת דין, כפי שהגמרא שם מספרת, ר' בנאה לא נמנע מלפסוק דיני ממונות באמצעות אינטואיציה ודרכים יצירתיות.

הצורך במעורבות בעולם, והביקורת על התנזרות מוחלטת מעיסוק מעשי בעולם, עולה גם בסוגיה החותמת את פרק חזקת הבתים, ומדגישה את הצורך לאזן בין הצורך באבלות על ירושלים, לבין הצורך להטיל על הציבור רק גזרות שניתן לעמוד בהן. ר' יהושע 'נטפל' לאלו שלא אכלו בשר אחרי החורבן, ואמר להם כי לפי ההיגיון הזה, הרי שאתם צריכים גם להפסיק לאכול פירות ולשתות מים, בגלל הביכורים וניסוך המים. ייתכן שעומק טענתו של ר' יהושע היא שכל התנהלות (אבלות או החמרה אחרת) שמביאה לניתוק מלא מחיי היומיום, סופה מוכיח שיש בה משהו שגוי.

תורת חיים היא תורה שמתקיימת בתוך החיים, ולא במקביל ובמנותק מהם.

הפוסט תורת חיים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.