התשובה היא כן. אין לשמוע ניבול פה גם במקרים שסירוב כזה עלול לגרום לנו אי־נעימות, ולפגוע ב”דרכי השלום” שלנו במקום העבודה. הגמרא במסכת שבת (לג.), העוסקת בהשלכות החמורות של ניבול פה, מציינת כי גם על שמיעה פסיבית חל איסור:

“אמר רב חסדא: כל המנבל את פיו – מעמיקין לו גיהנום, שנאמר (משלי כב יד) ‘שׁוּחָה עֲמֻקָּה פִּי זָרוֹת’ [כלומר, המנבל את פיו, ‘פי זרות’, מעמיקים לו את השוחה בגיהנום]. רב נחמן בר יצחק אמר: אף שומע ושותק, שנאמר (שם) ‘זְעוּם ה’ יִפָּל שָׁם’ [אפילו אם הוא עצמו אינו מדבר כלל]”.

במקום אחר (כתובות ה:) קובעת הגמרא שאחד מתפקידי אצבעות הידיים הוא “שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון – יניח אצבעותיו באוזניו”, וכך לא ישמע את הדיבורים האסורים. 

אני נתפסת במקום העבודה שלי כמישהי שונה, תמימה יותר, מכל השאר. בכל פעם שאחד מעמיתיי מתחיל לדבר בשפה נמוכה, אחת העובדות המבוגרות נעמדת לידי ומניחה את כפות ידיה על אוזניי. היא עושה זאת בחיוך, אבל באופן שמעמיד את כולם במקום ומעביר מסר שהם לא יכולים לדבר כך בנוכחותי. מעולם לא הערתי להם על כך דבר. הם קלטו את העניין לבד, ומנסים לשמור על שפה נקייה במחיצתי.

אחד הסיכונים הכרוכים בניבול פה הוא שאנו עצמנו עלולים להתחיל להשתמש בשפה כזו. אבל גם אם זה לא קורה, כמעט בלתי אפשרי שלא לאבד את הרגישות בנושא.

תלמידה שלי לשעבר, שהתקבלה לעבודה כעובדת סוציאלית בבית־חולים פסיכיאטרי, שלחה לי מייל ובו ביקשה לדעת האם יש לי רעיונות טובים כיצד להתמודד עם שפע המילים הגסות שהיא נחשפת אליהן ללא הפסקה. היא חששה שתאבד את הרגישות ותפתח “עור של פיל” ביחס אליהן. לצערי הייתי עמוסה באותה תקופה בעבודה ובהתחייבויות משפחתיות, כך שהמייל שלה חמק ממני במשך חודשיים. בסופו של דבר השבתי לה שבכל פעם שהיא שומעת מילה גסה – כדאי שתאמר פסוק מתהילים שיעזור לה להרגיש מחוברת לה’. היא הודתה לי על עצתי, אבל ציינה שלמרבה הצער היא הגיעה מעט מאוחר מדי: “מי היה מאמין שעד לא מזמן הייתי כל־כך תמימה וביקשתי את עצתך בנושא; כעת המילים הללו כבר לא מטרידות אותי עוד… ועברו בסך הכול חודשיים! כל־כך מהר איבדתי את הרגישות לשפה, אבל מעכשיו אשתדל ליישם את עצתך”.

***

שנים ספורות במקום העבודה החילוני הספיקו כדי להקהות את רגישותי לשפה מסוג זה ברובה הגדול. זה מצער אותי מאוד, אבל בינתיים לא מצאתי דרך לתקן זאת. אני מבחינה באותה בעיה גם אצל חברותיי. אחת מהן, שעובדת כקלינאית תקשורת בבית ספר ממלכתי, התחילה להשתמש בביטוי מסוים שאף פעם לא היה חלק מאוצר המילים שלה. מצד שני, יש לי שתי חברות שעזבו מקומות עבודה בגלל השפה הנוראית שרווחה שם, ועברו לעבודה אחרת שמתאימה להן יותר מבחינה רוחנית. אני מעריצה אותן על כך.

הפוסט האזנה פסיבית לדיבורים אסורים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הטור הזה יעסוק בתפקידו של המטפל הנפשי.

כאשר ילדינו נתקלים בקשיים רגשיים או/ו התנהגותיים שאינם במסגרת הידע של צוות בית הספר, עלינו לשקול פנייה לטיפול נפשי מקצועי. לעיתים ההצעה תגיע מהצוות החינוכי, לעיתים מדובר על אתגרים שצוות חינוכי אמיתי אמור לדעת לסייע בהם, אך בחלק מהמוסדות יש חוסר בידע חינוכי של פיתוח מיומנויות חברתיות-רגשיות, ולכן בחירת מוסד חינוכי היא גם חלק מהסיפור.

אולם אם נחזור למצבים שבאמת דורשים טיפול, החלטה זו מלווה לעיתים בהתלבטויות. כיצד נשלב בין החינוך הראוי עבורנו לבין הגישות הטיפוליות המודרניות? איך נתמודד עם החשש מסטיגמה כלפי הטיפול וסטיגמות חברתית? והאם טיפול בכלל עוזר?

התמודדות עם סטיגמות כלפי טיפול נפשי היא אתגר משמעותי. חשוב להבין שבקשת עזרה היא סימן לחוזק, לא לחולשה. כדאי לשתף אנשי אמון בסביבתכם ולהסביר את חשיבות הטיפול. זכרו, בריאות הנפש חשובה לא פחות מבריאות הגוף, ודאגה לה היא מצווה של “ונשמרתם מאוד לנפשותיכם”. ניתן גם להיעזר ברב או דמות משמעותית עבורכם שיכולים לתת גיבוי ולגיטימציה לתהליך הטיפולי. תמיכה סביבתית זה תמיד טוב.

האתגר המרכזי בשימוש בכלי הטיפולי נובע מהתנגשות אפשרית בין גישות טיפוליות מסוימות לבין ערכים יהודיים. למשל, גישות פסיכולוגיות המבוססות על ה״אני״ עשויות לעודד אינדיבידואליזם קיצוני, המנוגד לתפיסה היהודית של ציות לציווי האלוקי. דוגמה לכך היא מטפל המעודד מתבגר להתמקד אך ורק ברצונותיו האישיים, מבלי להתחשב בהלכה, או בהשלכות על משפחתו.

אולם, אין פירוש הדבר שעלינו להימנע מטיפול נפשי. להפך, עלינו לחפש דרכים לשלב את הטיפול עם ערכינו.

הנה כמה עקרונות מנחים:

בחירת גישה טיפולית מתאימה: חפשו מטפלים המשלבים טכניקות התנהגותיות-קוגניטיביות ומכבדים את הערכים שלכם. שימו לב שאת תהליך הטיפול כדאי לחבר עם משמעות ויצירת חלום, מה שפחות קיים בעולם הטיפול.

שילוב רפלקציה ואמונה: תהליכי התבוננות פנימית ורפלקציה יכולים להשתלב היטב עם עקרונות האמונה. אלו כלים חינוכיים בעיקרם שמטפל יכול להשתמש בהם כחלק מהטיפול.

מעורבות משפחתית: שילוב המשפחה בתהליך הטיפולי חיוני להצלחתו.

סבלנות והתמדה: הטיפול הנפשי הוא תהליך הדורש זמן. תנו לטיפול את הזמן שלו בלי לדחוק את הקץ.

חיזוק זהות יהודית: שלבו לימוד תורה, תפילה והשתתפות בחיי הקהילה כחלק מהתהליך הטיפולי. הנפש צריכה להתמלא בטוב.

שיתוף פעולה עם רבנים: במיוחד בקהילה החרדית, כאמור לעיל, שיתוף פעולה עם רבנים יכול לתרום משמעותית לתהליך הטיפולי, במיוחד למי שעבורם הם דמות משמעותית.

מרכזי ייעוץ תורניים: ישנם מרכזים המשלבים טיפול מקצועי עם הכוונה דתית. מומלץ לפנות למרכזים אלו בסוגיות ייחודיות בהן הם מתמחים.

איך אמור להיראות הטיפול הנפשי? 

טיפול אפקטיבי הוא תהליך מובנה ומותאם אישית. הוא מתחיל באבחון מקיף של הקשיים והצרכים של המטופל. לאחר מכן, מגבשים תוכנית טיפול עם יעדים ברורים. הפגישות הטיפוליות כוללות שיחות, תרגילים ומשימות שמטרתם לפתח מיומנויות התמודדות, לשנות דפוסי חשיבה לא יעילים, ולחזק את הביטחון העצמי. בהקשר היהודי, הטיפול עשוי לכלול גם אלמנטים של חיזוק אמוני. חשוב שהמטפל יהיה קשוב, אמפתי ומכבד את ערכי המטופל ומשפחתו.

חשוב לזכור שחינוך איכותי, המשלב ערכים עם התייחסות לצרכים הרגשיים של הילד, יכול לשמש כגורם מגן או מסייע בהתמודדות עם אתגרים נפשיים. לדוגמה, בית ספר המשלב תוכנית לפיתוח מיומנויות ובתוכה ויסות רגשי, יכול לעזור לתלמידים להתמודד עם לחץ וחרדה.

וכאן חשוב להדגיש: טיפול נפשי עוסק בסבל אנושי ובשאיפה לרווחה נפשית ואינו עוסק בערכים, אך יחד עם זאת אנחנו כהורים יכולים לחזק את הטיפול עם חינוך לערכים יהודיים ולדאוג שהטיפול לא יסתור אותן. הגישות הטיפוליות עצמן לא עוסקות בערכים אך מטפל דתי ידע כנראה לחבר ולגשר את הטיפול לערכים שלכם.

עם זאת, חשוב להדגיש: אין להתפשר על איכות והכשרת איש המקצוע. מטפל שלא עבר הכשרה מסודרת עלול לגרום נזק רב במקרה של אתגר נפשי אמיתי. תמיד בדקו את הכשרתו ורישיונו של המטפל.

בטור הבא נעסוק בתפקידו של היועץ החינוכי ונראה כיצד הוא משתלב במערך התמיכה הכולל בילדינו.

בהצלחה!

הפוסט הכרת אנשי המקצוע (חלק ראשון: טיפול) הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

רבי יצחק אלבאליה נולד לרבי ברוך (ב”ר יעקב) בחודש אייר שנת ד’תשצ”ה (1035) בקורדובה. ב’ספר הקבלה’ מתאר נכדו רבי אברהם אִבְּן דָּאוּד (הראב”ד הראשון) כי משפחת אַלְבָּאלִיָּה היא מהוותיקות והמיוחסות ביהדות ספרד, אשר גלתה לשם בימי חורבן בית שני בזמנו של טיטוס.

על פי תיאורו, כשגברה ידו של טיטוס על ישראל ולכד את ירושלים, ביקש השר הממונה על ארץ ספרד שישלח לו ספינה משועי ירושלים. טיטוס שלח לו מקצתם, והיה בהם איש עושה מלאכת הפרוכת ויודע מלאכת המשי, ושמו – ברוך, והוא הוליד את משפחת ברוך אלבאליה, אשר נתיישבו בעיר מרידה (Mérida) שלגדות נהר הגוודיאנה בספרד. כשחרבה מרידה, גלו ממנה לקורדובה הסמוכה והיו שם מגדולי העיר.

רבי יצחק היה תלמידו של רבי פריגורס הצרפתי שבא מצרפת לספרד. כמו כן הכירו רבי שמואל הנגיד שנודע בזיהוי כשרונות (ראו מאמרנו הקודם ביחס לרבי יצחק אבן גיאת), אליו נקשר בעבותות של אהבה והיה שולח לו ספרים ומתנות כדי שיוכל לעסוק בתורה באין מפריע.

לאחר פטירת רבי שמואל הנגיד, כשמילא רבי יוסף את מקומו, שלח לו רבי יצחק את ‘מחברת העיבור’ ושאר סודות פרי עטו. רבי יוסף השיב לו אהבה והמשיך ואף הגדיל את התמיכה ברבי יצחק, עד שביום ט’ טבת ד’תשכ”ז נרצח רבי יוסף, כשגם באירוע הזה נכח רבי יצחק, אלא שנעשה לו נס והוא ברח וניצל.

שמו של רבי יצחק החל להתפרסם בכל הארץ, והוא זכה לשני שולחנות, גדולה בתורה לצד עושר גדול. הוא קנה ספרים רבים, וביניהם את ספריו של רבי יוסף הנגיד שנתפזרו לאחר הרצחו.

בשנת ד’תתכ”ט (1069) נסמך ברבנות ובנשיאות כשהוא בן 34 בלבד, ונעשה לרבה של דרום ספרד. היה חכם ובקי בחכמות האסטרונומיה והאסטרולוגיה, כמו גם בחכמת הפילוסופיה היוונית, ושמעו הגיע לשרים ואף למלך אל־מועתמיד, שאף מינהו לשר בביתו. על שם ידיעותיו באסטרולוגיה נשכר תחילה להיות איצטגנין החצר, ולאחר מכן נתמנה לשר ויועץ המלך. את מעמדו כמדינאי, ניצל לטובת אחיו בני עמו היהודים, ובחסותו הטיבה עמם המלכות.

ספריו וחיבוריו

רבי יצחק חיבר חיבורים רבים, אך לא נותר מהם בידינו רק מאמר אחד שנדפס בשו”ת ‘תמים דעים’ לרבי אברהם בן דוד (הראב”ד השלישי) סימן רכד, שם הוא משיב על דברי הרי”ף בעניין עשיית ציצית מפשתן, ומכנהו “הרב הגדול”. 

חיבורו ‘מחברת העיבור’ העוסק בענייני קידוש החודש – אותו שלח לרבי יוסף הנגיד, אף הוא לא נמצא, אך אזכור שלו מצוי בספר ‘יסוד עולם’ לרבי יצחק בן יוסף הישראלי (בן המאה הי”ד, מאמר ד’ פרק ז’): “עד שמצאתי כתבי יד רבי יצחק בן ברוך ביטול טענותיהם”.

כמו כן חיבר ספר ושמו ‘קופת הרוכלים’ לבאר הלכות קשות בתלמוד, אבל הוא לא השלים אותו. כן חיבר הרבה פיוטים ושירים שנמצאים בספרי הקדמונים וביניהם ה’תחכמוני’ של רבי יהודה אלחריזי, אותם הוא מפאר ומשבח. בספר ‘עמודי העבודה’ מזכיר 118 שירים ופיוטים מרבי יצחק אלבאליה.

משפחתו ומכריו

רבי יצחק זכה לבן, אותו קרא על שם אביו רבי ברוך. כאביו זכה הבן להתעטר בכתרה של תורה, והוא דמות הראויה למאמר נפרד, עליה נרחיב בשבוע הבא. 

חתנו היה רבי דוד הלוי אביו של רבי אברהם בן דאוד (הראב”ד הראשון) בעל ‘ספר הקבלה’ הנזכר. מתלמידיו ידוע לנו על רבי יוסף בן צדיק מקורדובה. לכולם נקדיש התייחסות בשבועות הבאים.

בין רבי יצחק אלבאליה לבין הרי”ף היתה מחלוקת גדולה שנמשכה שנים רבות. באופן סמלי, התשובה ב’תמים דעים’ – שהיא היחידה שנשארה מכתביו וחיבוריו כאמור, היא השגה על דברי הרי”ף. עם זאת, ראוי לציין שהיתה זו מחלוקת לשם שמיים. בתשובה הנזכרת הוא מכנה את הרי”ף “הרב הגדול” כנזכר. כך גם קודם פטירתו קרא לבנו רבי ברוך, שהיה בן 17 שנים, וציווה אותו שילך לפייס את הרי”ף, וילמד תורה מפיו, וכן עשה. עם היוודע דבר פטירתו של רבי יצחק, פרץ הרי”ף בבכי תמרורים. הוא קירב ביותר את בנו ר’ ברוך והתייחס אליו כאב לבן.

יחסי אהבה וידידות היו בין רבי יצחק לרבי מאיר הלוי מיגאש, אביו של רבי יוסף מיגאש. רבי יצחק היה משדל את רבי מאיר שיניח לבנו ללמוד תורה, והוא אף תמך בו, שעה שעמד על כשרונותיו הברוכים של יוסף הצעיר, והסיק שעדיו לגדולות.

בסוף ימיו ירד רבי יצחק מגדולתו, וזאת בעקבות מלחמה שפרצה בין המלך אל־מועתמיד שרבי יצחק היה שר בממשלתו, לבין יוסוף בן תאשפין. אל־מועתמיד נפל בשבי והוגלה לאפריקה, דבר שגרר את ירידתו של רבי יצחק ממשרתו הרמה. הוא עבר לגרנדה שם חי עד יום פטירתו בחודש ניסן שנת ד’ אלפים תתנ”ד (1094), ונקבר בקורדובה.

הפוסט רַבִּי יִצְחָק אַלְבָּאלִיָּה (1035–1094) הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

מי שמודע למחלה ומטפל בה יכול להציל את עצמו מחיים קשים בכל תחום. אולם מי שסובל מזה ואינו מודע לכך, אלא אדרבה, מעמיק ברגש האומללות והופך את עצמו לצדיק מיוסר בעל נפש רחבה להכלת אחרים, הוא ממסכן בדרכו לא רק את עצמו אלא את משפחתו וכל סביבתו. הוא מרעיל את האווירה; אם הוא מורה, אזי הרחש סביבו בחדר המורים הוא של רעל שבתחילתו מגרה ובסופו פוגע. הוא עוסק בהצצה אינסופית לחיי האחרים, כמחפש דבר נעלם.

כאשר מדובר בילד, צריך להבחין האם זו דרך הימלטות ברגעים מביכים, שזה הגיוני כשזה נדיר. אך אם זה הופך לדרך חיים, מומלץ להשקיע בטיפול מקצועי בילד שזועק רחמים עצמיים בכל הזדמנות ואירוע. חשוב לזהות את הסימנים המוקדמים ולהתערב בזמן, כדי למנוע התפתחות של דפוס התנהגות בעייתי בעתיד.

הפסיכולוגיה מגדירה רחמים עצמיים כרגש בו לאדם, שלא השלים עם מצבו, חסרים ביטחון עצמי ויכולת התמודדות. הם מתאפיינים באמונת האדם בהיותו קורבן נסיבות חסרות מזל ולכן ראוי לניחומים. רגש זה נתפס לרוב כשלילי, מכיוון שבדרך כלל הוא אינו מסייע בהתמודדות, אלא מקבע את האדם במצבו הנוכחי.

רחמים עצמיים מאפשרים תשומת לב עצמית שלילית, כביכול מרגיעים ומשפרים את ההרגשה, כמו גירוד של פצע מדמם או התעסקות בשן מתנדנדת. יש בזה רוגע מדומה לכאב עמוק. אך למעשה, זוהי אשליה שרק מעמיקה את הבעיה ומונעת מהאדם להתמודד עם האתגרים האמיתיים בחייו.

אל לנו לדמיין שאנשים אלו נראים כחדי-קרן או כקבצנים בשוק. אופי חייהם מלמד אותם להיות בעלי מניפולציות ברמה הגבוהה ביותר, עד כדי כך שנדמה לך שהם דואגים לטובתך בכל ליבם ונפשם, בעוד שהמציאות היא הפוכה לחלוטין. הם מפתחים מיומנויות חברתיות מתוחכמות כדי למשוך תשומת לב ואהדה, אך בסופו של דבר, התנהגות זו מרחיקה מהם אנשים ופוגעת ביחסיהם הקרובים.

אחת מאותן דמויות שחוללו חורבן היסטורי בעקבות צורך לרחמים עצמיים בעם ישראל היה קרח. וכך מגדיר אותו הרש”ר הירש בפרשתנו, פרשת קרח פרק טז פסוק ד:

“וישמע משה וגו’. משה שמע – או מוטב: הוא הבין את המטרה ואת המניע של הטענות וההאשמות שהוטחו כלפיו. היתה זו כפירה ביסוד האלוהי של שליחותו. ואילו סברו כן מחמת טעות עיונית, היה אפשר ללמדם ולהעמידם על טעותם; אך הם הגיעו לידי כך מתוך קנאה ורדיפת כבוד. במסווה של ייצוג ענייני הכלל הם בקשו לספק את האינטרסים של עצמם ולצורך זה באו בהוכחות כוזבות ומסנוורות המחניפות לאהבה העצמית של העם. וכך ניסו לדחוק את רגלי משה ואהרן ולשלול מהם את מעמדם”.

דוגמה זו ממחישה כיצד רחמים עצמיים יכולים להוביל לא רק לפגיעה אישית, אלא גם לנזק קולקטיבי ולערעור הסדר החברתי.

אנשים אלו סובלים ממקומות חשוכים בנפשם ומפתחים הרבה מאוד התנהגויות רעות כתוצאה מתחושת הרחמים העצמיים שבה הם עוטפים את עצמם, עד לרמה שניתן לקרוא להתנהגות שלהם אלימות. הם נעשים חסרי רגש לצרכי האחר ורואים רק את עצמם. זהו מעגל חיים קשה שאם לא מטופל בזמן, הוא מביא לגירושין ולצרות קשות. התנהגות זו משפיעה על כל תחומי החיים – מערכות יחסים, קריירה, ואפילו בריאות נפשית ופיזית.

כיום הפסיכולוגיה מכירה בבעיה הזו ויש לה מענה מקצועי. טיפולים קוגניטיביים-התנהגותיים יכולים לסייע בזיהוי ושינוי דפוסי חשיבה שליליים. תרגול מיינדפולנס וחמלה עצמית יכולים לעזור בפיתוח גישה בריאה יותר כלפי העצמי והסביבה. 

אל תרחמו על עצמכם, ואם מישהו באזורכם כזה, המליצו לו בצורה חכמה לעזור לעצמו – והפעם באמת. זכרו, השינוי מתחיל בהכרה בבעיה ובנכונות לפעול. עם תמיכה מתאימה וכלים נכונים, ניתן לשבור את מעגל הרחמים העצמיים ולבנות חיים מלאים ומספקים יותר.

הפוסט לדמותו של בעל רחמים עצמיים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

יש לשים לב לאופן שבו הגמרא מציגה את המחלוקת. היא איננה מסתפקת באמירה כללית ‘נאמן’ או ‘לא נאמן’, אלא הגמרא מוסיפה גם אמירות שנראות כאמירות אגביות (הלוואי שיפרע בתוך הזמן) או אמירות שנראות טכניות למדי (אדם פורע בתוך הזמן כי קיבל כסף, ולא רוצה שיטרידו אותו, ש”ט).

בנוסף, רבים תוהים לגבי עצם המחלוקת הזו, על מה בעצם מתווכחים ריש לקיש ואביי ורבא? האם הם מתווכחים לגבי המציאות הסטטיסטית או שיש הסכמה לגביה? ויתרה מכך, האם ריש לקיש טוען שאין שום מקרה בעולם שבו מישהו החזיר את החוב תוך כדי הזמן? עוד זאת, עולה מהסוגיה שלחזקת ‘אין אדם פורע תוך זמנו’ יש מעמד חזק במיוחד (אפילו לגבות מיתומים, ואולי אפילו במקום שיש שתי כתות עדים שמתווכחות ביניהם, מסתמכים על החזקה, ש”ט).

התהיות הללו הביאו לניסוחים שונים בראשונים ובאחרונים, שעיקרם הוא לחדד כי החזקה כאן היא יותר מ’רוב’ רגיל, היא מעין אמירה גורפת על אופיו של האדם. בקונטרסי־שיעורים ניסח זאת, “כל בני האדם לא פורעים תוך זמנם, יש מקרים נדירים שבהם מתבצע פרעון תוך זמנו” וכדומה. אחרים (שיעורי ר’ שמואל כדוגמה) שמו דגש רב על כך כי למעשה מי שטוען טענת ‘פרעתי תוך הזמן’ מנסה להיפטר מתשלום חוב שלא מוטל בספק. וכטענה, זו טענה חלשה במיוחד כנגד חוב ודאי. כלומר, לפי גישה זו הטענה ‘פרעתי תוך הזמן’ איננה חלשה לכשעצמה, אלא היא חלשה בתוך ההקשר שבו יש חוב ודאי. 

דומה שיש לחדד היבט נוסף שפחות הודגש בראשונים ובאחרונים, אך הוא עומד מאחורי דבריהם, והוא חולשתה הגדולה של טענת “פרעתי תוך הזמן”. משמעותה של טענה זו היא “נתתי לך מתנה”, שכן לזמן של כסף יש שווי כספי, שהרי בזמן שהכסף אצלו הוא יכול לעשות בו מסחר וכדומה (לגבי כסף שמופקד אצלי ואיני יכול לעשות בו שימוש, כולם מודים שאני נאמן בטענת ‘החזרתי תוך הזמן’, ש”ט). למרות שאסור להלוות בריבית עולה מהמשנה (מכות ג) שלזמן של הכסף יש שווי מסוים (הערך המסחרי), ולכן, מדובר בטענה חלשה מאוד (כפי שהמשנה אצלנו [ה.] אומרת שאדם לא נאמן לטעון שהוא לא דרש את המגיע לו, ולכן הוא לא נאמן לטעון שבנה את הכותל לבדו, ש”ט). 

דומה אם כן, שניתן לקרוא כך את מחלוקת אביי ורבא וריש לקיש: ריש לקיש מחדד כי הזמן של הכסף שווה כסף, ולכל אדם ‘משתלם’ כלכלית לשמור את הכסף אצלו, ‘ולוואי שיפרע בזמנו’. אך אביי ורבא מטילים ספק בעצם ההנחה הזו. הם אומרים שבפועל, במציאות הריאלית, פעמים רבות שהשווי הכלכלי התיאורטי של החזקת הכסף אצלך לא שווה ללווה, והוא מעדיף לפרוע את החוב “כדי שלא יטרידו אותו”.

הנה כי כן, מתווכחים ריש לקיש ואביי ורבא איך לקרוא את הטענה הזו. מבחינת ריש לקיש טענת ‘פרעתי תוך הזמן’, היא טענת ‘נתתי לך מתנה’. מבחינת אביי ורבא זו טענה פשוטה של ‘פרעתי’, לא בהכרח מדובר במתנה למלוה, כי לפעמים הלווה רוצה לסיים עם הסיפור.

הפוסט חזקה אין אדם פורע תוך זמנו הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

חז”ל, במדרשם, מתארים את תהליך בריאת האדם כהליך שלווה בוויכוח בין מלאכים ודעות שונות בפמליה של מעלה:

“[מידת ה]אמת אמרה: ‘אל ייברא, שכולו שקרים’. [מידת ה]חסד אמרה: ‘ייברא, שכולו חסדים’. [מידת ה]שלום אמרה: ‘אל ייברא, שכולו קטטה’. אמר הקדוש ברוך הוא: ‘ייברא’. אמרו המלאכים לקב”ה: ‘ריבונו של עולם, וכי אתה מבזה את החותם שלך שהוא אמת?’ אלא: ‘תעלה אמת מן הארץ’, שנאמר ‘אמת מארץ תצמח’.”

מדרש זה מעורר תמיהה עצומה: כיצד ייתכן שמידת האמת מתווכחת עם הקב”ה, שהוא עצמו “חותמו אמת”? מה משמעות הדברים?

התשובה טמונה בהבנה שיש “אמת” ויש “אמת לאמיתה”. כלומר, ישנן דרגות רבות וסוגים שונים בבירור האמת. כאשר מידת האמת מקטרגת ואומרת “אל ייברא, שכולו שקרים”, היא טוענת טענה אמיתית, אך זו אינה האמת המוחלטת, האמת לאמיתה של ה’ יתברך.

למעשה, כל הקטרוגים וכל המחלוקות המתהוות בעולם נובעים מאמת שאינה מבוררת כל צרכה. האמת נעשית כעדרים, כאשר לכל קבוצה ולכל אדם יש חלק מסוים מן האמת. מתוך רצון להשפיע את אותה אמת חלקית, הם פועלים, ומכך פרצו רבות מן המחלוקות בהיסטוריה.

נמצאנו למדים שכאשר יש קטרוג חיצוני הטוען כי לא כדאי לברוא אדם שהרי הוא מלא שקרים, גם אם יש אמת בטענה זו, עדיין אצל ה’ יתברך נמצאת האמת לאמיתה האומרת “ייברא” ו”תעלה אמת מן הארץ”.

כלומר, הקב”ה חפץ ומאמין באדם עם כל מגרעותיו. מתוך הריחוק והמצב הטבעי של האדם, שהוא מלא שקרים וקטטות, דווקא משם האדם יצעד וילך בחיפושו אחר האמת. דווקא זה מגדל ומקדש את שמו הגדול של הבורא.

עיקרון זה חל גם כאשר האדם מקטרג על עצמו. כלומר, כאשר יש בקרבו אמת הבאה ותובעת אותו לדין על מעשים רעים שעשה. זוהי בעצם אותה אמת האומרת “אל ייברא”. אך האדם מצווה לא להקשיב לקול המייאש הזה, לקול האמת הלא מקדמת, אלא להטות אוזן רק לקולו של ה’ יתברך המחזקו ואומר לו:

“בני היקר, גם אם מצבך הרוחני קשה מנשוא וגם אם עלתה בליבך טינה וקטגוריה עצומה על עצמך, גם אם נדמה לך שמצד האמת הקדושה מצבך אבוד וחסר סיכוי, זכור תמיד שאני אתך ולצידך, עמך וקרוב אליך. אני, ה’ יתברך, מאמין בך לא משנה היכן אתה נמצא ולא משנה כמה מזעזע מצבך. זכור, בני היקר, שאני, בניגוד למידת האמת, אומר תמיד: ‘ייברא’!”.

לקח זה, המבוסס על תורתו של רבי נתן מברסלב בליקוטי הלכות (הלכות ריבית), מלמד אותנו על כוחה של האמונה והתקווה אפילו במצבים הקשים ביותר. הוא מזכיר לנו שגם כאשר האמת החלקית שלנו מראה תמונה קודרת, עלינו לזכור את האמת הגדולה יותר – האמונה של הבורא בנו ובפוטנציאל שלנו לצמוח ולהתעלות.

בהקשר של פרשת קורח, לימוד זה מאיר באור חדש את המחלוקת ואת תגובתו של משה. הוא מזכיר לנו שגם במצבים של קונפליקט עמוק, עלינו לחפש את האמת הגדולה יותר, את הפוטנציאל לצמיחה ותיקון, ולא להיכנע לייאוש או לכעס.

הפוסט בין אמת חלקית לאמת שלמה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

צריך להבין מדוע לאחר כל זאת חוששים בני ישראל שהמוות ימשיך לאכול בהם בכל פה, והלוא הפתרון פשוט: הם צריכים לא להיכנס למשכן ה’. אכן, כל הקרב אל משכן ה’ ימות, אך כעת הובהר ברורות מי הם הנבחרים ולמי אסור להיכנס, והם יכולים פשוט לא להיכנס ולא למות.

תשובת ה’ היא: וַיֹּאמֶר ה’ אֶל אַהֲרֹן אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן הַמִּקְדָּשׁ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן כְּהֻנַּתְכֶם. כאן צריך להבין שני דברים: א. מדוע הכהנים נושאים את עוון המקדש ולא אלו מבני ישראל הנכנסים אליו ומחללים אותו. ב. מהו ‘עוון כהונתכם’ שאהרון ובניו אמורים לשאת? 

מחלוקת קורח ועדתו הביאה לבירור חשוב: לא כל העדה קדושים. אמנם יש רבים מישראל הנכספים לזכות למדרגת הקדושה הנעלית של הכהנים, אך לא כל אחד ראוי לכך. חכמים פטרו חתן מקריאת שמע והתירו לחתן הרוצה בכך לקרוא. אך רבן שמעון בן גמליאל סבר: “לא כל הרוצה ליטול את השם יטול”. לא כל אדם המבקש לעצמו מדרגה שהוא אינו שייך אליה יכול לקבל את מבוקשו. העובדה שרק כהנים רשאים לעבוד במקדש מבוססת על עיקרון פשוט. עבודת הקודש דורשת הכנה מיוחדת. שבט הכהונה מכין את עצמו לכך כל החיים. מילדותם הם מתכוננים לעבודת המקדש, לא מיטמאים למתים, אין להם חלק ונחלה בארץ ישראל וכל הווייתם היא הקודש. 

זהו מאפיין ייחודי לכהונה ולמקדש. כתר תורה, לעומת זאת, מונח בקרן זווית וכל הרוצה יכול לבוא וליטול. בלימוד תורה יכול לזכות גם אדם כרבי עקיבא שהיה עם הארץ עד גיל ארבעים. אך עבודת המקדש וקדשיו דורשת זהירות כמעט אינסטינקטיבית. לשם כך נדרש לחיות מלידה בתוך תודעה של ניתוק מהארציות, בלי נחלה, כשכל מעייני האדם מרוכזים בקדושה.

החשש של בני ישראל למות הוא מפני שהם מזהים את הרצון העז שלהם לזכות מדי פעם במגע עם הקודש. מדובר באנשים שאינם כהנים. הם לא התקדשו לכך מרגע לידתם. הם לא גדלו בתוך משפחה שהמקדש הוא כל עולמה. אך אירועי קורח ועדתו מוכיחים שכאשר מתעורר באדם רגש קדושה פתאומי ורצון עז להיכנס אל הקודש, קשה לעמוד בדרכו.

כמענה לבעיה זו הטיל הקב”ה תפקיד על הכהנים. עליהם למנוע את האדם הנלהב מלהיכנס אל הקודש גם אם זו התלהבות כנה הבאה מעומק הלב. בשביל לבוא אל הקודש צריכים לעבור דרך ארוכה. דרוש חינוך מבית אבא ואווירה משפחתית ושבטית התומכת בצורת החיים הזו של התמסרות לעבודת המקדש. אבל אדם הבא מבחוץ מתקשה להבין את המגבלות האלו. הוא אינו מסוגל לקלוט מדוע מונעים ממנו לעבוד גם הוא במקדש. מטעם זה הוטלה האחריות על מקום המקדש על הכהנים העובדים את עבודתו. רק עובדי עבודת הקודש כל העת, מבינים את משמעות קדושת המקום ואת הפער הבלתי ניתן לגישור בינו ובין בן ישראל המבקש להתקרב שלא כדת. 

זהו ‘עוון המקדש’ ו’עוון כהונתכם’. עוון המקדש – העוון של חילול מקום המקדש, עוון כהונתכם – עוון חילול עבודת המקדש. אם איש מישראל נכנס ומחלל אותו, זהו סימן שהכהנים לא שימרו כראוי את תודעת קדושת המקום וזהו פגם הנעוץ בעבודת הכהונה שלהם, משום שרק הכהנים העובדים במקדש יכולים להשפיע על עם ישראל את ההבנה של קדושת המקום.

הפוסט האם תמנו לגווע? הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.