במדינת ישראל, שבה כמעט כולם יהודים, החשש מפני “מראית עין” משמעותי יותר. כאן יש יותר מקום לחשוש שיהודים אחרים יחשדו בנו, ובעיקר שהם יפרשו את מעשינו באופן מוטעה ויבואו לידי חטא. בנוסף, אחד התנאים של הרב פיינשטיין להיתר הוא היעדר קיומה של חלופה מתאימה בקרבת מקום. בישראל, לפחות בחלק מהערים, יש לא מעט מסעדות כשרות העשויות להוות מקום מתאים לפגישות עסקיות, גם אם מיקומן לעיתים פחות נוח והמזון שמוגש בהן פחות נחשב. במילים אחרות, ייתכן שהרב פיינשטיין לא היה מתיר להיכנס למסעדה לא כשרה בירושלים, ואפשר שגם לא בתל־אביב, ברמת־גן וברעננה; מנגד, אולי היה מקל בערים כהרצליה או חיפה.

בשיחה עם המחבר התבטא הרב אשר וייס שבישראל הנסיבות משתנות לא רק מעיר לעיר, אלא אף משכונה לשכונה, וקשה לפסוק הלכה זהה לכל המקרים. בהחלט מוטב להימנע מבילוי במסעדה לא כשרה, אך בעולם העבודה המודרני יש לעיתים קרובות נסיבות דחופות (“שעת הדחק”), כאשר העובד מחויב להשתתף באירוע ואינו יכול להכתיב את מיקומו. במקרים כאלה, פוסק הרב וייס, ניתן להקל, “ואדם צריך לנהוג ביושר ולהפעיל שכל ישר ושיקול דעת לקבוע לעצמו מה ראוי ומה לא מתאים”.

הנמצא פתרון לחדרי הישיבות?

בנוסף לאמור, ישנם יהודים דתיים רבים שאינם מעוניינים לבלוט ולהיות שונים. מסיבה זו הם באים תמיד עם רעיונות חדשניים שמטרתם אחת: לעזור להם להתמזג עם הסביבה מבחינה חיצונית, מבלי להתפשר על ההלכה ככתבה וכלשונה. אחד החידושים הללו הוא “מזונות תואמים”.

>> בחדר הישיבות במשרדנו מתקיימות פגישות רבות שמוגש בהן מזון לא כשר, המסופק על ידי קייטרינג חיצוני. אחד מעמיתיי לעבודה סיפר לי על פתרון גאוני עבור שומרי הכשרות: הזמנת פריטי מזון ממסעדה כשרה, ה”תואמים” למנות הלא־כשרות המוגשות בחדר הישיבות. לדוגמה, אם כולם אוכלים המבורגרים, אפשר להזמין המבורגר ממסעדה כשרה ואף אחד לא ישים לב. ארוחה סינית? אפשר להזמין אגרולס ונודלס כשרים.

>> “מזונות תואמים” מהווים פתרון נהדר, ושמעתי שהם הפכו להיות פופולריים למדי. ישנם כמה מפעלים כשרים המתמחים בכך, ומייצרים מאכלים כשרים שהם העתקים מדויקים של מאכלי טריפה, עד לרמה של כלי ההגשה. מעניין האם מי שמכיר אותי כיהודי שומר מצוות, עלול לטעות בי כמי שאוכל מזון לא כשר כמו כל עמיתיי.

למדנו שבמצבים מסוימים מותר להשתתף בפגישה עסקית המתקיימת במסעדה לא כשרה, כמובן בתנאי שאין אוכלים מזון לא כשר, וכן שהצופים מן הצד אינם עלולים לחשוד שלפניהם יהודי דתי הסועד את לבו במזון שאינו כשר. לעומת זאת, כאשר אדם אוכל “מזון תואם” הנראה זהה למנות הלא כשרות שמוגשות במסעדה לא כשרה, לא ברור לרואים מן הצד שמדובר במזון כשר.

כפי שצוין, מראית עין אין פירושה שהאדם הנצפה עושה בהכרח מעשה לא ראוי; איסור מראית עין מתייחס לאופן שבו הדבר עלול להתפרש בעיני הצופה מן הצד. זהו בדיוק המקרה שלנו. מובן שמדובר במזון כשר, אבל יהודים דתיים האוכלים “מזונות תואמים” עלולים ליצור רושם שהם סועדים את לבם במזון לא כשר – שלא לדבר על כך שהם עצמם יכולים בקלות לבלבל בין השניים, שהרי איך אפשר לדעת אם מישהו החליף בין הצלחות, נניח בזמן שיצאו לשירותים, אפילו ללא כוונת זדון?

“מזונות תואמים” הם אפוא עניין בעייתי. פתרון אפשרי הוא להציג סימן זיהוי ברור המסמל את מקורה הכשר של המנה – למשל, באמצעות צלחת נייר או אכילה ישירה מתוך חמגשית, שיסמנו שמדובר כאן במזון כשר, ובכך תימנע הבעיה של מראית עין. סימון כזה יפגע כמובן בהתמזגות החברתית המיוחלת, אך הוא יספק את דרישות ההלכה.

הפוסט מזונות “תואמים” – פתרון ראוי הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הפסיכואנליטיקאי הידוע דונלד ויניקוט, חקר וגילה שאנשים נוטים לפצות על חסכים רגשיים מסוגים שונים ומשונים באמצעות אוכל. כשצרכים בסיסיים כמו אהבה, הקשבה, חיבוקים, הערכה ותחושת ביטחון אינם נחווים במידה מספקת, ילדים (וגם מבוגרים) עשויים לפנות לאוכל כתחליף. האוכל הופך למקור של נחמה ותחושת ביטחון זמנית.

הנטייה להציע אוכל כפיצוי או נחמה מתחילה כבר בינקות. כשתינוק בוכה או מביע אי-נוחות, התגובה האינסטינקטיבית של אמו היא לעתים קרובות להאכיל אותו בצמוד אליה. בשלב זה, יש ערבוב טבעי בין סיפוק צרכים פיזיים ורגשיים – האכילה והקרבה לאם מהווים מקור של נחמה ותחושת ביטחון. אולם, אם הדפוס הזה ממשיך ללא הבחנה, הילד עלול ללמוד לקשר בין אוכל לנחמה רגשית גם בהמשך חייו. לכן, חשוב שההורים ילמדו להבחין בין רעב פיזי לצרכים רגשיים, ויענו לכל אחד בנפרד – אוכל לרעב; וחיבה, תשומת לב ומגע לצרכים הרגשיים.

במקום בו קיימות דרישות גבוהות מהילדים (גם רוחניות) קל במיוחד להתפתות להשתמש באוכל כפיצוי על חוסר זמן איכות עם הילדים. כשאנחנו עסוקים מאוד אנו עלולים להציע אוכל כדרך מהירה להרגיע או לשמח את הילד, במקום להקשיב לו או לבלות איתו. אולם, זוהי מלכודת שעלולה להוביל לבעיות בטווח הארוך.

אז מה עושים כדי להתמודד עם אכילה רגשית אצל ילדינו?

מודעות ופתיחות לרגשות: עודדו את הילדים לזהות ולבטא את רגשותיהם. למדו אותם שכל הרגשות לגיטימיים ושיש דרכים להתמודד איתם, בריאות יותר מאשר אכילה. למדו את הילדים לבקש חיבוק או שיחה, אפילו לשתות תה מרגיע ומווסת (במקום לאכול דברים לא בריאים). בנוסף, צרו סביבה בה הילדים מרגישים בנוח לשתף ברגשותיהם ובקשייהם. האזינו להם בקשב וללא שיפוטיות.

דוגמה אישית: ילדים לומדים מהתנהגות ההורים. דברו על זה ש”בא לכם” כרגע לאכול “רגשית”, ואתם עושים מאמץ להתגבר.

ארוחות מסודרות: הקפידו על ארוחות מסודרות בזמנים קבועים. זה יוצר תחושת ביטחון. ודאו עם הצוות החינוכי שילדכם אוכל כמו שצריך בבית הספר ותחסכו התנפלות (רגשית) בהגעה הביתה.

מזון בריא: הקפידו על תזונה מאוזנת עם מגוון של מזונות בריאים. קשה מאוד להתמודד ברגע קשה מול ממתקים וסוכר זמין.

פעילות גופנית: עודדו פעילות גופנית קבועה, שיכולה לסייע בוויסות רגשות ובשיפור הבריאות הכללית. זה גם יתרום לרוחניות של המתבגרים.

חבקו כמה שיותר: יש משפחות שבהן החיבוקים נגמרים בגיל הקטן. להיפך, מתבגרים חייבים הרבה חיבוקים. אל תתקמצנו.

השקיעו בדחיית סיפוקים: זו מיומנות קריטית שכתבתי עליה בעבר. ניתן לחזק אותה מאוד כהורים.

הפרדה בין אוכל לרגשות: נסו לא להשתמש באוכל כפרס, כעונש או כנחמה. במקום זאת, תנו מענה ישיר לצרכים הרגשיים של הילד, כמו חיבוק, שיחה או פעילות משותפת.

מוסחות: הימנעו מאכילה מול פלאפון או תוך כדי דברים אחרים. כשאנחנו אוכלים ועושים עוד משהו – הבטן אוכלת אך המוח לא. מופרעי קשב עלולים ליפול בזה במיוחד.

לא להזיק: היזהרו מאוד מיצירת הפרעות אכילה הפוכות (ל”ע) כתוצאה מהערות על מראה וכדומה. המטרה היא להיות בריאים ולא להיות רזים.

ובחרת: ברגע האמת כשאתם או ילדיכם הולכים ליפול לאכילה רגשית, יש רק שיטה אחת שיכולה לסייע – לעצור ולזכור שגם ברגע הזה יש לנו בחירה אם ליפול או לדחות סיפוקים. זה עובד.

בהדרכת ילדנו להתמודד עם רגשותיהם בדרכים בריאות, אנו מאפשרים להם לפתח גוף ונפש בריאים, המוכנים לעבודת ה’ מתוך שמחה ושלמות.

בהצלחה!

גילוי נאות: גם הכותב מתמודד עם אכילה רגשית (-:

הפוסט אכילה רגשית אצל ילדים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

סיפר לי ידיד שבתקופת הקורונה הוא ניסה לשנות את יחסי הסמכות בביתו, למשל על ידי ישיבה עם הילדים באמצע שולחן השבת במקום בראשו. אולם, לאחר זמן מה, הוא הבין כי החלטות אלו היו תחילתו של תהליך איבוד הסמכות ההורית שלו.

מאידך, סיפר לי תושב רחוב המ”ג בירושלים שהיה לוקח את הילדים שלו ליד החלון ומראה להם את אאמו”ר הגה”צ שליט”א, מנהל רוחני דישיבת קול תורה, אשר על אף עיסוקיו הרבים, הקפיד להגיע מדי יום לבית האבות נווה שמחה כדי להוציא את אמו הישישה שאיננה מזהה אותו לסיבוב על כסא הגלגלים שלה ברחובות העיר, כך במשך כמעט עשר שנים.

ההורה הוא הדמות הקרובה והמשפיעה ביותר על הילד, לא רק מבחינה ביולוגית. כאשר אנו מחנכים את ילדינו ומלמדים אותם גבולות, אנו מאפשרים להם לחיות חיים נכונים ומאוזנים בתחומים רבים. לעומת זאת, כאשר אנו מרשים לילד לעשות ככל העולה על רוחו, אנו מרחיקים ממנו את מושג הגבול.

כיבוד הורים אינו עניין של ויתור או קיום טקסים בעלמא, אלא דרך לחנך את הילד להבין שיש היררכיה וגבולות בעולם. כך אנו מקנים לילדינו כלים חיוניים להצלחה בכל תחומי החיים ובקיום התורה כולה. אם נתייחס לילדינו כאל חברים ונוותר על דרישת הכבוד כלפי ההורים, עלולים הגבולות להיטשטש יתר על המידה ועלול להביא אפילו לכדי חילול שבת.

הרש”ר הירש כותב (קדושים יט ג) כך: “ההורים נתמנו להיות מבשרי רצון ה’; ורק לצורך זה ניתנה סמכות לרצונם. מטבע הדברים, גם רצון ההורים מתבטל מפני רצון ה’. השבת ננקטה כאן כדוגמה לכל התורה כולה; שהרי היא המקור והבסיס של כל הייעוד היהודי; אף היא אות עולם להשלטת רצון ה’ על כל מעשינו בתחום הטבע והחברה.

“כאשר ילד יהודי רואה את הוריו שומרים את השבת, ילמד גם הוא מדוגמת ההורים לשית את עולמו לרגלי ה’; והשמיעה בקול ההורים מביאה לידי שמיעה בקול ה’. כיבוד אב ואם הוא “שבת” חיה לבנים – והשבת היא בבחינת “אב ואם” לכולם. שניהם מחנכים את היהודי לה’ לא היחידים בלבד יקיימו את שני היסודות של תרבות ישראל; אלא כיבוד אב ואם ושבת יטביעו את חותמם על כל האופי הלאומי היהודי. בזכותם ה’ יהיה לאלהינו; בהם מתגלה כל כניעתנו לה’. הם הם שני העמודים של קדושת החיים בישראל; וכל עוד שני אלה עומדים על כנם, יש יסוד לעצם יחסנו לה’ – וה’ אומר: אני ה’ אלהיכם. אף הניסיון מלמדנו, כי בנפול אחד משני עמודים אלה גם חברו מט לנפול”. עכ”ל.

אכן, דרושה מחשבה כיצד ליישם זאת בימינו, אולם חלילה לחשוב שמצווה כה יסודית וחשובה זו עלולה לפגוע בקשר עם ילדינו. ההפך הוא הנכון: ככל שנדע לשמר את הגבולות הראויים, כך נזכה ליהנות מפירותיהם.

הפוסט כיבוד הורים – המפתח לחיים מוצלחים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הגמרא מציגה מחלוקת אמוראים, האם השדה כולה הופכת להיות שייכת למלווה או רק החלק היחסי של החוב. אבל מעבר לכך, המקרה במשנה מעורר דיון ארוך בשאלה האם “אסמכתא קניא” או לא.

המשמעות המדויקת של המונח אסמכתא לא ברורה, אך המשמעות הכללית של המונח היא שבמקרה שבו יש מעין רובד סמוי להתחייבויות הגלויות, רובד שמביא לכך שהמתחייב לא מבין עד הסוף שהוא מתחייב, ייתכן שלהתחייבות הזו אין תוקף. כך לדוגמה, במקרה של משנתנו, בעל החוב מעריך כי במהלך שלוש השנים הקרובות הוא יפרע את החוב, ושתיקתו לנוכח האמירה הגורפת של המלווה, אינה משקפת הסכמה.

מכיוון שמוקד השאלה ב’אסמכתא’, הוא האם המקנה אכן התכוון להתחייב (יש שאלה אחרת שלא נדון בה היום, והיא ‘כיצד ההתחייבות בפועל חלה’, ש”ט), הרי שהגמרא (סו:) מציגה שורה של דוגמאות שלדעת החכמים עשויות ללמד, כי בעל החוב ‘גמר בדעתו’ להקנות את השדה שלו בגין החוב. כך לדוגמה, מציעים נהרדעי שכל מה שאנו מניחים שבעל החוב ‘לא גמר בדעתו’ להקנות את השדה שלו, זה דווקא אם אנחנו נמצאים אחרי שחלף זמן הפירעון, כי הוא מתבייש ולכן הוא אומר למלוה “כן, קח את השדה”. אבל אם מועד הפירעון לא הגיע (עומדים אחרי שנה אחת, ש”ט) ובעל החוב אומר “כן, השדה תעבור אליך”, הרי שהוא גומר בדעתו להקנות את השדה, כי לא ניתן לחשוב על מניע אחר, אם הוא לא היה מתכוון להקנות את השדה, הוא פשוט היה אומר ‘לא הגיע זמן הפירעון’.

אך הגמרא דוחה את זה, ואומרת, כי ייתכן שגם בתוך הזמן, הלווה אומר ש’השדה תהיה של המלווה’, אך הוא לא מתכוון להקנות, אלא רק להרגיע (להניח ולהסמיך) את דעת הלווה, ולוודא שהוא לא יטריד אותו גם אחרי שהחוב יחלוף.

הגמרא ממשיכה לעסוק בפסיכולוגיה של הלווה בדוגמאות נוספות, כך לדוגמה, רב פפא אומר “אם ביום האחרון של ההלוואה אנחנו רואים את הלווה שותה לשוכרה” אז אנחנו יכולים להניח שהוא רגוע מהחוב ומתכוון להקנות את השדה בגין החוב. אך רב אחא מדיפתי מעיר מיד, אולי להפך, “אולי הוא שותה יין דווקא כי הוא בלחץ מכך שהוא הולך לאבד את שדהו”, ואין לו גמירות דעת לאבד את שדהו. או במילים אחרות: שתי דוגמאות אלו מלמדות אותנו כי יש יותר מתגובה אחת נורמלית במצבי לחץ, אין נורמה פסיכולוגית שניתן להוכיח ממנה כי הוא ‘גמר בדעתו’ להקנות או לא.

לאחר מכן, רבינא מציע, כי גם אי אפשר להסתמך על התנהגויות כלליות (אמירות, שתייה וכדומה) אולי יהיה ניתן להסיק מהתנהלות פיננסית, אם אנחנו רואים שהוא מוכר את מטלטליו ולא מתפשר על המחיר, זה סימן שהוא לא בלחץ ושהוא לא דואג להשיג מזומן. אם הוא היה בלחץ, הוא היה מוכר בכל מחיר בכדי לפרוע את החוב. כך שניתן להסיק שהוא התכוון להקנות את השדה. אך גם על כך מעיר רבינא ואומר, שייתכן כי הוא מתעקש על מחירי המטלטלין כדי שלא תצא שמועה שהוא בלחץ כלכלי, שמועה שתכריח אותו למכור במחיר נמוך את הקרקע שלו.

הסוגיה מסתיימת במקרה ספציפי שבו ניתן להסיק כי האדם גמר בדעתו להעביר את השדה למלווה, אך מכל מקום למדנו, מסר שחשוב לא רק בחיים הכלכליים אלא גם האישיים, קשה עד בלתי אפשרי להסיק מתגובה התנהגותית מסוימת על מצבו הפנימי והנפשי של האדם. כמעט תמיד, יש יותר מפרשנות אחת.

הפוסט אסמכתא קניא? הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

התשובה טמונה בהבנת המצווה להיות קדושים, שמשמעותה להיות פרושים ומובדלים גם במותר. אנו עלולים לתהות, כיצד נוכל לקיים זאת לצד המצוות הרבות המערבות אותנו בחיים הגשמיים, כמו אכילה בשבת, אכילת הקרבנות ועוד. כיצד אפשר להיות גם מעורבים וגם פרושים?

אלא שכיוון שה’ יתברך הוא האלוקים שלנו וכל אחד מאיתנו הוא חלק אלוק ממעל, אנו יכולים, כמו הבורא, להיות נוכחים בכל מקום ובכל זאת להישאר פרושים ומובדלים. כמשל בן המלך ובן השפחה הגדלים באותו ארמון – כשהם יוצאים לשוק, בן השפחה מתערה בבריות כמותם, אך בן המלך זוכר תמיד את מעמדו, ומעורבותו היא מתוך מנהיגות וראייה כוללת. לכן נאמר “קדושים תהיו” – היו פרושים ומובדלים “כי קדוש אני”, כי אתם מתדמים לבורא במידת מה וזוכרים שאתם בנים של מלך. (מבוסס על דברי האוהב ישראל עם תוספת).

בהמשך הפרשה מופיע הציווי “בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ”, עליו מביא רש”י שני פירושים: הוראה לדיין לשפוט בצדק, ולדון את חברו לכף זכות. מדוע הוסיף רש”י פירוש שני?

הבעל שם טוב הקדוש זצ”ל מסביר שכאשר אדם נחשף לחטא של זולתו, עליו להתאמץ ולדון לכף זכות, למשל לחשוב כמה היה קשה לחוטא להתגבר על יצרו. לדברי הבעש”ט, סיבת החשיפה לאותו חטא היא שייתכן וקיים בנו עצמנו שורש לעבירה דומה, וכעת אנו עומדים למשפט בשמים. האופן בו נדון את הזולת ישפיע על הדין שלנו עצמנו.

לאור זאת, מובן מדוע הציווי “בצדק תשפוט עמיתך” ממוקם בתוך רצף המצוות שבין אדם לחברו, כמו “לא תיקום ולא תיטור” ו”ואהבת לרעך כמוך”. כשנשאל כיצד נוכל לא לשנוא ואף לאהוב למרות העוולות שאנו רואים, התורה משיבה שעלינו לראות בכל מקרה כזה הזדמנות להתבוננות עצמית – מה רוצים ללמד אותנו? איזה תיקון עלינו לעשות בעצמנו? כיצד היינו רוצים שידונו אותנו לו היינו נכשלים בשגיאה דומה?

על ידי הליכה בדרך זו, של “בצדק תשפוט עמיתך” מתוך מבט פנימי, נזכה לחיים מלאי אהבה ושמחה בין אדם למקום ובין אדם לחברו.

הפוסט בצדק תשפוט הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

“וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה… וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם”. כלומר אין לעם ישראל זכות בארץ ישראל אלא בשמירת החוקים והמשפטים. פעמיים ניסה עם ישראל לשבת בארץ ושני הניסיונות הסתיימו בכישלון ובגלות. האם דורנו טוב יותר מדור התנאים שלא היה בהם אלא עוון שנאת חינם, באיזו זכות אם כן אנו שבים לארץ ישראל כשאנחנו עדיין לא במצב מתוקן?

גם בפרשה הקודמת, פרשת אחרי מות, מופיע התנאי הברור: “וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ וגו'”. בהתבוננות בלשון התורה ניתן לשים לב למונח ‘הקאה’ החוזר על עצמו בשתי הפרשות. מונח זה דורש הסבר. התורה אינה אומרת שהקב”ה יגרש אותנו מהארץ כעונש, אלא כביכול הארץ מעצמה תקיא אותנו, כאילו הייתה זו תוצאה טבעית.

מעניין שהמונח הקאה מופיע הן ב’קדושים’ והן ב’אחרי מות’ אחרי פרשת עריות. אין זו הסיבה היחידה שיוצאים בגינה לגלות. במסכת אבות (ה ט) נמנו ג’ עבירות חמורות ושמיטה כסיבות לגלות, ואף על פי כן, הביטוי הקאה, שפירושו שהארץ אינה סובלת את קיומנו עליה, אינו מופיע בתורה אלא בקשר לעריות.
בשאר העבירות, המשמעות בפסוקים היא שעם ישראל מאבד את זכותו והקב”ה פוקד עוונם ומפזר אותם בגויים (עיין שבת לג.).

נראה לבאר זאת כך: ארץ ישראל היא הכלי שנמצא ראוי ומתאים לסייע לממלכת כהנים וגוי קדוש, בעבודת ה’. כמו שאמרו חכמים (שבת סג.): “אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד”. וכפי שפירש הרמב”ם (מלכים יב ה) שלכך נתאוו חכמים לימות המשיח, כדי שלא יהיה להם נוגש ומבטל. בפרט, מספקת ארץ ישראל שלושה תנאים המאפשרים לישראל לעבוד את ה’ ללא טרדה. א. היא מקום שבו עם ישראל שוכן לבדו, בלי השפעות זרות של תרבויות אחרות. ב. היא מקום שבו עם ישראל חי בעצמאות בלי שישתעבדו בו עמים אחרים. ג. היא ארץ זבת חלב ודבש שהשתבחה בשבעת המינים ובנחלי מים, מקום שבו צורכי הגוף מסופקים בנחת ואפשר לקיים חיים של איזון ראוי בין חומר לרוח, בלי הזדקקות לחסדי העמים.

ג’ העבירות החמורות גורמות לגלות משום שהן עיוותים המנוגדים לטיבה של ארץ ישראל. עבודה זרה היא שורש לכל האידאולוגיות הזרות שסוטות מדרך ה’. אם עם ישראל נמשך אחריהן, דינו לאבד את המרחב המבודד שניתן לו כדי להיבדל מהעמים. שפיכות דמים היא השורש להשתלטות האדם על חברו, ואם חוטאים בה, מאבדים את הזכות לחיות בלי שעבוד זרים עלינו. וגילוי עריות הוא אב לכל תאוות הגוף, ואם ישראל נעשים אדוקים יותר מדי אחר התאוות, הם מאבדים את הארץ הטובה שיש בה סיפוק צרכיהם כראוי.

אך כאן יש חילוק חשוב. בעבודה זרה ושפיכות דמים, רק מאבדים את הזכות על הארץ ונענשים בגלות, ואילו בעריות שזה עיסוק בחומריות, הארץ ‘מקיאה’. מתי אדם מקיא? כאשר הוא מפר את האיזון בזלילה מופקרת. הגוף שתאב לאכילה אינו מסוגל לעמוד בה כשהיא עוברת את הגבולות. בדיוק כך, הארץ המשופעת בכל טוב, נועדה לספק לנו תנאים חומריים שנשתמש בהם כראוי. אם התאוות משתלטות עלינו ואיננו מצליחים ליהנות מהעולם הזה בצורה ראויה ומאוזנת, החומריות עצמה, הארציות, מפעילה את רפלקס ההקאה ופולטת אותנו החוצה. כך קרה לעמים שטופי הזימה שהיו כאן לפנינו. במובן מסוים זהו אכן מעין חוק טבע. מעבר לעונשי שמים, אם האדם אינו משתמש בצורה נכונה בהנאות העולם, ההנאות עצמן מביאות למיאוס ולקלקול עד לזרא ולהקאה.

ולגבי השאלה שבה פתחנו, איך אנו מעזים לשוב אל הארץ ולהצליח היכן שנכשלו ראשונים כמלאכים, ניתן לדמות זאת להבדל בין אדם שעמד על דעתו וחוטא לבין נער שחווה נפילות. אצל הנער הטעויות הם חלק מתהליך למידה. גם אם הוא נופל קשות, הוא במגמה של התפתחות וצמיחה, והשגיאות הן שלב חשוב בדרך. לא נכון לשפוט אותו כמו אדם בוגר שהחליט לסור לחלוטין מהדרך. בדומה לכך אנו שבים מגלות ארוכה לא כמי שעמדנו על דעתנו אלא כנערים שזקוקים ללמוד כאן בארץ ישראל את דרך החיים הראויה לחיות בה לפני ה’. אין הקב”ה בא בטרוניא עם בריותיו. כל זמן שמגמתנו ברורה: התקדמות ועלייה מתוך רצון טוב לקיים את התורה בשלמות, יכולים אנו לנסות לזכות בארץ הקודש.

הפוסט איך הארץ מקיאה? הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.