הרהרתי לעצמי: לא רק שאנחנו מחזקים את הקשר שלנו עם ה' בכך שאיננו מתפשרים על ערכינו היהודיים במקום העבודה, אנו יכולים לעזור גם ליהודים אחרים!

גילוי נאות: להתחיל ברגל ימין

חשוב להיות כן וישיר ככל הניתן, כדי שבעתיד לא תתעורר אצל המעסיק טינה כשיתברר לו כי נמנע ממנו מידע חיוני בשלב הריאיון. אף שלא כל המצבים זהים, אם מחפש העבודה מסתיר מן המראיין מידע שהיה לו עניין לדעת – אף אם לפי החוק היבש הייתה למרואיין הצדקה לנהוג כך – מערכת היחסים תתחיל ברגל שמאל.

עולם התעסוקה בנוי גם על מערכות יחסים, וכדי שאלה יהיו מוצלחות וארוכות טווח עליהן להתבסס על אמון. דיון פתוח על מנהגים דתיים שעשויה להיות להם השפעה על התפקוד בעבודה, יסייע ביצירת מערכת יחסים מבינה ואוהדת בין המעסיק לעובד. העלמת מידע עלולה להעיב על היחסים ולגרור אי־הבנות.

נוסף על כך, דיון מסוג זה יסייע לשני הצדדים לנסח תמונה ברורה יותר של דרישות התפקיד, ולברר את יכולתו של המועמד למלא אותן. זו גם לטובת העובד: ייתכן שהוא עצמו אינו מודע די הצורך להשפעה שתהיה לדרישות התפקיד על שעות הפנאי שלו ועל חייו הפרטיים. אם תהיה לו תמונה ברורה כזו, הוא יוכל אולי לשקול בזהירות אם המשרה לא תתנגש עם מחויבותו למשפחתו, לשיעורי התורה שלו ולזמני התפילה.

גילוי לב בריאיון עבודה עלול לפגוע בסיכויי ההתקבלות אליה, אך הוא עשוי גם לבטא כנות ויושר, ולהוות הזדמנות לשכנע את המעסיק הפוטנציאלי כי בסופו של דבר המועמד יוכל למלא את תפקידו היטב, למרות חובותיו הדתיות. במידת הצורך, המועמד יכול לנצל את הריאיון כדי להבהיר למעסיק את היתרונות שיהיו בהעסקתו, כגון נכונותו לעבוד שעות נוספות או בימי חופשה כדי לפצות על יציאה לאירועים משפחתיים, ולהזכיר את יתרונותיו מבחינת כישורים או ניסיון.

סיכום

נוכח חומרת האיסור ההלכתי של גניבת דעת, לא ניתן להפריז בחשיבותם של יושר וכנות בריאיונות עבודה. סיבה נוספת לנהוג בגילוי לב היא שבכך אנו פותחים ברגל ימין מערכת יחסים עם המעסיק הפוטנציאלי שלנו. האם אנו מחויבים לספר לו על עצמנו הכול? ודאי שלא. יש לחשוף רק מידע מהותי, שיש סבירות כי הוא עלול להשפיע על ההחלטה אם לקבל אותנו לעבודה. אין שום חובה לנדב פרטים שאינם רלוונטיים להחלטה זו. כמו תמיד, יש לשאול רב מורה־הוראה בכל מקרה של ספק והתלבטות.

לבקשת רבים מהקוראים נעסוק אי"ה בטור הבא בנושא של פגישות עסקיות במקומות לא כשרים ושאלת מראית העין.

הפוסט גילוי לב – גילוי נאות הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הנה כמה שלבים שיובילו אתכם להכנות לחג בצורה מיטבית:

1. קנו דברים טעימים לאספה עם הילדים. לא להגזים, אבל שתורגש שזו מסיבת היערכות לפסח.

2. התייחסות כללית לכל הנושא: חשבו שנייה באיזה מקום הייתם רוצים לסייע? במקום עם בלגן, לחץ וצעקות? או במקום עם מוסיקה, כיף, פרגון ושלווה? בקיצור, קצת עבודה עצמית כדי שיהיה נעים לידנו. המתחים והלחץ סוחטים מילדים אנרגיות, והפניות שלהם לעזור יורדת.

3. במסיבה פותחים בהצהרת כוונות: כל אחד אומר מה הציפיות שלו מההיערכות לפסח. זרמו גם עם הקטנים יותר. העיקר שכולם ידברו. מי שמדבר – רואה את עצמו חלק מהסיפור. כדאי מאוד לקיים את המסיבה בזמן טוב כשכל המתבגרים זמינים. כרטיס כניסה למסיבה: חמש רעיונות שכל אחד מביא ל"איך להכין את הבית לפסח בצורה יותר טובה מבעבר".

4. שלפו רשימת מטלות ברורה של כל מה שצריך לעשות בבית לפסח. עברו על הרשימה עם הילדים, בדקו מה חסר בה ומה אולי מיותר וסגרו את הרשימה איתם יחד.

5. הגדירו יחד עם הילדים כמה "נקודות" שווה כל מטלה, למשל ניקוי ספרייה גדולה 5 נקודות, והכנת אוכל לקטנים 2 נקודות. אין נכון ולא נכון אבל הילדים צריכים להסכים על הניקוד הזה ולהבין שיש משמעות אמיתית לניקוד.

6. עכשיו מעבירים את הרשימה בין הילדים, וכל ילד בתורו בוחר משימה אחת. הרשימה מתחילה לעבור אצל הקטנים, מהם לגדולים עד שמגיעה להורים (ומתחילים שוב סבב). הגדירו לילדים שאפשר ומומלץ לעשות משימות במשותף (ובטח משימות "קשות" עם הרבה נקודות), ואם יש שני ילדים שמעוניינים להיות צוות קבוע, זה יהיה ממש נפלא.

7. ההורים מראים בתמונה פרסים או דברים טובים שהילדים רוצים, כשלכל אחד מהפרסים יש מספר נקודות שהוא "שווה" (כדאי לאסוף מודיעין אצל הילדים מראש… מה הם היו רוצים וכמה זה "שווה"). הפרסים לא צריכים להיות גדולים. רוב המוטיבציה כאן באה מהבחירה, המשמעות וההכוונה העצמית. הפרסים נועדו רק בשביל לתת עוד מוטיבציה חיצונית לרגעים הקשים.

8. במוצאי החג הראשון של פסח, עושים אספת סיכום, וכל ילד שעומד במטלות שלו, מקבל את הפרס שהוא בחר מראש לפי מספר הנקודות שלו.

9. כמו תמיד – רפלקציה. כשרוצים להטמיע ערכים באופן של ״גם כי יזקין לא יסור ממנה״ (שהמוטיבציה לא תהיה חד פעמית) חשוב מאוד שבאספה מלבד הוקרה חיצונית, חשוב יותר לתת לילדים במה לשתף ברגעים היפים, ברגעים המאתגרים, ובעיקר באלו כוחות הם השתמשו כדי להתגבר על האתגרים, מי עזר להם, מה יכול לגרום להם לרצות לעשות את זה שוב, ואיך התחושה אחרי שהכל הסתיים. שאלות פשוטות שכשילד עונה עליהם בעצמו הוא מטמיע בתוכו את השינוי, והטמעת ערך השותפות, האחריות והאכפתיות נטמעים יחד עם המסוגלות באופן של ״על פי דרכו״.

10. עשו לעצמכם תזכורת לכך שבכל יום נתתם לפחות שלוש מחמאות איכותיות לכל ילד: תואר (״משה, אתה עקבי ויסודי״), מעשה ספציפי (״לא עזבת את הספרייה עד שסיימת״), אישי-רגשי (״זה מאוד ריגש אותי לראות את האחריות שלך״), והשלכה לעתיד (״בכל דבר שהוא יעשה – הוא יצליח כי הוא יסודי ועקבי״).

11. וביקורת, אם יש, לתת לפי הטור הקודם שעסק בביקורת, ולמעט עד כמה שניתן. הטיפ שאני נותן הוא שעל כל ביקורת צריכים שלוש מחמאות. שמרו על זה וכמות הביקורות תרד באופן מיידי.

בהצלחה!

הפוסט הכנות לפסח הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בתור הזהב של ספרד המוסלמית, צמח מעמד של יהודים אמידים שהחזיקו חצרות שכללו אמנים שונים ובהם משוררים. פטרונו של אבן גבירול היה יקותיאל אבן חסאן שדאג לצרכיו ובין השניים שררה הערכה הדדית. בתקופה זו חי אבן גבירול בסרגוסה, דבר שמסביר את אחד מכינויו של אבן גבירול – 'המשורר מסרגוסה', כינוי שניתן לו בשל פעילותו הענפה כאשר שהה בעיר.

בשנת 1040 נפטר פטרונו. בחלוף כמה שנים והוא בן 25, נאלץ לעזוב את סרגוסה ל'טאיפה של גרנדה', שם חסה תחת רבי שמואל הנגיד 'הווזיר הגדול'.

מלבד עסקו בשירה, הוא עסק גם בחכמת הפילוסופיה. הוא כתב את החיבור הפילוסופי החשוב 'מקור חיים' (שנשמר רק בלטינית בשם 'Fons Vitae') העוסק במטפיזיקה, אך גם בין שיריו ניתן למצוא ביטוי לנגיעות פילוסופיות, כמו למשל ביצירת המופת שלו 'כתר מלכות' – יצירה פיוטית ארוכה המתארת את הקב"ה, את הבריאה ואת האדם העומד בפני בוראו.

בחייו סבל רבי שלמה אבן גבירול מתחלואים שונים, דבר שמצא ביטוי ברבים משיריו. כך לדוגמה, בשירו 'כאבי רב' הוא מבכה: "כאבי רב ומכתי אנושה, וכוחי סר ועצמותי חלושה, ואין מנוס ואין מברח לנפשי, ואין מקום תהי לי בו נפישה".

גדולתו

רבי שלמה אבן גבירול פעמים רבות כתב על מעלתו בחכמה ולעיתים אף בהשוואה לבני דורו:

"והנני ושש עשרה שנותי, וליבי בָן (=קנה בינה) כלב בן השמונים".
"בין כל פתלתול וסכל, ליבו כלב תחכמוני".

הגאון רבי יוסף רוזין (הרוגצ'ובר) משבח את גדולתו של רשב"ג, כשהוא מציין שהראב"ד ועוד ראשונים הפליגו רבות בשבחו. בכך הוא דוחה את דברי הרשב"ץ שעל אף הערכתו הרבה לרשב"ג בדמות כתיבת הספר 'זוהר הרקיע' על אזהרותיו, הוא כותב עליו (אות ב): "וזה המשורר לא היה רב בקי בתלמוד". הרוגצ'ובר מעיר על אתר בפסקנות: "חלילה לומר כן על הרב".

יצירותיו

יצירתו של רבי שלמה אבן גבירול כוללת שימוש גאוני בשפה העברית, מקוריות אינטלקטואלית ויכולת מדהימה לבטא בתוך הסד הנוקשה של כללי השירה של זמנו, רגשות אישיים שמסוגלים לרגש גם את הקורא בן זמננו.

מכלול יצירתו עשיר ורב אנפין, וכבר הזכרנו את ספרו 'מקור חיים' וגם את אחת המיוחדות שביצירותיו, היא שירת 'כתר מלכות', שאותה נוהגים לשורר בקהילות הספרדים לפני תפילת שחרית ביום הכיפורים.

היצירה מחולקת לחלקים, והיא פיוטית ופילוסופית, הבאה לתאר את גודל הבורא והבריאה ואת קטנות האדם למולו.

החוקר י. מ. אלבוגן מכנה אותה "אחת היצירות המופלאות ביותר של השירה ההגותית בספרות העולם" (התפילה בישראל, עמ' 259). פרופ' ישראל לוין כותב עליה "בהכרתי ראיתיו כשיר הקודש העברי החשוב ביותר שלאחר התקופה המקראית; שאין עוד שיר בודד אחד שמשקף כמוהו – בהיקפו, בתכניו העשירים, ברוחב דעתו, בעמקות רעיונותיו, בעוצמת הביטוי למגוון גילוייה של החוויה הדתית ובערכיו השיריים – האסתטיים – את עולמה הרוחני של יהדות ספרד המוסלמית".

יצירותיו אינן נחלתן הבלעדית של קהילות הספרדים כלל ועיקר. כך למשל בין יצירותיו הידועות בסידורי אשכנז נמצאת קינת 'שומרון קול תתן' הנאמרת בתשעה באב ביום ובלילה; 'שעה נאסר וגם נמסר' בסליחות לשבעה עשר בתמוז, ופיוט 'שני זיתים' לשבת חנוכה. בנוסח אשכנז 'המזרחי' (חלוקה הבאה לידי ביטוי בעיקר בפיוטים), נתקבלו פיוטי אהבה על הלכות ציצית וקריאת שמע לשבתות 'שלח' ו'ואתחנן', וכן נתקבלו פיוטי גאולה על שעבוד מלכויות לשבתות ספירת העומר.

יצירתו המפורסמת בתחום הסמי-הלכתי היא ה'אזהרות' לשבועות, עליהם נכתבו פירושים מפוארים כמו 'זוהר הרקיע' לרבי שמעון בן צמח דוּרָאן (הרשב"ץ) ו'נר מצווה'.

כמו כן חיבר את 'ספר תיקון מידות הנפש' שנכתב במקור בערבית, ותורגם לעברית על ידי ר' יהודה אבן תיבון. יש המייחסים לו גם את ספר 'מבחר הפנינים' כשעל פי ההשערה יתכן ונכתב כהקדמה ל'ספר תיקון מידות הנפש'. על בסיס מתכונתו נכתב ה'ארחות צדיקים' באופן חלוקת המידות בצורה של ניגודים, כשלכל מידה מוקדש פרק נפרד.

הפוסט רבי שלמה אבן גבירול (1022-1068) הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

מבואר בספרי חסידות כי פרה מסמלת את כוח התשובה. כפי שלימדונו חז"ל, פרה באה לתקן את חטא העגל – תבוא האם ותקנח את בנה. יש סוד מיוחד, סוד של תשובה אימהית, הגנוז בפרה אדומה. כשם שאמא לעולם לא נרתעת מבנה, אף אם טינף את עצמו מאוד, האם החומלת והמסורה תמיד תבוא, ובמסירות תנקה ותטפל באהבה אין-סופית בבנה – תנקה אותו, תצחצח אותו ותטפח אותו, ללא כל פחד, סלידה, שנאה או כעס, כי זוהי אהבה של אמא.

כך, לאחר שחטא האדם, ייתכן שהוא חושש כי במצב כזה, כשהוא כולו מטונף מחטא, מלוכלך מכף רגל ועד ראש בעבירות, פגמים, תאוות ויצרים, אולי כעת הוא כבר במצב שלא ניתן לנקותו, שלא שייך להבריק אותו מחדש?

באה פרה אדומה ומגלה שלה' יתברך יש סוד כזה. בדיוק כמו אמא הניגשת באהבה אין קץ לתינוק מטונף ובאהבה אין-סופית רואה בו, בשיא הטינוף, את התינוק החמוד, המתוק והאהוב שלה, כך ה' יתברך פונה לחוטא שהתלכלך בדברים הכי מזעזעים שיש, ואומר לו: "אני אוהב אותך, בני היקר. אני רואה את הנקודה הטובה, היפה והתמימה שבך, אותו חלק שלם ששום שבירה ושום לכלוך לא יכולים להעיב על יופיו ותפארתו".

מניין שואבת האמא המסורה את הכוח לראות בתינוק המלוכלך לחלוטין את היופי, התפארת והחמדה?

ראשית, משום שהתינוק הזה הוא שלה, הוא חלק ממנה. היא הרתה וילדה אותו, והוא בשר מבשרה.

שנית, מפני שהיא לעולם לא תגדיר את בנה היקר דרך הלכלוך. היא מיד תשייך את הטינופת למשהו חיצוני שנדבק לבנה. ואותו עצמו, עקב אהבתה העצומה, היא תגדיר רק דרך הטוב והיופי.

כך ה' יתברך אוהב כל אחד מאתנו. ראשית, כי אנו ממש חלק אלוק ממעל, ממש חלק ממנו יתברך. ושנית, השם יתברך מסרב להגדיר אותנו דרך הטינופת והשלילי, אלא משייך את זה להשפעה חיצונית, ואילו אותנו עצמנו הוא מגדיר רק דרך הטוב, היופי והתפארת.

עניין עדין נוסף למדנו בפרה אדומה, שיש בה כוח פרדוקסלי לטהר טמאים ולטמא טהורים.

גם זה פוגש אותנו בחיים שלנו. כאשר אנו חווים חוויה שלילית ביחס לעצמנו, אזי כוחה של הפרה, המזכיר לנו כמה השם יתברך אוהב אותנו, כפי שהתבאר, מעניק לנו כוח באמת לדון את עצמנו לכף זכות ולהזדהות ולהגדיר את עצמנו דרך הטוב שבנו.

לעומת זאת, אם ניכנס למצב תודעתי שבו לא נראה שום פגם ושום חיסרון בעצמנו, ומתוך התפיסה המאוד חיובית הזו נגיע לזחיחות דעת ולעיוורון מול המציאות האובייקטיבית, ונפסיק חלילה לראות מהם החסרונות שעלינו להשלים, אז נוכל חלילה להיכנס למצב של לטמא טהורים.

לכן באה התורה ומלמדת אותנו אומנות מורכבת זו ואומרת כי מי שעשה פרה אדומה הוא משה רעיא מהימנא. זהו אכן אתגר, וצריך ללמוד מיומנות זו מתוך ספרי צדיקי אמת ולנהוג במשנה זהירות בעצה קדושה זו.

ואף על פי כן, ברור כי המסר החיובי והמנחם, כאיש אשר אמו תנחמנו, על אהבתו וחמלתו המופלאה של צור העולמים, אבינו רוענו, צריך להיות המסר המרכזי והבריח התיכון שעמו נחיה ונבנה את חיינו.

(מבוסס על ליקוטי הלכות למוהרנ"ת הלכות השכמת הבוקר הלכה א')

הפוסט סוד התשובה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

לאמיתו של דבר, יש סיבות פרקטיות טובות להתחיל בסוגיות של השבת אבדה, שכן מצד אחד אנו מעוניינים לפתוח את הלימוד בדיני נזיקין שעליהם נאמר "הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות", אך מצד שני, דיני ממונות מפוזרים ורחבים על פני כל הש"ס, דיני אבדה מרוכזים כמעט כולם בפרק אחד ויחיד, והקשרים בינו לבין סוגיות ממוניות אחרות בש"ס מוגבלים. יתר על כן, זה פרק שמדגים היטב רכיבים בסיסיים בחשיבה התלמודית, ובמבנה הסוגיה התלמודית. וכל זה נעשה באמצעות מציאות יומימית פשוטה ומוכרת גם לילדים (בשונה מסוגיות שעוסקות בנושאים מופשטים יותר כמו 'שטרות', 'התחייבות', וכדומה).

אך מעבר לכך, דיני 'השבת אבדה' שונים משאר דיני ממונות, מרבית דיני הממונות מתרחשים על רקע עימות או רשלנות, הצדדים לא מצליחים להסכים ביניהם על היקף החוב, על השאלה האם החוב נפרע. אדם נהג ברשלנות ואיפשר לשורו להזיק או אפילו הוא עצמו הזיק בכוונה תחילה. לעומת זאת, השבת אבדה היא פרשייה ממונית שמתרחשת ומתקיימת ללא עימות וללא רשלנות. העיסוק בה מאפשר להעביר לילד את המסר הסמוי כי 'אין דרך לברוח מעיסוק בדיני ממונות', כל מי שמתקיים בעולם בא במגע עם ממון חברו, ועליו להיות מודע לכך, וכמו שאמרו חכמים 'האי מאן דבעי למיהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין'.

באופן עמוק יותר, בעוד פרשיות הממון עוסקות בשאלה 'מה לעשות בוויכוח זה או אחר', פרשיית השבת אבדה מיוחדת בכך שהיא אומרת לאדם איך להתנהג, כבר במקרא נאמר "לא תוכל להתעלם", והמשנה והתלמוד מרחיבים את חובת השבת האבדה כחובה כללית לדאגה לממון הזולת, למנוע ממנו כל סוג של הפסד. בכך, הופכת פרשיית השבת אבדה למעין בסיס השקפתי ליחס לממון הזולת, יש לנהוג כלפיו באחריות ולדאוג לו. אין זה מפתיע כי היו כאלו שאף הציעו כי דיני השבת אבדה הם גם המקור הנורמטיבי לכך שאסור לאדם להזיק את חברו.

ולסיום, ניתן להצביע על מסר חשוב נוסף, רבים מדיני הממונות אינם ייחודים ליהודים, מדובר בעקרונות של אסדרת החברה והעולם ואלו רלוונטיים לכל קבוצה וקהילה. אבל דיני השבת אבדה יש בהם אלמנט קהילתי של מחויבות של היהודים איש לרעהו, עד שאמרו כי באופן בסיסי אין להחזיר אבדת גויים (במקום שגויים לא חייבים להחזיר לפי חוקיהם, ש"ט). גם החוק הישראלי שקבע חובה של השבת אבדה, לא מחייב את האזרח להרים את האבדה, ולא מחייב את המוצא את האבדה לפני יאוש להשיבה לעולם, שכן שתי חובות אלו הם חובות שנובעות מערבות הדדית ומהיותנו בני עם אחד, לכן אנו מחויבים שלא להתעלם מממון הזולת, ואם האבדה הגיעה לידינו לפני שהמאבד התייאש, אנו ממשיכים לשמור עליה בשבילו, לתמיד.

הפוסט השבת אבדה: ערבות הדדית הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הגמרא במסכת גיטין מספרת על מרתא בת בייתוס, אישה עשירה שבזמן החורבן שלחה את המשרת שלה להביא לה אוכל. הגמרא מתארת כיצד השליח חוזר בכל פעם ואומר לה שנגמר מה שהיא ביקשה, אבל יש דבר אחר. וכשהוא הולך להביא גם את זה – זה נגמר, עד שהיא מתה מרעב. הסיפור הנורא הזה מצריך עיון שמביא למסקנה שלוּ המשרת שלה היה מגדיל ראש וישר מביא לה את המוצר האחר שקיים כרגע בשוק, יתכן והוא היה מונע את מיתתה. ומדוע הוא לא הגדיל ראש? כנראה שהבוסית שלו הייתה קשוחה והייתה לה מסורת מדויקת מה היא אוכלת ולא הסכימה לשנות את זה, ולכן המשרת לא הגדיל ראש, מה שהביא בסוף למותה שלה.

היכולת להקדים את התהליך לפני הגעת הסכנה היא צורך חיזוי חיוני מאוד. מי שלא יכול לתכנן נסיעה לא יקבל רישיון נהיגה, וכך גם טייס, נווט, רב חובל, ועל אחת כמה וכמה מנהיגי חינוך ותורה. המבט צריך להיות של "קוקן פאָרויס" – "מבט קדימה".

בעת הזו, כשהמלחמה הבליטה את הצורך החיוני לכוח עזר נוסף בארצנו בעת מלחמה, עלינו להיזהר לא להיות כמו מרתא בת בייתוס עם כיפה עם סרט על כל המשתמע מכך. חייבים להישיר מבט אל המציאות והדרישה, וכאשר יש עדיין יכולת לשיח עם הגורמים הרלוונטיים, לחשוב על פתרונות כדי שלא נצטרך להוציא אף אחד מספסלי בית המדרש אל יעדים מסוכנים רוחנית. יש צורך להתעשת, להגדיל ראש, להישיר מבט ולאפשר את מילוי הצורך ללא פגמים של קדושה. וזה אפשרי!

בפרשת השבוע אנו לומדים על האיסור של אכילת בשר קדוש מחוץ למקדש. הרש"ר הירש בפרק ז' פסוק י"ח לוקח את הסוגיה הזו אל עולם אחר, של אותו אחד שעוזב את בית המדרש. איך הוא עוזב אותו? יש מחשבת פיגול, שזה מחוץ לזמנו, שעוונו קשה וחייב כרת. אבל ישנו גם המחשב מחשבת חוץ למקומו, שהוא פונה עורף למקדש ה', אך איננו סבור שהפרדה בין היסודות האלה אפשרית במסגרת מקדש ה', ולכן הוא לא חייב כרת כמו פיגול.

כאשר אנו רוצים שעבודת בית המדרש תהיה לא פיגול ולא חוץ למקומו, יש לנו את היכולת לקדש את העבודה מבעוד מועד. יש לנו את היכולת להפוך את הכבש הפשוט לקרבן לפני ה'. אך אם ננהג כמשרתה של מרתא, הסוף יהיה ידוע מראש, ואכן החששות מאיסורי פיגול יהיו נכונים ובמקומם, אך רק בגללנו שלא טרחנו להקדיש ולקדש את המטרה ולנצל את שעת הכושר והנכונות לכך.

הפוסט איך יוצאים מבית המדרש? הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

מחלוקת זו טעונה ביאור. הייתכן שדעת בית הלל שאין לו לאדם לטרוח לעלות לראש הבירה כדי לקיים מצווה? וכי לדעתם יהיה פטור גם באופן שעליו לעלות לראש הבירה כדי לקיים תקיעת שופר או שאר מצוות?

ושאלה נוספת: מה יענו בית הלל לטענתם החזקה של בית שמאי? וכי אם שכח ארנקי בראש הבירה לא יעלה ויטלנה? ומדוע ייגרע כבוד שמים?

יש לבאר את מהלך הדברים כך: בוודאי אף בית הלל מודים ומסכימים שעבור קיום מצוות על האדם להתאמץ וחובה עליו לקיימן כראוי וכפי שצריך, גם אם זה מחייב לעלות אל ראש הבירה. כל מחלוקתם נאמרה אך ורק לגבי נדון מיוחד של ברכת המזון במקום שבו אכל במקרה ששכח.

והנה מצאנו בכמה ממחלוקות בית שמאי ובית הלל, שבית שמאי לשיטתם הולכים עם האמת כפי שהיא עד הסוף. בית הלל, לעומת זאת, נותנים משקל מסוים לשאלה כיצד הדברים מתורגמים אל המציאות [ויש דוגמאות רבות לדבר, כיצד מרקדין לפני הכלה, בש"א כלה כמות שהיא, ובה"א כלה נאה וחסודה, וכן לגבי נוסח ברכת מאורי האש ועוד].

גם במקרה זה נחלקו כך. לבית שמאי, לא ייתכן שאדם שיעלה לבירה לצורך ארנקי לא יעלה אף לצורך ברכה במקום האכילה. בית הלל, לעומתם, מבינים שלפעמים יש פער מסוים בין שאיפותיו של האדם למה שהוא נוהג בפועל.

כל אדם החי בעולם המעשה חש לא אחת במין סתירה פנימית. הוא שואף להתגדל בתורה ולגדל את ילדיו לתורה, אך בפועל מוצא עצמו משקיע את זמנו בלרדוף אחר הכסף. ישנם העלולים מכוחה של סתירה זו לזנוח את העולם הרוחני שלהם כמעט לחלוטין. לדידם, זה הכול או כלום. מדברי בית הלל למדנו שזה אפשרי.

גם בתוך עולם של חומר שנותן את אותותיו, אין מקום לייאוש מלצמוח ולגדול בעולמנו הרוחני, בעבודת הבורא.

הכותב הינו ראש קהל בקהילת 'בית אברהם', קריית יערים

הפוסט לעלות אל הבירה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הבגד ביסודו מיועד לכיסוי מפני הבושה. מכאן שמותיו: כיסוי ולבוש (לא בוֹש). מטרה נוספת היא הגנה מקור, מחום, מקוצים וכדו'. אולם התכלית החשובה של הבגד היא לשדר כיצד אנו מזהים את עצמנו: מהו תפקידנו, השתייכותנו הקהילתית, מעמדנו החברתי וכו'.

בסיפור גן עדן, התורה רואה בלבוש ובבושה סוגיית יסוד בקיום האנושי. מבואר שם שעצם הבריאה היא בלי בגדים ובלי בושה, רק לאחר החטא יש כיסוי בעלי תאנה.

מכיסוי הערווה נראה שעיקר הבושה הוא מתאוות הנשים. לתאווה זו יש צדדים ראויים ונכונים אך גם צדדים שפלים ואסורים. קודם החטא לא הייתה סיבה לבושה. האדם תפס את הטוב והרע כאמת ושקר. היה לו ברור מה ראוי ומה לא ראוי. אך לאחר החטא, כאשר הטוב והרע הפכו ל'מפורסמות', כביאורו של הרמב"ם, האדם חש שתאווה זו מסבה לו בושה, שהרי יכולה היא בקלות להפיל אותו לבור תחתיות. אין בושה גדולה כמו איבוד שליטה ותאווה זו עלולה לכך במיוחד. הכיסוי נועד אפוא להוות מסך שיאפשר התעלמות מתאווה זו, שלא תשתלט כליל על תודעת האדם. (עיין בשמואל א יט, כד, שם מבואר שבזמן הנבואה הנביא פושט את בגדיו משום שהוא חוזר לדרגת הוודאות שקודם החטא).

אולם גם אחרי עשיית החגורות, עדיין התביישו האדם ואשתו מגופם והתחבאו בגן, ולשם כך התקין להם ה' כתנות עור. מוכח שיש גם בושה כללית בגוף שאינה קשורה רק לערווה.

כאן אנו מגיעים לעומק נוסף בסוגיית הלבוש: הבגד חוצץ בין קומת ההכרה של האדם לגופו. אדם מרומם מעדיף לזהות את עצמו עם התבונה והדעת, ופחות עם הגוף, המזוהה עם הדחפים והתאוות. גוף יש גם לבעלי חיים, והאדם אינו רוצה לפעול על פי דחפיו כבהמה. גם בנקודה זו יש הבדל בין קודם החטא לאחריו. לפני החטא – הטוב והרע היו ברורים וחדים. הדחפים אינם עומדים בפני אמת ושקר. כפי שאין דחף לשתות רעל, כך לא היה דחף לעשות רע. אולם אחרי חטא אדם הראשון, בעולם שבו הטוב והרע אינם ברורים, הדעת מתמודדת אל מול הדחפים הגופניים אשר מושכים את האדם מטה. לכן האדם חש בושה בגוף. רק את הגוף הוא מלביש ואילו את הראש – לא. כי עם הראש אנו מזדהים, אך אל מול הגוף דרושה לנו חציצה שאומרת 'אנחנו איננו הגוף, אנחנו הדעת המשתלטת על הגוף'.

דברים אלו הולמים את שיטת רבי יוחנן אשר קרא לבגדים 'מכבדותא'. הגמרא (שבת שם) מדמה את יחס האדם לבגד לשיטת רבי יוחנן, אל יחס הנשמה לגוף. כלומר כפי שהנשמה יכולה לפעול רק בתוך כלי הגוף, כך האדם באופן כללי יכול לפעול רק בתוך בגדים. בלעדיהם הוא מסור לדחפיו ואינו מסוגל לפעול כלום. (זו הסיבה שנוח שהתייאש מהעולם אחרי המבול התגלה בתוך אהלו). ממש כמו כתנות עור, הבגד משמש כדי לחצוץ בין האדם לגוף ולהורות שהדעת היא מהותו ורק בה הוא מתכבד.

מעתה נוכל להבין את העיקרון החשוב שרבי יוחנן ביקש לו מקור: 'מנין לשינוי בגדים מן התורה'. הוא, שחידש את סוגיית הבגד ככלי לנשמה, הציב שאלה יסודית: הבגד מכסה את בושת האדם ומגלה את זהותו הפנימית החוצה, אך הבגד הרי יכול גם לשאת זהות עצמית ולהשליכה על האדם. לדוגמה, מרדכי יצא בבגדי מלכות לא מפני שהיה מלך המבטא את מלכותו בבגדיו, אלא להיפך, הבגד מזוהה עם המלכות ובכך הוא מכבד את לובשו. השאלה אם כן היא האם ראוי שהבגד ישפיע על האדם? מצד אחד, התלבשות שאינה תואמת את מצבנו האמיתי, עשויה להוות אשליה עצמית כאילו כבר מילאנו את עבודתנו. מאידך, בגד התפור לפי שאיפותינו עשוי להזכיר לנו את רצונותינו האמיתיים ולשמור עלינו.

תשובתו של רבי יוחנן שיש מקום לשינוי בגדים. הבגד יוצר אווירה. האדם לא צריך רק לחשוב מה הוא מרגיש באמת וכך להתלבש אלא עליו להתחשב באווירה בה לדעתו עליו להיות וכמותה להתלבש. דיני בגדי כהונה הם מקור ברור לכך. הן הדין האמור בתרומת הדשן, אך גם דינים נוספים. למשל, את בגדי הכהונה מקדשים רק כשהם על הכהן, אך בה בעת מקדשים את הכהן בתנאי שהוא לבוש בבגדי הכהונה. האדם עושה את הבגד והבגד עושה את האדם. ההשפעה היא הדדית. "שינוי בגדים מן התורה" הוא עיקרון המלמד שהבגד הוא כלי לעיצוב פעולת האדם בעולם.

במובן זה הבגד הוא כלי חשוב אף יותר מהכלי שמהווה הגוף לנשמה. לכן יש הו"א בגמרא ב"ק (צא:) שלדעת רבי יוחנן יהא בל תשחית של בגד חמור מבל תשחית דגופא, שכן הלבוש אינו רק שיקוף של מהות האדם החוצה, אלא במידה לא פחותה הוא הדהוד פנימה של הגבולות בהם האדם רוצה לפעול.

הפוסט השפעת הבגדים עלינו הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.