כשאנחנו מתמקדים בפרסים ומבצעים, אנחנו למעשה מחנכים את ילדינו להיות תלויים בגורמים חיצוניים כדי לפעול. זה עובד לטווח הקצר, אבל יוצר בעיה משמעותית לטווח הארוך: הילד לומד לפעול רק כשיש תגמול חיצוני. ברגע שהפרס נעלם, נעלמת גם המוטיבציה.

יתרה מזאת, מחקרים מראים שמתן פרסים על פעולות שהילד היה עושה ממילא, עלול דווקא להפחית את המוטיבציה הטבעית שלו לאותן פעולות. למשל, מתן פרס על תפילה ״טובה״ לילד שאוהב להתפלל פוגע במוטיבציה הפנימית שלו!

תשאלו כל נער האם כדי לדחוף אותו לפעולה כדאי ״לשחרר״ ולסמוך עליו, או לתת לו עליה פרס. נסו את זה: תנו לילדים לתכנן אירוע, הקציבו להם סכום כסף ותנו להם מרחב לתכנן את התכנית. עזרו להם להתנהל עם חילוקי דעות וחלוקת תפקידים ביניהם (אם יש צורך) ותראו שהמוטיבציה שלהם תהיה הרבה יותר גבוהה מאשר כל פרס.

הסיבה היא, שהדברים החשובים ביותר לכל אדם באמת (בדומה לאוכל שמזין באמת) הם שייכות, עצמאות, ומשמעות. כשילד מרגיש שהוא חלק משמעותי מהמשפחה, כשהוא מבין שיש לו תפקיד חשוב בבית, וכשהוא חווה את התוצאות הטבעיות של מעשיו דרך ההתפתחות האישית שלו – נבנית אצלו מוטיבציה פנימית חזקה.

מאידך, בואו ניקח לדוגמה את סידור החדר. כשאנחנו מבטיחים פרס על סידור החדר, המסר שעובר הוא שזו פעולה לא נעימה שצריך “לשרוד” כדי לקבל משהו טוב, ואף ילד ואדם לא יעשו פעולת ״הישרדות״ בלי פרס משמעותי. שינוי סוג המוטיבציה מ״ג׳אנק פוד״ למוטיבציה ״מזינה״ הוא לא קסם רגעי אלא תהליך הדרגתי שדורש טיפה קשב וסבלנות.

תהליך דומה קורה עם שיעורי בית. במקום להתנות משחק במחשב בהכנת שיעורים, אפשר לתת לילד אחריות על ניהול הזמן שלו. “מתי לדעתך הזמן הטוב ביותר להכין שיעורים? איך נוכל לארגן את הערב כך שתספיק גם ללמוד וגם לשחק?” שיחה כזו מפתחת אצל הילד הבנה של ניהול זמן ואחריות אישית.

המפתח הוא לתת לילדים תפקידים משמעותיים בבית, תפקידים שמראים להם שהם חלק חשוב מהמשפחה ולאט לאט לשדרג להם את מרחב האחריות בדברים חדשים שמראים לילד ״גדלת. אני כבר סומך עליך יותר מבעבר״. זה יכול להתחיל מגיל צעיר מאוד: ילד בן שלוש יכול להיות אחראי על סידור דברים מסוימים בשולחן השבת, ילדה בת חמש יכולה להיות אחראית על קיפול דברים קלים כמו מגבות. כשהתפקיד מותאם ליכולות, והילד מרגיש שסומכים עליו – המוטיבציה צומחת באופן טבעי.

בנוסף, כדאי לעבד עם עצמנו שעצמאות אינה מתנגשת עם סמכות הורית. להפך, כשאנחנו נותנים לילדים מרחב לקבל החלטות ולקחת אחריות בתוך גבולות ברורים, אנחנו מחזקים את הקשר ואת האמון ההדדי. ילד שמרגיש שסומכים עליו נוטה יותר להקשיב ולשתף פעולה גם במצבים מאתגרים וזו מנהיגות הורית אמיתית ומעצבת. זו סמכות מן הסוג שאנחנו רוצים לפתח.

ההבדל בין מוטיבציה חיצונית (פרסים) למוטיבציה פנימית (אחריות ועצמאות) ניכר במיוחד בטווח הארוך. ילדים שרגילים לפעול רק בשביל פרסים, מתקשים לפתח משמעת עצמית ואחריות אישית. לעומתם, ילדים שגדלו עם תחושת אחריות ועצמאות, מפתחים יכולת טובה יותר לנהל את זמנם, לקבל החלטות, ולהתמודד עם אתגרים.

זה לא אומר שאסור לתת פרסים בכלל. פרסים יכולים להיות כלי חינוכי מועיל כשמשתמשים בהם בחוכמה ובמידה לצורך ״קפיצה״ בתחושת המסוגלות (כשילד לא מאמין בעצמו, הפרס ״עוזר״ לו להאמין). אך הבסיס צריך להיות פיתוח תחושת המסוגלות והערך העצמי של הילד דרך מתן אחריות ועצמאות.

אז איך מתחילים? בקטן. בוחרים תחום אחד שבו אנחנו מוכנים לתת יותר אחריות לילד. מקשיבים לרעיונות שלו, נותנים לו מרחב לטעות וללמוד מהטעויות, ומביעים אמון ביכולת שלו. לאט לאט, ככל שהילד מרגיש יותר בטוח ומסוגל, אפשר להרחיב את תחומי האחריות.

המטרה שלנו כהורים היא לגדל ילדים עצמאיים, אחראיים ובעלי מוטיבציה פנימית חזקה. זה תהליך ארוך שדורש סבלנות, אבל התוצאות שוות את ההשקעה. כי בסופו של דבר, אנחנו רוצים שילדינו יפעלו מתוך הבנה והנעה פנימית, לא מתוך תלות בפרסים חיצוניים.

ואולי זו המתנה הגדולה ביותר שאנחנו יכולים לתת לילדינו – האמונה ביכולת שלהם להיות אחראים ועצמאיים. גם אנחנו נהנה ממנה במוטיבציה ובאחריות שלהם על המרחב המשותף.

בהצלחה!
שניאור

הפוסט מעבר לפרסים: בניית מוטיבציה אמיתית אצל ילדים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

כתוב בפרשה (מ ב): “ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים את משכן אוהל מועד”. הכלי יקר מפרש פסוק זה באופן מרתק על פי חז”ל. כל תחום ההשתדלות בעבודת ה’ מורכב עבורנו. פעמים רבות המצוות ועמל התורה נראים לנו גדולים, קשים, ואולי אף מעט מייאשים.

אומר הכלי יקר: “כתיב בפרשה שלוש פעמים לשון הקמה: תקים את המשכן; הוקם המשכן; ויקם משה. אמרו חז”ל (ויקרא רבה נב ד) שהיו ישראל וכל חכמי לב מקימים את המשכן ולא יכלו להקימו. אמר הקדוש ברוך הוא, עסוק אתה בהקמתו והוא עומד מאליו שנאמר הוקם מאליו משמע. ויש בזה רמז לכל המעשים אשר האדם עושה כי קצרה יד האדם להשלימם החל וגמור אלא האדם הוא המתחיל וה’ יגמור על ידו. וכן אמרו חז”ל (קידושין ל:) כנגד היצר הרע, אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו”.

א’ ניסן אינו סתם יום בלוח השנה, אלא אחד הימים המיוחדים המוזכרים בתורה במפורש. ימים אלו מלמדים אותנו כיצד להתבונן בחיים ובתאריכים המעוררים התחדשות. הרש”ר הירש שואל על הפסוק מדוע נאמרה פעמיים המילה “חודש”, ורואה בכך יסוד משמעותי ביהדות:

“לכאורה מבטא הכתוב אותו הדבר בשני ביטויים שפירושם אחד. העניין מתבאר אם נזכור את משמעותם של ראשי-חדשים ביהדות, הם אינם ימי חג המציינים את המאורע הקוסמי-האסטרונומי, אלא הם מראים לנו באותו מאורע טבעי רק דוגמה ומעוררים אותנו להעמיד ולקיים ‘ראשי-חדשים’, התחדשויות – בתחום החברה האנושית.

“עם הקמתו של משכן אוהל מועד יתחיל כבוד ה’ לשכון בארץ בתוך עם ישראל, ובכך יתחיל בישראל ה’מועד’, ההתחברות של ישראל עם ה’שמש’ שלו, הארתו באור ה’. דבר זה יחול ביום ראש-חודש הראשון, כלומר באותו יום ראש-חודש שהוא תחילת השנה היהודית. והרי היה זה אותו ראש-חודש, אשר הביא לראשונה את הבשורה על ה’התחדשות’ התמידית והמיידית בישראל, ובאמצעות ישראל – לכל באי עולם.

“ראש-החודש של התקומה הלאומית היה גם ראש-החודש של השראת השכינה, של קיום הבטחת ‘ושכנתי בתוכם’, שרק בו הגיעה הגאולה הלאומית לכלל השלמתה. לפיכך: ‘ביום-החודש הראשון’ – די היה בכך כדי לציין את יום אחד בניסן; בא הכתוב ומוסיף: ‘באחד לחודש’ – כדי להרחיק מיום זה, החשוב שבין כל ימי אחד-בניסן, כל ריח של חג-טבע אלילי. לא מפני שביום זה חל ראש-חודש לפי כללי האסטרונומיה, אלא מפני שבעקבות ראש-חודש זה מונים בני ישראל את יום-החודש הראשון שלהם – נבחר יום זה להקמת המשכן”.

א’ ניסן, ובכלל חודש ניסן שישועות מקיפות בו, מעניק לנו כוח ועוצמה להשתדל, להשקיע ולהתחדש לקראת ההתחדשות הגדולה של הגאולה הקרובה במהרה בימינו.

הפוסט כוחו של חודש ניסן בעבודת ה’ הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

במבט ראשון, הלכות אלו של ‘זקן ממרא’ עשויות להיראות כמעין מתקפה על חופש הביטוי והמחשבה, כביכול התורה מצפה מתלמידי חכמים לכבוש את דעותיהם, מסורותיהם, וסברותיהם בזמן שהם אינם הרוב.

אך דווקא עיון בפרטי הלכות ‘זקן ממרא’ מלמד את ההפך הגמור. המשניות, מדרשי ההלכה, סוגיות הגמרא, והפוסקים, מחדדים כל העת, כי ל’זקן ממרא’ ניתנות הזדמנויות רבות לשטוח את טענותיו, לשכנע באופן ישיר, ורק בסוף התהליך, הוא מתבקש שלא להורות ‘הלכה למעשה’ כנגד הסנהדרין. גם בשלב הסופי, הוא לא מתבקש לשנות את דעתו או להסתיר אותה.

המשנה (פו:), הגמרא (פח:) והרמב”ם (פ”ג ממרים) מתארים את תהליך המשפט של ה’זקן ממרא’: השלב הראשון הוא שמתפתחת מחלוקת בתוך העיר, ה’זקן ממרא’ מורה כפי הוראתו ואנשים הולכים אחרי הוראתו. שאר רבני העיר עולים עמו לירושלים, ועוברים שם שלוש ערכאות – בית הדין שעל פתח הר הבית, בית הדין שעל פתח העזרה, ובית הדין הגדול של שבעים ואחד שבלשכת הגזית.
כשמסתכלים בלשון המשנה אפשר לשים לב כי ה’זקן ממרא’ עצמו הוא זה שמציג את הדיון בפני בית הדין. “אומר: כך דרשתי, וכך דרשו חבריי. כך לימדתי, וכך לימדו חבריי”. רק בערכאה השלישית והגבוהה ביותר, הסנהדרין, ניתן לפסוק כי דינו דין ‘זקן ממרא’.

את חשיבות המגע האישי והישיר בין ה’זקן ממרא’ לבין הסנהדרין ניתן ללמוד גם מדברי הספרי (שופטים קנה) ‘ולא שומע מפי שומע’, כלומר, שהזקן ממרא אינו מתחייב עד שהוא שומע באופן ישיר מבית הדין שהם הכריעו נגדו. הדין לא נפסק מפורש ברמב”ם, אך ב’ערוך השולחן העתיד’ (סימן סז) סבור כי דין זה נפסק להלכה, ואפילו מכתב של בית הדין לא יספיק – הם צריכים לפגוש את ה’זקן ממרא’ באופן ממשי.

אך הגמרא (פח.) מבחינה בין סוגי מחלוקת שונים. שיטת רב כהנא שהמקרה היחידי שבו הורגים את ה’זקן ממרא’, זה במקרה שכל החכמים אמרו כי יש להם ‘מסורת’ הפוכה מדעתו, ואילו הוא משיב ‘שנראה לו מסברה’ לא כמותם. אבל במקרה שהוא והחכמים מתווכחים מסברה, או שהחכמים והזקן מחזיקים כל אחד במסורת אחרת, או שהזקן טוען שיש לו מסורת והחכמים לא מסכימים איתו מסברה, לא הורגים את ה’זקן ממרא’.

להלכה לא נפסק כך, מכיוון שאנו רוצים שלא ירבו מחלוקות בישראל, אבל שיטתו של רב כהנא מלמדת אותנו על כך שחכמינו ראו את ‘המחלוקת’ עצמה בדיני תורה. בהקשר זה כדאי להציג את שיטתו של המאירי (סנהדרין פח:) לפיה “אין נעשה זקן ממרא עד שיחלוק עם כל השבעים ואחד אבל אם היה ביניהם מי שנסכם עמו אינו נהרג וכן כתבוה חכמי הדורות שלפנינו”.

ושוב נחדד: הסנהדרין לא פוסקים שאדם הוא ‘זקן ממרא’, אלא פוסקים שאם אותו ‘זקן’ יורה לעשות בפועל כהוראתו, הוא יהיה ‘זקן ממרא’ ויוצא להורג.

הגמרא מציינת כי עקביא בן מהללאל שחלק על החכמים במספר סוגיות לא הוצא להורג, מכיוון שלא הורה לעשות כשיטתו, ואנו נוסיף, ששיטתו של עקביא בן מהללאל עדיין נלמדת בפינו ועל ידינו, וחז”ל דאגו שתהיה מתועדת היטב במסכת עדיות.

לסיכום: פרשיית ‘זקן ממרא’ איננה פרשייה המבקשת להשתיק את דעות החכמים, להפך, היא מלמדת אותנו כי התורה נותנת לכל דעות החכמים מקום וכבוד, ורק במקרים חריגים, בכדי לשמור על אחידות ההלכה המעשית, נזקקים לפרשייה חריגה זו, שלמיטב ידיעתנו, מעולם לא היה צורך לבצע אותה בפועל.

הפוסט חופש הביטוי הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

השאלה מתבקשת מאליה. לכאורה היה צריך לשבח את הקב”ה שהוא נותן חכמה למי שאינם חכמים ובינה למי שחסר אותה. שאלה זו שאלה מטרוניתא אחת את רבי יוסי בר חלפתא, והוא השיב לה שאין ספק שטפשים זקוקים יותר לחכמה מאלו שהם כבר חכמים, אך אם החכמה תימסר לידיהם, הם לא יידעו כיצד להשתמש בה (קהלת רבה א).

אולם באיזה “מתן חכמה” מדובר? האם על נס כלשהו שבמסגרתו הקב”ה מוסיף פתאום חכמה לאדם? אם יש תוספת חכמה שכזו, וכי לא היה ניתן להעניק אותה לטיפש ולהפוך אותו לבר דעת שגם יודע להשתמש בחכמתו?

בנוגע לחכמת בצלאל, עליה נאמר “וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה”, מסביר הרמב”ן (שמות לא) שאין הכוונה לתוספת חכמה שניתנה לו לצורך המשכן. אלא קורא הדורות מראש יצר את בצלאל מלכתחילה עם החכמה הנצרכת למלאכה. כדרך שנאמר בירמיהו “בטרם אצרך בבטן ידעתיך”.

אם מראשית הבריאה הכין ה’ את בצלאל עם החכמה המתאימה, מובן ש’יהב חכמתא לחכימין’ אינו עוסק במענק חכמה מיוחדת הניתנת באמצע החיים. כוונתם לדבר אחר. החכם מייקר את חכמתו ומצוי בחיפוש תמידי אחר עוד חכמה. כך חכמתו הולכת ומתפתחת כל העת. כיוון שהוא חכם – הוא יודע להעריך חכמה. הטיפש, לעומת זאת, מחמיץ כל הזדמנות להחכים. גם אם נקרית הזדמנות כזו בפניו, הוא אינו מוקיר אותה, ולכן נותר בכסילותו.

כל זה מוביל אותנו אל השאלה – מה הייתה חכמתו הגדולה של בצלאל? במה היא ניכרה? חז”ל עונים על כך תשובה מפתיעה: משה אמר לבצלאל לבנות כלים ואחר כך משכן, הפוך מהסדר שהקב”ה ציווה. ובצלאל תהה על כך, כיוון שמנהגו של עולם שהאדם עושה בית ואחר כך מכניס לשם כלים, לכן הוא הציע בפני משה: “שמא כך אמר לך הקדוש ברוך הוא: עשה משכן ארון וכלים? אמר לו: שמא בצל א-ל היית וידעת?!”.

משה רבנו סבר מתחילה להקדים את המהות אל המסגרת. המהות היא כלי הקודש, בהם נעשית העבודה. את המרחב הדרוש לשם כך, הוא סבר לדחות לסוף. זוהי מידתו של נביא ה’ שכל מעייניו נתונים אל התכלית. אולם מידה זו עשויה להביא לידי כך שהאדם נותר עם אורות בלי כלים. הוא בונה ארון ושולחן ומזבח – ואין לו לאן להכניס אותם. הוא זוכה למדרגה רוחנית נשגבת, אך אין לו מציאות שבה הוא יכול ליישם אותה.

בצלאל הבין זאת. כפי שאומרים חז”ל – “יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ”. הוא ידע שהקב”ה ברא בששת הימים את המעטפת ורק אחר כך את האדם. הוא הבין את המחירים שעלולה לגבות התמסרות לתכלית לפני הכנת המסגרת הראויה. הוא כל כך היה בטוח בהבנתו, עד שהוא התעקש לברר שוב עם משה, שמא הקב”ה ציווה כפי שהוא מבין. והוא צדק. על ידי חכמתו, ועל ידי מה שהוא הוסיף להחכים ולהתבונן, הוא זכה לכוון לדבר ה’ אף יותר ממשה רבנו, משל היה בצל-אל ושמע מהבורא בכבודו ובעצמו מהו סדר התיקון הראוי – קודם כל תשתית מציאותית שתהווה מסגרת, ורק אחר כך למלא אותה בתוכן ובתכלית.

הפוסט חכמת המעשה של בצלאל הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

1. אינו מעורב ואינו מזדהה עם העשייה החינוכית
2. מעורב באופן נמוך ומגבה את הצוות החינוכי
3. מעורב ותורם מתוך הזדהות גבוהה עם הצוות ומטרותיו (מעצים את המערכת)
4. מעורב מאוד אך אינו מזדהה עם הצוות ומטרותיו (מאיים על המערכת)

גם בתי הספר מתנהלים בתווך שבין שני סוגי מדיניות:

1. מדיניות ״דלת סגורה״: עומדים על המשמר שההורים לא יתערבו
2. מדיניות ״דלת פתוחה״: מעודדים שותפות ומעורבות של ההורים

דלת סגורה

מוסדות חינוך הדוגלים במדיניות דלת סגורה, יתחלקו לשני סוגים ברמה הטקטית:

1. יסמנו הורים מעורבים כבעייתיים וינסו להצר את צעדיהם בשיטות לגיטימיות יותר או פחות
2. ״יקדימו רפואה למכה״ ויקימו ועד הורים שיורכב מכמה מורים, אשתו של המנהל ושני חסידים נאמנים שלהם. אתם כבר מבינים את הקונספט…

אותם מנהלים ישדרו חוסר אמון בהורים וישתמשו בניסוחים כגון:

1. ההורים “לא מבינים בחינוך”
2. ההורים יכולים להשתמש בכוח לרעה
3. ההורים ״לא מחונכים״ וכדאי להיזהר מהם
4. לא ניתן לסמוך על שיקול דעת ההורים

מאחורי ההתנהגות הזו קיים פחד מאובדן שליטה, אך בתפיסה העמוקה אותם מנהלים רואים בהורים נטל ולא נכס.

דלת פתוחה

בצד השני של הציר נמצאים מוסדות שיעשו רבות על מנת להקים ועד הורים. הסיבות רבות ומגוונות (הסדר אקראי):

1. עמדת כוח חיצונית שאינה מחויבת לרשות המקומית ולפוליטיקאים
2. ועד יכול להילחם על הקצאות, צרכים ומשאבים עבור התלמידים מבלי להיות מאוים בפגיעה בו
3. יכול למנוע התלהמות נקודתית של הורים ולגשר בין הורים להנהלה
4. יכול לתת גיבוי לרוב החלטות בית הספר, ולנהל סוגיות במחלוקת מתוך אמון
5. הורים רותמים את הניסיון, המקצועיות וקשריהם לטובת המוסד
6. ועדי הורים עורכים אירועי הוקרה לצוות, ומורים יחוו פחות שחיקה בעבודתם
7. מתנהל בשקיפות, בדמוקרטיה ובהוגנות ומהווה דוגמה לתלמידים

רוצים להקים ועד הורים מוצלח? הנה כמה טיפים:

1. גבשו סביבכם כמה שיותר הורים שאכפת להם. חשבו על שלושה נושאים שהייתם רוצים לשפר. לִמדו על הנושאים הללו.
2. גייסו כמה מורים מתוך המוסד והסבירו להם על הרצון שלכם להקים ועד הורים. כוח תומך מבפנים הוא דבר שתמיד יכול לסייע.
3. צרו יוזמה חיובית ראשונית שתשקף רצון טוב, שיתוף פעולה מיטבי עם הנהלת המוסד, ויכולות ביצוע. אם תצליחו, יהיה לכם קל יותר להציע שיתוף פעולה קבוע.
4. זכרו: הנהלת בית הספר אחראית על המוסד ולכן גם בידה הסמכות. אתם שם בשביל לסייע להם. לא להחליף אותם ולא לעקר להם את הסמכות.
5. קבעו אספות שוטפות עם ההנהלה ושאלו איפה אתם יכולים לסייע. אל תתעוררו רק כשיש בעיות. זה ימתג גם אתכם כבעייתיים.

לסיכום: שותפות הורים במוסדות חינוך היא דבר מבורך, בתנאי שהיא נעשית באופן מכבד ומהסיבות הנכונות. נסו את זה. גייסו תמיכה לתהליך. דאגו לשקף לצוות המוסד שמטרתכם היא להיות שותפים מתוך כבוד לעשיה שלהם.

בהצלחה!

הפוסט למה כדאי שיהיה ועד הורים? הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

כמו רבים מבני דורו, גם לריה”ל הוצמד שם בערבית: אבו אל-חסן אל-לאוי.

לצד גאונותו בתורה וקדושתו הנוראה, עסק ריה”ל בשירה ופילוסופיה. מכיוון שהסביבה שבה עשה את ילדותו המוקדמת, הייתה נוצרית באופייה ונחשלת מבחינה תרבותית, הוא מצא לו חברים בחוגי המשכילים בספרד המוסלמית, שם היו אנשי ספר ומחשבה.

עסקו בשירה

רבי יהודה הלוי הכיר כמובן את הניב הספרדי הקדום, ששילב מילים בערבית עם מילים ממקור רומאני (לטיני), אבל שליטתו גם בשפה הערבית אפשרה לו התאקלמות מהירה בדרום ספרד. כמשורר צעיר הוא ביקש להסתופף בחברתם של משוררים שפעלו בדרום ספרד ולשם כך נדד לחבל אנדלוסיה. שם, כדרך התקופה, פעלו חוגי משוררים שניסו כוחם באלתור בתי שיר, בעיקר שירי אזור (חגורה) שקולים ומורכבים שאפיינו את שירת ימי הביניים. רבי יהודה הלוי הוזמן אל אחד החוגים האלה והתבקש להפגין את כישורי הכתיבה שלו. ניסיונו עלה יפה.

כך היה כשהגיע לגרנדה (דרום ספרד) על מנת להשלים את לימודיו, ולשמע שמעו של רבי משה אבן עזרא, שלח לכבודו שיר מלא חן והדר, הפותח בשורות:

“הֲרֵיחַ מֹר וְאִם רֵיחַ עֲסִיסִים / וְאִם רוּחַ מְנוֹפֶפֶת הֲדַסִּים / וְאִם דִּמְעַת עֳפָרִים עַל לֶחְיֵהֶם / וְאִם עַל הַוְּרָדִים הָרְסִיסִים?”

רמב”ע, בקוראו את השיר של ריה”ל, הכיר את מעלתו הגדולה של מחברו, והשיב לריה”ל בשיר “יַלְדֵי יָמִים חָשׁוּ לִצְבֹּא”, בו כתב עליו בהשתוממות:

“אֵיךְ בֶּן נָעִים וּצְעִיר שָׁנִים / יַעְמֹס הָרֵי בִּין עַל גַּבּוֹ / אוֹ עוּל יָמִים יֶהְדֹּף רָמִים / וּבְעוֹד נַעַר הוּא וּבְאִבּוֹ”.

כך שני המשוררים התיידדו. רמב”ע עמד לימין המשורר הצעיר ותמך בו בנדבת לבו, גם אצל עליו מרוחו ומחוכמתו. כך התערה ריה”ל בחוג המשוררים בגרנדה ובין ידידיו נמנה גם רבי יהודה אבן גיאת, בנו של הרי”ץ ן’ גיאת.

כמו כן התחבר ריה”ל עם רבי אברהם אבן עזרא (ראב”ע), והם נדדו יחדיו בספרד המוסלמית ובמגרב. ראב”ע אף מזכיר את ריה”ל מספר פעמים בפירושו למקרא (כגון בפירושו לשמות ט, א; כ, א; דניאל ט, ב). קיימת השערה כי ריה”ל אף השיא את בתו לבנו של ראב”ע (רבי יצחק בן אברהם אבן עזרא).

מלאכתו כרופא

לאחר 1090, כשגדודי הברברים השתלטו על גרנדה, רבי יהודה הלוי נאלץ לעזוב את המדינה המוסלמית. הוא שב לאזור הנוצרי בקסטיליה, התיישב בטולדו והתפרנס כרופא, מקצוע אותו רכש בשבתו באנדלוסיה. משיכתו אל היצירה העברית לא פסקה מעולם, ועל אף שחי חיי נדודים והתפרנס במשורה, הוא לא חדל ממלאכת השירה. רבי יהודה הלוי הותיר אחריו קורפוסים עשירים בשירי חול, קודש, הגות, ושירים אישיים.

שיריו

שיריו המפורסמים שזורים במועדי ישראל עד היום הזה, מהם: על אהבתך; יונה מצאה בו מנוח; ידידי השכחת (שירי שבת). ישן אל תרדם; י-ה שמע אביוניך; יעירוני רעיוני; משתחווים להדרת קודש (פיוטים לסליחות). ציון הלא תשאלי; ליבי במזרח; יפה נוף (קינות). שירת הבקשות ופיוטים שונים: ישנה בחיק ילדות; הידעו הדמעות; יום ליבשה; עבדי זמן. אדון חסדך בל יחדל (לשבת זכור); יחד באורך (לשבת חנוכה); י-ה שמך ארוממך; ידי רשים. ה’ נגדך כל תאוותי (לתפילות ימים הנוראים).

ספר הכוזרי

מלבד היצירה השירית הענפה, ריה”ל חתום על היצירה ההגותית העמוקה המוכרת – ‘ספר הכוזרי’, או בשמו המקורי: ‘כִּתַאבּ אלרַּד ואלדַּלִיל פִי אלדִּין אלדַּ’לִִיל’ (‘ספר ההוכחה והמופת להגן על האמונה המושפלת והבזויה’ / ‘ספר המענה והראיה לדת המושפלת’). שמו ‘הכוזרי’ ניתן על ידי המתרגם מערבית-יהודית – רבי יהודה אבן תיבון.

‘ספר הכוזרי’ נחשב אחד מעמודי התווך של הפילוסופיה היהודית בפרט, ושל מחשבת ישראל בכלל. ריה”ל שקד על הספר כעשרים שנה, ולספר יש מסגרת דרמטית מומחזת. הוא ביסס את סיפור המסגרת של הספר על התגיירותו של מלך כוזר. ביסוד הספר עומדת התמודדות נגד השיטה האריסטוטלית ששלטה בשיח הפילוסופי של התקופה, וריה”ל מצליח לחרוג מהתפיסות המקובלות ולהעמיד חלופה בעלת קסם פיוטי ולכידות פילוסופית משל עצמה, הנלמדת עד היום כקלאסיקה יהודית.

הגר”א חינך ללמוד את ספר ‘חובת הלבבות’ חוץ מהשער הראשון שבו (‘שער היחוד’) העוסק בבירור האמונה לפי דרך השכל. תחתיו אמר שיש ללמוד את ספר הכוזרי “שהוא קדוש וטהור, ועיקרי אמונת ישראל ותורה – תלויים בו” (מעשה רב, שיח אליהו, אות סא).

הכותב הוא רב קהילת ‘מקדש שלמה’ בירושלים, וראש ענף קהילה ורבנים במיזם המוגנות ‘בשבילם’

הפוסט רבי יהודה הלוי (1075–1141) הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

היכן הגבול? תלוי איזה! יש גבול גאוגרפי, גבול מדיני, גבול ביטחוני, גבול טבעי, גבול תחום שיפוט וכו’. הכל תלוי בהגדרת מהות הגבולות והצורך בהם. האם לא ניתן לקבוע גבולות כוללים להכל? התשובה היא לא. אין קשר בין הגבול השיפוטי לגבול הטבעי או המדיני. לכל אחד יש תפקיד שונה, מטרה שונה.

נשאלת השאלה, מדוע בחינוך אנחנו משתמשים בהגדרות של גבולות? האם הגיוני שגבול שהתאים לראובן יתאים גם לשמעון? התשובה היא שאכן גבולות בחינוך אינם כלי חינוכי. רק כשאין ברירה מייצרים גבולות אינדיבידואליים, בהתאמה אישית, וגם כי יזקין לא יסור ממנו. אוי לבונה גבולות חינוכיים גלובליים ומכניס שם עדרים. חינוך טוב הוא אישי, בהתאמה אישית לפי הצורך.

גבול אינו מצב שימושי לכתחילה. גבולות תמיד נמצאים בקצוות, כשבמרכז בטוח אין צורך להגיע לגבולות. רבה של טבריה, הגאון רבי אברהם דב אוירבך זצוק”ל, אמר משפט יסודי בחינוך: “היכן שתשים את הגבול בחביבות, שם המשמעת נעימה למתחנך, ואינו בורח לגבולות. אבל בחינוך שמבטל את חירות המתחנך ואישיותו, הוא יחפש את החופש שבגבולות… ושם תהיה המלחמה!”.

כמה חללים חינוכיים איבדנו והפסדנו רק בגלל גבולות חינוך מקובעים, הרבה לפני שעסקנו במהות וטוב החינוך. כשתלמיד שומע כללי גבולות נוקשים, הוא יהיה שם! הורה ומחנך שיצליחו להביא את הילד למרכז בנעימות וטוב, הגבול ישאר סימבולי וזניח וכזה שאולי ולעיתים רחוקות מסמן את שטח הטריטוריה והגזרה בלבד.

כאשר בני ישראל בנו את המשכן, זה היה בחשק רב. חשק כזה שפעמים רבות גורם לחוסר שימת לב לפרטים ואנשים קטנים, חשק שאולי מרומם את הרוב אבל לעיתים פוגע במעט, ובעיקר פוגע בדיוק הנדרש בעבודת קודש כזו. מסביר לנו הרש”ר הירש (שמות לט מג) את התרגשותו של משה בעת ברכתו כשראה את הסיום המוצלח של בנין המשכן: “עם כל הזריזות שבתנופת העשייה השתעבדו לחלוטין, בכלל ובפרט, לצו האלוהי, ואיש לא שאף להבליט את עצמו במפעל על-ידי תוספת או מגרעת סובייקטיבית בחומר או ברוח. רק זה היה שכר המצוה שעמד לנגד עיני כל אחד ואחד: להוציא אל הפועל את מצות ה’ וכוונתו בתכלית הדיוק. זוהי שמחה של מצוה המקוימת מרצון, זוהי חירות שבמשמעת ומשמעת שבחירות, והיא באה לכלל תודעת האישיות העצמית – דווקא בשעת השתעבדותה המוחלטת לרצון הבורא, תוך הרגשת עצמיותה בשמחה שאין למעלה ממנה. והרי זה הסימן המובהק המאפיין את השלמות המוסרית העליונה של מעשה אדם מישראל, ואת האדם – כעבד ה'”.

גזרו ותלו על המקרר במרכז הבית: חינוך טוב הוא כזה שיש בו “חירות שבמשמעת ומשמעת שבחירות”

הפוסט גבולות המלחמה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

במשנה בדף יב. נקבע כי ‘מציאת בנו ובתו הקטנים’ שייכת לאב, בסיכום הסוגיה עולה כי יש שתי פרשנויות למונח ‘קטן’ שמופיע במשנה, פרשנותו של שמואל הקובעת לפיה ‘קטן’ הוא ‘קטן ממש’, ולמעשה, הוא לא היה אמור לזכות בכלל במציאה, אך הוא יכול לזכות בה עבור אביו. כלומר, יש כאן מעין שתי קביעות של חכמים, קביעה אחת שהקטן יכול לזכות (בדומה למשנה בגיטין (סא) כי ‘מציאת חש”ו יש בהן משום גזל מפני דרכי שלום’) וקביעה שנייה כי הקטן זוכה עבור אביו, זאת מפני שדרך הקטן להביא לאביו את האבדות ולכן הוא התכוון להקנות את האבדה לאב. הקביעה הראשונה היא קביעה הנובעת מפני דרכי שלום, אך הקביעה השנייה, נראית בגמרא כ’פורמלית’, האבדה ‘מגיעה’ לאב, כי הבן מתכוון להקנות לו את האבדה.

ואכן, שיטת ר’ חייא בר אבא בשם ר’ יוחנן (המופיעה בדף יב:) קיצונית יותר וסוברת כי את כל דין המשנה יש להבין רק על בסיס דרכי שלום, וכי המונחים ‘קטן’ ו’גדול’ במשנה אינם בדווקא. והמשתנה החשוב הוא האם הילד ‘סמוך על שולחן אביו’ או לא, אם הילד סמוך על שולחן אביו הרי שהאבדה תלך לאב כדי למנוע איבה ומתיחות בין האב לבנו, ואם הילד לא סמוך על שולחן אביו הרי שהאבדה הולכת לבן, גם אם הוא קטן.

מסדר הגמרא מביא את שיטת ר’ חייא בר אבא רק אחרי דיון חצי-צדדי בברייתא העוסקת בשיטת רבי המתירה לבנו בנו של עני ללקט אחרי אביו בשדה שאביו עובד בה כאריס. מבחינה פורמלית, הילד זוכה בשיבולים עבור אביו, ואביו מוגדר כבעלים בשדה (שכן יש לו אחוזים ניכרים מהיבול) ולכן קשה להבין כיצד ר’ יוסי מאפשר לבן העני (שבעצם זוכה עבור אביו) ללקט בשדה.

בסופו של תהליך, הגמרא מסיקה כי הסיבה לכך אינה פורמלית, אלא יש מעין הסכמה של העניים ביניהם כי הם מוכנים שילדי הפועלים העניים יוכלו ללקט את הלקט, מתוך תקווה שזה יעזור להם בעתיד כשהם ימצאו עבודה כזו, וילדיהם יוכלו ללקט אחריהם. הוי אומר, גם בנושאים קשיחים של קניינים וזכייה מן ההפקר, ייתכן שההסבר נעוץ בתקנה חברתית. אחרי סוגיה זו, הגמרא עוברת לשיטת ר’ חייא בר אבא בשם ר’ יוחנן כי כל דין ‘מציאת קטן לאב’ תלויה אך ורק בשאלות חברתיות של איבה והיחסים הכלכליים במשפחה.

הפוסט לתקן עולם הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בפרשה זו אפשר ללמוד לקחים נפלאים מה הם הרכיבים החיוניים הנדרשים על מנת להרים ולקדם עשייה ופרויקט ציבורי בכלל ועבור מנהיגים ועוסקים בצורכי ציבור בפרט.

נדגיש שכאשר אנו עוסקים בלמידה מדמותו של משה רעיא מהימנא וכדומה, יחד עם זה שאין לנו השגה כלל בדרגתו, הרשות נתונה לכל עוסקי תורה לעובדה ולשומרה בפירושי המקרא גם באופן שונה מדרשת חז”ל בתנאי שזה לא נוגד חלילה את ההלכה הפסוקה כפי שביאר ויסד זאת רבינו האור החיים הקדוש בהקדמתו לפירושו על התורה.

וכך למדנו: אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה… וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ. לא פחות משמונה עשר פעמים נכתב בפרשה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה.

ובמדרש תנחומא שנינו מדוע כפל שוב ושוב כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה? שבזכות שנתן משה נפשו על הדבר נקראת כל המלאכה על שמו.

למדנו כאן יסוד נפלא: משה היה יכול להאציל סמכות ולסמוך על בצלאל ואהליאב וכל עושי המלאכה המוכשרים והנאמנים. אך רוח אחרת הייתה עמו:

משה רבנו, עקב האחריות שפיעמה בו, בא ונותן נפשו על עשיית המלאכה ומגלה הנהגה פרואקטיבית מעורבת בביצוע כל הפרטים, לראות ולבחון את בקרת הביצוע, על כך נסובה כמעט כל הפרשה, לראות שאכן נעשה בפועל כל מה שנצטוו בכוח.

וזה מלמד אותנו קטני הערך ואזובי הקיר שכאשר הופקדנו על מלאכה קדושה, איש איש במלאכתו, אם נחוש את האחריות הקדושה וחיוניות המשימה, אזי לא נסתפק בהנחיות והאצלת סמכות אלא נגלה מנהיגות מרישא לסיפא ולא נרפה עד שנוודא שכל פרט ופרט מבוצע על הצד הטוב ביותר.

דבר נוסף למדנו כאן על חשיבות סיכום הדברים. כל מגיד שיעור, מורה, רב, מנחה, יועץ ומטפל, יכול להזדהות עם הנקודה הזו, כמה חשוב לתת מקום בשלב הסיום לשיקוף וסיכום הדברים, מה היה לנו ועם מה אנו יוצאים.

דבר נוסף וחיוני ביותר למדנו על ערך השקיפות בעשייה ציבורית. האור החיים הקדוש מדגיש זאת בפרשה, שלמרות שוודאי נאמן עלינו בן עמרם אשר ידעו ה’ יתברך פנים אל פנים, ובכל זאת באה התורה ומונה וסופרת את הסכום המדויק של הזהב, הכסף, הנחושת וכל רכיב במלאכת המשכן. כמה חשוב שנלמד מזה כולנו, ובפרט העוסקים בצרכי ציבור, על הערך הנפלא של עשייה שקופה ללא שום הסתרה, וכל שכן ללא טיוח והעלמה כלל.

הפוסט מנהיגות פרואקטיבית הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

פסוק זה, המופיע בספר תהלים סוף פרק צ’ בסיומה של תפילת משה איש האלוקים, נאמר בכל מוצאי שבת לאחר תפילת ערבית. טעם הדבר הוא שאחר שיצאה השבת ואנחנו עומדים הכן לפני ששת ימי המעשה, אנו רוצים שיתברכו מעשי ידינו. מסיבה זו בשבוע שחל בו יום טוב לא אומרים ויהי נועם [או”ח רצ”ה ומשנ”ב שם].

המפרשים תמהו על הכפילות שבפסוק זה “ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו”, ומבארים שם, שבכל פעולה יש את הפועל, ויש את הדבר הנפעל. “מעשה ידינו כוננה עלינו” נסוב על הדבר הנפעל, שתשרה בו השכינה. “מעשה ידינו כוננהו” נסוב על פעולת העשייה, שאף היא תתברך ותיעשה כראוי.

ויש לתת טעם מדוע דווקא כאן חילק משה רבנו את ברכתו לשניים, ברכה על הפעולה וברכה על הדבר הנפעל, ומדוע לא די בברכה אחת שהמטרה הנעלה של בניית המשכן תצליח להגיע ליעדה.

יתכן לומר, שהנה אמנם בכל פעולה ופעולה שעושה האדם, בדרך כלל על פי דרך הטבע הפעולה אמורה לפעול את פעולתה ולהצליח למלא את יעדה, אך שונה הדבר בבניית המשכן. בבניין המשכן לא די רק בפעולה האנושית של איסוף החומרים ובניית המבנה. כל בר דעת מבין שבבניית בית לה’ “אם ה’ לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו”, אם ה’ לא יבחר להשרות את שכינתו בבית, לא יועילו כל מעשי האדם, יהיו אשר יהיו.

וכך מביא רש”י בפרשת שמיני על הפסוק “ויצאו ויברכו את העם” – אמרו ויהי נועם ה’ אלוקינו עלינו, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. לפי שכל שבעת ימי המילואים שהעמידו משה למשכן ושמש בו ופרקו בכל יום לא שרתה בו שכינה, והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה רבנו, כל הטורח שטרחנו שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עוון העגל, לכך אמר להם זה הדבר אשר ציווה ה’ תעשו וירא עליכם כבוד ה'” עיי”ש.

מדי מוצאי שבת אנחנו עומדים ומכריזים שמה שפשוט וברור לנו בבניית המשכן, נכון גם כאשר אנחנו עומדים בפתחם של ששת ימי המעשה. אנחנו עומדים ומבקשים “מעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו”, אנחנו מאמינים בכוח ההשתדלות שלנו, אך יודעים נאמנה ש’הגזרה אמת והחריצות שקר’. בבית המקדש הפרטי שלנו, בחיי המעשה שלנו, אנחנו לא סומכים רק על עצמנו, אלא יודעים ומבקשים את השראת שכינת ה’ עלינו ומעשה ידינו כוננהו.

הכותב הינו ראש הקהל בבית הכנסת ‘עטרת נוף’, הר נוף ירושלים

הפוסט ומעשה ידינו כוננהו הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

והנה, התורה מדגישה שלצד משה, שימש גם איתמר בן אהרון הכהן בגזברות המשכן. חז”ל בתנחומא מתייחסים לכך ואומרים: “אף על פי שהיה משה הצדיק נאמן על פי הגבורה דכתיב בכל ביתי נאמן הוא, קורא לאחרים ומחשב על ידיהם שנאמר ביד איתמר בן אהרן הכהן”. הגע עצמך, מי שהתרים את עם ישראל היה משה רבנו שעל אמינותו חתום מי שחותמו אמת, ומי שהתמנה על המלאכה היה בצלאל, שידע לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ. למרות זאת, הקפידה תורה שלא יהיה משה גזבר לבדו, וזאת על פי ההלכה שאין ממנין שררה על הציבור בממון פחות משנים.

לא רק על ההלכה שהממון ייגבה בשנים הקפידה תורה, אלא אף על מסירת דין וחשבון. כאן מדובר על לפנים משורת הדין. מן הדין גבאי צדקה פטור מכך, כמפורש בדברי הנביא: “וְלֹא יְחַשְּׁבוּ אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֶת הַכֶּסֶף עַל יָדָם לָתֵת לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה כִּי בֶאֱמֻנָה הֵם עֹשִׂים”. כך גם נפסק בשולחן ערוך יו”ד רנז. “ומכל מקום”, כותב הרמ”א בשם הטור, “כדי שיהיו נקיים מה’ ומישראל טוב להם ליתן חשבון”. מניין למדו הפוסקים שכדאי לנהוג לפנים משורת הדין, הב”ח על המקום מציע מקור נאמן: “ואולי למדו ממשה רבינו ע”ה שנתן חשבון בנדבות המשכן כי מי כמוהו נאמן ביתו ונתן חשבון כדי שיהא נקי מהשם ומישראל”.

נראה אפוא שזה המסר המרכזי של הדין־וחשבון שהגיש משה. עם ישראל כולו ידע היטב שמשה אינו חשוד בגניבה חלילה. למרות זאת, חשוב לתורה להדגיש לפני עשיית המשכן, ודווקא לפני עשייתו, שלא בונים מקום קדוש לפני שמוודאים שההתנהלות הכספית ישרה כסרגל. השכינה אינה שורה על אדם שמקריב קרבנות ומתמסר בכל ליבו לה’, אם הוא נוהג בדרכי עקלקלות בנושאים ממוניים. את אדני המשכן מייסדים על דו”ח ציבורי מפורט עד השקל האחרון. יסודות של יושר הם תנאי הכרחי לבניין של קדושה והשראת השכינה.

כמובן, וזאת חשוב לציין, הפטור העקרוני להגשת חשבון שמור לגבאי צדקה שהציבור סומך עליהם, “כי באמונה הם עושים”, אך אם הציבור דורש דין וחשבון, כתב הש”ך שמוטלת על הגבאים חובה גמורה לתת חשבון. כמו כן, כתבו הערוך השולחן והדרך אמונה, שאם התמנו גבאי צדקה בשכר, חובתם להגיש חשבון, וכל שכן אם התמנו על דעת כן.

הנקיות והיושר צריכים להיות נר לרגליו של כל שליח ציבור, מקל וחומר ממשה רבנו. אם כסף שנתרם על ידי עם ישראל לעבודת המשכן, לא עשה בו משה הנאמן שום פעולה בלי להגיש חשבון לציבור, על אחת כמה וכמה שכך ראוי שינהג כל מי שעוסק בממון הציבור. ולא רק בחיובים הגמורים על פי ההלכה, שהגבייה תהיה בשניים והחלוקה בשלושה, אלא גם במה שהוא לפנים משורת הדין. יש בכך גם ערך חינוכי. כשם שמשה לימד את ישראל שאי אפשר להשיג קדושה בדילוג על קומת היושר, כך כל מוסד ומוסד שנוהג בשקיפות מעביר מסר לחניכיו שאוצרות הקדושה והדעת שהם עתידים לספוג, ייקנו על ידם רק בצדק ובישרות.

הפוסט שקיפות בהוצאות המשכן הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.