מקצוע החינוך הוא פרופסיה בפני עצמה ומחנך הוא לא “חצי יועץ חינוכי” או “רבע מטפל”, אלא מנחיל הערכים ובונה הזהות של הילד. מסיבה זו, הקשר וההתאמה בין דמותו של המחנך לעולם הערכי של ההורים ורוח המוסד, קריטית ממש. וזאת בשונה מאנשי מקצוע טיפוליים, שצריכים רק שלא לסתור את הדרך החינוכית.

תפקידו העיקרי של המחנך, בשונה משאר אנשי המקצוע, הוא להיות הדמות הקרובה ביותר לתפקיד “אבא” בחפיפה ובסיוע לאבא הביולוגי. המחנך הוא שליחם של ההורים שנצטוו לחנך את ילדיהם אך אין בידם כיום זמן מספק, פניות נפשית, וניתוק רגשי הנדרש לעיתים בתקופתנו במיוחד בחינוך גיל הנעורים.

בתוך המסגרת הזו נמצאים מחנכים מכל הרצף, מאלו שמבינים את תפקידם המשמעותי ומנסים לבצע אותו מאינטואיציה בריאה, עד אלו שחושבים שתפקידם הוא רק ללמד, ומדי פעם, בצער רב, לטפל בבעיות משמעת שאין מישהו אחר שיטפל בהם. הראשונים יוזמים ומעורבים, והאחרים פחות.

ישנם גם מחנכים שלמדו את מקצוע החינוך באופן שיטתי, אך הם לא רבים. אלו ואלו יכולים להתחדד יותר בתפקידו המשתנה של המחנך, ובידע הנדרש לו על מנת לבצע את תפקידו בדורנו זה. תחום החינוך החברתי-ערכי הוא התחום העוסק במקצוע החינוך כפרופסיה והלומדים אותו עוסקים בלמידת מקצוע החינוך (בנפרד מתחום הוראת תחומי הידע) במשך שנתיים לפחות.

חשוב להדגיש את המעמד הייחודי והיוקרתי של מקצוע החינוך, ובמיוחד של תפקיד המחנך. בעוד שכל אנשי המקצוע – המטפל, היועץ והמורה המקצועי – תורמים תרומה חשובה, המחנך ניצב בראש הפירמידה החינוכית. הוא האחראי הבלעדי על עיצוב אישיותו הכוללת של התלמיד ועל הכנתו לחיים מלאים ומשמעותיים.

יוקרתו של מקצוע החינוך נובעת מהאחריות העצומה המוטלת על כתפי המחנך. בעוד שמקצועות אחרים מתמקדים בהיבטים ספציפיים של התפתחות התלמיד, המחנך אחראי על התמונה הכוללת. הוא זה שמעצב את עתיד החברה כולה, דור אחר דור.

חז”ל הדגישו את חשיבותו של המחנך באומרם: “…שאביו הביאו לעולם הזה, ורבו שלימדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא” (בבא מציעא פרק ב משנה יא). בניגוד לבעלי מקצועות אחרים, השפעתו של המחנך היא ארוכת טווח ועמוקה. הוא מטביע חותם בל יימחה על נפשו של התלמיד, מעצב את אישיותו, ערכיו ותפיסת עולמו. זוהי אחריות עצומה שאין דומה לה במקצועות אחרים.

בטור הבא נעמיק בתפקידים הספציפיים של המחנך במערכת החינוך החרדית. נסקור את מגוון המשימות והאחריויות המוטלות על כתפיו, כגון היותו “אדריכל חברתי”, מנחיל ערכים, מפתח מיומנויות, יוצר חזון אישי לכל תלמיד, ומודל לחיקוי. נבחן כיצד המחנך מטפח זהות ושייכות, מפתח חשיבה ביקורתית, ומשמש כמנהל מקרה ומקשר עם ההורים. הבנת מורכבות תפקיד המחנך תסייע לנו להעריך את חשיבותו המכרעת בעיצוב דור העתיד.

הפוסט הכרת אנשי המקצוע – חלק ד׳: (1 מתוך 3) המחנך – הציר המרכזי במערכת החינוך הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

כאשר האלמוואחידון פלשו לספרד, ברח אִבְּן דָּאוּד לממלכת קסטיליה הנוצרית, והתיישב בעיר טולדו, בה חי עד למותו על קידוש השם בשנת ד’תתק”מ (1180).

ספר הקבלה

בשנת ד’תתק”כ (1160) חיבר ראב”ד את ‘ספר הקבלה’ המציג את שלשלת מסירת התורה מתקופתו של משה רבינו ועד לתקופת הגאונים. במהותו הספר מהווה כתב הגנה (‘אפולוגטיקה’) בשירות היהודים בוויכוח שהתנהל אל מול הקראים שביקשו לערער על עקרונותיה של היהדות המסורתית.

ספר הקבלה הוא רק חלק אחד מכלל יצירתו ההיסטוריוגרפית של אבן דאוד, הקרויה ‘דורות עולם’. שלושת החלקים האחרים בספר דורות עולם, הוקדשו ל’תולדות מלכי ישראל’, תולדות מלכות רומי, ו’מדרש זכריה’.

רבי אברהם אדרוטיל (ה’רמ”ב, 1482 – ה’שכ”ו, 1566) שהיה מראשי קהילת המגורשים בעיר פאס שבמרוקו, כתב השלמה לספר זה, ובה הוא מביא את דורות החכמים שנשמטו מספרו של הראב”ד, ואת אלו שהופיעו מעת שנכתב ספר הקבלה ועד לזמנו (ה’ר”ע – 1510).

ארבעת השבויים

אחד האירועים המכוננים בהעברת המסורה הוא סיפור ‘ארבעת השבויים’. התיעוד ההיסטורי שלו הגיע לידינו אודות ל’ספר הקבלה’. על פי הסיפור, ארבעה חכמים נסעו מהעיר בארי שבאיטליה. היו אלה רבי חושיאל אביו של רבנו חננאל, רבנו משה בן חנוך עם אשתו ובנו רבי חנוך, רבי שמריה בן אלחנן, והרביעי ששמו לא ידוע [לדעת ההיסטוריון ה. גרץ היה זה ר’ נתן בן יצחק הבבלי (שאותו הוא זיהה בטעות כמחבר ספר הערוך), אך חלק עליו רי”א הלוי בעל ‘דורות הראשונים שסבר שהחכם הרביעי הוא רבי חנוך בן רבנו משה הנזכר]. הם יצאו מהעיר בארי שבחבל פולייה בדרום איטליה, והפליגו בים התיכון. בהיותם בדרך נשבו על ידי ספינה ספרדית, ששייטה תחת דגלו של הח’ליף עבד א-רחמן השלישי, מושל קורדובה.

רב החובל ניסה לפגוע באשתו של רבי משה, וכדי להימנע מכך היא קפצה לים וטבעה. כאשר הגיעה הספינה לנמל אלכסנדריה שבמצרים, הוא הציג את שבוייו למכירה, ובני הקהילה היהודית פדו את רבי שמריה. בקירוואן שבתוניס נפדה רבי חושיאל, ובקורדובה שבספרד נפדו רבי משה ורבי חנוך בנו. מיקומו המדויק של המרכז הרביעי אינו ברור. בקהילות שבהן נפדו השבויים הם הוכרו כתלמידי חכמים מופלגים, ותוך תקופה קצרה הם התמנו שם לראשי הישיבות המקומיות.

האמונה הרמה

ספר נוסף וחשוב לא פחות הוא ספרו ‘האמונה הרמה’ (או: האמונה הנישאה), שאותו כתב ראב”ד בעיקר כדי להתמודד עם בעיית הבחירה חופשית, אולם לשם פתרון בעיה זו אין הוא עוסק במיוחד דווקא בה, אלא מנסה ליישב את הדת בכללותה עם הפילוסופיה.

ספרו זה זכה באותה עת להעתקות רבות הכוללות גם הערות פרשניות בשולי הדפים, אך נזנח במרוצת השנים. תרמה לכך העובדה ש-30 שנה לאחר צאת הספר, ראה אור הספר ‘מורה נבוכים’ לרמב”ם, שהדיונים שבו מקיפים יותר, ברורים יותר וקוהרנטיים יותר. גם סמכותו הרוחנית של הרמב”ם כמנהיג וכאיש הלכה הייתה גדולה בהרבה, וכך הועמדה שיטתו הפילוסופית של אבן-דאוד בצל.

התפנית בהחזרת הספר למרכז הבמה התורנית-פילוסופית, אירעה כמאתיים שנה אחר כך, עם הופעתו של רבי חסדאי קְרֶשְׂקַשׂ במאה הי”ד (ה’ק’, 1340 בקירוב, ברצלונה – אחרי ה’ק”ע, 1410, סרגוסה). רב חסדאי היה תלמידו של הר”ן, ורבו של רבי יוסף אלבו בעל ‘ספר העיקרים’, ומעבר לגדולתו בתורה היה לאחד מחשובי הפילוסופים והתאולוגים בכל הזמנים. הוא היה מהראשונים שהטילו ספק בקביעותיה של הפילוסופיה היוונית ובייחוד זו של אריסטו, כשהוא שם לעצמו למטרה להגן על היהודים בפולמוס הפילוסופי היהודי-נוצרי.

כחלק משאיפתו של רב חסדאי, החלה עבודת ליבון של הפילוסופיה היהודית-אריסטוטלית, דבר שהוביל להתעוררות והתעניינות בספר ‘האמונה הרמה’ לראב”ד, והוא תורגם על ידי שני מתרגמים לעברית: האחד, של ר’ שלמה אבן לביא, מחוגו של רב חסדאי קרשקש, ממנו השתמרו 16 כתבי יד; והשני, של רבי שמואל אבן מוֹטוֹט, ממנו השתמר רק כתב יד אחד. רבי שמואל אף מספר בתרגומו שהריב”ש הוא שביקש ממנו לתרגם את הספר.

רב חסדאי אף למד ולימד מספר זה בקרב חוג תלמידיו, ובין הכל הוחזרה עטרת תפארת ספר ‘האמונה הרמה’ – ליושנה.

במהלך השנים שחלפו מאז תרגומו, הוא נלמד בחוגים שונים. על כתבי היד מופיעות הערות בשפות שונות: עברית, איטלקית, לטינית ואף ערבית. באיטליה אף נכתב פירוש מקיף על הספר, המצוי בכתב יד מאוסף משה מונטיפיורי. עם הדפסת הספר בברלין בשנת 1853 חלה התעוררות נוספת ללימודו, והפירוש על הספר חזר ונעתק על ידי מעתיק נוסף. ר’ ישראל משה חזן כתב הערות וביאורים על הספר, שנדפסו ב”כרך של רומי”, ליוורנו ה’תרל”ו, סימן כו.

הפוסט הראב”ד הראשון: רבי אַבְרָהָם אִבְּן דָּאוּד הלוי (1110–1180) הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

שאלתי אותה שאלה פשוטה: “האם הילד הזה הוא שלך?”. היא השיבה שכן. אמרתי לה: “אם כך, את צודקת, זה בושות – רק אם הוא שלך! אבל אם תגיעי לתובנה שהבן הוא של הקב”ה, והוא כפיקדון אצלך בלבד, אז כבר לא יהיו בושות…”.

בני נוער רבים חשים שהם עוד ילד ששייך לפירמה מסוימת של המשפחה ועליו לכבד את הפירמה ואת הנתונים. פעמים רבות הפירמה המדומיינת הזו מחריבה את העולם הפנימי ואת התוכן היצירתי של הנשמה הזו רק בגלל שהוא בן של… וחייב לכבד את האיכות.

לו נפנים שכל נשמה הגיעה לעולם הזה בשליחות שלה ולתקן את התיקון שלה, וכל מה שיש מסביב הוא רק כוח עזר לסייע לממש את היכולות והשליחות, הרבה דברים בחיים שלנו ייראו אחרת.

פעמים רבות שיקול השידוכים של האח והאחות, מהווים גם הם ‘וידוא הריגה’ של נשמות רבות. האב או האם המטיפים לילדים חדשות לבקרים על האמונה הטוטאלית בבורא עולם, וכך בכל חג וסעודת שבת כל הדרשות סובבות סביב ציר האמונה האבסולוטית, אבל כל זה נעצר כשיש חשש שידוכין של “מה יאמרו”.

חוששים שאם האח ילך ללמוד בישיבה מסוימת, זה עלול לפגוע בשידוכי הבת שזה עתה מלאו לה י”ז שנים, וחייבים לשמור על השם הטוב של המשפחה. ובמחיר הזה קוברים שורת בנים ובנות הבאים בתור. האמונה כבר לא רלוונטית בתחום השידוכים (‘השתדלֶס’) וזה שאחרים נפגעים זה לא שיקול כי “יש בת בשידוכים”, וכך בזכות השידוך המדומיין קוברים בהווה ובעתיד עתידן של נשמות גדולות.

“אבל אשמים אנחנו” שיצרנו סטנדרטים חברתיים אכזריים ומדכאים! אם נהפוך את סדר הדברים ונאפשר לכל נשמה שכזו למצות את עצמה בתפקידה שלה בעולם, אז בדרכה שלה היא תכבד את משפחתה ואת קהילתה בצורה יעילה וטובה לאין ערוך מדרך כפויה וחסרת תועלת, העיקר להשאיר אותו בחותמת של פירמות מדומיינות.

עלינו להפנים: אין עדריות, אין קבוצות, יש נשמה ועוד נשמה שכל אחת היא עולם בפני עצמה, שכל אחת עם שליחות בעולם שונה. וחובתנו כהורים לראות את הפרט ולא את הכלל, כי כששמים כללים בשביל הכלל או בלחץ של הכלל אז הפרט נמחק ונקבר, וידינו הם ששפכו את הדם.

בפרשת השבוע הרש”ר הירש מדייק וחוזר שוב את הנושא שהוא מזכיר שוב ושוב (פרק כ”ו פסוק ג’): “התכלית העיקרית לא הייתה למנותם כדי לקבוע את מספרם הכולל, אלא לקרוא כל יחיד ויחיד בשמו ולייחס אותו למשפחתו ולשבטו, כדי שידע את תפקידו הלאומי כ’יוצא צבא בישראל’. קריאת כל איש ואיש בשמו העניקה לו תחושת ערך-עצמי, ואפשרה לו להכיר את חשיבות תרומתו לביתו, משפחתו ושבטו, הנותנים את חלקם במילוי התפקיד הלאומי הכללי”.

הפוסט מימוש הייעוד האישי הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הגמרא (כד:) מציעה שתי אפשרויות להסברת ההבדל בין המקרים (בסוגיית הגמרא זה מופיע כהוה־אמינא וכמסקנה, אבל מכיוון שהרי”ף פוסק כמו ההו”א, בחרתי להתייחס לדברי הגמרא כשתי אפשרויות שקולות, ואכמ”ל). ההסבר השני בגמרא הוא שיש הבדל בין היזק של אנשים רבים לבין היזק של יחיד. במקרה של אילן ובור, מדובר באדם שמזיק לאדם אחר. במקרה כזה, ההסדר של ‘אתה תקצוץ את האילן שלי, אך תשלם לי’ נראה הגיוני, שכן גם הפשיעה של נוטע האילן נראית קטנה יותר (ראו רש”י שם במשנה בדף כה: שמסביר כי ‘ברשות נטע’). אבל במקרה שאדם מזיק לרבים, ונוטע אילן בכניסה לעיר, אין חובה לשלם לו.

אך ההסבר הראשון של הגמרא, חושף אותנו לעיקרון בסיסי בהתנהלות של ‘ציבור’. העיקרון הזה נקרא בלשון הגמרא ‘קידרא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא’, כלומר, קדירת השותפים לא חמה ולא קרה, שכל אחד סומך על חברו, זה סומך על זה וזה סומך על זה. כלומר, אם נחייב את הציבור לשלם כסף על האילן הקצוץ, נגיע למצב שבו אף אחד לא יקצוץ, לאף אחד לא תהיה המוטיבציה לקחת על עצמו את פעולת הקציצה שתחייב אותו אחר כך לארגן את התשלום. ואז התוצאה תהיה שהאילן יישאר במקומו ונוי העיר ייפגע.

הפרשנים מעירים על גישה זו (ראו בתוספות כאן לדוגמה) ושואלים מה אשם אותו נוטע אילן מכך שהציבור לא יודע להתארגן? למה זה שהציבור לא יודע לשתף פעולה מהוו סיבה לכך שהוא לא יקבל תמורה לעץ שלו? התשובה היא שיש כאן שלושה עקרונות שמתקיימים במקביל:

ראשית, הנוטע לא נהג כהוגן. הוא נטע אחרי שהעיר הייתה קיימת. שנית, לציבור יש קושי להתארגן ולהוציא כסף במשותף. שלישית, הנזק מכך שהאילן לא ייקצץ הוא גדול וציבורי הוא פוגע בכל תושבי העיר, אך הוא פוגע בכל תושבי העיר ברמה מועטה שלא תניע אף יחיד לפעולה. שילוב של שלושת הרכיבים הללו מביא את חכמינו להסדיר את החברה באופן כזה שאנו פוטרים את העיר מלשלם לו על האילן שנטע קרוב לעיר.

עקרונות אלו הפכו לעקרונות הבסיסיים בעיצוב מדיניות כלכלית וחברתית במדינות מודרניות. ההכרה שיש בעיות שמסבות נזק גדול לכלל החברה אך לכל פרט הוא נזק קטן, יחד עם האופי של התנהגות ציבורית (כל אחד זורק על השני), עומדות בבסיס התערבויות ממשלתיות רבות, החל מגביית מסים וכלה בתקנות של תכנון עירוני.

במאמר מוסגר אעיר, כי ייתכן וכאן מדובר באילנות סרק, אך עקירה של אילנות פרי היא עניין מורכב יותר (ראו גמרא ותוספות בדף כו).

הפוסט סוגיה במדיניות ציבורית הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

דרשו חז”ל: “אלוקי הרוחות” – שאין דעתן של בני אדם דומות זו לזו. משה מבקש מה’ יתברך מנהיג שידע להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד.

על פי הפשט, חשוב שמנהיג אמיתי לא יהיה רודן וישליט דרך אחת אחידה על כולם, אלא יידע למפות ולזהות את הצרכים והדפוסים השונים. עליו לשלב בין מנהיגות והנעה לפעולה אחידה של קיום התורה והמצוות, לבין יכולת הקיבול המשתנה והשפה האינדיבידואלית הנדרשת מול כל יחיד.

הבית ישראל זצ”ל כתב: “העניין נראה על פי דאיתא ‘ונקדשתי בתוך בני ישראל’ שעל ידי ישראל הקב”ה נתקדש, וכל אחד מישראל יש לו עבודה מיוחדת לתקן… כי עבודות בני ישראל מעלים חן לפני ה’ יתברך… אבל כנראה נצרך גם להתאחד כללות בני ישראל… והמנהיג נצרך לאחד אותם, וזה שביקש משה רבינו עליו השלום ‘אלוקי הרוחות’ שיהיה סובל כל אחד ואחד ומביאם לעבודת ה’…”.

מבואר כאן יסוד נפלא שמנהיגות אמת של כלל ישראל היא יכולת השילוב בין הבנת ומיפוי המצב הפרטי המדויק של כל נפש מישראל, יחד עם הנעה לפעולה אחידה של התורה והמצוות.

מוהר”ן כתב על מנהיגותו של משה רבינו: “והדרך שעשה משה הוא כך, שמשה קישר את עצמו אפילו לפחות שבישראל ומסר נפשו עליהם… וזה פירוש ‘ויקהל משה’ שמשה היה מאסף ומייחד ומקשר את עצמו עם כל ישראל, אפילו עם הפחות שבפחותים…”.

לפי מוהר”ן, גם אם לא נגיע למדרגתו של משה, עלינו לשאוף לכך. ה’ יתברך מורה לנו: מול כל יהודי, גם זה שנסוג לחלוטין מה’ יתברך, תבחר אקטיבית לחפש ולבקש בו את הנקודה האלוקית שבוודאי קיימת בו. אל תתייאש מלחפשה בכל כוח, כי היא בוודאי נמצאת שם תמיד. כשתמצא את אותו חלק חיובי, תוכל להתחבר עמו ולהיות עמו יחדיו ממש.

לסיום הדברים, חשוב לי להכיר טובה לאכסניה היקרה – ארגון ‘אחוות תורה’. זכיתי השבוע, בנוסף לטור השבועי, להקליט פרק בפודקאסט ‘מפה לשם’, בהנחיית עורך עלון זה. מומלץ לשמוע.

חשוב לי לציין שאני רואה בארגון המיוחד הזה מעין הדברים דלעיל – ארגון שחרט על דגלו לשאת, לסבול, להכיל ולהקשיב לכל נשמה ונשמה במסעה לקרבת ה’ יתברך וקיום תורתו. הם עמלים בנחישות ובעקשנות דקדושה להרחיב את גבולות הקדושה, במנהיגות אמת בדרכו של משה רעיא מהימנא.

הפוסט מנהיגות אמת בדרכו של משה רבינו הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

משה רבנו, לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר, מקבל את הציווי האלוקי לעלות אל ההר ולהשקיף אל הארץ המובטחת. אין כאן הודעה בעלמא שהוא לא ייכנס לארץ, אלא זהו ציווי חיובי שמשה אכן מקיימו, כמפורש בפרשת ‘וזאת הברכה’.

ציווי זה מעורר תמיהה. הרי משה התחנן שוב ושוב להיכנס לארץ, ובקשותיו לא נענו. מה תועיל לו ההסתכלות מרחוק, אם את משאלת ליבו להיכנס אליה היא לא תמלא? האם אין בכך משום הגברת כאבו וצערו? מה יועיל להראות לו את מה שלא יוכל להשיג? ואם תאמר שמשה מעצמו רצה לעלות להר, הרי יכול היה לעשות זאת גם ללא ציווי מפורש, ולשם מה בא ציווי זה?

כדי להבין את משמעות הציווי, עלינו לחזור לדיבור הראשון שהתגלה למשה: “וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ” (שמות ג, ח). כל שליחותו של משה הייתה להוציא את עם ישראל ממצרים ולהביאם אל הארץ המובטחת. הוא הקדיש את חייו למטרה זו, מסר את נפשו עבורה, אלא שנענש במי מריבה לא לממש אותה.

בציווי לעלות אל הר נבו, כך נראה לומר, הקב”ה מציג למשה את הגשמת ייעודו. בתיאור העלייה להר נבו בפרשת וזאת הברכה נאמר: “וַיַּרְאֵהוּ ה’ אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן. וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן” (דברים לד). הקב”ה מראה לו את הארץ לאורכה ולרוחבה, את נחלות השבטים, ולמעשה – את כל מה שעמל למענו כל חייו. הוא מצביע על ארץ אפרים ומנשה וגם על ארץ יהודה – ארצותיהם של שני המועמדים לכתר המלוכה.

בפסוקים שם מדגיש ה’ באוזני משה: “הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ!”. כלומר הקב”ה הוא זה שמראה את הארץ למשה. משמע שהציווי האלוקי נועד כדי לומר למשה: כל מה שמסרת נפש בשבילו, כל מה שכספת אליו – מתגשם. ההבטחה לאבות מתקיימת, ובני ישראל זוכים תיכף לקיים את התורה בממלכה עצמאית.

כאשר אדם חדור מטרה קדושה, שכרו הגדול ביותר הוא הגשמת המטרה. גם אם הוא עצמו אינו זוכה לקחת חלק פעיל במימוש המטרה, בעצם הידיעה שהוא הגשים את שליחותו, מונח השכר האמיתי.

במובן זה, העלייה להר נבו היא מתן השכר. כמובן, משה היה מעדיף להשתתף בכיבוש הארץ ובהנהגת העם בה, אך זהו עניין שולי לעומת הגשמת המטרה העיקרית. מטרתו של משה מעולם לא הייתה להנהיג את העם לנצח. הוא אפילו ביקש להסיר מעצמו את ההנהגה בפרשת בהעלותך, כאשר אמר: “לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי” (במדבר יא, יד). מטרתו הייתה להשלים את המשימה שהוטלה עליו – להביא את בני ישראל ממצרים אל הארץ המובטחת.

נמצא שבעלייה של משה אל הר העברים הוא זוכה לראות את פרי עמלו, את התגשמות כל הנבואות. הקב”ה מעניק למשה את המתנה היקרה ביותר – הידיעה שמפעל חייו הושלם בהצלחה. ומכאן אנו לומדים שבעיני מנהיג אמיתי, ההגשמה היא בכך שעמו הגיע אל המנוחה ואל הנחלה, גם אם ממנו עצמו נגבה מחיר כבד והוא לא ייהנה מפירות ההצלחה.

הפוסט שכר המנהיג – הגשמת הייעוד הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.