אז איך מתחילים לחנך לתפילה?

1. להסביר למה מתפללים

שוחחו עם הילדים (בהתאמה לגיל) על התפילה כשיחה עם ה’. למשל, “כשאנחנו מודים לה’ בבוקר, זה כמו לומר תודה לאבא ואמא על ארוחת בוקר טעימה”.

למדו יחד את משמעות המילים בתפילות הפשוטות, כמו “מודה אני” או “שמע ישראל”.

2. ליצור חוויה נעימה

בגיל הצעיר התחילו עם תפילות קצרות. לדוגמה, אפשר להתחיל רק עם “מודה אני” בבוקר. גם בהרגלים של תפילה בימים נוראים, עשו זאת באופן הדרגתי.

שירו יחד את התפילות עם מנגינות שהילדים אוהבים. למשל, שירו “אדון עולם” במנגינה מוכרת.

תנו לילדים תפקידים בתפילה ותפקידים בבית הכנסת עד כמה שניתן.

3. להראות דוגמה אישית

כשאתם מתפללים, עשו זאת ברצינות ובכוונה. הילדים לומדים מהמבוגרים סביבם.

ספרו לילדים על חוויות אישיות מהתפילה. למשל, “היום הודיתי לה’ על היום המוצלח, וזה גרם לי להרגיש שמח”. שימו לב שגם אם ביום יום אתם ״בולעים״ את התפילה מכורח הדחק, תקופת החגים היא זמן טוב לתת דוגמה אישית חיובית עם המסר: ״אבא ואמא תמיד משתדלים, אבל כשאנחנו יכולים, זה הדבר שהכי חשוב לנו״.

הימים הנוראים מעמידים בפנינו ובפני הילדים אתגר מיוחד. שעות רבות של תפילות ללא התחייבות לשעת סיום או שליטה של הפרט בסלסולי החזן. כיצד מתנהלים בתפילות אלו עם ילדים?

1. להתכונן מראש

דאגו שילדיכם מונחים במשמעות של ראש השנה ויום הכיפורים. למשל, “בראש השנה אנחנו מכתירים את ה’ למלך”. העמיקו בזה בזמן נעים ומתוך חוויה חיובית.

הכירו לילדים את השירים המיוחדים של החגים, כמו “אבינו מלכנו” או “ונתנה תוקף”. שירגישו בבית. שמעו קצת שירי ימים נוראים מעוררי רגש בנסיעות.

2. לחלק את התפילה ל”תחנות”

קבעו יעדים קטנים לאורך התפילה. למשל, “בוא נגיע יחד עד ‘המלך'”.

תנו פרס קטן או מחמאה כשמגיעים ל”תחנה”. זה יכול להיות אפילו חיוך גדול.

3. להשתמש בעזרים שעוזרים להבין

השתמשו במחזורים המיועדים לילדים או בספרים משלימים.

הכינו כרטיסיות עם הסברים קצרים ורקע על חלקי התפילה. למשל, כרטיסייה שמספרת את סיפורו של רבי אמנון ממגנצא שייסד את ״ונתנה תוקף”.

4. ליצור מקום נוח לילדים בבית הכנסת

אם אפשר, ארגנו חלק מהתפילה במקום מיוחד לילדים עם הסברים בשפתם.

הכינו פינה שקטה בבית הכנסת עם ספרים וצעצועים שקטים לילדים שצריכים הפסקה.

אחד האתגרים של הדור שלנו הוא הפרעות קשב למיניהן שתופסות את הילדים (והמבוגרים) גם בבית הכנסת. איך עוזרים לילדים עם קשיי קשב להתרכז בתפילה?

1. להתאים את הסביבה

מצאו מקום ישיבה שקט, רחוק מחלונות או דלתות שמסיחים את הדעת. תנו לילד משהו קטן לשחק בו ביד, כמו כדור רך או טבעת מסתובבת. זה יכול לעזור להתרכז.

2. לחלק את התפילה לחלקים קטנים

קבעו מטרות קטנות, כמו “בוא נתרכז בעמוד הזה”. הנהיגו הפסקות קצרות בין החלקים, אפילו אם זה רק לקום ולהתמתח או לצאת לכמה דקות.

3. להשתמש בדברים שרואים

סמנו חלקים בסידור עם מדבקות צבעוניות. תנו לילד סימנייה או אצבע מפלסטיק לעקוב אחרי המילים.

4. ללמד טכניקות פשוטות להירגע

למדו את הילד לקחת כמה נשימות עמוקות לפני התפילה או באמצעה.

בשבוע הבא נלמד על חשיבות הדוגמה האישית בחינוך לתפילה. נדון בדרכים בהן מבוגרים יכולים להוות מודל חיובי, כגון הקפדה על זמני תפילה, שיתוף חוויות רוחניות, והכנה משותפת לתפילות. נסקור גם שיטות להתאמת החינוך לתפילה לגילאים שונים, מילדות ועד בגרות, תוך דגש על פיתוח הבנה ומוטיבציה פנימית לתפילה.

בהצלחה!

הפוסט חינוך לתפילה: מהיומיום ועד הימים הנוראים – חלק א’ הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

רבי יהודה נולד וחי בפאס שבמרוקו. הוא היה דיין ומשכיל נכבד בעיני היהודים והגויים כאחד, ומשורר בחסד. בשלב מסוים נדד רבי יהודה למזרח, ובשנותיו האחרונות חי בארם צובה (חַלַבּ). תושבי ארם צובה הפליגו בחשיבותו ‘ויש מהם יתפארו בשירי בן עבאס, ויאמרו כי לא קם אחריו מי יחבר שיר’ [רבי יהודה אלחריזי ב’תחכמוני’, מהד’ טופורובסקי, ת”א, תשי”ב שער יח, עמ’ 194]. לא ייפלא אפוא שכשליש מפיוטיו ששרדו, נשתמרו במחזור ארם צובה.

ח’ שירמן [ידיעות המכון, ח”ו עמ’ רצז-שיג] קיבץ כעשרים פיוטים, חלקם ממחזורים שונים: ארם צובה, רומא, תימן, ואף מסידור רב עמרם גאון; וחלקם מדפים שנמצאו בגניזה הקהירית. כולם שירי קודש, מוטיביהם: גלות וגאולה, סליחה וכפרת-עוון; והם נועדו לימים הנוראים.

מאחורי הפיוט

‘עת שערי רצון’ הוא אחד מפיוטים אלה. מכל פיוטי העקידה, נתחבב זה במיוחד על קהילות הספרדים ובני עדות המזרח. את הסיבה לכך יש לבקש לא רק בערכו הספרותי של הפיוט, אלא אף בנסיבות כתיבתו.

רבי יהודה נשא לאשה את חנה בת רבי יצחק אסחאק בן אל בצרי הלוי, עמה השתדך בעת ביקורו בבגדאד. שנים רבות לא היו להם ילדים, עד שבלילה אחד ראתה עצמה קוראת בחלום תפילת-חנה, ואז נדרה נדר שאם תלד בן, תקרא שמו שמואל, כשם שמואל בן חנה. לאחר שנות כמיהה ארוכות, זכו רבי יהודה ורעייתו לחבוק בן, כשחנה מקיימת את נדרה וקוראת לו: שמואל.

מיד עם עומדו על דעתו, השקיעו בו אביו ואמו בחינוך לתורה וחכמה. תחילה למדו אביו עברית, ואחר כך את התורה ופירושיה. בן י”ג התחיל ללמוד אצל חכמים שונים את המדעים: חשבון, אסטרונומיה, פנקסנות, הנדסה, אלגברה ורפואה. שמואל מעיד על עצמו שהתמסר בכל כוחו ללימודים ‘עד שלעתים שכח לאכול לחמו’. בגיל י”ח כבר חיבר חיבורים במדעים אלה, והתפרנס מן הרפואה שלדבריו הצטיין בה מאוד: ‘כל חולה שטיפלתי בו נרפא, וכל חולה שמאסתי בטיפולו, נלאו יתר הרופאים לרפאו’.

אלא שעם ההצלחה, חלה התפנית ששימשה רקע לחיבור הפיוט ‘עת שערי רצון’. במשך ארבע שנים הסתיר שמואל מאביו את משיכתו לאמונת האסלאם, עד שבשנת 1163 בהיותו בן 18 גולל במכתב ששלח לאביו לחלב את המניעים שהניעוהו להמיר את דתו. האב נסע למוסול כדי לפגוש את הבן פנים אל פנים ולנסות להניאו ממעשהו. ידע האב שסיכוייו אינם גבוהים, ובעודו בדרך חיבר את הפיוט ‘עת שערי רצון’. עם הגיעו למוסול, חלה ומת מבלי שיראה את בנו.

הפרטים על השתמדותו נודעו לנו ממקור ראשון, דהיינו מפי המשומד בעצמו. הוא חיבר ספר בשם ‘אפחאם אליהוד’ (סתימת טענות היהודים) שבו הוא מתפאר בדתו החדשה על פני הדת היהודית. שם הוא גם מעיד על אביו שבקצות המערב היו קוראים לו רבי יהודה אִבְּן אַבּוֹן, וכי הוא היה ‘הגדול בבני דורו במדעי התורה. ידיו רב לו במליצה, בנאום ובכתיבת שירה ופרוזה-חרוזה מניה וביה (אימפרוביזציה)’. על אמו חנה הוא כותב שמוצאה מבצרה, והיתה ‘חוקרת בחכמות התורה, ובכתיבה בלשון עברית’.

לא קשה לתאר את ייסורי הנפש הקשים שעברו על רב וגדול בדורו כר’ יהודה אבן עבאס, שבחייו הפך בנו יחידו – עורף לדת אבותיו, וביד רמה עבר לדת נכריה. כאברהם אבינו בשעתו, ראה אבן-עבאס את עצמו עוקד את בנו עקידת גוף ורוח על מזבח אש-דת זרה.

מזועזע ונסער עד מעמקי הנפש נטל רבי יהודה את עטו ושפך את מרי ליבו בעקידתו ‘עת שערי רצון’, אותה הוא משורר באופן דו-משמעי מרטיט כשהוא מותח קו מעורר פלצות בין קורותיו לקורות אבי האומה. הלמות-הכח ועוז הביטוי המפעמים בסליחה, נובעים מלב קרוע ומורתח של אב העוקד את בנו.

הסליחה כולה, לבד מבתי הפתיחה והחתימה, מספרת את פרשת העקידה על פי התורה והמדרשים. המחבר מייצר דרמה הממחישה את ניסיון העקידה מתוך מתח וריתוק נפש הקורא.

על העומק הדו-משמעי ניתן לעמוד במילותיו ‘הַאַתְּ בְּיוֹם זֶה דָּתְךָ שׁוֹכֵחַ’, לצד ביטויים נוקבים על דת האסלאם אותה הוא מכנה ‘מִמְּתֵי הַשֶּׁקֶר’, או: ‘אוֹר הַרְאִיתֶם צָץ בְּרֹאשׁ הַר הַמֹּר (=הדת היהודית), וַיֹּאמְרוּ לֹא נֶחֱזֶה רַק מַהְמוֹר (=דת האיסלאם. מהמורות – שוחה, בור עמק)’.

הרב יצחק שוראקי מבאר שבחתימת הבתים ‘עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ’ [שפירושה הפשוט הוא על אברהם ויצחק – העוקד והנעקד], הוא רומז לפרעות האל-מֻוַואחִידוּן שפרעו פרעות ושחטו כל מי שלא האמין באסלאם; ‘אָז יַאֲמִיר זֶבַח (=ישראל שנשחטו) וְהַזּוֹבֵחַ (=המוסלמים); עוֹקֵד (=המוסלמים) וְהַנֶּעְקָד (=ישראל) וְהַמִּזְבֵּחַ (=צדק ה’).

את צער אשתו חנה שכמהה לבן שיגדל לתורה ויראה, הוא משורר בקינה: שִׂיחוּ לְאִמִּי כִּי שְׂשׂוֹנָהּ פָּנָה / הַבֵּן אֲשֶׁר יָלְדָה לְתִשְׁעִים שָׁנָה / הָיָה לְאֵשׁ וּלְמַאֲכֶלֶת מָנָה / אָנָה אֲבַקֵּשׁ לָהּ מְנַחֵם אָנָה / צַר לִי לְאֵם תִּבְכֶּה וְתִתְיַפֵּחַ / עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ.

הפוסט מאחורי הפיוט ‘עת שערי רצון’: רבי יהודה בן שמואל אִבְּן-עַבַּאס (1080–1163) הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

נשאלת השאלה: האם הרב אלישיב לא הכיר את דברי הגמרא “או חברותא או מיתותא”? התשובה היא שבוודאי הכיר, אך הוא חש שהוא עצמו יצמח בדרך הזו של לימוד עצמי לאדם גדול. ואכן, הוא צדק!

כאשר יהודי יושב ומבקש ללמוד תורה, עליו להפיק מתוך החיבור שלו לתורה את הכלים הנחוצים לו לצמיחה. התורה מעניקה לו את כלי העזר הרוחניים והמוסריים. מי שעוסק בתורה כהלכה, מוצא בה את כל האמצעים הדרושים להבנתה, וככל שהוא מתקדם בלימודו, כך מתפתחים גם האמצעים המסייעים לו.

אין ספק שהחינוך שאדם מקבל מזניק אותו אל היכולת להכיר ולשאוב מתוך התורה את הכלים הללו. ללא חינוך מקדים ומכוון, יתקשה להבין את הכלים להם הוא זקוק. אולם, לאחר שקיבל את החינוך הבסיסי, הוא חופשי לבחור את דרך לימודו האישית.

ידועה שאלתו של בעל התניא על הפסוק “חנוך לנער על פי דרכו”: לכאורה זה נשמע כדרך שלילית, אז כיצד זה מתיישב עם המשך הפסוק “גם כי יזקין לא יסור ממנה”? הסבר מעניין לכך ניתן על ידי מרן הגראי”ל שטיינמן זצ”ל, שאמר כי אם תחנך את הנער כראוי לו, הוא ימשיך להתחנך כל ימיו, וגם בזקנתו ימשיך לחנך את עצמו וידבק בדרכי החינוך.

התורה היא זו שמעניקה לכל יהודי את הכלים לחוש כיצד הוא רוצה ללמוד וכיצד הוא יכול לגדול בתורה. כל כפייה של דרך לימוד מסוימת עלולה לפגוע בהתפתחותו הרוחנית העתידית.

הרש”ר הירש בפירושו (דברים ל, יד) מלמד אותנו יסוד זה בבהירות מופלאה:

“שלוש המילים האלה ‘לא בשמים היא’ מגינות על התורה מפני כל הטוען שזכה להארה על-טבעית או להתגלות אלוהית, ועל יסוד אותה הארה או התגלות הוא מתיימר להשפיע על התורה ולימודה. מאז נחתמה התורה ביד משה אפשר ללמוד אותה רק בחכמה ולא בנבואה. רק לחכמה הנלמדת מן הכתב והקבלה ולא לנבואה המושגת בהשראה עליונה יש תוקף ביחס ללימוד התורה וקיומה. כל התכונות המוסריות הדרושות להבנת התורה ניתנו יחד עמה. מי שעוסק בתורה כהלכה, מוצא בה את כל כלי העזר הרוחניים והמוסריים שהבנתה מותנית בהם, ועם כל התקדמות בלימוד התורה הולכים ומתפתחים גם האמצעים המסייעים לו. היא עצמה יוצרת לה את תלמידיה ונושאיה, ומשנמסרה לישראל בלא סייג, הרי בה וממנה הובטחה גם פריחתה הנצחית”.

דברים אלו מדגישים את חשיבות הגישה האישית ללימוד התורה, תוך שמירה על המסורת ועל החכמה המועברת מדור לדור.

הפוסט מסע הצמיחה הרוחנית של האדם הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

השפת אמת זצ”ל מבאר עניין זה בעומק: כי בני ישראל נכשלו בחטא העגל, אף על פי כן לא נסתלק משה רבינו עליו השלום מן העולם עד שתיקנן והעמידם על עומדם. וזה שאמר ‘אתם ניצבים’ – אתם דייקא, במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. ולכן משה הוציא את עצמו מן הכלל והדגיש ואמר ‘אתם ניצבים’ ולא אני, כי המקום בו אתם עומדים וניצבים כבעלי תשובה, אין אני משה רבינו, צדיק גמור שלא חטא, מסוגל לעמוד בו.

השפת אמת מלמדנו יסוד נפלא: משה רבינו, הצדיק הגמור ואדון הנביאים, מכיר במעלתם הייחודית של בעלי התשובה. הוא מצהיר בפני דורו, שחטא בעבודה זרה – החטא החמור ביותר בתורה – כי לאחר ששבו בתשובה, הם ניצבים במקום שהוא עצמו אינו מסוגל לעמוד בו.

נקודה חשובה נוספת עולה מדברי השפת אמת: כל פרשת חטא העגל והתשובה של דור המדבר הייתה מאת ה’ יתברך, מתוך חמלתו, כדי להכין דרך תשובה עבור הדורות הבאים. ובאמת היה כל זה הכנה לדורותינו השפלים… כי היו צריכים להכין בעבורנו דרך תשובה, כי לולא זאת לא היה לנו חס ושלום תקומה.

כמה התחזקות אנו יכולים לשאוב מדיבורים מאירים אלו לקראת ימי הרחמים והחמלה, הימים הנוראים, בהם מתגלית אהבת ה’ יתברך לעמו וכוח התשובה והסליחה עד אין סוף ועד אין תכלית.

ראוי להזכיר עצה מאירת עיניים מתורת מוהר”ן זצ”ל: כשם שעיוורים סומכים על פיקח אחד, וכפי שהעיוור עצמו סומך על מקלו, כך האדם שחווה ימים מאירים בעבר, גם אם כעת הוא חש באפלה, יכול לשאוב כוח מאותם ימים מאירים. עליו להתעודד ולבטוח כי ההארה והזריחה של ה’ יתברך ישובו אליו.

אשרינו שזכינו לתורת אמת ולצדיקי אמת המדריכים אותנו בכל מצב, בחושך ובאור, בגלות ובגאולה העתידה לבוא במהרה בימינו, אמן סלה.

משנה: פרשת ניצבים מלמדת על כוחה העצום של התשובה כפי שמתבאר מדברי השפת אמת והמוהר”ן זצ”ל

פרשת השבוע “אתם ניצבים” מעוררת שאלה מעניינת: מדוע היה חשוב להציב את בני ישראל בעת המעבר מהנהגת משה להנהגת יהושע? רש”י מפרש: “שעשה אותם מצבה קודם שיצאו מרשותו ליהושע”.

השפת אמת זצ”ל מבאר עניין זה בעומק: כי בני ישראל נכשלו בחטא העגל, אף על פי כן לא נסתלק משה רבינו עליו השלום מן העולם עד שתיקנן והעמידם על עומדם. וזה שאמר ‘אתם ניצבים’ – אתם דייקא, במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. ולכן משה הוציא את עצמו מן הכלל והדגיש ואמר ‘אתם ניצבים’ ולא אני, כי המקום בו אתם עומדים וניצבים כבעלי תשובה, אין אני משה רבינו, צדיק גמור שלא חטא, מסוגל לעמוד בו.

השפת אמת מלמדנו יסוד נפלא: משה רבינו, הצדיק הגמור ואדון הנביאים, מכיר במעלתם הייחודית של בעלי התשובה. הוא מצהיר בפני דורו, שחטא בעבודה זרה – החטא החמור ביותר בתורה – כי לאחר ששבו בתשובה, הם ניצבים במקום שהוא עצמו אינו מסוגל לעמוד בו.

נקודה חשובה נוספת עולה מדברי השפת אמת: כל פרשת חטא העגל והתשובה של דור המדבר הייתה מאת ה’ יתברך, מתוך חמלתו, כדי להכין דרך תשובה עבור הדורות הבאים. ובאמת היה כל זה הכנה לדורותינו השפלים… כי היו צריכים להכין בעבורנו דרך תשובה, כי לולא זאת לא היה לנו חס ושלום תקומה.

כמה התחזקות אנו יכולים לשאוב מדיבורים מאירים אלו לקראת ימי הרחמים והחמלה, הימים הנוראים, בהם מתגלית אהבת ה’ יתברך לעמו וכוח התשובה והסליחה עד אין סוף ועד אין תכלית.

ראוי להזכיר עצה מאירת עיניים מתורת מוהר”ן זצ”ל: כשם שעיוורים סומכים על פיקח אחד, וכפי שהעיוור עצמו סומך על מקלו, כך האדם שחווה ימים מאירים בעבר, גם אם כעת הוא חש באפלה, יכול לשאוב כוח מאותם ימים מאירים. עליו להתעודד ולבטוח כי ההארה והזריחה של ה’ יתברך ישובו אליו.

אשרינו שזכינו לתורת אמת ולצדיקי אמת המדריכים אותנו בכל מצב, בחושך ובאור, בגלות ובגאולה העתידה לבוא במהרה בימינו, אמן סלה.

הפוסט מעלת בעלי התשובה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

תירוץ הגמרא תמוה. בפשטות הציווי הוא לדבוק בשכינה, ואם זה בלתי אפשרי, מה תועיל הדבקות בתלמידי חכמים, והלוא סוף סוף אינו דבק בשכינה. אפשר להציע שהמצווה האמורה כאן היא מצוות הדבקות בתלמידי חכמים, אולם אם כן, מדוע לא ציוותה התורה על כך באופן ישיר? עוד יש לשאול: מה יעשה תלמיד חכם? הרי לא מסתבר שהוא זוכה לדבקות על ידי הידבקו בתלמיד חכם אחר.

נראה כי הגמרא הניחה כהנחה פשוטה שהדבקות העיקרית בה’ היא זו שזוכים לה תלמידי חכמים. כך משמע בדברי המסילת ישרים שכתב: “הדבקות – הוא שיהיה לבו של אדם מתדבק כל כך בשם יתברך, עד שכבר יסור מלפנות ולהשגיח אל שום דבר זולתו, והוא מה שבא עליו המשל בדברי שלמה ‘אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד'”. משמע שתלמיד חכם השוגה באהבת התורה זוכה לדבקות באופן ישיר. קושיית הגמרא “וכי אפשר לדבוקי בשכינה”, היא משום שציווי זה נאמר לכל ישראל, ואילו מעלת תלמידי חכמים אינה מיועדת לכל אדם. ותשובת הגמרא על כך היא ששאר בני אדם צריכים לדבוק בתלמידי חכמים, ועל ידי הדבקות בדבקים – ייחשב להם שגם הם דבקים בה’ (בדרך זו הלך גם בעל ההפלאה בספרו פנים יפות).

אין ספק שהכבוד שאדם מעניק לתלמידי חכמים וההשתדלות בטובתם מבטאים את הערכתו לדבקות בה’. אולם אין להבין שהערכה זו היא רק סמל לרצונו להידבק בה’, לו היה יכול. הנכון הוא שהדבקות בת”ח מניעה את האדם באופן מעשי להתקרב לה’. הת”ח שהוא דבק בו הופך לדוגמה אישית חיה עבורו. הוא רואה כיצד נראים חיים של עובד ה’ שמידותיו מתוקנות, ובהידמותו אליו הוא עולה ומתעלה בסולם הדבקות. כך יש לנו ללמוד מלשון הרמב”ם (דעות ו), שכתב “מצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם – כדי ללמוד ממעשיהם”. מהיכן למד הרמב”ם שהדבקות בת”ח אמורה להוביל לשינוי במעשים, שמא מטרתה היא לכבדם ולהיטיב עימם? התשובה פשוטה, בגלל שמקור המצווה הוא הציווי לדבוק בה’, והדבקות בת”ח מופיעה בגמרא כאמצעי להביא את האדם לידי דבקות.

משמעות הדברים היא שהאדם אינו יכול להסתפק בדבקות בתלמיד חכם, בלי שהוא בוחן האם מעשיו מתוקנים. אם הוא דבק במי שקרא ושימש אך אין דיבורו בנחת עם הבריות ואין משאו ומתנו באמונה, הרי שהוא עלול ללמוד ממעשיו המקולקלים ומדרכיו המכוערים (עיין יומא פו, א). בחז”ל מפורש שאדם עשוי להיקרא תלמיד חכם, ואף על פי כן תהיה נבלה טובה ממנו. הדבקות בת”ח כזה תביא להשחתה, וברור שהיא הפך כוונת המצווה.

על כך הצטווינו “ובחרת בחיים”. היה מקום להקשות, וכי יש לך אדם שיבחר במוות על פני החיים? אלא שיש בחירות שמשמעות החיים והמוות הכרוכה בהן אינה מיידית. הבחירה באיזה תלמיד חכם לדבוק היא דוגמה לבחירה שכזו. ההוראות בנוגע אליה אינן כתובות בשולחן ערוך, והשלכותיה אינן מיידיות. אך על האדם מוטל לבחור בחיים, ובהקשר שלנו, לבחון היטב כיצד דבקותו בתלמידי חכמים מביאה אותו להתעלות ולרוממות.

הפוסט כיצד להידבק בתלמידי חכמים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

מבאר רש”י “מחוטב עציך”: “מלמד שבאו כנעניים להתגייר בימי משה כדרך שבאו גבעונים בימי יהושוע וזהו האמור בגבעונים ויעשו גם המה בערמה ונתנם משה חוטבי עצים ושואבי מים”.

וצריך להבין מדוע כל כך פשוט שחוטב עציך ושואב מימיך הכוונה לכנעניים, אולי מדובר בבני ישראל שעסקו במלאכה זו?

אלא שיהודי, גם אם לצורך הג’וב שלו עוסק בחטיבת עצים, שאיבת מים, עריכת דין או עבודה סוציאלית, הוא לעולם לא יוגדר בתורתנו הקדושה על שם המקצוע שלו. יהודי מוגדר דרך הקשר שלו עם אבינו שבשמים, דרך החלק אלוקה ממעל, ממה שפועם בעוז בחייו דרך מעשיו הטובים, דרך לימוד תורת ריבון העולמים. הוא לא יכול להיכנס בויקיפדיה היהודית תחת הגדרת המקצוע שלו.

חברים, זה חיזוק נפלא לקראת ימי ראש השנה המתוקים המתקרבים עלינו לטובה.

הגדרת הזהות שלנו היא הגדרת הערכים. מה חשוב לנו. מהו העיקר ומהו הטפל. דרך זה אנו מבררים את מגמת חיינו ומסלילים את המסע שלנו בעולם.

ביום הזיכרון, בו כל אחד מאתנו נזכר לפניו יתברך, בואו ניזכר ששם למעלה תעודת הזהות לא עובדת לפי מה אנו עוסקים רוב שעות היום והלילה. ממש לא!

אמנם ייתכן שאנו החרדים העובדים מחמת עול דרך ארץ ומחמת אילוצי קריירה וכן מחמת הבחירה שבחרנו לעסוק בתחומים הקרובים לליבנו, נמצא עצמנו רוב השנה עסוקים במחשבה דיבור ומעשה איש איש במלאכתו ועיסוקו, וזה בסדר גמור. אבל מה שמגדיר אותנו באמת זו הנקודה הפנימית – הערכים שלנו.

ולסיום, טיפ קטן לשנה החדשה:

תפתחו את יום העבודה בכתיבה של חמש דקות בפנקס קטן, בו נקדיש מחשבה לכתוב מהם הערכים שלנו.

כאשר פתיחת היום מונעת מהגדרה של הערכים שלנו, קל לנו יותר בהמשך לא לשכוח זאת בהמולת השגרה. ומי שמתרגל בזה, יכול לראות כיצד לאט אבל בטוח זה מתחיל להשפיע על ההתנהלות המעשית שלו. אם בבוקר הגדרתי לעצמי מי אני, מה חשוב לי ומה אני רוצה להיות – אך טבעי שבהמשך אנסה להגשים במעשיי, דיבוריי ומחשבותיי את הדברים הללו.

זה קל ליישום וזה עובד. מוזמנים לנסות.

הפוסט אנחנו לא חוטבי עצים! הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

קשה להבין איזה תוקף יש לכריתת ברית עם מי שאינו נוכח במעמד ולא קיבל אותה על עצמו. הרי ברית איננה מושגת בכפייה אלא בקבלה מרצון. האם קבלת הדור ההוא מחייבת את מי שלא עמד עמם? על פניו, כשם שאי אפשר לקבל התחייבות על אדם אחר, כך אי אפשר לכלול בברית דורות אחרים, כפי שאדם אינו יכול לקבל התחייבות כספית על נכדו, בין אם נולד וכל שכן אם טרם נולד.

במדרש תנחומא (פקודי ג) מבואר שהכוונה ב’את אשר איננו פה’ היא לנשמות הדורות הבאים. כלומר נשמותיהן של אלו שעתידין להיברא עמדו בברית. המדרש אף מרחיב זאת לברית סיני. אולם עדיין הדברים צריכים ביאור כדי לקרבם אל דעתנו. מה משמעות הדברים שהנשמות עמדו בהר סיני ובערבות מואב, וכיצד התחייבותן מחייבת אותנו?

נראה לבאר זאת כך.

בכל אומה ומדינה, הפרט מתחייב בכל החוקים וההסכמות מצד עצם השתייכותו לעמו ומצד עצם היותו אזרח במדינתו. כאשר ילד נולד, הוא מקבל אוטומטית אזרחות וממילא מחוייב בכל החוקים. הוא יכול להחליף את השלטון או לעבור למדינה אחרת, אך כל עוד הוא אינו עושה זאת, מספיקה העובדה שהזהות שלו היא הזהות הלאומית המסוימת כדי לחייבו בכל ספר החוקים ובכל ההשלכות של אי־העמידה בהם. האם זו כפייה עליו? כמובן שלא. הוא בוחר להשתייך וההשתייכות כוללת את כל החוקים שהוסכמו. אם הוא לא מעוניין, הוא יכול לעזוב.

בכך נבין את משמעות קבלת הברית על אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה ועל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה. החידוש הגדול של התורה הוא שהברית חלה על האומה בכללותה. בדתות אחרות, להבדיל אלף אלפי הבדלות, הדת איננה שייכת לזהות הלאומית. יכול אדם להיות מוסלמי, בודהיסטי או נוצרי ולהשתייך לאומה ההודית, הסורית, האמריקאית או הצרפתית. הקשר בין התועים ובין אלוהיהם הוא אישי ולא שייך לאומה. האומה והמדינה כשלעצמן מתנהלות לפי חוקים אזרחיים, ובני דתות שונות יכולים לחסות תחת השתייכות לאומית אחת. אך עם ישראל לא כן. הברית של ה’ עם עמו היא ברית לאומית, וכל מי שמשתייך לאומה הוא חלק ממנה.

מעתה נבין כי קבלת הברית בהר סיני ובערבות מואב אכן חייבה את הדורות הבאים אשר לא עמדו בגופם בסיני ובערבות מואב. זאת משום שעם ישראל קיבל על עצמו שהברית עם ה’ היא הזהות הלאומית של העם היהודי, ואין שום משמעות להיותנו עם מלבד החזקתנו בברית עם ה’. מעתה ואילך כל מי שבוחר להשתייך לעם היהודי מחויב בכל מה שכוללת זהות זו.

שמא תאמר, והלא ההשתייכות לעם ישראל אינה נתונה לבחירתם של הדורות הבאים, ונמצא שוב שהברית כפויה עליהם. יש לדעת כי אדם יכול להגיע לדרגה שבה הוא מאבד את השתייכותו לעם היהודי. החתם סופר מחדש וכותב: ונראה לפי עניות דעתי שיש כח בכלל ישראל להוציא המורדים מכלל האומה ויחזרו לגויים גמורים אף להקל… ומצינו בעזרא יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה משמע שהוציאם מכלל ישראל וכן נראה לי (הג’ חת”ס או”ח לט).

הבחירה של כל אחד מאיתנו להיות חלק מעם ישראל מחייבת אותו בכל דברי הברית, משום שאין מובן נוסף לזהות היהודית. במובן זה נשמות כולנו עמדו בהר סיני ובערבות מואב כיוון שאנו חלק מהזהות הלאומית שעליה חלה הברית.

הפוסט הזהות הלאומית מחייבת הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.