תלמיד חכם צריך להיזהר ללבוש בגדים נקיים ומסודרים כדי להקפיד בכבוד התורה. אבל מה אם נמצא כתם בבגדו? האם אכן זהו חטא חמור כל־כך המחייב עונש חסר פרופורציות?

המאירי מבאר ש”רבב” הוא גם דימוי, המתייחס לתכונת אופי לקויה. אפילו כתם זעיר, שקשה עד בלתי־אפשרי להבחין בו כשלובשים בגד מבד גס, יבלוט מאוד על רקע בגד עדין ויקר. הנמשל ברור: מיהודים שומרי מצוות מצפים לעדינות ורגישות גדולות יותר, והם אינם יכולים להרשות לעצמם להיראות ולו עם פגם מזערי בלבד באופיים. בעיני הזולת הם מייצגים את התורה והיהדות, וכל פרט קטן באורחותיהם מעיד עליה כאלף עדים.

יש לי נטייה בעייתית להתייחס לאנשים באופן סמכותני מדי, ולבטא סבלנות מעטה לבעלי קליטה איטית. זכור לי במיוחד המקרה הבא, שהתרחש לפני שנים רבות. עבדתי אז עם קבוצה מגוונת של אנשים, שאחד מהם היה ממוצא אסייתי. במפגש קבוצתי נזפתי בו בחומרה על כך שלא מילא את משימתו כנדרש. לאחר מכן המנהל שלי זימן אותי לשיחה, העיר לי שישנם הבדלים בין התרבות שגדלתי בה כיהודי דתי לזו של העובד האסייתי, והבהיר עד כמה חשוב להיות רגיש לכבודם של העובדים ולהימנע מלהשפילם.

המקרה הזה לימד אותי לקח חשוב: לא רק שעליי להביא בחשבון הבדלים תרבותיים, אלא שפעלתי ממש בניגוד להלכה כאשר הבכתי את אותו עובד והלבנתי את פניו. התנהגותי זו גרמה לחילול ה’.

לעתים אי-ידיעת ההלכה, גורמת להתנהגות ‘מחמירה’, שנראית לכאורה כדקדוק ראוי, אך בפועל עשויה על רקע מסוים לגרום חילול ה’ נורא. רגישות זו צריכה להיות מנת חלקו של כל יהודי שבוחר לפעול בעולם המעשה בקרב מי שאינם מודעים לשיקוליו, וידיעה ברורה בהלכה תחסוך ממנו “חומרה הבאה לידי עבירה גמורה”.

יהודה היה אדם דתי שעבד איתי באותו בנק. הוא היה עובד בכיר למדי, ולכן נבחר להצטרף לוועדת עובדים שתכננה את אירוע הגיבוש השנתי של החברה. חברי הוועדה כבר בחרו מקום לאירוע והשקיעו עבודה בהרכבת התוכנית, כולל פעילויות לבניית צוותים. בשלב זה החל יהודה להתלונן על המקום שנבחר לאירוע, שכן המניין הקרוב ביותר לתפילת שחרית היה במרחק חצי שעה נסיעה משם.

שמעתי על כך מאחד מעמיתיי החילונים, שהיה גם הוא חבר באותה ועדה. הוא סיפר לי שיהודה מערים קשיים מפני שאינו רוצה להיות מרוחק ממניין לתפילה, ותהה: “מה, הוא לא יכול להתפלל לבד?”…

לדעתי, יהודה פעל שלא כראוי כשעשה עניין גדול מסוגיית המניין, במקום להתגמש ולהתפלל ביחידות. הרי מי שנמצא במרחק כה גדול ממניין פטור ממילא מתפילה בציבור. אין חולק על חשיבותה של תפילה במניין, אבל בהתחשב בכך שיהודה חבר בוועדה שרוב משתתפיה אינם דתיים, ובהתחשב בכך שמקום המפגש כבר נקבע, הוא היה צריך לשתוק ולוותר, או לנסוע חצי שעה להתפלל במניין.

כעת מתכננים בחברה את האירוע השנתי הבא, אבל עמיתי החילוני עדיין מזכיר לי את אירועי השנה שעברה.

אנשים אינם חושבים קדימה כדי לבחון את ההשפעה שתהיה למעשיהם. “החלק החמישי” של השולחן ערוך – זה שאינו כתוב – דורש מאיתנו להשתמש בשכל ישר, שהוא נחוץ במיוחד כאשר באים במגע עם העולם החילוני.

למדנו: אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד, אי-ידיעת ההלכה בהסתמך על האפשרות להחמיר, עלולה להביא תקלות חמורות.

הפוסט להתעקש או לוותר הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

קבלת ההחלטה

לפני שאנחנו בוחרים לעשות משהו שדורש מאיתנו מאמץ, תמיד יש שני חשבונות שאנחנו מנהלים כל הזמן:

הראשון הוא עלות מול תועלת. למשל: כמה שווה לי לשטוף עכשיו כלים, מול כובד העייפות וצער הקימה מהספה.

השני הוא טווח קצר מול טווח ארוך (או דחיית סיפוקים). כשאנחנו קטנים, אנחנו לא מוכנים “להשקיע”. דחיית הסיפוקים שלנו חלשה. כשאנחנו מתבגרים באופן תקין אנחנו מבינים ששווה לפעמים להקריב משהו עכשיו כדי לקבל משהו טוב יותר אחר כך.

גיוס מוטיבציה

אחרי שהבנו מה החשבון שעובד בראשו של כל אדם כשהוא נדרש להחליט אם הוא עושה משהו או לא, בואו נבין שנייה ממה מורכב ה”כוח” שהוא צריך לגייס בשביל שהדבר יתבצע.

מוטיבציה כוללת בתוכה שלושה רכיבים עיקריים: עוררות לפעולה (רצון לעשות “משהו”), היכולת להכוונה עצמית (לכוון את עצמי לפעולה ספציפית) והיכולת להתמיד. כל אלו מגיעים מאותו מקור.

יכול להיות מצב סביר שיהיה לי דחף לעשות משהו, אך אני אעשה משהו לא טוב, ויכול להיות שאני אעשה את הדבר הנכון אבל כשיתחיל להיות לי קשה או כאשר אאבד את הריגוש, אפסיק.

רכישת מיומנויות

רובנו בטוחים שקיום ערך או מחויבות כלשהי תלוי רק בתחושת החשיבות של הערך בעינינו. מי שרוצה באמת – מצליח. אך זה ממש לא נכון. על מנת להצליח אנחנו צריכים לא רק ערכים אלא גם מיומנויות. בהיעדר מיומנויות אין כמעט חשיבות בעיני הילד לערך.

דוגמה קטנה: כולנו נשמח לקבל סכום יפה של 100,000 שקל. מה שאומר שמבחינה ערכית אנחנו ממש “מחוברים לעניין”. אך מה אם יגידו לכם שהסכום נמצא במרחק 200 ק”מ מכם, ותקבלו אותו רק אם תגיעו תוך 20 דקות? אני מאמין שתישארו במקום, תגחכו על ה״הטרלה״, ואולי גם תתעצבנו על הטרחן התורן.

לעומת זאת, אם יוסיפו לכם פרט קטן שממש בחצר הבית שלכם יש מסוק וטייס, וזמן הטיסה הוא 19.5 דקות, אני מאמין שהייתם רצים למסוק. מה שאומר שעבור מוטיבציה צריכים לעבוד על חשיבות הדבר, על האמון שהטוב בסוף באמת קיים, ועל המסוגלות ותחושת המסוגלות.

להערכתי, 80% מחוסר ההצלחה שלנו בחינוך לערכים לא נובע מבעיה בחשיבות אלא בתחושת המסוגלות.

שימו לב: בהיעדר יכולת ותחושת מסוגלות, חשיבות הערך בעיני האדם נפגעת. כי האדם הוא יצור מסתגל ותחרותי, וככל שהוא פחות מאמין שהוא מסוגל, הוא מתחיל לספר לעצמו שזה לא חשוב. וטיפוסים תחרותיים על אחת כמה וכמה. אלו לא נכנסים למגרש שהם לא יכולים לנצח בו.

קביעת יעדים

ועכשיו הגענו לתורף הענין: היעדים. אנשים צריכים לבחור בדבר שהם נדרשים להשקיע בו, ולכן אין מנוס משיח משותף וקבלת החלטות משותפת.

רוצים שותפות של בני נוער? רוצים שותפות בתוך המשפחה? שבו ביחד, דברו על משהו שאתם רוצים שיקרה ואחרי שאתם מסכימים על המשהו הזה, שאלו מיד את השאלה הבאה “מה כל אחד מאיתנו מוכן לעשות בשביל זה”.

במקרה של הורים, הייתי ממליץ לאסוף את הילדים מול כל אירוע שדורש שותפות (למשל שבת, לידה, פסח), לשתף אותם במחשבות ובצרכים, ולשאול אותם את שתי השאלות הבאות: מה הייתם רוצים שיקרה? ואחרי שיש הסכמה רווחת: מה הייתם מוכנים לעשות בשביל זה?

אחרי שיוגדרו היעדים, ויוגדרו המשימות, עכשיו נדרשת עבודה של מיומנויות ניהול. כמו בכל מערכת, אם יש בה כמה אנשים, היא נדרשת לניהול, וניהול זו מיומנות שגם אותה צריכים ללמוד, וראשית חכמה היא סינון בין משימות לפי סדרי עדיפויות, ובניית היכולת לוותר על משימות ויעדים פחות חשובים.

בהצלחה!

הפוסט ילדים עוזרים בבית הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

אחת השיטות החינוכיות שתופסות תאוצה בעולם המערבי היא “הקונסטרוקטיביזם”, תאוריה חינוכית המסבירה כיצד נרכש ידע, נותנת דגש על חלקו של התלמיד בתהליך הלמידה ומעודדת למידה אקטיבית בדרך של הבניית ידע ואחריותו של הלומד על הידע. בשנים האחרונות שיטה זו נדונה במקומות רבים בעולם כבסיס לרפורמה בדרכי ההוראה. השפעת הטכנולוגיה על העולם מקדמת את אינטרס התאוריה (שלא נדבר על בינה מלאכותית!). לעומתה, השיטה השמרנית בהוראה דוגלת במורה המלמד בכיתה ומעביר את חומרי הלמידה לקהל שומעי לקחו.

השיטה התורנית, לימוד התורה, מחייבת את הדרך של רב מפי תלמיד. “מסירת התורה”. לאורך ההיסטוריה מצאנו את המושג של זקן ויושב בישיבה, וגם האדם החכם נקרא ביהדות “תלמיד חכם” כי הוא ממשיך ללמוד כל הזמן לצד היותו חכם, אך בד בבד אנו מכירים ויודעים את החשיבות של “שימוש תלמידי חכמים” וכמה חמור לפסוק הלכה והוראה בלי שעשו שימוש שכזה. ומעבר לזה, להכיר את “הקורקבן הקדוש”, את המושגים הנלמדים בבית המדרש בחיי המעשה. לא תעזור למידה בבית המדרש בלא למידה עצמית בשטח.

ילד שלומד בבית ספר והחינוך נשאר תאורטי ושייך רק לבית הספר ולא לעולם המעשה, ללא שילוב של העולמות, החינוך יאבד את ערכו. לאורך כל היום בבית הספר, הילד חי עם החינוך מהבית. ובשאר חלקי היממה הוא חי את החינוך של בית הספר, בכל מקום שהוא נמצא.

התורה מחנכת את כולנו לחינוך של תזכורות תמידיות על חוק חינוך חובה, על שילוב של הלמידה התמידית מהרב וביצוע ולמידה עצמאית בחיי המעשה. איסור בשר וחלב איננו איסור רגיל, כבר הבישול נאסר. המטבח היהודי וחיי היומיום של היהודי נעים סביב הציר של בשרי וחלבי, זה לא רק אלמנט של איסור טכני, אלא תזכורת תמידית של קיום חוקי התורה בכל מקום ובכל מצב בחיים ובעולם, כזה המתזכר אותנו את למידת דיני התורה ושילובם בחיי המעשה.

וכך כותב הרש”ר הירש בפרשתנו (פרק כג פסוק יט): “מנקודת מבט זו של התבוננות כללית מתבאר טעם איסור בשר בחלב. איסור זה מדבר ישירות אל האדם בשפה ברורה ותוכחת מוסר: שמור ישמור על קדושת התורה, ויזכור כי שלטון תורת ה’ אינו מתחיל בדרגת האיש הישראלי, אלא ממשלת התורה הזאת משתרעת על כל מערכת החיים האורגניים. כל עצמה של תורת ישראל אינה אלא מיכלול החוק העולמי של “למינו”, על כל פרטיו ודקדוקיו, לגבי אורח החיים של ה”מין” היהודי־האנושי. ככה אנחנו מבינים את השתזרותו של חוק הפרדת המינים הלזה בכל תחומי אכילתנו והנאתנו הביתית. ההפרדה בין בשר וחלב מטביעה את חותמה על המטבח היהודי ועל השולחן היהודי – יותר מכל שאר מאכלות אסורות, ויותר מכולן נועדה הפרדה זו להיות קול מבשר לבורא עולם, ולשוות לנגדנו בכל עת ובכל שעה את תורת ה’, את חובתנו האנושית כבני ישראל ואת כבודנו האנושי כבני ישראל”.

הפוסט מהי הצלחה בחינוך הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הדין המבואר בתוספתא מובא גם במשנה במסכת גיטין (ה’ ה’. למרות שבדפוסים שלנו מופיעה גם במשנה התוספת ‘מפני תקנת השבים’, בכל כתבי היד המדויקים של המשנה התוספת לא מופיעה, ש”ט). דין זה קל להבנה, על אף שמבחינה עקרונית יש על הגזלן להחזיר את ה’מריש’, ה’מריש’ הממשי עדיין קיים, חכמים הקלו עליו ואיפשרו לו לשלם את דמי ה’מריש’, קולא זו שחכמים הקלו על הגזלן, משפרת את מצבם של כולם, שכן גם הגזלן לא צריך לפרק את ביתו, וגם גדלים הסיכויים של הנגזל כי הגזלן יבחר לשוב בתשובה ולשלם את דמי הגזילה, שכן הוא יודע כי ביתו מוגן.

אך בהמשך הסוגיה (דף צד:) אנו נתקלים ב’תקנת השבים’ נוספת, גם היא במקורה מהתוספתא, הקובעת כי “הגזלנין ומלוי בריבית אין מקבלין מהם, והמקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו”. כאן מדובר בתקנה קיצונית יותר, לפיה הנגזל צריך לסרב לקבל את הגזלה בחזרה מהגזלן. הצורך בתקנה זו מודגם דרך סיפור שאירע בתקופת רבי, בו אדם נמנע מלעשות תשובה בשל החשש שהעלתה אשתו כי ‘אפילו האבנט (חגורה) שלך, לא יישאר בבעלותך’.

סוגיית הגמרא מצמצמת את התקנה רק לגזלות שכבר התכלו (דוגמת מלווה בריבית שכסף הריבית שימש לצריכה שוטפת, ש”ט), אך גם אחרי צמצום הגמרא יש לתהות: אם הגזלן בפועל לא מחזיר את הגזילה, באיזה מובן הוא ‘מבקש לשוב בתשובה’? או במילים אחרות: למה כל כך חשוב לנו לעודד תשובה מעין זו? (אנו נוטים להתבלבל עם המונח הנפוץ בזמננו ‘לחזור בתשובה’ שמתאר הקפדה על מצוות שבין אדם למקום, אך אין סיבה להניח שהגזלן האמור אצלנו לא שומר על מצוות אלו, ש”ט).

למרות ששאלה זו לא נשאלת במפורש על ידי הראשונים (אולי זו כוונת השואל בשו”ת הריב”ש תי”ז), הראשונים הגבילו את התקנה הזו בדרכים שונות (ראו בתוס’ צד:) החל בדברי רבנו תם שסבר כי מדובר בתקנה שנהגה רק בתקופת רבי, או שהתקנה נועדה רק למי ששב בתשובה (וראו בתוספות שאכן דחו פירוש זה). אך דווקא דרכו של ר”י (שנפסקה גם להלכה) מספקת מפתח להבין את התקנה הזו, לדעת ר”י התקנה מוגבלת למי “שרוב עסקם ומחייתם בכך, והיו ניזונים ומתפרנסים מגזל וריבית כל ימיהם”, שכן פושעים מעין אלו אין להם דרך אחרת לשוב. אך על פניו דברי ר”י תמוהים, וכי דווקא הפושעים הגדולים ביותר זכאים לתקנה זו שלא יצטרכו להשיב את הגזילה בכלל?

נראה להציע, כי שורש ‘תקנת השבים’ השנייה הוא לגרום לגזלן ולמלוה בריבית לסור מדרכו הרעה, וזה המובן של ה’תשובה’ עליו אנו מדברים כאן. הגזלן והמלוה בריבית רוצים לשוב לדרך המוטב ולעבור לעסוק במקצוע אחר, ולכן אנו כחברה רוצים לתת להם את הדרך לשנות דרכיהם מכאן ולהבא, וכמובן שמדובר באינטרס חברתי. וכמה מדוקדקים דברי רש”י שפירש ‘אין רוח חכמה וחסידות בקרב המחזיר’, שכן גם חכמה אין כאן, שהרי אנו רוצים לאפשר לגזלן ולמלווי בריבית להחליף מקצוע מכאן ולהבא.

נמצא שיש לנו כאן שתי ‘תקנות השבים’ שונות (כלשון הרשב”א, צה.), התקנה הראשונה איפשרה לגזלן להחזיר דמים במקום חפץ ממשי, נועדה “כדי שלא תקשה דרך התשובה על העבריינים” (רמב”ם פיהמ”ש גיטין ה ה), ואילו התקנה השנייה, נועדה לאפשר לאדם לעלות על מסלול עיסוק שאינו עברייני וכפי שכתב הרמב”ם בנוגע לתקנה זו “אין מקבלין ממנו כדי לקרב הדרך הישרה על השבים” (גזילה ואבידה, א יג) “וכדי לפתוח להן דרך לתשובה” (מלוה לוה ד ה).

הפוסט תקנות השבים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

ופירש רש”י כִּי תִקְנֶה: מיד בית דין שמכרוהו בגנבתו. אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא: שלא היה נשוי אישה. בְּגַפּוֹ יֵצֵא: מגיד שאם לא היה נשוי בתחילה אין רבו מוסר לו שפחה כנענית להוליד ממנה עבדים.

נמצאנו למדים כי ישנו חילוק בין אדם שנכנס למצב עבדות כאשר הוא נשוי שאז האדון משיאו לשפחה כנענית לבין אדם שנכנס למצב עבדות כאשר איננו נשוי שאז אסור לאדון להשיאו לשפחה כנענית.

בביאור החילוק מצינו שני נביאים שנתנבאו בסגנון דומה.

האור החיים הקדוש ביאר את פרשתנו וזה לשונו: “אם ייתן לו רבו אישה והוא פנוי מעולם לא ירצה לצאת מעבדות לצד ב’ סיבות האחד אהבת אשתו ובניו והב’ שבצאתו נשאר פנוי. אשר על כן גזר אומר שלא ייתן לו רבו אישה אלא אם הוא נשוי כי בזה ייקל מעליו הפרדת אשתו ובניו, כיוון שיש לו אישה ישראלית בת חורין יהיה בעיניו קל לצאת”.

רבי נתן מברסלב ביאר (משיבת נפש אות פח) וזו לשונו: “…כי אם יש לו כבר קשר וחיבור באישה יראת השם מבת ישראל, אזי אע”פ שמשפלות מדרגתו שירד למדרגת עבד הותר לו לישא שפחה אעפ”כ יש לו תקווה. אבל אם לא נתחבר עדיין בבת ישראל אזי אם היה נושא שפחה שהוא ההפך ממש היה נאבד לגמרי, על כן אסרה התורה למסור לו שפחה אף על פי שנפל לעבדות. כי אפילו על הנופל לעבדות גמור שהוא תוקף זוהמת הנחש בחינת עמלק אף על פי כן גם לשם מגיעין רחמנותו יתברך וחושב מחשבות לבל יהיה נדחה לגמרי חס ושלום”.

בדבריהם הקדושים אנו לומדים יסוד נפלא: כאשר יש לי לאן לחזור בעתיד, אני מסוגל להתמודד עם ההווה המאתגר מאוד.

יסוד זה שימש את הפסיכיאטר והנוירולוג היהודי הנודע ויקטור פראנקל כשביסס את שיטת הלוגותרפיה, שיטה המאפשרת יכולת למצוא מזור לנפש הסובלת על ידי יציקת משמעות להתמודדות. אליבא דפראנקל, האדם הוא בעל חיוניות, עוצמה וכוח הישרדות כל זמן שיש לו תפיסה או אידיאה שנותנת לחייו משמעות.

כידוע, את שיטתו החל לבנות לפני השואה והעמיק אותה דרך ניסיונו האישי כאסיר במחנות המוות, שם התחזקה אצלו ההכרה כי גם כאשר כל מטרות החיים הרגילות מתערערות, נשארה רק “האחרונה בחירויות האדם” – היכולת לבחור את עמדתו במערכת נסיבות נתונות. וכי יש לאדם חירות לנקוט עמדה חופשית לגבי חייו.

בשל אותה חירות מחשבה וחירות רצון, האדם יכול לייחס לחייו משמעות ללא שיהיה מוגבל בכך, ויכול להתעלות מעבר לתנאי חייו, ולהחליט אם יקבל את דינם של התנאים וייכנע או יעמוד מולם ויעצב להם משמעות שתמלא את ליבו ותבליט את אנושיותו.

בספרו הנודע ‘האדם מחפש משמעות’ מתאר פראנקל כי האסירים אשר מעבר לים חיכה להם אדם אוהב או לחילופין מפעל חיים להשלים, וכן אסירים דתיים בעלי אמונה, היו האסירים שהצליחו להתמודד עם הזוועות במחנה אושוויץ.

ולסיום נחתום עם המשפט הפילוסופי שפראנקל השתמש בו כדי לתמצת את שיטתו : “כשיש לי עבור *מה*, אוכל לשאת כל *איך*”.

הפוסט סוד ההישרדות הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בעמדנו עדיין בשעה שמתנו מוטל לפנינו, בזמן בו אנו נפרדים מרבנו ראש הישיבה הרב ברוך ב”ר משה ויסבקר זצ”ל, חשבתי שדברים אלו הם הפרידה המתאימה לראש הישיבה זצ”ל.

קשה לחשוב שרבנן בעלי הלכה יהיו נפטרים מאת רבם מתוך גיבוב מליצות פיוטיות בעלמא, מבלי להצפין בהם רעיון עמוק, מבלי להביע על ידיהם איחול ומשאלות לב ראויים. ואולי ננסה להגיע למקצת עומקם של דברים.

“עולמך תראה בחייך” – כביאור המהרש”א: עולם הזה, והכוונה, כל אדם שמתמסר לטובת הכלל ועוסק בצרכי ציבור באמונה, הריהו מאבד את חייו הפרטיים ואינו נהנה מעולמו הוא, את עצמו הוא מקריב בעד חיי אחרים, ועל כן ברכוהו שיראה את עולמו בחייו, שחייו הפרטיים לא יקופחו על ידי שליחותו הציבורית.

ובאופן אחר יש לפרש – עולמך, כלומר העולם הבא, והיינו לפי הפירוש על דרך חלוקת העולם על ידי יצחק לבניו, עשיו נטל את העולם הזה ויעקב את העולם הבא, אולם בוודאי שגם יעקב נטל עולם הזה, אלא שיהודי טועם בעולם הזה טעם של עולם הבא. וזוהי כוונת המאמר “עולמך תראה בחייך”, תתקיים בך ברכת יצחק אבינו במלואה, ותזכה לעולם הבא שכולו אחד, שאין בו פירוד בין הווה לעתיד, אלא שהוא עולם מכאן ולהבא, את העולם הבא שכולו אמת תראה כבר בחייך.

ואולי יש כאן עומק נוסף. עולמך – כלומר משאת נפשך. כל אדם בעל דרגה מוסרית בונה לו ברוחו פנימה עולם אחר, עולם אידיאלי. המציאות הקיימת אינה מנחת את דעתו ושואף הוא לתקן ולחדש את העולם במלכות של מוסר וצדק. הוא רואה בחזונו עולם שכולו טוב ויפה, בנוי על יסודות הצדק המוחלט. אולם לא כל אדם זוכה לכך שחזון ליבו יתגשם בחייו.

גם שיטת לימוד צריכה בהכרח לתקופת גידול והתפתחות של זמן. כדי להתחזק ולכבוש את הלבבות ולשנות את התנאים עד שתכה שורשים בקרקע המציאות. כך היא דרכה של התגשמות חזון לב, ולפעמים תקופה זו נמשכת ימים רבים. ועל כן אמרו לו “עולמך תראה בחייך”, כלומר שתזכה לראות בהתגשמות עולמך בחייך.

ראש הישיבה זצ”ל היה מהחלוצים, שכבר לפני שנים רבות צפה בשינוי הגדול ובצורך הרב לפתוח ישיבה, להנחיל משנת רב לתלמיד בצורה פרטנית ובאופן לימוד שונה. המוסכמות שכל בחור בזמנו הלך או לישיבת פוניבז’ או לישיבת חברון נפרץ גם הוא, ומאז צצו ופרחו להן עשרות ישיבות חשובות וטובות.

ראש הישיבה שהקריב את חייו הפרטיים בעד תלמידיו, ראש הישיבה שזכה בברכת יצחק אבינו במלואה, זכה לעולם הבא מכאן ולהבא, שאת העולם שכולו אמת ראה בחייו, ובעיקר את משאת נפשו לראות צורה של בן ישיבה, בשיטת הלימוד, בזמני הלימוד, ובקשר בין רב לתלמיד, זהו לראות בהתגשמות עולמו בחייו.

יזכנו ה’ שתלמידיו בעבר ובהווה ימשיכו את תורתו ומשנתו ונזכה לראות את משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.

הכותב הינו ראש קהילה בשכונת רמות בירושלים ובוגר ישיבת בית מתתיהו

הפוסט עולמך תראה בחייך הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

אחרי עשרת הדברות, נפתחת הפרשה: ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. בכך שבחרה התורה להתחיל עם המשפטים, ולא עם החוקים, יש כדי ללמד עניין חשוב. הקושי ביחס למשפטים גדול יותר. החידוש המשמעותי יותר ביחס לבני ישראל הוא לשים לפניהם את מצוות בין אדם לחברו כציווי אלוקי.

בכל אומה ואומה יש חוקים המסדירים את היחסים השונים בין הפרטים. בכל מדינה, בין עתיקה ובין מודרנית, יש דיני נזיקין ודיני שומרים. לכן, אדם שעובד את ה’ בכל לבו, ומבקש להיכנע לה’ ולרצונו, עשוי להתמקד בעבודת ה’ שלו דווקא במצוות שבין אדם למקום. הן נראות לו מחוברות יותר לתכלית של דבקות בה’. לשלם שכר שכיר או להשיב פיקדון נראה לו עניין חשוב מצד הסדר החברתי, אבל האם אפשר לייחד ייחודים כשעושים זאת, והרי כל חברה, ואפילו הרחוקה ביותר מה’, מקיימת מערכת משפטית המסדירה את העניינים הממוניים.

כנגד זה פתחה התורה: ואלה המשפטים. דע לך, שחוקי הממון שבין אדם לחברו אינם עניינים של הסדרה חברתית אלא הם רצון ה’, וכך יש לשמור אותם. נדגיש, אין הכוונה שיש לשמור את משפטי התורה במנותק מהשכל וההבנה. ידועים דברי רב ניסים גאון בהקדמתו לש”ס, שאיסור גזל הוא מהדברים האסורין מדרך השכל, ובלשון רס”ג והרמב”ם נקראו מצוות אלו מצוות שכליות. אולם היה מקום לראות את כל הדינים שבין אדם לחברו כאינטרס הדדי גרידא: אני לא אגנוב מפלוני והוא לא יגנוב ממני, או למצער כהסכמה חברתית בלבד, שהכול שותפים לה כדי לא לסבול מנחת זרועם של האלימים. זהו דבר שהשכל מחייב אותו, וכל חברה מצייתת לו. אחרת, איש את רעהו חיים בלעו.

להוציא מהבנה זו התגלה הקב”ה בהר סיני והורה שהיושר הוא עניין אלוקי. אמנם כל אומה מבינה שאם לא ייאסר הגזל החברה תקרוס, אולם עובדה זו גופא מקורה הוא ביושר האלוקי, כלומר הקב”ה ברא את הבריאה בצורה של יושר, ומי שאינו הולך בישרות הורס את עצמו ואת העולם.

משמעות הדברים היא ששמירת ממון הזולת היא דבקות בה’. זהו ‘והלכת בדרכיו’, מה הוא צדיק וישר אף אתה צדיק וישר. חותמו של הקב”ה אמת, ואף אתה הולך בדרכי אמת. ההקפדה בממון הזולת היא ייחוד קוב”ה ושכינתיה לא פחות ממצוות שבין אדם למקום. כמו שמובא בשם ר’ ישראל סלנטר: מהו שנאמר בחנוך שהיה מייחד ייחודים על כל תפירה ותפירה – שהיה מדקדק בכל תפירה שתהיה עשויה כראוי כדי להימנע מגזל והונאה.

לא רק ש’אפשר’ להידבק בה’ דרך המשפטים, אלא שהם מקור לדבקות בה’ הרבה יותר פורה מאשר החוקים. המשפטים מצויים לאדם בכל זמן ועת. בכל רגע ורגע שאדם עובד בעבודתו ומקפיד בממון מעסיקיו או עובדיו, הוא דבק בה’. בכל עת שהוא הולך במרחב הציבורי והוא מכבד את בעליו, הציבור כולו, ואינו מלכלך אותו או מזיק לו, הוא דבק במידת היושר שהיא מידתו של הקב”ה.

הפוסט דבקות בה’ דרך המשפטים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.