המושג “גירסא דינקותא” מעיד שלא מדובר בשלב טכני בלבד, אלא יעד ומטרה של ממש בפני עצמם. אם לכאורה היה ניתן לדלג על השלב הזה, זו לא אופציה שקיימת מבחינתנו, כי הוא יעד בפני עצמו.

לפעמים הקושי בשנים האלו, במיוחד בגיל ההתבגרות, הוא כמעט בלתי נסבל. איך ניתן לצלוח אותו?

אחד מרגעי השיא בהם יעקב אבינו נותן סקירה על חייו כלולים במילות הפסוק: “וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ”. רש”י מביא את דברי התנחומא: “מי שאמר לעולם די יאמר די לצרותי, שלא שקטתי מנעורי, צרת לבן, צרת עשו, צרת רחל, צרת דינה, צרת יוסף, צרת שמעון, צרת בנימין”. שבע תחנות שיעקב מציין, ומסכם.

הרש”ר הירש מאיר לנו בביאורו על הפסוק את ביאור המילה “רחמים” שלא מדובר ברחמנות אלא ברחמים. רחמים זוהי מידה ייחודית שבין בורא עולם לעם ישראל, ובתוך התא המשפחתי, מלשון “רֶחֶם” כלומר שהגיעו מאותו רחם. לעומת זאת, רחמנות היא מידה עממית של השתתפות בצער וכדומה, לצאת ידי חובה, לעומת רחמים שזו התמסרות עמוקה וכנה ביותר לזולת. יעקב מתפלל שהאיש שהשבטים עומדים לפגוש יתייחס אליהם ברחמים, דהיינו התמסרות עמוקה ואכפתית ולא רק בגינונים כלפי חוץ.

הרש”ר הירש מבאר (פרק מג פסוק יד) וזו לשונו: “רחמים”, המידה המציינת את אומתנו (יבמות עט.) היא יותר מהשתתפות בצער. המלה נגזרה מ”רחם”, המציין את כוחה העמוק ורב ההקרבה של נפש אחת למען התהוות נפש אחרת, את מסירת כל הדם והכוח למען תתהווה ותשתכלל נפש אחרת. “רחם” הוא משכן ההתמסרות העמוקה ביותר. וגם אחר כך, משנשלמה היצירה, ישפיע הרחם לא רק השתתפות בצער הבוכה, אלא השתתפות גדולה עוד יותר בשמחת הצוחק. בת-צחוק של ילד על ברכי אמו מפצה על נדודי שינה ויגון של שנים. מ”רחם” זה נגזרה מידת הרחמים. מידה זו לא רק סובלת עם הזולת, אלא לא תשקוט ולא תנוח עד שלא תראה באשרו”.

היכולת של הקרובי רחם להכיל מסירות נפש היא מובנת באישיותם, ויש לה יעד ברור: “מידה זו לא רק סובלת עם הזולת, אלא לא תשקוט ולא תנוח עד שלא תראה באשרו”. ההורים עתידים לקבל נחת כזה שיפצה אותם על כל נדודי השינה וכאבי הלב: “אשרו” – שלו! אך לאורך הדרך כל נקודת הצלחה קטנה כגדולה היא מנת דלק נוספת בנסיעת היעד של נחת יהודי טהור אל האושר של הבן.

ומה עלינו כהורים לעשות כשקשה בדרך? אומר רש”י על פסוק זה: “מעתה אינכם חסרים כלום אלא תפילה, הריני מתפלל עליכם”. תפילה! תפילת האם ותפילת האב, הם אבני דרך יסודיים בהצלחת דרכו של הילד. לעיתים עושים אנו את כל ההשתדלות אך שוכחים את העיקר: תפילה.

הרבה נחת.

הפוסט בין רחמים לרחמנות הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

דברי עולא הובאו להלכה ברמ”א (הלכות אבלות סימן שע”ו) שפסק: “אל יאמר אדם לאבל, מה לך לעשות? כי אי אפשר לשנות שהרי זה כגידוף”. אך מנגד, הרי”ף והרמב”ם לא הביאו דין זה להלכה, והמהרש”ל בחיבורו ‘ים של שלמה’ מסיק מכך כי דברי עולא אינם להלכה.

המהרש”ל מביא מספר הוכחות כי עמדתו של עולא לא מקובלת על כל חכמי ישראל. הבולטת שבראיות המהרש”ל היא העובדה שאחרי שדוד המלך איבד את בנו מבת שבע הוא קם ואומר לעבדיו (שמואל ב, יב כג) “ועתה מת, למה זה אני צם? האוכל להשיבו עוד? אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי”, והדברים נראים דומים למדי לניחום שעולא כינה גידוף.

לאחר מכן, עולא עצמו הולך לנחם את רב שמואל בר יהודה, והוא מציע ניחום מסוג אחר. עולא מדגים דרך הציווי של הקב”ה לא להילחם בעמון ומואב, כי הקב”ה לא גודע חייו של אדם (או אומה) בטרם סיים את תפקידו, ובמילות עולא: “אם בתו של רבי כשרה וראויה לצאת ממנה דבר טוב, בוודאי שהייתה נשארת בחיים”. ניחום זה מסייע לאבל להשלים עם הנקודה הכואבת ביותר במוות של אדם צעיר, התחושה שחייו נגדעו באיבם, שהסיפור המלא שלו לא סופר.

עם זאת, מעיר הים של שלמה, כי גם ניחום זה עשוי לצער אבלים מסוימים ולא לנחמם, שכן יש כאן רמיזה שהנפטר ‘לא לגמרי כשר’ או שהוא ‘סיים את תפקידו’. המהרש”ל עצמו מכריע שיש לנקוט כרבנן וללכת בגישת הניחומים המתבססת על “מה היה אפשר לעשות”, ודווקא להימנע מהצעת הניחום של עולא שעשויה לפגוע בכבודו של הנפטר ולצער את האבלים.

אלא שמלבד הסיפור שמופיע בגמרא שלנו, יש עוד סיפורים רבים על ניחומי אבלים לאורך התלמוד (ראו לדוגמה מועד קטן כח:, כתובות ח:) ואנו נפגשים בסגנונות של ניחום שונים, שכן יש להתאים את דברי הנחמה לאבל, הכל תלוי בקרבה של האבל לנפטר, באופן מיתתו של הנפטר, ובמצב רוחו ועולם ערכיו של האבל. ואף המנחם צריך להגיד דברים שהוא מרגיש שלם עימם, וכפי שניתן לדייק, עולא לא אסר על רבנן להגיד את דבריהם, אלא בחר שלא ללכת עמהם, כי הוא חש לא בנוח עם סגנון הניחום שלהם.

רמז לגישה זו, שיש אפשרות למגוון של ניחומים, ניתן למצוא בדברי הרמב”ן בחיבורו ‘תורת האדם’ (שער האבל, עניין ההתחלה, אות מו). אחרי שציטט את הסוגיה שלנו, כתב: “וסדר מנהגות הללו לפי העולה מאלו השמועות כולן כך היה… וגדולי החכמים מנחמין, כל אחד ואחד לפי מה שרואה לדרוש בנחמה, כעובדא דעולא (הגמרא שלנו) וזולתן בתלמוד”.

הצורך להתאים את דברי הנחמה לאבל ולאבלות, יכולים לסייע לנו להבין את הסיבה שחז”ל שמו דגש רב על חובת השתיקה וההקשבה לאבל, וקבעו כי “אין מנחמין רשאין לומר דבר עד שיפתח האבל את פיו תחילה”. לא לכל שלבי האבל תגובה דומה, אין אבלות דומה לחברתה, ומה שנשמע גידוף לזה מתקבל על לב האחר. נתפלל כי ה’ יתן בנו דעת ורגישות ויהיו דברינו לרצון לפני האבלים.

הטור לע”נ סבי ר’ אברהם בן ר’ מנחם מנדל שהשבוע אנו מציינים שנה לפטירתו

הפוסט מה אומרים בבית האבל הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

כמו בכל נושא, כדאי להתבונן מה מלמדת אותנו התורה הקדושה.

וכך כתב בספר ‘דגל מחנה אפרים’ בשם הבעל שם טוב הקדוש זצ”ל, וז”ל:

“במדרש (רבתי פרשה פט סימן ג) אשרי הגבר אשר שם ה’ מבטחו (תהלים מ) זה יוסף וכו’, אמר אדוני אבי זקני זללה”ה על פסוק (ירמיה יז) ברוך הגבר אשר יבטח בה’ והיה ה’ מבטחו, וזה תוכן דבריו, כי יש בוטח ומבטיח ומובטח.

“… והוא דרך משל, ה’ יתברך הוא המבטיח לאדם שיתן לו כל צרכו ודי מחסורו כשילך בדרכיו, והאדם הוא הבוטח בזה, ומובטח היינו שאף שהוא בוטח שה’ יתברך יזמין לו בוודאי פרנסתו, מכל מקום צריך עילה לזה, שיהיה הסיבה מאת ה’ יתברך שעל ידה יתפרנס, או שהוא משא ומתן או שאר דבר, ואדם כזה עדיין לא הגיע לאמונה העיקרית.

“כי העיקר להאמין בה’ שהוא לבדו הוא ואין בלתו, ושאינו צריך לשום עילה וסיבה, שעל ידה ימשוך לו פרנסתו, כי הוא יתברך שמו עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות, ואפילו כשלא יעשה שום עילה ומשא ומתן ושום הכנה לפרנסתו, ה’ יתברך יכול להזמין לו פרנסתו בחסדו הגדול, וזהו ברוך הגבר אשר יבטח בה’ והיה ה’ מבטחו, היינו המובטח שלו יהיה גם כן ה’ יתברך, שרק הוא לבדו הוא, ואין שום דבר שיהיה עילה וסיבה לפרנסתו … והכל הוא רק הבורא יתברך שמו … וזהו מדרגה גדולה”.

נמצאנו למדים מדבריו הקדושים שיש שתי דרגות בביטחון והשתדלות:

אשר יבטח בה’: עושה השתדלות לפרנסה והולך לעבודה, לצורך בריאות הולך לרופא וכן מצטייד בנשק לצורך ביטחון והגנה פיזית עבורו ועבור משפחתו. יחד עם הפעולות, הוא בוטח בה’ יתברך שהוא יזמין לו פרנסתו בריאותו וביטחונו דרך העילה והסיבה שמשתדל דרכה, וזו המידה הבינונית האפשרית לאדם ממוצע שאינו בעל מדרגה גדולה.

והיה ה’ מבטחו: אדם זה הוא בעל מדרגה גדולה ואינו זקוק להשתדלות כלל לא בפרנסה לא בבריאות ולא בביטחון, והכל אצלו הוא רק ה’ יתברך. מדגיש הבעל שם טוב הקדוש שזו האמונה העיקרית ושזו מדרגה גדולה.

כדי לדעת מהי מידת הביטחון הראויה לאדם, אפשר אולי ללמוד ממה שנפסק בהלכות שבת שגדר הביטחון של “לוו עלי ואני פורע” הוא באופן עקבי לכל אדם כיצד הוא ביטחונו בשאר דברים. ולכן גם בסוגיה שלפנינו חשוב שאדם ידבר אמת בלבבו כיצד הנהגתו בביטחון בשאר הדברים, ולפי זה יכונן את דרכיו בסוגיית ההשתדלות הביטחונית אשר עמה אנו מתמודדים כיום.

הדברים נכתבו בדרך משא ומתן ובירור ולא להכריע ולפסוק הלכה.

הפוסט סיבת הסיבות הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בשביל להבין זאת יש להקדים כמה מילים על הרקע.

כאשר בני יעקב מסבים לסעודה בבית יוסף, הם שרויים במתח עצום. מהרגע הראשון, הכניס אותם המשנה למלך מצרים לתוך מערבולת שהם לא יכלו להבין את טיבה. הוא פתח מחדש את שאלת האח האובד, הוא אסר את שמעון והשאירו עמו במצרים, והוא הכניס להם חזרה את כספם באמתחותיהם. בלב התסבוכת נמצא סיפורו של בנימין. הם נדרשים להביא אותו ויעקב מסרב. במשך זמן רב הם נקרעו בין מצוקת הרעב מחד ובין חששו של יעקב להוריד את בנו האחרון מרחל; בין הרצון לשוב עם בנימין ולשחרר את שמעון, ובין אהבתו של יעקב לבנו הקטן אשר נפשו קשורה בנפשו.

כשהם יורדים בשנית, הבלבול רק מתעצם. בתחילה הם נקראים לאכול עמו לחם, והם בטוחים שהוא הולך כעת להתגולל עליהם על דבר הכסף המושב בפי אמתחותיהם, כדי לקחת אותם לעבדים. אך כשהם מגיעים לביתו הוא מרגיע את חששותיהם ואף משחרר להם את שמעון. בני ביתו מקבלים אותם במים, רוחצים את רגליהם ונותנים מספוא לחמוריהם. מצד אחד הם מוזמנים אחר כבוד לסעודה עם המשנה למלך, ומצד שני מניחים אותם בשולחן לבדם, בנפרד מהמצרים, כי תועבה למצרים לאכול עם העברים לחם. התחושה שיוסף יוצר אצלם היא שיש כאן משהו, והם אינם מצליחים להבין מהו. הם חוששים שבכל רגע העסק עשוי להשתבש, כפי שאכן אירע בסופו של דבר. השיא הוא כאשר המשנה למלך מושיב אותם הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו, ולא זו בלבד אלא שהוא נותן לבנימין – דווקא לו, לאח שעומד בלב הסערה – חמש ידות יותר ממה שקיבלו כולם.

מכל זה האחים אינם יכולים להסיק דבר, מלבד בלבול ומבוכה. האם האיש רוצה ברעתם או בטובתם? האם האיש לוטש את עיניו אל בנימין והאח הקטן שהם ערבו לו נתון בסכנה? מה פשר הסעודה הזו והידיעות הפלאיות של המשנה למלך? על כל זאת אין לאחים תשובה. מה שכן, האחים מזהים בסעודה המשונה הזו הזדמנות להתקרב אל המשנה למלך ואולי למנוע על ידי כך הסתבכות נוספת של המצב.

נראה שזו הסיבה שהם משתכרים. הם יוזמים קירוב־דעת עם המשנה למלך כדי להניא אותו מלחרוש עליהם רעות. הם מנסים לבטל את המחיצות בינו ובינם מתוך תקווה רחוקה שזה יועיל להם בהמשך וימנע סיבוכים נוספים מולו. החלטה זו של השבטים אינה מובנת מאליה. התורה מספרת לנו עליה כדי ללמדנו דבר חשוב. למרות כל הצרות שגרם להם, ועל אף שהוא אינו עברי כמותם – סברו האחים שהנכון הוא להתקרב אליו לצורך הצלת משפחת יעקב. בניגוד להפרדה הטבעית ששם מושל מצרים בין הסועדים – כאשר האחים לבדם, המצרים לבדם והוא לבדו – הם משתכרים עמו *יחד*, כמו שכתוב “וישתו וישכרו עמו”. ההפרדה כשלעצמה אינה ערך אצלם כמו אצל המצרים, שמסרבים בכל מחיר לאכול עם העברים לחם. אצל בני יעקב ההפרדה אמורה לשרת את הערכים הנעלים שבהם הם מאמינים, ובמקרה הנוכחי הם מבינים שהצלת משפחת יעקב מצדיקה את הסרת המחיצות, וכך הם נוהגים.

אי אפשר שלא להתייחס לנקודה נוספת. הבלבול הגדול שהאחים שרויים בו, המסרים השונים וההפוכים שהם מקבלים, המעברים החדים מאויב לידיד – כל זה מתבהר ברגע אחד של התגלות שבו המשנה למלך נחשף ואומר: אני יוסף!

בבת אחת הם מבינים סיפור שלם. אמתחות הכסף, עלילות הגביע, מאסר שמעון, הדרישה להוריד את בנימין, ההושבה שלהם לפי סדר הגילאים – כל חלקי הפאזל הופכים בין רגע לתמונה ברורה ומובנת. ללמדך, שהאדם ניצב לעתים במציאות מבלבלת. הוא אינו יודע מה ה’ מבקש לומר לו. אולם עליו לדעת שהכל הולך למגמה טובה אשר עתידה להתבהר בפניו. בקו הסיום הוא עתיד להסתכל על העבר ולהבין את תפקידו של כל מאורע ומאורע שעבר עליו.

הפוסט וישתו וישכרו עמו הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.