הרב פיינשטיין ציין כי המזון עלול לכלול מרכיבים בעייתיים, כגון השומן לטיגון, גבינות אסורות ובישול עכו”ם, והוסיף כי גם אם הסועד מתכוון לאכול רק מנות שאין ספק בכשרותן, אסור להיכנס למסעדה כזו מפני מראית עין וחשד.

עם זאת, הוא ציין כי חכמי הגמרא לא גזרו על מראית עין במקרים של מצוקה חריפה או הפסד כספי (“במקום צערא ופסידא לא גזרו רבנן”); במקרים כאלה יש מקום להקל, ובלבד שהדבר נעשה בצנעה. בהתבססו על גמרא זו, מנה הרב פיינשטיין (אגרות משה, אורח חיים חלק ב סימן מ) שני תנאים הכרחיים כדי להקל:

1. הוא רעב ביותר והדבר גורם לו צער גדול, ואין בסביבה מקום כשר לאכול בו.

2. יש להקפיד ולהיכנס למסעדה הלא־כשרה בצנעה, ולא לעיני חברים או מכרים. במקרה שבו חברים או מכרים נמצאים בסמוך למסעדה, יש להודיע ​​להם מהי סיבת הכניסה למקום – הוא רעב מאוד – ולהבהיר שאין בכוונתו לאכול שם מאכלים לא כשרים (אין מקום לחשוש שהסועדים במסעדה יחשדוהו בכך, שהרי הללו יכולים לראות מה יש בצלחתו).

ברוח גישתו זו, סביר להניח שהרב פיינשטיין היה מקל גם בשאלת הכניסה למסעדה לא כשרה לצורך פגישה עסקית או ריאיון עבודה, וזאת בהתקיים התנאים הבאים:

1. אם לא ייכנס, הדבר יגרום לו צער גדול או הפסד משמעותי; 2. אין מסעדה כשרה באזור; 3. מכריו אינם רואים אותו נכנס למקום; 4. ככל שמכריו אכן נוכחים מחוץ למסעדה והוא אינו יכול לחמוק מהם, עליו להבהיר להם את הסיבות והנסיבות של כניסתו למקום.

“מצוי שהולכים למסעדות שאינן כשרות לצורך פרנסה”

הרב אשר וייס, נשאל בעת ביקור ביוהנסבורג שבדרום־אפריקה על השתתפות בפגישות עסקיות במסעדות לא כשרות. וכך פסק (מנחת אשר, חלק א סימן סז): “מותר להיכנס ולאכול דברים כשרים במסעדה שאינה כשרה, משני צדדים: 1. בשעת הדחק ובמקום צורך וטורח, יש לנקוט עיקר לדינא דאין איסור מראית עין אלא במה שאסרו חז”ל, ולכן בשעת הדחק ובמקום צורך יש לסמוך על שיטת ה’פרי חדש’ שאין לנו להוסיף על מה שנאמר בתלמוד לאסור משום מראית העין; 2. יש להקל ב’דבר המצוי’, ומצוי שהולכים למסעדות שאינן כשרות לצורך פרנסה ואוכלים רק אוכל כשר, ולכן לא חוששים למראית העין”.

הסבר: כיוון שחכמי הגמרא לא עסקו בשאלה אם מותר או אסור להשתתף בפגישות עסקיות המתקיימות במסעדות שאינן כשרות, שכן מציאות זו לא הייתה מוכרת בזמנם, הנושא מצוי מחוץ לתחום האיסור המקורי של מראית עין, ואין לנו להחמיר וליצור איסור חדש. בנוסף, בתקופתנו מצוי מאוד שיהודים שומרי מצוות משתתפים במפגשים עסקיים במסעדות שאינן כשרות מבלי לאכול מזון לא כשר, ולכן אין בכך משום איסור מראית עין, שכן המשקיף מן הצד יבין מן הסתם את הסיטואציה.

בהתבסס על דברי השולחן ערוך ובהתאם לעיקרון שהוזכר כבר בדברי הרא”ש, קובע הרב וייס: “כל גדר מראית עין משתנה לפי המקום, הזמן והעניין. יש דבר שאמש היה בו מראית עין, ולאחר שדשו בו רבים שוב אין בו מראית עין”.

לדוגמה, הקפיטריות המוסדיות בימינו מיועדות בעיקר לעובדים המועסקים בבניין, והן מקום שנוח לשבת ולאכול בו. לפיכך סביר שיהודים שומרי מצוות אוכלים שם דברים כשרים או מאכלים שהביאו מהבית. הוא הדין גם ביחס לפגישות עסקיות במסעדות לא כשרות.
משום כך, מסכם הרב וייס, “נראה כי לאחר שרבים נוהגים כן, שוב אין בו איסור מראית עין”.

ואולם, הרב וייס מוסיף אזהרה חשובה: ההיתר נוגע אך ורק לפגישות עסקיות שקשה להימנע מהן מסיבות שונות. אין כאן בשום אופן היתר גורף להיכנס למסעדה לא כשרה כדי לבלות ולהתארח, אפילו מתוך כוונה לאכול רק מהדברים הכשרים שבתפריט, שכן כאשר לא מדובר במקרה של צורך והכרח, ראוי להתרחק מכל שמץ של מראית עין.

מתוך הכרת המציאות שהיא הבסיס לפסיקת הלכה, מחלק הרב וייס בין קפיטריות המצויות במקומות עבודה, למסעדות. בקפיטריות יש בדרך כלל מגוון דברי מזון המובאים לשם על ידי ספקים חיצוניים כשהם ארוזים ותחת פיקוח רבני, לצד המזון הלא כשר המוכן במקום. משום כך בקפיטריות אין כל איסור מצד מראית עין, שכן הרואים יכולים להניח שיהודי בעל חזות דתית שיושב שם – אוכל מהמוצרים הכשרים והארוזים הנמכרים במקום. לעומת זאת, במסעדה שהיא טובה דיה כדי לשמש לפגישה עסקית, קשה להניח שיימצאו חטיפי גרנולה, צ’יפס ודומיהם. במקרה כזה אפשר להקל רק כשיש צורך בדבר.

הפוסט התנאים להיתר פגישה עסקית במקום לא כשר הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

השבוע נציג כמה עקרונות חשובים לתזכורת עבור כולנו:

1. תכנון

אם לא תכננתם עד עכשיו את ימי החג ואת הפעילות עם הילדים, מוצאי שבת זה זמן מעולה. התייחסו לזה כמו פרויקט בעבודה: כל ילד יגיד משפט על מה שהוא מצפה לעשות בחול המועד. כתבו את כל החלומות של כולם בגדול, קחו טבלה גדולה וטושים צבעוניים, וכל מה שיעזור לילדים להבין שאתם לוקחים את החוויה המשפחתית ואת הצורך שלהם בחופש ברצינות גמורה. ואז תכננו בנחת איתם את הימים. אם יש חילוקי דעות, דקה לכל אחד לשכנע, והצבעה.

2. אשרי יושבי ביתך

ואם כבר תכנון, לא חייבים לצאת לטייל כל יום במקום אחר. החג אינו מרדף אחר ריגושים. ראוי לקיים טיול משפחתי מחבר ומגבש אבל אין סיבה ״לברוח״ מהבית בכל יום בפסח. שגרה ביתית היא דבר מבורך ואם מתכננים אותה עם הילדים – היא לגמרי חיובית.

3. אז מה עושים בבית?

בבית עושים הכל ביחד. למשל, לכל ארוחה יש צוות שמכין אותה. קבעו עם הילדים הגדולים יותר שכל שניים מכינים פעילות לזמן מסוים (לפי הגיל). שבו לראות וידאו מעניין כולם יחד. צאו לשחק בפארק קרוב. שחקו במשחק מונופול גדול, או החליטו להרכיב יחד פאזל 1,000 חלקים. העיקר הוא הביחד.

4. מתחים

כשנמצאים הרבה יחד יכולים להיווצר גם מתחים בין האחים. קחו את זה בכיף. מריבות קלות בין אחים הם דבר נדרש. גם תחרות וקנאה נפוצות מאוד אצל ילדים בגילאים מסוימים. אין סיבה להיבהל ולחשוב שכל הילדים של השכנים מלאכים כי הם לא. מה כן? אל תעשו ממריבות כאלו יותר ממה שהן. ותמיד תשאלו את הניצים אם הם נהנים מזה? ובלי קשר דעו שמריבות כאלו מגיעות מחוסר ביטחון והניצים צריכים לקבל מקום, תפקידים ומחמאות (אבל בלי קשר למריבה).

5. איזון זמני מחשב ומדיה

אל תתנו לחג להפיל את ילדיכם להתמכרות למחשב. בתכנון הלו”ז השבועי עשו הכל כדי למלא את היום בדברים מועילים אחרים כדי שלא יווצר מצב שאחרי פסח לילדים שלכם יהיה קשה לחזור למסגרת לימודית נורמלית. עד שעה ביום של מחשב לצורך משחק / צפייה בחופש זה סביר. מעל שעתיים זה יותר מדי. לילדים אין את העיסוקים הרבים שלנו שממסגרים לנו את היום ולכן הם בסיכון גבוה להתמכרות שכזו.

6. מטרות חינוכיות

שימו גם לעצמכם מטרות חינוכיות לחופשה. קבעו לעצמכם איזו התנהגויות חיוביות אתם רוצים לחזק אצל כל ילד. החליטו עם איזו מוטיבציה חיצונית (פרס או כל חיזוק חיובי חיצוני) אתם מתניעים את התהליך, ותתחילו לתת פידבקים חיוביים ממוקדים לכל ילד על העשיה שלו בתחום הזה. לאחר הצלחה גדולה תשאלו אותו איך הוא מרגיש בנוגע לנושא הזה. בחופשים יש לכם הזדמנות גדולה לקדם חינוכית דברים שאתם רוצים. נצלו אותה.

7. חגים וזמנים לששון

ילדים צריכים לחבר רגש חיובי לחגים, לכן נסו להפחית כמה שניתן בלחץ והיסטריה (הן לא מסימני הקערה ופוגעים ממש בחינוך היהודי של הילדים). בזמן ובמשאבי הנפש שהתפנו כדאי לעסוק בלשמוח שמחה טהורה על זה שאנחנו עם של חירות, ושיש לנו זכות להתחבר כעם שוב ושוב לאירוע יציאת מצרים שמזכיר לנו שלושת אלפים שנים קדימה שלא משנה מה ינסו לעשות לנו, אנחנו וילדינו תמיד נהיה בני חורין. הרוח שלנו חזקה תמיד ואותה אנו חייבים להטמיע בילדנו בחג הפסח יותר מתמיד. השמחה של פסח היא ״והגדת לבנך״ החזק ביותר שבידינו לקיים.

חג פסח כשר ושמח

ובהצלחה!

הפוסט חינוך מתוך חירות (תכלס, מה עושים בחופש עם הילדים?) הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הטענה הייתה שהנושא מורכב ומופשט מדי עבור ילדים צעירים, ועדיף אולי להתחיל עם מסכת ברכות, שעוסקת בעניינים מוחשיים יותר מחיי היום יום כמו תפילה, ברכות והלכות שונות. לדעתם, הילדים יתחברו יותר לחומר הנלמד ויפנימו אותו טוב יותר.

אך הרב אויערבך דחה את ההצעה מכל וכל. הוא שאל את חברי ההנהלה: “האם אתם סבורים שאתם חכמים יותר מקדמונינו שתיקנו את סדר הלימוד הזה? האם אתם חושבים שלא הייתה להם סיבה טובה להתחיל דווקא עם ‘אלו מציאות’?”.

הרב הסביר שגם הוא עצמו תהה לא פעם על הסיבה לכך, ולאחר מחשבה מעמיקה, הבין שמדובר בהחלטה מושכלת ביותר מצד גדולי הדורות. הרי התכלית העיקרית של לימוד התורה היא להשריש בלב האדם יראת שמים ומידות טובות. ואחד הדברים החשובים ביותר הוא להקפיד על ממון הזולת ולהימנע מגזל וגניבה.

“כשילד מתחיל ללמוד, אנחנו רוצים להטמיע בו מיד את היסוד הזה”, אמר הרב. “הפרק ‘אלו מציאות’ מלמד שגם מה שאדם מוצא אינו אוטומטית שלו. יש כללים ברורים מה מותר לקחת ומה צריך להחזיר. הילד לומד שלא הכל הפקר, ושנגיעה בממון הזולת היא ‘אש’ ממש”.

כשאדם בוגר חושב על גניבה, הוא בדרך כלל מדמיין מישהו שפורץ לבית ולוקח חפצים. אבל אפילו בלי לעבור על איסורים פליליים, אפשר בקלות ליפול בחטא “אבק גזל”. הגמרא אומרת שרוב בני האדם נכשלים בזה במשך חייהם.

זה יכול להיות משהו שנראה “קטן” ו”לא משמעותי”, כמו לשבת על שולחן בכיתה או לשים את הרגליים על כיסא. אם התלמיד שיבוא אחר כך יתלכלך או יאלץ לנקות את הלכלוך של קודמו, גם זה נחשב כפגיעה ברכוש הזולת.

“אלו הדברים שחשוב להנחיל לילד כבר מהשלבים הראשונים”, סיכם הגרש”ז אויערבך. “דיני ממונות והקפדה על צדק בין אדם לחברו חייבים להיות הבסיס של כל יהודי. וזו הסיבה ללמד ‘אלו מציאות’ כבר בתחילת הדרך – כדי שהיושר והיושרה ילוו את הילד כל חייו”.

החשיבות העצומה של שמירה קפדנית על ממון הזולת, דקדוק בהלכות מציאה והשבת אבידה, והזהירות מכל צורה של נגיעה ברכוש הפרטי – גם אם היא נראית זניחה או שולית – עומדים במרכזו של חינוך יהודי אמיתי. וכדברי הרב אויערבך, הדרך הנכונה להשריש ערכים אלה היא להתחיל איתם כבר מהצעדים הראשונים בבית המדרש, עם האותיות הראשונות של מסכת בבא מציעא: “אלו מציאות”.

הפוסט אלו מציאות שלו הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

רמב”ע חיבר הרבה פיוטים, ונודע בפיוטי הסליחות שכתב. רבים מסליחותיו נכנסו למחזורים, מהם מפורסם במיוחד הפיוט ‘אל נורא עלילה’, המושר עד היום לפני תפילת נעילה של יום הכיפורים, והפיוט ‘רעה בשבטך’ המושר עד היום ביום ראש השנה, בעיקר בקהילות ספרדיות. על שם סליחותיו כונה: אַל־סַלָּח, או בעברית: הַסַּלָּח.

פיוט נפלא במינו הוא ‘סדר העבודה’ ליום הכיפורים שיסד רמב”ע. הוא נבדל ממה שיסדו קודמיו בזה שהוא מתחיל מסיפור מתן תורה ולא מאדם הראשון. הפיוטים הכוללים את סדרי העבודה על פי התלמוד ובייחוד הפיוט ‘אשרי עין ראתה כל אלה’ עוטפים בהדר, חן ויופי רב, את יצירת הליבה.

שירי הקודש של רמב”ע רבים הם מאוד ומספרם עולה ל-243 (כנראה יסד עוד שירי קודש רבים אחרים שאבדו), המפוזרים במחזורים שונים (אך לא במחזורי אשכנז) ובתוך הדיוואן. רובם סליחות לראש השנה ויום הכיפורים. מטרתם היא לעורר את לב האדם להביט אל נגעי לבו ורוע מעלליו. הפיוטים האלו מעוררים את הלב על ריקנות החיים, הבלי הזמן ורדיפת הכבוד המדומה. הם מתארים את החרטה האיומה שבהכרח עתידה לחדור בלבות הפושעים והחטאים בנפשותם.

בפיוטיו הוא חותם את שמו: ‘משה ברבי יעקב’, או: ‘משה אבן עזרא הקטן’. לפעמים: ‘משה הנדכה בן יעקב’ ופעם אחת (בפתיחה ליוהכ”פ): “אני משה ברבי יעקב אבן עזרא גראנטו”. הוא גם חבר את הכתובת על מצבת הרי”ף.

ה’דיוואן של רמב”ע’ כולל 300 שירים יקרים, רובם שירי חול, מקצתם שירי הלל ושבח לאוהביו וידידיו, כמו רבי יהודה הלוי, רבי אברהם אבן עזרא ועוד; ומקצתם שירי תוגה ואבל על מות חכמים, על נדודיו וצרותיו. בין קינותיו נמצאות קינות על הרי”ף משנת ד”א תתס”ג; על מות ר’ ברוך בן יצחק רבו של הראב”ד וחכמים אחרים.

בדיוואן שני שירים ארוכים, השיר הפילוסופי (164 בתים) ‘בשם אל אשר אמר’ העשוי כמתכונת ‘כתר מלכות’ לרבי שלמה אבן גבירול; והקינה ‘כתב נוחם – שלחו אל אהוביו’ (89 בתים), שהשפיעו על שירים שחיבר הרמ”ה – רבי מאיר הלוי אבולעפיה.

את מעלת רמב”ע כמשורר אנו למדים גם מעדותו של ר’ יהודה אלחריזי האומר עליו: “ור’ משה בן עזרא מושה הפנינים ממליצת הרעיונים” (תחכמוני שער ג); “ושיר ר’ משה בן עזרא ייטב בעיני המשוררים יותר מן האחרים, בעבור מליצתו ונועם מלאכתו, ושירו לבדו קב ונקי, ושירי זולתו מלאו קיא, ולו המחברת היפהפיה. אשר תחילתה נאום טוביה בן צדקיה, הראה בה כל לשון נמרץ, ועל פיה חזון הישר נפרץ ולפניה איש לשונו לא יחרץ” (שם שער יח).

באווירת ימי החג הבעל”ט, נצטט משירו ‘כתנות פסים לבש הגן’, בו הטבע מואנש, הצמחים מולבשים בלבוש כהנים לתאר את הדרו, תוך שהוא נותן רמיזות מקראיות ליציאתם לחירות של יוסף ושל יהויכין, ולחג הפסח כחג האביב:

כָּתְנוֹת פַּסִּים לָבַש הַגָּן / וּכְסוּת רִקְמָה מַדֵּי דִשְׁאוֹ,
וּמְעִיל תַּשְׁבֵּץ עָטָה כָל עֵץ / וּלְכָל עַיִן הֶרְאָה פִלְאוֹ;
כָּל צִיץ חָדָשׁ לִזְמָן חֻדַּשׁ / יָצָא שׂחֵק לִקְרַאת בּוֹאוֹ,
אַךְ לִפְנֵיהֶם שׁוֹשָׁן עָבַר / מֶלֶךְ כִּי עָל הוּרַם כִּסְאוֹ,
יָצָא מִבֵּין מִשְׁמַר עָלָיו / וַיְשַׁנֶּה אֶת בִּגְדֵי כִלְאוֹ –
מִי לֹא יִשְׁתֶּה יֵינוֹ עָלָיו / הָאִישׁ הַהוּא יִשָּׂא חֶטְאוֹ!

ספריו

מפרי עבודתו בשדה הפילוסופיה היה הספר הערבי ‘אלחדאיק פי מעאני אלמגאז ואלחקיקה’ אשר ליקוטים אחדים ממנו תורגמו בעברית בשם “ערוגת הבשם”. מפורסם היה ספרו ‘אלמחאצרה ואלמדאכרה’ (‘השיחה והנזכר’) על חכמת המליצה. מעבודתו בשדה המליצה והשירה נשארו לנו שירים נפלאים בתארם ויפעתם.

כמו כן חיבר את ‘ספר התרשיש’ הנקרא גם ‘ספר הענק’ הכולל משלי מוסר בחרוזים, בעשרה שערים. בכל שער חרוזים כמנין שם אבן מאבני החושן, ומספר כל חרוזי הספר כמספר תרשיש (1210). הספר נודע גם בשם ‘ספר תגניס’, שם המורה על חרוזים כאלה. סופי החרוזים בנויים ממלות בעלות הברות ואותיות דומות והוראות שונות. השער הראשון מוקדש כולו לאיש חסדו אברהם בן מאיר, אשר הטיב עמו בארץ נודו. בפתח שעריו ישא המשורר משלו ויאמר:

הנה ענק שירי אשר אורו /
על פאתי ארץ יהי מאיר /
יד מחשב משה נתנהו /
על גרגרות השר בנו מאיר.

לצד אלה כתב את ‘ספר העיונים והדיונים’ שנכתב כתשובה לידיד חכם ונדיב שביקש לבאר לו שמונה קושיות על השירה העברית.

הספר מונה שמונה פרקים, וחשובים במיוחד הפרק החמישי, בו הוא סוקר את המשוררים היהודים בספרד לדורותיהם ותכונתם בארבע תקופות: א. זמנו של הנשיא רבי חסדאי אבן שפרוט. ב. מסוף המאה העשירית ועד כיבוש קורדובה ב-1013. ג. זמן פעולתו של רבי שמואל הנגיד ובני דורו הצעירים ממנו. ד. תקופת רבי משה אבן עזרא ובני דורו הקשישים והצעירים ממנו; הפרק הששי העוסק במידות הטובות הדרושות בשביל לחבר שירה ראויה, פרק שגם מלמד על טעמו הטוב ואצילות הנפש של המחבר; והפרק השמיני המלמד את כללי מלאכת השיר, או דרכי קישוט השיר, של משוררי הבדיע המוסלמים, כאלה שרוב רובם מצויים במקרא ומקצתם בשירי המשוררים שקדמוהו, בעשרים שערים.

רמב”ע סיכם את השערים בכלל הבא: “חשוב הרבה וקשט את דבריך. כל רעיון יפה שיכנס למוחך החזק בו, וכל עניין שהא-להים בחסדו ישים בלבך תסדר אותו היטב ברצון הא-להים ובטובו, שהרי הוא משגיח על כל דברי בני האדם והוא מוביל אותם אל הדרך הישרה, משום שהוא טוב ומיטיב לכל. אין א-להים בלתו ואין טוב אלא טובו”.

הפוסט הַסַלַּח – רבי משה אבן עזרא (1055-1140) – חלק שני הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בדוגמה זו, ניתן לפרק את העוולות ששמעון עשה לשלושה, הוא ‘חיסר’ מממונו של שמעון (העמודים הללו שווים יותר מפרוטה. ש”ט) אך מאידך קשה להגדירו לגמרי כגזלן כי מבחינה מהותית הוא עדיין מהווה ‘ידו הארוכה’ של הבעלים (האלמנט הבסיסי ביותר של גזילה, זה להוציא מרשות הבעלים לרשות הגזלן. להרחבה בנקודה זו ראו בספר תרומת הכרי (רצב ב). ש”ט). הוא השתמש בפיקדון ללא רשות (נזכור שהוא לא ‘שאל’ את החפץ בכדי להשתמש בו, ולכן הוא ‘שואל שלא מדעת’). ולסיום, שמעון מפר כאן את עצם ההתחייבות שלו לשמור, כלומר, הוא לא גנב רגיל, הוא שומר שלא מבצע את המטלה שהוטלה עליו, ואף להפך, מנצל את האמון שניתן בו בכדי לנהוג בממון חברו שלא כדין.

ריבוי ההיבטים הללו מביא לכך שדין ‘שליחות יד’ הוא דין ייחודי, הוא קשור בקשר הדוק לדיני גזלן ולדיני שואל, אך הוא גם שונה מהם. במסגרת זו לא נוכל לנתח את כל הסוגיות ואת כל דברי הראשונים בהקשרים אלו, נסתפק באמירה כי כבר רבא (ב”מ מא:) עמד על כך כי את עצם החיוב ב’אונסין’ במקרה של שליחות יד, ניתן ללמוד מ’שואל’. והדין הבסיסי של שליחות יד (ב”מ מ:) נראה ע”י האמוראים כמקרה פרטי של ‘גזלן’ (ראו לדוגמה סוגיית הגמרא בדף מג., לגבי חישוב התשלום המדויק של השולח יד).

אך למרות כל זאת, ברור שיש ייחודיות למקרה של השולח יד בפקדון, שני האפיונים הייחודים ביותר מופיעים בסוף פרקנו (מג:) האחד זו שיטת בית שמאי כי מספיקה מחשבה (ייתכן שהכוונה דיבור. ש”ט) של השומר כי בכוונתו ‘לשלוח יד’ בכדי שהוא יתחייב באונסין. והשני זו ההלכה כי גם שומר שלא ‘שולח יד’ בעצמו אלא שולח שליח לבצע את ‘שליחות היד’ הרי שהוא מתחייב באונסין למרות שבכל התורה כולה אנו מחזיקים בכלל ‘אין שליח לדבר עבירה’.

דומה כי המפתח לייחודיות זו נעוץ בכך ששולח היד בפקדון הוא אינו ‘גזלן’ רגיל, אלא פוגע באמון ובשמירה. החיוב שלו לא נובע רק מכך שהוא פגע בממון חברו, אלא גם מכך שהוא פגע בשמירה ובהתחייבות שלו לחברו. וכפי שדייקו חכמינו מלשון הכתוב “על כל דבר פשע”, הפרת חוזה של שמירה היא איננה פגיעה רגילה בממון האחר, אלא פגיעה גם בדברים ובסיכומים שהיו ביניהם. ולכן, עצם ההחלטה לשלוח יד במקום לשמור על החפץ היא ‘רגע שמחייב’ לפי בית שמאי, ובודאי שליחה של שליח שיפגע בחפץ במקום לשמור עליו.

הבנה זו היא גם הבסיס לתכונות נוספות של ‘שליחות היד’, והן: א. שיטת האמוראים כי ניתן להתחייב באונסין מדין ‘שליחות יד’ גם ללא פגיעה בחפץ (‘חסרון’ בלשון הגמרא. ש”ט) אלא רק על ידי שימוש שאינו בתנאי השמירה. ב. שגם במקרה שבו שולח היד מחסר מקצת מהחפץ (גוזר כמה דפים מהספר. ש”ט) הוא חייב באונסין על הגזילה כולה. ג. שגם אם בכוונתו לשלם אחר כך על הנזק, הוא חייב באונסין על הגזילה כולה. שכן הפגיעה היא בעצם השמירה, וברגע שאדם הופך משומר של החפץ עבור בעליו, לאדם שמנצל את החפץ לשימוש עצמי ולפגיעה בחפץ, הוא מתחייב בשעה זו להשיב את החפץ לבעליו באופן מלא, גם אם יתרחש אונס לאחר מכן.

בטור זה נעזרתי והתבססתי על מאמרו המצוין ורחב ההיקף של הרב אלישע לוינשטרן ז”ל (דין שליחות יד בפקדון – היחס בינו לבין גזל). הרב לוינשטרן נפל במלחמת חרבות ברזל, בא’ טבת תשפ”ד. יהיו הדברים לזכרו ועילוי נשמתו.

הפוסט ייחודיות ‘שולח יד בפיקדון’ הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

ובעניין זה של טהרת המים, ומה אנו יכולים ללמוד מזה לעבודה שלנו בכל עת ורגע, כתב המוהרנ”ת בליקוטי הלכות (נטילת ידיים לסעודה ד’, ד’), וזה לשונו:

“כל הטמאים אינם עולים מטומאתן כי אם על ידי מים, וכן אי אפשר לכנוס לשום קדושה כי אם על ידי מים, כגון הכהנים בעבודתם. וכן בבקר בקומו, וכן קודם תפלה ותורה צריכים לטבול או ליטול ידיו במים, וכל זה מחמת שהמים קדמו לכל הבריאה, כמו שאמרו רבותינו ז”ל. נמצא שעיקר חידוש העולם התחיל מן המים, ועל כן שם עיקר שורש הדעת של אמונת חידוש העולם, שעל ידי זה עיקר הטהרה, ורק על ידי זה נכנסים בעבודת ה’, כי זה עיקר יסוד האמונה הקדושה, בחינת בראשית ברא אלקים, שהוא התחלת התורה, וזה עיקר הקדושה והטהרה”.

ובמקום נוסף הרחיב לבאר, כי האמונה בחידוש העולם היא עיקר העבודה של תקופת פורים ופסח. ומשמעות והרחבת הדברים, כפי שכתב שם, היא שאנו חיים בעולם של בריאת יש מיש, וקשה לנו לצייר ולתפוס בשכל, בריאת יש מאין.

אולם אם נתבונן, נראה שגם להבין ולצייר לוגית הליכי בריאה יש מיש זה בלתי אפשרי עבורנו, אלא שהתרגלנו לחיות בתוך מציאות כזו עד שהיא נראית לנו ברורה ומובנת מאליה.

לדוגמה, כאשר אנו רואים אדם זורע גרעין תפוח באדמה, הגרעין נרקב וממנו יוצא אילן נאה ורחב ידיים שמניב עשרות אלפי תפוחים, וכי יש שכל או היגיון שאפשר להסביר עמו תופעה משונה זו?

אולם לזה אנו מאמינים, וכשמספרים לנו את זה, אנו מקבלים אמיתה זו כדבר המובן מאליו. הרי ודאי כך טבע ברייתו וצמיחתו של עץ התפוחים. ואילו לגבי בריאת יש מאין, אנו לא מסוגלים לקבל, להאמין ואפילו לחשוב על זה כדבר אפשרי.

ושורש עניין זה מתחיל במים שקדמו לכל מעשה בראשית, כמובא בחז”ל ובפירוש רש”י. ומהמים ואילך זה בריאת יש מיש, אבל בריאת המים זה יש מאין. נמצא ששם שורש האמונה בחידוש העולם.

הווי אומר, להאמין שברגע מסוים בורא העולם, ה’ יתברך, מקבל החלטה אקטיבית ומחדש ובורא את עולמו. למה? כי כך עלה ברצונו יתברך. ואם אצלו יתברך אפשר לברוא את כל המציאות בה אנו נמצאים יש מאין, זה אומר שהכל אפשרי אצלו יתברך.

לכן המאמין בחידוש העולם חי עם תודעת תקווה רדיקלית, וסמוך ובטוח על הטוב האינסופי של ה’ יתברך, ושיקולי סיבה ותוצאה מעסיקים אותו רק ברמת ההשתדלות, אבל תמיד הוא זוכר שיש לעולם אלוק המחדשו, המשגיח ויכול, כפי שהרחיב בזה רבינו הרמב”ן בסוף פרשת בא.

וכל זה נכון בכל מקום, ובפרט בארץ ישראל, בה באה לידי ביטוי במיוחד הנהגת ההשגחה הפרטית, שמשקפת את נוכחותו המתמדת, האוהבת, האקטיבית של בורא העולם.

יהי רצון שנזכה, יחד עם קיתונות המים של הנקיונות לפסח, לשפוך על נפשנו, רוחנו ודעתנו את המים הטהורים, מימי התקווה והאמונה, שיש יחיד קדמון יתברך, מלך עליון, מלא חמלה ורחמים, אבינו אוהבנו שבשמים, שרוצה תמיד בטובתנו, שתמיד עסוק בלחשוב עלינו מחשבות טובות, רפואות, ישועות ונחמות.

הפוסט המפתח לטהרה ולתקווה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

כשנתבונן נראה שעיקר הסיפור שאנו מספרים מתייחס לשעבוד וסבל הגוף שהיה במצרים.

בנייה קשה בתת־תנאים, כל מה שנבנה מיד נבלע באדמה, וכמבואר בגמרא (סוטה י”א) שנקרא שמם פיתום ורעמסס – “מפני שראשון ראשון פי תהום בולעו, וראשון ראשון מתרוסס”. בנוסף סבלו עם ישראל מהשפלות בלתי פוסקות, הכאות, מיתות משונות, זריקת ילדים ליאור ועוד צרות רבות וקשות.

פרעה ברשעותו רצה גם ובעיקר לשבור את עם ישראל מבחינה רוחנית. בחז”ל מבואר שפרעה הבין שיש לעם ישראל כוח רוחני מיוחד שמגן ושומר עליהם והוא לא יוכל לנצחם, ולכן הכין תכנית מסודרת על מנת לפגוע בהם רוחנית.

זה מה שנאמר “וימררו את חייהם” – מהו שורש ועיקר חייהם של ישראל – רוחניות, תורה ומצוות, ואת זה המצרים מררו – מנעו את האפשרות ללכת בדרכי ה’, ודרדרו את ישראל לשפל רוחני עד שאמרו חז”ל שהמלאכים אמרו “הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה”.

ומעתה, כשנגאלו ממצרים, יותר ממה שאנו חוגגים את חירות הגוף, חוגגים אנו את חירות הנפש.

לפי זה מובן כפל הלשון בהגדה “לפיכך אנחנו חייבים להודות… והוציאנו מעבדות לחירות ומשעבוד לגאולה”. ולכאורה העניין הוא אחד, ומה פשר כפילות הלשון? אלא לפי האמור יש להודות על שהוציאנו מעבדות *הגוף* לחירות, ומשעבוד *הרוח* לגאולה.

המטרה של השחרור מבחינה רוחנית הייתה כדי שנוכל להגיע אל מתן תורה, ולכן מיד לאחר יציאת מצרים אנחנו מתחילים לספור את ימי ספירת העומר, שהם ימים קדושים ומרוממים שהרמב”ן בפירושו לתורה מגדיר אותם כימי חול המועד בין פסח לשבועות, ארבעים ותשעה ימים שבכל יום ויום קונים אחד ממ”ח קנייני התורה, וביום האחרון חוזרים על כולם.

בסיום ימי הספירה אנחנו מגיעים אל היום הגדול, יום מתן תורה שבו נשלמת גאולת הנפש ובו אנו מגיעים אל התכלית שבעבורה יצאנו ממצרים, וכמו שכתוב “בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה”.

בימים אלו של גאולה רוחנית, שייעודה הוא מתן תורה, זה הזמן להגביר חיילים בלימוד תורה, וכך נזכה ל”תורה מגנא ומצלא” כפשוטו, מגינה מן הייסורים ומצילה מן היצר הרע.

נזכיר לעצמנו את מאמר חז”ל “כל זמן שקולו של יעקב מצפצף בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אין ידי עשו שולטות”.

בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל.

הכותב הינו ראש קהילת אחוות תורה בשכונת גני הדר, פתח תקווה

הפוסט תכלית הגאולה – קבלת התורה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

מבחינות נוספות נראה כי העיקר הוא איסור החמץ, ומצוות המצה נגררת מאיסור חמץ. כך נראה מהפסוק ‘ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ’, וכפי שנאמר בהגדה: ‘על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ’. כלומר העובדה החשובה היא שאין חמץ, ורק כתולדה מכך משתלשלת חובת מצה.

הדגשת איסור החמץ מעוררת שאלה, מדוע מיוחסת חשיבות כה רבה להיעדר החמץ? על פניו העובדה שהיציאה הייתה בחיפזון היא עניין שולי בכל יציאת מצרים. וכי לא חשוב יותר לעשות זכר לניסים הגדולים, לעשר המכות, ליציאה מעבדות לחירות, ליצירת העם, לאמונה שה’ כל יכול? גם אם נאמר שהחיפזון מורה על יציאה שלא כדרך הטבע, כפי שכתב המהר”ל (גבורות ה’ לו), הרי עשר המכות מעידות על כך שבעתיים.

כדי להבין את חשיבות היציאה בחיפזון, יש להקדים את החלוקה המפורשת בחז”ל בין ‘חיפזון ישראל’ ל’חיפזון מצרים’. חיפזון ישראל החל עוד קודם לגאולה, והוא התבטא באופן שבו הם אכלו את הפסח, כלשון הפסוק: “וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אותו בחפזון”. מנגד, חיפזון מצרים מבטא את בהילותם של המצרים בעת מכת בכורות: “ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ כי אמרו כולנו מתים”, וכן: “כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה”.

חיפזון ישראל נעשה מבחירתם החופשית והוא נועד להראות את אמונתם בגאולה העתידה ואת ציפייתם לצאת למדבר הגדול והנורא כדי לעבוד את ה’. “לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה”. כלומר ישראל מצד עצמם חפצו לצאת במהירות ללא שהות, ובכך ביטאו את אמונתם הגדולה.

אולם חיפזון מצרים אירע בעל כורחם של ישראל, והוא מבטא דווקא את אמונתם של המצרים. העובדה שהמצרים גירשו בכוח את ישראל כדי לא להילכד ביד המשחית המכה את בכוריהם, היא הרגע שבו הם הבינו כי ה’ הוא אלוקי השמים ואלוקי הארץ. מכה אחר מכה הם עמדו בעיקשותם לא לשלח את העם, אך ברגע היציאה הם לא הניחו לישראל להתמהמה. היה ברור להם שאין דרך להינצל אלא על ידי עשיית רצון ה’ – לשלח את בנו בכורו.

זו הייתה תכלית יציאת מצרים: “וידעו מצרים כי אני ה'”. את בני ישראל יכול היה ה’ להוציא תיכף ומיד, אך הוא הקשה את לב פרעה כדי שהאימפריה הגדולה ששלטה בכל העולם, תדע את ה’.

לאור זאת נבין את לשון ההגדה: “שלא הספיק בצקן של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם”. לכאורה ייפלא, מה הכוונה ‘עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים’, היכן היה גילוי בכך שהמצרים גירשום בכוח ולא הספיק בצקם להחמיץ? התשובה היא שאכן אין לך ביטוי גדול להתגלות ה’ מזה. המצרים עצמם הבינו שישועתם תלויה בעשיית רצון ה’. זוהי תכלית הגילוי, כשכל עמי הארץ מודים שה’ אלוקי ישראל הוא אלוקי האלוהים.

לאמונת המצרים יש השלכה ישירה על ישראל. בראש השנה אנו מתפללים, וידע כל פעול וכו’. ספקות רבים באמונה נובעים מהכחשת האמונה הרווחת בעולם, ולכן תקוותינו לגילוי השלם מכוונות להתפשטות ידיעת שמו בכל העולם. אם כן, ההבנה של המצרים אינה עניין שלהם לבדם. הקב”ה ביקש ביציאת מצרים להביא את ישראל לאמונה שלמה ‘וידעתם כי אני ה’ אלוקיכם’, וההודאה של מצרים – שפסגתה בחיפזון דמצרים – משרישה בנו את האמונה השלמה באופן מלא.

זוהי אפוא הסיבה למרכזיות איסור חמץ. החיפזון הוא ביטוי לנקודת השיא של התגלות מלך מלכי המלכים, ובכך שאנו נמנעים מהחמץ, כפי שנמנעו אבותינו בהיותם מבוהלים ודחופים מפני המצרים, אנו מעלים על נס את גילוי השכינה שאירע בשיאה של יציאת מצרים.

הפוסט למה לעשות זכר לחיפזון? הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

וכך מבאר החתם סופר על ההגדה בביאורו לפסוקים מפרשת צו: “עינינו רואות כי האבות אעפ”י שלא סרו מדבר ה’ ועושים כל מצוותיהן מצות אנשים מלומדה אבל אין שומעים ולא לומדים ולא ישמע על פיהם שום דבר תורה או מוסר ואינו מקבל פני שום מורה תורה והבנים שאינם רואים ושומעים מאבותיהם שם שמים שגור בפיהם ולא ראו ליקח מוסר, להם נחשב מעשי אבותיהם שגעון ושטות ששומרים שבת ומניחים תפילין ואינם אוכלין נבילות, ע”כ יוצאים מכלל ישראל. ואין להאשימם, כי אבותיהם אכלו האפיקורסות כבוסר שלא נגמר פרי המינות אצלם עדיין ובניהם מקהה שיניהם. והיינו דמרמז בעל הגדה לאבי הרשע שבנו יושב על שולחנו וכופר בעיקר. וזה לפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר. ואף אתה, פירוש – גם אתה אביו. ונדרש לפניו ולאחריו: אם לא אכלת בסר, לא הוקהה שיניו של זה”. עכ”ל.

יושב החתם סופר הקדוש בליל הסדר ומניף אצבע מאשימה אל האבא ואומר לו: אבא יקר, יש לך בנים שונים, אבל יש בן אחד שהוא משקף את בבואת דיוקנך. אתה רואה את הבן הרשע? הבן הזה לא נפל מעצי הקוקוס שבג’ונגל. הוא גדל באיזשהו מקום, שלום וברכה אבא! נעים להכיר! אתה גידלת אותו! אתה הדרכת אותו במציאות החיים שלו, ראה גידולים שגדלת, קבל את המראה והתוצאה לא רק של החינוך שהנחלת אלא שיקוף של החיים שלך. מוסיף החת”ס שלא מדובר בחינוך אקטיבי להיות רשע אלא בחינוך פסיבי, חינוך של חוסר חשק, חוסר רצון ושמחה לקיום המצוות.

והרש”ר הירש (שמות יב כז) כותב: “אין התורה מצפה, כי דור שקוע בחומרנות מתנכרת לה’, ישפר מעשיו לשמע דברי מוסר. אבל שמא בראותו דוגמה של קיום מצוה בכנות ובהתלהבות מודעת. לכן, תוך התעלמות מדברי הלעג של דור, אשר קשיחות חומרנית השכיחה מלבו רוחן וטעמן של מצוות אלוה, אִמרו את הדבר, למען ישמע החפץ לשמוע: זבח – פסח הוא לה’ – גם בימינו, עדיין הוא זבח המוליך ממוות לחיים, עדיין תלויים חיי ישראל וחירותו באותם תנאים שהביאו לו חיים וחירות בראשונה”. עכ”ל.

האופציה היחידה לחנך את הבן, זה על ידי שההורים יחנכו את עצמם לכנות והתלהבות מודעת ויתעלמו מדברי לעג. הרש”ר נותן פה דגש והכוונה לבן הרשע שלא מקבל את התשובה שהתורה נתנה לו במקור, והוא רואה בזה הכוונה חינוכית לסמל של המצוות והתוצאות של זה, כי יש ערך גדול למעשה וצורת המצווה בדרך חינוך הילדים.

הבן הזה הוא סך הכל בן טוב של אבא שלו. קלט את המסרים של חוסר התלהבות ומתיקות ביהדות ובקיום המצוות. אבא יקר, בלילה הזה, שזה הלילה שהוא ראש השנה לאמונה, הלילה שמהותו היא מצוות “למען תספר באזני בנך”, אם יש לך חלילה בן ששואל “מה העבודה הזאת לכם…” לא הוא הבעייתי. זה אתה, אבא יקר, התעודה היא שלך. אם תתחיל להתרגש יותר מהמצוות, אם תתחיל לשמוח יותר בעבודת ה’, אם תעשה את זה, אז בשנה הבאה הבן הזה לא יֵשב מולך עם תעודת בן/אבא רשע, אתה תבחר עם איזו תעודה הוא יגיע לליל הסדר הבא.

הפוסט בבואת הבן הרשע באביו הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.