תפקידו של המחנך הוא המורכב ביותר בכל מערכת החינוך, ונפרוס כאן את רכיביו המרכזיים:

"אדריכל חברתי": המחנך הוא האחראי על האקלים החברתי, על תחושת הביטחון, על ההתפתחות הטובה של הקשרים בין התלמידים, ועל כך שמרכז הכובד הכיתתי מבחינה חברתית יהיה עם מידות טובות ונקי מעוולות של התלמידים, אחד כלפי זולתו. המחנך אחראי לפתח את הלכידות החברתית, המנהיגות, והאחריות בכיתתו, ולעודד יוזמות חיוביות שהתלמידים מעוניינים לקדם. בתוך כך, המחנך מנחה את "שעת המחנך" השבועית, שמטרתה להעביר את התלמידים תהליך חינוכי באופן חווייתי, מודע, חברתי וערכי, ולאפשר להם לעשות רפלקציה על ההתפתחות שלהם. דבר זה נכון גם בעת שגרה וגם בעיתות אחרות שבהן האקטואליה שואבת את הקשב והמחנך הראוי מנצל את הקשר שלו עם התלמידים לשימוש נכון בסיטואציה על מנת לחזק את החוסן ולבנות עוד את האישיות שלהם. מחנכים חסרי מודעות ומיומנויות הנחיה, מבזבזים את השעה היקרה הזו בטיפול בבעיות משמעת, בעניינים פרוצדורליים, בשחרור לשעה חופשית, או בהשלמת פער לימודי.

מנחיל ערכים: המחנך אחראי להטמעת הערכים שיסייעו למתחנך לבסס את הזהות שלו. הנחלת ערכים איכותית לא מכוונת רק לשנה הקרובה אלא מכוונת לשלב הבוגר יותר של החיים, שבו האדם נדרש להביא לידי ביטוי את הערכים אותם רכש בגיל הילדות (בדרך כלל אנו מכוונים לגיל 25 ומעלה). נאמר: "חנוך לנער… גם כי יזקין…". חינוך טוב הוא חינוך שמתווך בין הטמעת ערך להפיכתו לערך שהמתחנך בחר בו ("על פי דרכו").

מפתח מיומנויות: המחנך אחראי על הקניית הכלים שיסייעו למתחנך להתמודד עם אתגרי החיים ובין השאר לקיים את הערכים שלו – כגון דחיית סיפוקים, קבלת החלטות להווה ולטווח הארוך, תעדוף, ניהול זמן, פתרון בעיות, וניהול קונפליקטים.

יצירת חזון לכל תלמיד: מחנך טוב בונה תכנית חינוכית שנתית הממוקדת בתלמידי הכיתה שלו, ומסייע לכל תלמיד ליצוק לעצמו חזון – תמונה עתידית, שתעזור לו לנוע קדימה בבהירות בהתפתחות שלו. תלמידים שיש להם תמונת עתיד של עצמם וכאלו שאין להם – הם מה שמבדיל בין מחנך טוב למחנך שמזניח את העיקר.

מודל לחיקוי: המחנך משמש דוגמה אישית לתלמידיו. התנהגותו, גישתו לחיים וערכיו משפיעים על תלמידיו יותר מכל למידה. דוגמה אישית שלילית מצד המחנך, יוצרת סימני שאלה אצל המתחנכים וזהו מסר כפול והרסני.

מטפח זהות ושייכות: המחנך עוזר לתלמידים לגבש זהות יהודית חזקה ולהתחבר לתורה ולמצוות ממקום של בחירה ושייכות (ולא רק סמכות). זהו תהליך רגיש של בחירה מחדש בדרכם של ההורים שכל מתבגר חווה באיזה שהוא שלב, והמחנך שם כדי לעזור לזה לקרות נכון.

מפתח חשיבה ביקורתית: בדומה למורה המקצועי, המחנך מעודד את תלמידיו לחשוב באופן עצמאי, לשאול שאלות ולפתח תפיסת עולם מגובשת שהולמת את הערכים שלהם ומאפשרת סינון אמת משקר. חשיבה ביקורתית מאפשרת לחסום פיתויים, היגררות על ידי חברים שליליים, ושמירת מרחק מסכנות הנפוצות בגיל הנעורים. בתורה היא גם מפתח ליזמות ועשייה חברתית חיובית.

מנהל מקרה (Case Manager): המחנך הוא המתכלל ומנהל של כל הטיפול בתלמיד. הוא מרכז את כל המידע על התלמיד, מתאם בין כל הגורמים המטפלים (מורים מקצועיים, יועץ, פסיכולוג וכו'), ומוודא שהתלמיד מקבל את כל התמיכה הנדרשת. הוא האחראי על ראייה הוליסטית של צרכי התלמיד ועל יצירת תכנית פעולה מקיפה לקידומו האישי גם כשיש אתגרים מיוחדים וגם כשאין.

מקשר עם ההורים: המחנך אחראי ליצירת קשר מיטבי ומתמשך עם הורי התלמידים. הוא משתף אותם בהתקדמות ילדיהם, מתייעץ איתם בנוגע לאתגרים ומשתף פעולה איתם בתהליך החינוכי. קשר זה חיוני להצלחת התלמיד ולבניית מערכת תמיכה יציבה סביבו.

בטור הבא נעסוק באתגרים הייחודיים העומדים בפני המחנך במערכת החינוך החרדית. נדון בקשיים כמו איזון בין תפקידים שונים, תיאום בין גורמים מרובים, התמודדות עם שינויים חברתיים, שמירה על רלוונטיות של ערכים מסורתיים, וטיפוח אינדיבידואליות בתוך מסגרת קהילתית. כמו כן, נבחן את האתגר של בניית שותפות עם ההורים והתמודדות עם דרישות המערכת.

הבנת אתגרים אלו תסייע לנו להעריך את מורכבות תפקיד המחנך ואת חשיבותו הקריטית בחינוך הדור הבא.

הפוסט הכרת אנשי המקצוע – חלק ד׳ (2 מתוך 3): המחנך – הציר המרכזי במערכת החינוך הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הערכת חכמי דורו

רבי יוסף היה מיודד עם כמה מחכמי דורו, והערכה רבה שררה ביניהם. כך למשל היה מיודד עם רבי יהודה הלוי, כשריה"ל אף חיבר לכבודו ארבעה שירי שבח מופלג. כמו כן היה מיודד עם רבי אברהם אבן עזרא שכינה אותו 'אבי בשיר, כליל החכמה'. רבי יהודה אבן גיאת תיאר את אבן-צדיק כ'צעיר יפה-תואר העוזר לדלים ונבוכים'. כמו כן היה מיודד עם רבי יוסף אבן מיגאש, לו הקדיש אבן-צדיק את השיר 'ליל מחשבות לב אעירה', ועם רבי מיימון הדיין, והיה מבאי ביתו.

רבי משה אבן עזרא הזכירו בראש חבורת משוררים שהצטיינו ברוך ונעימות, והצליחו לחבר שירים בתכלית היופי, מתובלים בדמיונות ומשלים. הוא אף תיאר אותו כבעל מזג טוב, נכון לבוא לעזרת ידידיו, וידיו רב לו בהלכה [בן ציון הלפר (מתרגם ומהדיר), שירת ישראל לר' משה בן יעקב אבן עזרא, ליפסיה: א"י שטיבל, תרפ"ד, ע' עה].

'המאירי' (פתיחה למסכת אבות) כלל את רבי יוסף אבן צדיק בין גדולי הרבנים שהיו בספרד.

שיריו

רבי יוסף נמנה עם משוררי תור הזהב של יהדות ספרד בדורם של רבי משה אבן עזרא ורבי יהודה הלוי. הוא חיבר שירי שבח, שירי חשק, קינות ושירי קודש (רשויות, סליחות, גאולות, וזולת). בין שירי השבח בולט שיר האזור 'נומי אהא נגזל' בו מתואר – לראשונה בשירת ספרד העברית – קונצרט שנערך בחליל ובכינור. עם שירי הקודש שלו נמנים 'יפתה עלמת חן', 'יעל ארוכה', 'לו אור קדושי', 'יונת אלם רחוקים', 'יונה איך תהמי', 'קח נא אסירך', והזולת הפילוסופי 'ארחמך צורי ונפשי עד תברך שמך' התואם את השקפתו בספרו 'עולם הקטן'.

רבי יהודה אלחריזי (1165–1225) כתב עליו: "ור' יוסף בן צדיק ברוח שירו יקרע ים המדע קרעים, מפרק הרוח ומשבר סלעים, ובתוקף מיליו הררי־עד יעתיק ומי־מרה ימתיק".

בגניזה הקהירית נשתמרו חמש העתקות משירים אחדים שלו, מה שמלמד שהיו מקובלים על העם וחביבים עליו לפני 900 שנה. מחוץ לגניזה נשתמרו רק שירים בודדים שלו, ולפיכך עם גילוי הגניזה בדורות האחרונים, שיריו כמו נתגלו מחדש. חוקר הספרות דוד יונה אף חיבר מקבץ 'שירי יוסף אבן צדיק' אותם אסף על פי כתבי-יד ודפוסים (ירושלים תשמ"ב).

ספרו 'עולם הקטן'

בשבוע הבא נרחיב על אודות ספרו המונומנטלי 'עולם הקטן', אחד מספרי הפילוסופיה היהודית החשובים מימי הביניים. הספר מבוסס על הרעיון שהאדם הוא "עולם קטן", המכיל בתוכו את כל מרכיבי העולם הגדול. הספר מחולק לארבעה מאמרים העוסקים בפיזיקה, פסיכולוגיה, תאולוגיה ומוסר. מטרת הספר היא להסביר כיצד האדם יכול להגיע להכרת הבורא דרך הכרת עצמו.

רבי יוסף אבן צדיק משתייך לאסכולה האריסטוטלית בפילוסופיה היהודית של ימי הביניים, אם כי הוא נוטה ממנה בנושאי הבריאה וההשגחה. הספר זכה להערכה רבה מצד חכמים ופילוסופים יהודיים, כולל הרמב"ם, והוא מצוטט בכתביהם של מלומדים רבים מתקופת הראשונים. ועל כך, בהרחבה, בשבוע הבא.

—
* טקסט המאמר משוחרר בהתאם לרישיון CC BY-SA 4.0 ולרישיון GFDL, כיצירה נגזרת בתנאים דומים תוך ייחוס ליוצרים המפורטים בדף: https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=יוסף_אבן_צדיק&action=history

הפוסט אבי השיר: כליל החכמה רבי יוֹסֵף אִבְּן צַדִּיק (1075–1149) הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

שנות הגלות עשו את שלהן. עדות שונות לצד מנהגים והלכות עם חילוקי דעות לכאן ולכאן. אך בבוא ימים אלו של בין המצרים, עלינו להעמיק את התובנה שצורה זו היא חלק מהגלות ולא חלק מהגאולה. הבדלי עדות הינם סממן של קיבוץ גלויות רק אם הם מובילים בסופו של דבר לאחדות וחיבור. אך אם כל קהילה קדושה מתקבעת במנהגיה (אלו שאינם כתובים בשו"ע!) וכולם רואים בכך הליך רצוי, הרי זוהי גלות בתפארתה בלגיונו של מלך.

ההבדלים בין אשכנזים, ספרדים, תימנים וכו' הפכו לחלק בלתי נפרד מחיינו. חלקנו אפילו אינם שמים לב לשפה המרעילה בה הם משתמשים, כביכול הם נעלים על אחרים. וכאשר תעיר להם על כך, תשמע רצף של בדיחות עלובות המצדיקות בדרכי ליצנות את התנהגותם.

אין ספק כי אותו היום שבו נוכל להיות עם אחד ומאוחד ללא הבדלי עדות, יהיה יום בשורה ויום של גאולה. ככל שנרבה בהתנהגות זו מתוך הבנה שאין זה מעשה הראוי לשבח מיוחד, אלא זוהי הצורה של היהודי האותנטי שניתנה לו התורה, כך נזכה לראות בבניין ירושלים. וחלילה להיפך.

בסוף פרשת מסעי אנו נתקלים שוב בסיפור חלוקת הארץ לשבטים וטענת בנות צלפחד. לרש"ר הירש היה חשוב להזכיר לנו שמציאות זו איננה סוף פסוק ולא האידיאל האלוקי לגרום לפירוד ולהתכנסות בתוך השבטים, דווקא שנייה לפני שאנו מסיימים את ספר במדבר ומתחילים את ספר דברים שיביאו אותנו לשמחת תורה.

"אחרי שמת הדור הראשון של באי הארץ, נתבטלה אותה הגבלת נישואין בין השבטים והסמכות הלאומית של התורה הכריזה על כך ביום חמישה עשר באב. יום זה, 'שהותרו שבטים לבוא זה בזה', נקבע ליום טוב לדורות והיו עורכים בו חגיגות עממיות".

בספר "שפתי צדיק" על ט"ו באב הוסבר עיקרון זה בצורה נפלאה (אמנם על שבט בנימין, אך נכון לגבי כל סיבות השמחה של ט"ו באב): "אף שהיה להם טעם על מה שנאסר בתחילה, מכל מקום עכשיו הותרו. משמע שהשיגו באותו יום דעת גדולה יותר ממקודם, וראו שיותר טוב לקרב אותם, אף שמתחילה היה נדמה להם שהתרחקות טובה יותר. מכל מקום, כשבאו לדעת השלמות ראו שטוב לקרב אותם. וזה היה היום טוב שזכו לדעת השלמה, והעיקר הוא אהבת ישראל וזה מקור הגאולה. וכמו שכתוב 'גלה עמי מבלי דעת', שכל עיקר הגלות היה זה שניטל מהם הדעת, וכשזכו לדעת יזכו לגאולה גם כן".

עלינו לזכור כי האחדות היא המפתח לגאולה. בימים אלו של בין המצרים, כאשר אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש, חשוב שנפנים את הלקח ונפעל לקירוב לבבות. עלינו לראות את היופי והייחודיות שבכל עדה ומנהג, ובמקום להתבדל ולהתפלג, עלינו ללמוד זה מזה ולהעשיר את עולמנו הרוחני.

הבה נתחיל בצעדים קטנים: להתארח בקהילות שונות משלנו, ללמוד על מנהגיהן, להקשיב בכבוד לדעות שונות בהלכה. נזכור כי "אלו ואלו דברי אלוקים חיים", וכי דווקא מתוך הגיוון וההבדלים ניתן ליצור הרמוניה מופלאה.

ככל שנרבה באהבת חינם ובקבלת האחר, כך נקרב את הגאולה. יהי רצון שנזכה לראות בבניין בית המקדש במהרה בימינו, בית שיאחד את כל עם ישראל על שבטיו ועדותיו.

הפוסט די לפירוד! קריאה לאחדות בימי בין המצרים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

האם במקרה הזה המסגרת של הסיפורים יכולה ללמד אותנו משהו? כדאי להבחין בעצם העובדה שהגמרא בוחרת לדון בדיני חזקת הבתים דרך 'מעשים שהיו', ולא דרך ספקות עקרוניים. במקום להציג שאלה מהסוג 'מה הדין באדם שמביא עד אחד על כך שהוא אכל את השדה שלוש שנים', הגמרא מציגה את השאלה הזו דרך סיפור ממשי שהתרחש.

דומה כי המסר הבסיסי הוא כי במקומות שבהם אנו דנים בטענות ממוניות, חובה עלינו לשים לב להקשר הרחב, לשים לב לסבירות של הטענה בהקשר החברתי הנוכחי. לדוגמה, הסתברות של מקרים כמו 'עביד איניש דזבין דיניה', כאשר אדם טוען שקנה שדה שכבר הייתה שלו ממי שגזל אותה, כדי להימנע מניהול הליך משפטי סביבה.

בעוד כל אחד מהסיפורים בסוגיות הללו נותן לנו לקחים עקרוניים לדיני ממונות, מרחף מעל כולם הרעיון המאחד שבסופו של דבר אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואם יש נסיבות שבהן טענת אחד הצדדים נראית מופרכת, יש לחקור עוד את הסיפור המציאותי ולהבחין בינו לבין הסיפור העקרוני שמופיע בגמרא.

דוגמה נוספת, כל הפרק מבוסס על האבחנה בין קרקעות למטלטלין. במטלטלין אנו גורסים כי 'חזקה מה שתחת יד אדם, שלו', וכי 'אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן'. אך בקרקעות אין את ההנחות הללו. בישיבות מקדישים זמן רב לניסוח המדויק של ההבדל בין קרקעות למטלטלין, אך חשוב לזכור כי לפני הכל ואחרי הכל, שורש ההבדל בין קרקע לבין מטלטלין קשור לכך שבפועל אנשים לא מבצעים עסקאות נדל"ן בלי תיעוד, וכל המעורבים יודעים שעליהם לשמור את התיעוד-השטר למשך תקופה ניכרת.

תהיה אשר תהיה ההגדרה מחלקת בין נדל"ן למטלטלים, המציאות בפועל היא שטענה מסוג 'קניתי את הדירה הזו ואין לי שום הוכחה מלבד העובדה שאני יושב בה', היא טענה שאינה מתקבלת על הדעת.

אין בדברים אלו משום הפחתת הצורך בלמדנות מעמיקה ויסודית אלא להדגיש כי דיני ממונות נועדו בסופו של דבר לעשות צדק, לחשוף את הגזלן ולהעמיד הממון בידי בעלי הממון. הסוגיות לא באו אלא להציג פרטי דינים שיאפשרו לנו לחשוב בצורה הטובה ביותר על קיום מצוות 'בצדק תשפוט עמיתך', והמסר המשותף להן, הוא הצורך להיות בקי בפרטי הסיפור שבא לבית הדין ולהכיר את התרבות הממונית והחברתית שבה אירע הסיפור, ולא להתאימו בכח למקרה המצוי במשנה.

הפוסט חזקת הבתים ממעוף הציפור הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

ברגעים קשים אלו אנו מחפשים מילים של חיזוק ונחמה. וגם הכוונה כיצד נכון לחשוב, לדבר ולפעול במצב כה מורכב. אנו מנסים למצוא משמעות ותקווה בתוך הכאוס והסבל, ומחפשים דרך להתמודד עם המציאות הקשה שנכפתה עלינו.

אנו, מאמינים בני מאמינים, יודעים שהתורה נצחית היא, ומסריה ועקרונותיה הם בני אלמוות. בכל פרשה מפרשיות השבוע יש מסר מיוחד, רלוונטי וחיוני, שנצרך עבורנו דווקא בתקופה הנוכחית.

בפרשת השבוע, פרשת מטות, אנו למדים על מצוות נדרים. מצווה מופלאה זו מלמדת אותנו מהו הכוח העצום ומהו הערך וההשפעה הנפלאה שיש לכל אחת ואחד מאיתנו בבחירה לטוב ולמוטב. היא מזכירה לנו את האחריות הגדולה שיש לנו על מילותינו ומעשינו, ואת היכולת שלנו להשפיע על המציאות סביבנו.

וכך כותב מוהרנ"ת בליקוטי הלכות (ברכת השחר ה"ה אות צ') וזו לשונו: "פרשת מטות מדבר מעניין נדרים, שעל ידי מצווה זאת של נדרים רואים ומבינים גודל עוצם כוח הדיבור… כי באמת נפש ישראל בשורשו הוא חלק אלוק ממעל והוא בעצמו בחינת התורה… ועל כן יש לו כוח בפיו לנדור נדר ולעשות לעצמו מצוות כנפשו".

נמצאנו למדים מדבריו הקדושים הוראה למעשה לתקופתנו, וכביכול אומר לנו ה' יתברך:

בניי ובנותיי האהובים, גם בעידן בו החושך יכסה ארץ והחוויה שלכם מול המצב הביטחוני הכללי והפרטי הוא של חוסר אונים מוחלט, גם בתקופה בה הצרות מתגברות ובשורות איוב ניתכות על יושבי ציון – דעו כי יש לכם כוח עילאי נשגב. לכל אחד ואחת מכם יש כוח יוצר ובורא מציאות חדשה.

זכרו את מה שלימדתי אתכם בפרשת נדרים: יש לכם כוח מופלא ביצירת תורה ומצוות חדשים, ואם כן, ודאי שיש לכם כוח אדיר של השפעה על המציאות הקיימת.

סוד הכוח שלכם מסתתר בדיבור. זה המקום בו מתגלה הצלם־אלוקים והכוח יוצר המציאות של כל אחד ואחת מכם. אנא, שמרו על כוח זה והתאמצו להשתדל, דווקא בתקופה זו, לדבר רק דיבורים טובים. בחרו בטוב. בחרו להאמין בכוח האדיר של כל אחת ואחד מכם.

הפוסט כוח הדיבור הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

כשמתבוננים בראשית דברי ימיה של האומה הישראלית, רואים עד כמה תכונה זו של דאגה לזולת תופסת מקום בעל חשיבות.

כאשר אברהם אבינו ע"ה יושב בפתח האוהל ומחפש אורחים ביום השלישי למילתו, גם כשהקב"ה מגיע לבקר אותו הוא עדיין לא עוזב את הפתח ומחפש אורחים. מכאן למדו חז"ל: גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה. הנתינה לאחר גדולה מהדרגה הגבוהה של קבלת פני שכינה.

היחס שבין אדם לחברו הוא הבסיס לתורה וכמו שנאמר: "ויחן שם ישראל נגד ההר", ואמרו חז"ל "כאיש אחד בלב אחד". כמו כן ידועים דברי הנפש החיים בהקדמת ספרו, כפי שכתב בנו רבי יצחק: "והיה רגיל להוכיח אותי, על שראה שאינני משתתף בצערא דאחרינא. וכה היה דברו אלי תמיד, שזה כל האדם, לא לעצמו נברא, רק להועיל לאחריני, ככל אשר ימצא בכוחו לעשות".

כדי להבין מדוע עניין זה הוא כה בסיסי בעבודתנו, נראה לבאר שתי נקודות:

ראשית, נקודת המוצא של תפקידנו בעולם היא "והלכת בדרכיו". מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'. כלומר כל ההתנהגות שלנו בעולם צריכה לשאוף להידמות לקב"ה.

נקודה נוספת ולא פחות מהותית היא הנוגעת לתפקידנו כעם ישראל. נפסק להלכה ברמב"ם "כל הפורש מדרכי ציבור אפילו לא עבר עבירה אלא נבדל מעדת ישראל… אין לו חלק לעולם הבא". להיות באחדות עם כלל ישראל זה לא רק חלק ממצות והלכת בדרכיו אלא הרבה יותר מכך.

הקב"ה יצר אותנו כעם להיות לו לעם סגולה, עם ייחודי. תפקידנו בעולם הוא לגלות את ייחוד הקב"ה בעולמו. להיות אור לגויים. ליצור ממלכת כהנים, ממלכה שהולכת בדרכיו ואז יגיע מצב של "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב יורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה".

אברהם אבינו אומר לשכינה: חכי רגע, יש לי פה אורחים. אני לא יכול לשבת לבד להתענג לי מזיו שכינתו כשיש כאן אנשים שרעבים. מצוות שבין אדם למקום הופכות את האדם לטוב יותר, מצוות שבין אדם לחברו הופכות את העולם לטוב יותר. אין האדם נברא אלא להועיל לאחריני כי בלי המוסר, בלי לתת לשני, לא קידמת את העולם כיהודי.

בתפילה שנזכה לראות בגאולה השלמה במהרה בימינו אמן.

הכותב הינו ראש קהל 'אחוות תורה' בקהילת 'יחד שבטי ישראל' רמת בית שמש ד' 3

הפוסט מפתח לגאולה ותיקון עולם הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הנצי"ב מדגיש שיש כאן שתי טענות: "האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה – זה עולה נגד ישראל, שיהא לכם ארץ שכבר נכבשת ע"י כולם, והמה יסכנו עצמם למלחמה. ולמה תניאון וגו'… כי המה ישראל יאמרו שלא מחמת המקנה אתם חפצים בכך, אלא משום שאתם יראים ממלחמת כנען…".

כעת נבאר כל אחת מהטענות.

טענת 'האחיכם יבואו למלחמה' עשויה להתפרש כטענת הוגנוּת. בני גד ובני ראובן עזרו לכם בכיבוש הארץ, וכעת אתם נדרשים לעזור להם. אולם מדקדוק לשון הפסוק ניתן להבין כי אין זו טענה של יושר וצדק בלבד. הביטוי "האחיכם" שם במרכז הטיעון את קשר האחווה בין השבטים, והניגוד בין "יבואו למלחמה" ל"תשבו פה" מדגיש את הפער בין מצב הסכנה שיהיו ישראל נתונים בו לבין ישיבתם השלווה והבטוחה בעבר הירדן.

נראה מהפסוקים כי הטענה היא שלא ייתכן שחלק מעם ישראל יוצא למלחמת מצווה בעוד אחרים מסתכלים מנגד ואינם משתתפים. לעם ישראל יש גורל משותף, והוא חל על כל חלקי העם. אין מצב שבו, כאשר מתקיפים שבט אחד, השבטים האחרים אומרים שזה אינו עניינם, בטענה ש"זה הם ולא אנחנו". אם שבט דן מותקף – שבט נפתלי מתגייס לעזרתו, גם אם דן שונה בהליכותיו ובהנהגותיו משבט נפתלי.

הטיעון של משה אינו שאי אפשר לנצח ללא שבטי ראובן וגד. ניתן היה להסתדר גם בלעדיהם. מאחר שהקב"ה משגיח על עם ישראל, והיות שהוא ציווה על כיבוש הארץ ונתן את הבטחתו להצלחה במשימה זו, ברור שהארץ הייתה נמסרת בידיהם. לא היה מחסור בחיילים, ולא זו הסיבה שבני גד ובני ראובן נדרשו לסייע. הסיבה האמיתית הייתה שאין זה ראוי שאחרים יצאו למלחמה בעוד הם יושבים בשקט. עם ישראל הוא אחד, ואם חלק ממנו בסכנה – כולו בסכנה. זוהי התודעה שעם ישראל צריך לחיות עימה: אנו שותפים לגורל אחד, חלק מסיפור משותף.

כאן אנו מגיעים לטענה השנייה: "וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה'". יש לתמוה, מדוע היה חשש שהם יניאו את לב העם? הלוא כולם ידעו שיש להם מקנה רב, ושזו הייתה הסיבה לרצונם להישאר, כפי שנאמר מפורשות קודם לכן: "וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד… וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן".

רש"י מסביר: "שיהיו סבורים שאתם יראים לעבור מפני המלחמה וחוזק הערים והעם". כלומר, גם כאשר בני ישראל שומעים את ההסבר האמיתי בדבר המקנה, ולמרות שהסבר זה הגיוני, הם עלולים לחשוד שיש גם מניע של השתמטות בשל חשש מהמלחמה.

התורה מלמדת כאן יסוד חשוב. גם אם יש לבני גד ובני ראובן טיעונים טובים ומוצדקים, בסופו של דבר שאר העם, אשר מן הסתם חושש ופוחד לקראת המלחמה הקשה המצפה להם, עלול לפרש את מעשיהם באופן שגוי. הם עשויים להניח שמסתתר כאן גם פחד מן המלחמה, וכתוצאה מכך, לקבל בעצמם פיק ברכיים מפניה. עצם העובדה שישנם אנשים נוספים שנתפסים כמפחדים, גם אם זו השערה שגויה, מורידה את רוחו של שאר העם.

זאת הטענה הנוספת שמשה טוען כנגדם. אם קבוצה מסוימת אינה משתתפת, אף אם יש לה סיבות מוצדקות, העם עלול לפרש זאת באופן שלילי, ופרשנות כזו עלולה להוביל לירידה במורל של כלל העם.

אם כן, למדנו שתי הוראות מפרשה זו. האחת, כל ישראל אחים זה לזה, והתביעה לאחדות ולאחווה צריכה לעמוד בראש מעייניהם. והשניה, בעם ישראל, כל שבט נושא באחריות כלפי הכלל, גם כאשר יש לו סיבות מוצדקות לכאורה לפעול אחרת. מעשיו של שבט אחד משפיעים לא רק על עצמו, אלא גם על רוח העם כולו, לכן עליו לשקול היטב את צעדיו ולפעול מתוך ראייה כוללת של טובת עם ישראל.

הפוסט האחיכם יבואו למלחמה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.