עד ש… כל אחד מאיתנו קלט את גודל הטרגדיה. יש כאלו שזה קרה להם באמצע הקפיצה של "משה אמת", ויש כאלו באמצע תנומת צהרים קצרה, או אפילו רק בצאת היום. אבל זה רק אצלנו; ישנו ציבור ענק שהטרגדיה שיתקה אותו כבר משעות הבוקר. היו אלו גיבורי מלחמה, חלקם תלמידי חכמים ואנשי מעשה, שעזבו הכל, עלו על הרכב ופשוט נסעו להשתתף במלחמת המצווה.

ויש כאלו שלא חזרו למשפחתם בכלל, ויש שחזרו בתוך ארונות, ואחרים חזרו עם איברים קטועים, ויש שחזרו בסוף החורף אחרי שבעה חודשי קרב קשים – נחו ושבו או נחו ולעולם לא שבו למה שהיו, אחרי כל מה שראו.

ביקרתי לאחרונה במחלקת "חוזרים לחיים" בתל השומר. אני אדם שזכה בחייו להיות רבות בבתי חולים במחלקות שונות וקשות, וזה מלבד היותי חובש מעל עשור באיחוד הצלה, כך שאני לא נבהל ממראות שכאלו. אבל שום דבר לא הכין אותי לעוצמה שפגשתי שם, שדווקא היא גרמה לי להישבר. עמדתי שם בצד ובכיתי כמו תינוק: בחורים צעירים קטועי גפיים, אחרים עם פציעות שונות, וכולם מחייכים ומדברים באמונה גבוהה. הרגשתי ננס לידם.

וכשיצאתי מבית החולים תל השומר, ועודני מושפע מהדברים הנוראים שראיתי שם, נתקלתי בקבוצת מפגינים נגד הגיוס. אין בשורות אלו להביע דעות בעד או נגד, אבל יש בשורות אלו צעקה לחינוך הילדים על השותפות ברגשות אחרים, להתחשבות, נדיבות ועוד. לא ייתכן שבמרחק עשרות מטרים בודדים שוכבים מלאכים קטועי גפיים מחזקים ומחוזקים, וביציאה משם עומדים אנשים וצועקים משפטים חסרי רגישות שפוגעים במשפחות הפצועים שחולפות שם.

אין בשורות אלו שום הבעת דעה בקשר לגיוס חרדים, אבל כן יש בשורות אלו שאלה להוריהם של אותם נערים: האם לזה כיוונתם בחינוך ילדיכם?

הרש"ר הירש בפרשה (כב, כא) אומר מילים קשות על אחריות ההורים כאשר הבן או הבת מתנהגים שלא כשורה: "'והוציאו – מבית בעלה אל – פתח בית – אביה', כלומר 'ראו גידולים שגידלתם'… פריצות האשה הצעירה נזקפת לחובת החינוך שקיבלה בבית הוריה, והיא ממיטה קלון על האומה כולה: כי – עשתה נבלה בישראל, 'לא עצמה בלבד ניוולה אלא כל בתולות ישראל' (ספרי)". האחריות של מעשה שכזה איננה רק על החוטא אלא על מקור היניקה שלו, כי הוא ממיט קלון על כולם".

על ההבדל בין עם ישראל לשאר האומות, מוצא לנכון הרש"ר הירש לפרש דווקא במצוות זכירת עמלק (כה, יז) וזה לשונו הקדוש: "בני העם הזה לא ינצלו לרעה את אמון האדם בחברו, שבלעדיו אין בני אדם יכולים לחיות בחברה אחת. הם חדורי אמונה שה' הוא א-לוהיהם רק אם הם נרתעים ויראים מכל עוול כלפי בריותיו, ומכאן נובע צדק ויושר ללא רבב במשא ומתן בין אדם לחברו. אלה היו הקווים האחרונים שהתורה ציירה בהם את תמונת האופי של העם הנקרא על שמה ומודרך על ידיה. באופי הלאומי של העם הזה יאירו הקווים של השתתפות ברגשות אחרים, של התחשבות, נדיבות וגמילות חסד עם כל חי… עם זה יהיה מוכן בכל עת להביא אושר ולא יהיה מסוגל לגרום צער".

הבה נזכור את מהותנו כעם, ונחנך את ילדינו לרגישות, להתחשבות, ולאהבת ישראל אמיתית, במיוחד בימים קשים אלו.

הפוסט פצועים בגוף מול פצועים בנפש הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בפשט הדברים למדנו כאן שסוד ההצלחה בקרב הפיזי מול האויבים שלנו הוא כאשר אנו יוצאים לקרב יחד במחנה אחד ככלל ישראל, ולא כיחידים מפורדים ומפוזרים.

עניין זה ידוע לנו בכל ההיסטוריה הכואבת של אומתנו. תמיד כאשר היינו מפורדים היינו פגיעים וחשופים לפגיעת אויב, וכאשר התלכדנו והתאחדנו הפכנו לכוח בלתי מנוצח.

למרות שהדברים ידועים, חשוב לעורר ולחזק שוב נקודה ישנה ובסיסית זו: כוחנו באחדותנו, ולא משנה מה הצידוק של הפירוד. פירוד שלנו משרת את האויבים שלנו ולא אותנו. נקודה.

השפת אמת זצ"ל מלמד אותנו יסוד הצלחה בעבודתנו הרוחנית: אל תעבוד לבד. חבר את המלחמה האישית שלך מול היצר הרע עם המלחמה הכללית של כלל ישראל, מלחמת הטוב הכללי ברע הכללי. זכור שכוונתך בניצחון מלחמתך האישית היא כדי להכריע את המלחמה הכללית, אזי תזכה להתחבר לכוח המופלא של כלל ישראל.

משל לפרטיזן בלב יער שמתחבר לצבא סדיר בעל ארטילריה של חיל השריון, חיל האוויר וחיל הים – אז יש לו הרבה יותר כוח. הוא מפסיק להיות לוחם בודד. ואדרבה, האיכויות המיוחדות והערך הייחודי שלו בלוחמה האישית מתוך מעבה היער מקבלים ערך מוסף והופכים לחלק בלתי נפרד מהמאמץ המלחמתי הכללי הגדול.

זהו יסוד חשוב: מידת ההצלחה והתקומה האישית בעבודה הרוחנית של כל יהודי תלויה במידת הסולידריות והאכפתיות שלו ביחס לצרכים ולאתגרים של הזולת.

חשוב לזכור שכל אחד מאיתנו יכול לתרום לאחדות זו. אפילו מעשה קטן של חסד או מילה טובה לזולת יכולים ליצור גלי אחדות שמתפשטים הרבה מעבר למה שאנו יכולים לדמיין. בואו נתחיל היום, כל אחד בסביבתו הקרובה, ליצור את האחדות הזו שכה נחוצה לנו כעם וכפרטים.

יהי רצון שנתחזק בעניין זה בעבודת ה' פרטית וכללית מתוך אחדות ואהבת ישראל, ונזכה בזכות זה להכנה טובה לימים הנוראים הבאים עלינו ועל כל בית ישראל לטובה.

הפוסט ביחד ננצח הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

יש שפירשו שהתורה אסרה זאת כדי למנוע עירוב בין נשים לגברים שעלול להוביל לניאוף. אולם פירוש זה מעורר קושי. ראשית, אם זו הסיבה, הרי שזו רק גזירה שמא יבואו לידי זנות, ואם כן מדוע מכנה התורה מעשים אלו בעצמם "תועבה", הרי התועבה היא הזימה והניאוף ולא הדברים שעלולים להוביל אליהם. שנית, חז"ל כוללים באיסור זה גם הסרת שיער הערווה של גבר, וקל להבין שעניין זה אינו עשוי לגרום לטעות בין נשים לגברים.

הפירוש הפשוט יותר הוא שהתועבה היא עצם העובדה שהאיש והאישה אינם מתלבשים בהתאם למקובל בקרב מינם. וכאן עולה השאלה: מדוע זו תועבה ומה ניתן ללמוד מכך לגבי ההבדלים המהותיים בין האיש והאישה?

בין האיש לאישה קיימים הבדלים פיזיים ונפשיים מובהקים. אלו עובדות ביולוגיות ברורות שאין להתעלם מהן. בעבר, האיש עסק במקצועות שדרשו כוח פיזי, כמו ציד וחריש. האישה לעומת זאת התמקדה בעבודות שהתאימו ליכולותיה, כגון ליקוט ובישול. בנוסף, האיש יצא לעבוד מחוץ לבית בשל יכולתו להתגונן טוב יותר מפני סכנות פיזיות, בעוד האישה נשארה מוגנת בבית. בהיבט הנפשי, ציינו חכמים כי "האשה מכרת באורחים יותר מהאיש", וידוע לכול כי היא ניחנה ברגישות ובכישורים תקשורתיים ייחודיים. מהבדלים טבעיים אלו נגזרו התפקידים המסורתיים של כל מין בעולם הישן.

בעולם המודרני חלו שינויים משמעותיים ביחסים בין המינים. המהפכה התעשייתית הפחיתה באופן דרמטי את הצורך בכוח פיזי בעבודה, ופתיחת דלתות ההשכלה לנשים צמצמה מאוד את הפערים התעסוקתיים בין גברים לנשים. כיום, נשים משתלבות בהצלחה בכמעט כל תחומי העיסוק.

עם זאת, לצד מהפכת השוויון החיובית הזו, עלתה גם מגמה מסוכנת של הכחשת ההבדלים הטבעיים בין המינים. כאן חשוב לזכור כי השינויים המבורכים, אסור שיבואו על חשבון ידיעת ההבדלים הבסיסיים בין איש לאישה. הבדלים אלו קיימים ומשמעותיים, והם חלק בלתי נפרד מהבריאה. יתרה מכך, החיבור המיוחד בין איש לאישה והיכולת של חיבור זה לפרות ולהביא ברכה לעולם, נובע דווקא מהשוני ביניהם, כאשר כל אחד תורם את הכישורים והיכולות הייחודיים לו. אין תחליף לאימהות או לאבהות, והבית המשפחתי זקוק הן לשיקול דעתו של האב והן לבינתה היתרה של האם. שילוב הכוחות הזה יוצר את האיזון הנדרש לגידול ילדים ולבניית משפחה, ובמבט רחב יותר – לתיקון הבריאה כולה.

זו הסיבה שהתורה מגדירה את ניסיון הגבר ללבוש שמלת אישה כתועבה. ראוי לציין שהמונח "תועבה" בתורה אינו מוגבל רק לענייני זנות, אלא מתייחס גם לעניינים אחרים כמו למשל זיוף משקולות (בסוף פרשתנו). כאן, ב"לא ילבש", התועבה מתייחסת לעצם הניסיון לאמץ זהות של המין הנגדי. לכל אדם יש תפקיד ייחודי בעולם, והיכולת להתפתח ולמלא אותו בשלמות תלויה בזהות מובחנת וברורה.

אם כן, איסור "לא ילבש" אינו רק בגלל החשש לעירוב בין המינים, אלא הוא נוגע לעצם הבריחה מהתפקיד הייעודי של האדם. לכן, גם פעולות אישיות ומוצנעות נאסרו, שכן הן עלולות לגרום לאדם לאבד את תפקידו שהוטל עליו.

במובן הרחב, עיקרון זה חל על תפקידים רבים המוטלים על האדם מעצם טבעו. כל אדם ניחן בסט כישורים ובאישיות ייחודית. עליו להתמקד במימוש תפקידיו הטבעיים ולא לנסות לאמץ תפקיד שאינו מתאים לו. זוהי קריאה לכבד את ההבדלים הטבעיים בין בני האדם, תוך שאיפה למצוא את הדרך הייחודית של כל אחד לתרום לעולם ולהגשים את עצמו באופן המיטבי.

הפוסט לא ילבש – נאמנות לתפקיד הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.