השבוע נדבר על האתגרים הייחודיים והמורכבים שהוא מתמודד איתם במערכת החינוך החרדית.

אתגרים מרכזיים

1. איזון בין ערכים: התמודדות עם צורך בהטמעה של מגוון ערכים גדול וחשוב – מה שדורש יכולת קבלת החלטות ורתימה של הצוות לכיוון הנכון.

2. התאמה למגוון: יצירת פעילויות המתאימות למגוון רחב של תלמידים בגילאים שונים וברמות התפתחות שונות.

3. מגבלות משאבים: ניהול פעילויות רבות במסגרת זמן ותקציב מוגבלים. פעילות חברתית דורשת זמן וגמישות. בעולם הישיבות הרגיל – אין משבצת זמן פנויה, ונדרש לייצר. לבנות הסמינרים – יש בגרויות ששואבות את הקשב, וגם בגילאי היסודי היום מלא בלמידה פורמלית עד הרגע בו ההסעות יוצאות.

4. שיתוף פעולה: גיוס תמיכה מצד הצוות החינוכי (לעיתים גם ההנהלה), ההורים והקהילה לצורך תעדוף של החינוך על פני המחויבויות האחרות.

5. רלוונטיות: שמירה על עדכניות ורלוונטיות של התכנים לעולמם המשתנה של התלמידים.

דגשים מיוחדים במערכת החינוך החרדית:

1. שמירה על צביון: התאמת הפעילויות לערכי הקהילות מהן מגיעים התלמידים תוך כדי מתן הזדמנות למנהיגות והובלה לנוער.

2. רלוונטיות: גישור בין הרלוונטיות של תכנים המעניינים מתבגרים לבין העולם הרוחני-הערכי אליו המוסד מכוון (מתבגר דתי חי עם שתי זהויות הפכיות: זהות של מתבגר (כאוס, חוסר יציבות, אני במרכז), וזהות של דתי (אדוק, יציב, ובעל ערכים) אותה המוסד מנסה להנכיח.

3. טיפוח זהות ושייכות: העמקת הזהות והשייכות היהודית והחרדית דרך פעילויות חווייתיות ובירור ערכי אישי וקבוצתי.

4. חיבור לקהילה: יצירת קשרים הדוקים עם הקהילה וההורים של התלמידים ליצירת רצף חינוכי.

5. טיפוח ערכי חסד, התנדבות ומחויבות: הדגשת ערכים של אחריות, הוגנות וחסד במעגלים מתרחבים.

6. ערכים מול נורמות: דאגה לשמירה על איזון נכון בין חינוך לערכים אמיתיים, לבין חינוך לנורמות קהילתיות שאין להן בסיס רוחני/הלכתי (ויש להן מקום). כשהאיזון מופר והנורמות נהיות חשובות יותר מהערכים – הנשירה גוברת.

7. צמצום חוקים ונהלים: במוסד חינוכי לחוקים ולנהלים יש מקום בהגדרת הקווים האדומים, אך כאשר חושבים שהישועה החינוכית תבוא רק מהם, מתאכזבים. רכז חברתי ראוי מוביל חינוך עומק והבניית ערכים שיטתית על פני יצירת חוקים חדשים ומניע את המערכת וההנהלה לגישה הזו.

8. בעיית הזמן: נושא הזמן בעייתי מאוד במערכת החינוך החרדית, בעיקר הגברית, מכך שבמשך שנים, מתוך חשש לזמן ״שעמום״ (שמביא לידי חטא) מילאו את היום בלמידה פורמלית עד אין קץ, מה שמשאיר מעט מאוד זמן להתפתחות הנפש וצמיחה פנימית (וגם תסכול, נשירה סמויה והתמכרויות למי שאינו מסוגל ללמוד זמן רב כל כך). מכך נובע גם הקושי להפעיל באופן אפקטיבי תנועות נוער היות והנוער עסוק בלמידה (או ״ליד״ הלמידה) לאורך כל היום.

לסיכום, רכז החינוך החברתי הוא דמות מפתח בעיצוב דמותו הערכית והחברתית של המוסד החינוכי. יותר מזה, הוא הדמות שהופכת מוסד למוסד חינוכי. תפקידו משלב ראייה רחבה של חזון יחד עם יכולת ביצוע מעשית, חיבור בין עולם הערכים לעולם המעשה. הצלחתו מתבטאת ביצירת אקלים בית ספרי חיובי, בטיפוח תלמידים ערכיים ומעורבים חברתית, ובחיזוק הקשר בין בית הספר לקהילה ולהורים.

בעידן של שינויים מהירים ואתגרים חברתיים מורכבים, תפקיד הרכז הופך למשמעותי יותר מתמיד. הוא המצפן הערכי של בית הספר, המוביל את הקהילה החינוכית לעבר עתיד של ערכים, מעורבות ואחריות חברתית.

הפוסט הכרת אנשי המקצוע: רכז החינוך החברתי (הקהילתי-ערכי) | חלק 3 הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בני ובנות נוער רבים חווים תחושות קשות, לא רק מעצם ההתמודדות עם הדרישות המוסדיות, אלא גם מחוסר ההערכה לה הם זקוקים. שני סיפורים אישיים חקוקים בזיכרוני:

בילדותי הצעירה למדתי בתלמוד תורה מסוים. המלמד של אחר הצהריים עודד אותנו להיבחן בעל פה על משניות מסכת ביצה. אלא שעבדכם הנאמן התקשה בבחינות בעל פה. אותו מלמד לא ויתר ולא הסכים לאפשר מבחנים בכתב כחלופה. יום אחד הוא פנה אליי באופן אישי ושאל איזה ממתק אני אוהב. סיכמנו על חבילת במבה גדולה (מושג מאותם ימים…). אולם הסיכום האישי לא הספיק; מאותו יום, כשהיה בודק נוכחות ברשימה השמית, הוא שינה את שמי ל”בוטנים” (במלעיל). כך הוא והחברים הדביקו לי כינוי זה עד שבסוף השנה עזבתי את אותו מוסד. אמנם נבחנתי בעל פה על מסכת ביצה, אך נותרתי עם טעם חמוץ בפה ובנשמה של “בוטנים”.

בבחרותי למדתי באחת הישיבות שבה הר”מ נהג להאריך בשיעור העיון על חשבון תפילת מנחה, ויתרה מזאת, בעשרת ימי תשובה על חשבון לימוד המוסר המיוחד לימים אלו לפני מנחה. בתמימות, כבוד ועדינות ניגשתי אחרי השיעור לאותו ר”מ לבקש אם אפשר לסיים את השיעור בזמן כדי שנספיק ללמוד מוסר ולהתפלל מנחה. הוא שמע ולא הגיב במיוחד. למחרת, בשעה היעודה, אותו ר”מ עצר את השיעור מול עשרות רבות של בחורים וקרא לי בשם חיבה שהמציא: “אברהמל’ה, לך למנחה ולמוסר, אל תפסיד. אנחנו ממשיכים פה…”. מאז אותו יום ולאורך כל אותה שנה, לא נכנסתי עוד לשמוע שיעורים באותה ישיבה.

בדורנו, חובתנו לייצר תחושות הצלחה וחיבור אצל בני הנוער. דרישות מרובות או מציקות מובילות להאשמה עצמית ומשברים מתמשכים. המציאות המורכבת דיה; עלינו לעודד, לתמוך ולחבק, לצד החינוך הנדרש.

הרש”ר הירש מסביר את קללת “המארה”: “היא המהומה – התחושה המתמדת של גערה, של האשמה עצמית, והתודעה שאדם ראוי לנזיפה מאת ה’. חוסר שקט פנימי ומצב רוח מתמיד של האשמה עצמית ימנעו את ההצלחה ממעשה ידי האדם בכל” (פרק כח, פסוק כ).

על אלו הפוגעים בנפשות תחת מסווה של חינוך, מסביר הרש”ר: “החטאים הנזכרים כאן נעלמים בדרך כלל מעיני הבריות, והחברה האנושית שומרת החוק איננה יכולה לפקח עליהם; משום כך הם נמסרים כאן להשגחה האלוקית הגוזרת ברכה וקללה. זה הוא אפוא הרעיון של הארורים האלה: ‘ארור’: לא תצלח דרכו של אדם העושה אחד מאלה: הוא מתחזה כלפי חוץ כמי שדבק בה’, אך בחשאי הוא כופר במציאותו ובהנהגתו הבלעדית של ה'” (פרק כז, פסוק טו).

הפוסט על חטא שחטאנו בפגיעה בתלמידנו הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בימים אלו אנו מוצאים את עצמנו שקועים במחשבות ובלבטים: האם וכיצד כדאי לנו לקבל על עצמנו משהו שיוכל להזיז אותנו קדימה? כיצד נבחר קבלה שהיא גם משמעותית וגם ריאלית?

בפרשת השבוע טמונה עצה נפלאה לבחירת הקבלה האידיאלית אותה אנו מחפשים. המדרש תנחומא אומר: “ראה משה רבינו עליו השלום שביכורים עתידים להתבטל, עמד ותיקן ג’ תפילות”.

השפת אמת זצ”ל ביאר זאת כך: “כי על ידי ביכורים התעורר ההתחדשות בעולם על ידי שנתנו הראשית אליו יתברך והעלו כל דבר לשורשו, נתעורר להם התחדשות החיות מן השורש. שעל זה נאמר ‘המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית’. ולכן כתב אחר כך ‘ושמחת בכל הטוב’, שזכו על ידי הביכורים להטוב הגנוז… שבו נברא העולם. ועכשיו שאין לנו בית המקדש וביכורים, צריכים לעורר הכל ע”י תפילה. כמו שנאמר [‘אעירה שחר’ -] ‘אני מעיר השחר’, שהיא התעוררות שצריך כל אחד להביא התחדשות לעולם בכל יום כמו שנאמר ‘היום הזה… מצווך לעשות’…”.

השפת אמת מלמד אותנו, אנשי מעשה, יסוד עצום ונפלא הנוגע הלכה למעשה להתמודדות שלנו בהווי היום-יומי: ה’ יתברך, שבזמן קיום המקדש המשיך את האנרגיה של ההתחדשות העולמית דרך מצוות ביכורים, כיום מעביר וממשיך אותה דרך התפילה.

על כן, אדם שזוכה לקבל על עצמו שראשית היום שלו מוקדש לה’ יתברך בתפילה ותורה, כל אחד כפי יכולתו, אדם כזה בעצם מקריב ביכורים. הוא נותן לבורא העולם את הפרי הראשון – את השעה או השעתיים הראשונות של סדר יומו העמוס, קודש לה’.

אדם כזה זוכה שאחר הראש יימשכו האיברים, וכיוון שפתיחת היום הייתה בחיבור למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, אזי בוודאי תשרה שכינה וברכת הצלחה על המשך פעולותיו מכוח ההתחלה הטובה.

יהי רצון שנזכה לקבל על עצמנו קבלה פשוטה זו: להקדיש את ראשית היום באופן קבוע ומוגדר לה’ יתברך, במקום קבוע ומניין קבוע. כך, החיבור הראשוני שלנו כאנשי מעשה לבורא העולם יהיה איתן ובר קיימא, וממנו תימשך הברכה והשפע בדיוק כפי שהביכורים המשיכו לנותן אותם שפע רוחני וגשמי.

הפוסט סוד ההתחדשות בימי אלול הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ד’ אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: וַנִּצְעַק אֶל ד’ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ד’ אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: וַיּוֹצִאֵנוּ ד’ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ד’ וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ד’ אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ד’ אֱלֹהֶיךָ.

מלשון הווידוי נראה שהבאת הביכורים מנוצלת כהזדמנות לדבר על ביאתנו אל הארץ. יצויין גם שהשורש ב.ו.א. נזכר בפרשה זו שש פעמים, שלוש מתוכן במובן של הבאת ביכורים ושלוש – במובן של ביאתנו אל הארץ.

אין לך דבר שמלמד אל מרכזיות הביאה אל הארץ שבמצוות וידוי ביכורים מאשר ההכרזה שבה פותח מביא הביכורים: וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַד’ אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ד’ לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ.

לכאורה צריך עיון, מדוע מביא הביכורים עוסק בהגעה ההיסטורית אל הארץ, ולא זו בלבד אלא שהוא מספר את כל סיפור הנדודים הקשה ומכריז בגוף ראשון יחיד: בָאתִי אֶל הָאָרֶץ. הלוא מדובר גם באדם שחי כבר דורות רבים בארץ. מדוע הוא אינו יכול להודות בפשטות על פירות הארץ?

כדי להבין מצווה זו כראוי, יש לשים לב לייחודיות הסיפור הלאומי של העם היהודי. לכל אומה ואומה יש סיפור היסטורי מכונן שהכל גדלים עליו. לצרפתים – המהפכה הצרפתית, לאמריקאים – מרד המושבות, וכן כיוצא באלו. אצל אף אומה הסיפור לא עוסק בעצם הזכייה באדמה שהם יושבים עליה. הסיפור המכונן עוסק בעצמאות, בחירות, בתרבות, אבל לא בעצם ההגעה אל המולדת. נקודת המוצא של הסיפור הלאומי באה תמיד אחרי שהעם כבר חי על אדמה משותפת, כדבר מובן מאליו.

אך אצל היהודים זה לא כך. עם ישראל מקבל את אדמתו מה’. סיפורנו אינו מתחיל משותפות בין אנשים המקובצים על טריטוריה אחת אלא להיפך, זהו סיפור של טריטוריה שניתנה לאנשים שהתקבצו יחד לכרות ברית עם ה’. הברית *היא* נקודת המוצא ו*היא* הסיפור המכונן של אומתנו.
כיוון שהארץ ניתנה לנו בתוך מסגרת הברית, לעולם אנו צריכים להצדיק את ישיבתנו עליה. הגוי אינו צריך למצוא צידוק לישיבתו על אדמתו. זהו מקומו. כאן נולד וכאן ימות. אולם ארץ ישראל שייכת לה’ וישיבתנו בה היא אך ורק בתוך הסיפור של הברית. כלשון הפסוק: כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי (ויקרא כה כג). לאמור, הארץ איננה מובנת מאליה עבורנו. לעולם אנו אורחים בה, ותמיד עלינו להצדיק את ישיבתנו עליה.

מצוות וידוי ביכורים חוזרת אל נקודת הזמן שבה באנו אל הארץ. ולא בכדי. היהודי אינו יכול לגשת למקדש ולהודות על פירות הארץ. אם כך יעשה, יהיה במשמע שהארץ מובנת מאליה, והוא מודה רק על היבול הטוב שצמח בה. לכן הוא פותח קודם כל בהכרזה: בָאתִי אֶל הָאָרֶץ, ומתאר באריכות את תלאות נדודי אבותינו ומצייר עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים ואך זה עתה בא אל הארץ.

לתפיסה זו יש השלכות על כל צורת הקיום של היהודי. הקיום הבסיסי ביותר שלנו, האדמה שאנו יושבים עליה, איננה מובנת מאליה עבורנו, אלא היא רק כלי למימוש הברית עם ה’. הדברים נכונים לכל שפע שמגיע לידינו, שעלינו לחוות אותו בתוך ההקשר של הברית עם ה’, ולבחון כיצד הוא יכול לסייע בידינו לעשות את רצונו. באופן זה האדם מתרומם, וכל הנאותיו נכנסות לתוך הסיפור המכונן של הברית עם ה’, כמו במצוות וידוי ביכורים.

הפוסט הסיפור המכונן של אומתנו הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

ובל יאמר האדם אעשה את המצוות בדרך שלי ואטה חלילה מדרך חז”ל. על זה נאמר “ושמת בטנא”. טנא בגימטריה שישים. לרמוז על שישים מסכתות שיש לנו בתורה שבעל פה, שאת הפירות – המצוות הקדושות של השם יתברך – אנו מצווים להניח בתוך הטנא. כלומר: בתוך הגדרים והמתווה של חז”ל הקדושים.

ומוסיף האור החיים הקדוש בחריפותו “ולולא זה ישרף הוא והם”. ללמדנו כמה חשוב לקיים רצון ה’ בתוך הנחלים והמעיינות שחצבו לנו חז”ל ולא לרעות בשדות זרים ולהמציא מדעתנו אפיקים חדשים.

חברים, בואו נודה על האמת. זה דיבור בוער כאש שלא תמיד קל לנו להפנים, לעכל וליישם אותו, משום שהנטייה הטבעית של האדם היא לחירות המחשבה, וזה כביכול מתנגש עם הציות והמחויבות להתמסד רק בתוך המסגרת של חז”ל.

ולמה כביכול? כי את האמת אנו יודעים, היא הגרסה דינקותא שלנו שאדרבה, החיבור לחז”ל הוא המאפשר את חופש היצירה. כמו ילד שעולה לגג בניין, אם ההורים שלו מציבים עבורו גבולות וגדרים, הוא יכול לנוע ביתר חופשיות במרחב הזה, לרכוב באופניים במהירות מבלי לחשוש.

מה שאין כן כאשר הוריו מתעלמים מהצורך של הילד בגבול, אז הילד המפוחד יחשוש אפילו ללכת, קל וחומר לרוץ ולרכוב באופניים. זה יכול להפוך לכאב לב מאוד גדול אצלו.

כך זה ביחס לחז”ל. כאשר האדם נכנע גם מבלי להבין לחכמת חז”ל ומקבל את גזירותיהם וגידריהם בכל סוגיה ובכל נושא, זה מאפשר לו מרחב צמיחה והתפתחות מבלי לחשוש.

הכניעה והציות הם הפתח לחירות המחשבה ולהצלחה האישית בקיום התורה והמצוות.

הפוסט הכניעה לחז”ל – פתח לחירות הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

מלשון הווידוי נראה שהבאת הביכורים מנוצלת כהזדמנות לדבר על ביאתנו אל הארץ. יצויין גם שהשורש ב.ו.א. נזכר בפרשה זו שש פעמים, שלוש מתוכן במובן של הבאת ביכורים ושלוש – במובן של ביאתנו אל הארץ.

אין לך דבר שמלמד אל מרכזיות הביאה אל הארץ שבמצוות וידוי ביכורים מאשר ההכרזה שבה פותח מביא הביכורים: וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַד’ אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ד’ לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ.

לכאורה צריך עיון, מדוע מביא הביכורים עוסק בהגעה ההיסטורית אל הארץ, ולא זו בלבד אלא שהוא מספר את כל סיפור הנדודים הקשה ומכריז בגוף ראשון יחיד: בָאתִי אֶל הָאָרֶץ. הלוא מדובר גם באדם שחי כבר דורות רבים בארץ. מדוע הוא אינו יכול להודות בפשטות על פירות הארץ?

כדי להבין מצווה זו כראוי, יש לשים לב לייחודיות הסיפור הלאומי של העם היהודי. לכל אומה ואומה יש סיפור היסטורי מכונן שהכל גדלים עליו. לצרפתים – המהפכה הצרפתית, לאמריקאים – מרד המושבות, וכן כיוצא באלו. אצל אף אומה הסיפור לא עוסק בעצם הזכייה באדמה שהם יושבים עליה. הסיפור המכונן עוסק בעצמאות, בחירות, בתרבות, אבל לא בעצם ההגעה אל המולדת. נקודת המוצא של הסיפור הלאומי באה תמיד אחרי שהעם כבר חי על אדמה משותפת, כדבר מובן מאליו.

אך אצל היהודים זה לא כך. עם ישראל מקבל את אדמתו מה’. סיפורנו אינו מתחיל משותפות בין אנשים המקובצים על טריטוריה אחת אלא להיפך, זהו סיפור של טריטוריה שניתנה לאנשים שהתקבצו יחד לכרות ברית עם ה’. הברית היא נקודת המוצא והיא הסיפור המכונן של אומתנו.

כיוון שהארץ ניתנה לנו בתוך מסגרת הברית, לעולם אנו צריכים להצדיק את ישיבתנו עליה. הגוי אינו צריך למצוא צידוק לישיבתו על אדמתו. זהו מקומו. כאן נולד וכאן ימות. אולם ארץ ישראל שייכת לה’ וישיבתנו בה היא אך ורק בתוך הסיפור של הברית. כלשון הפסוק: “כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי” (ויקרא כה כג). לאמור, הארץ איננה מובנת מאליה עבורנו. לעולם אנו אורחים בה, ותמיד עלינו להצדיק את ישיבתנו עליה.

מצוות וידוי ביכורים חוזרת אל נקודת הזמן שבה באנו אל הארץ. ולא בכדי. היהודי אינו יכול לגשת למקדש ולהודות על פירות הארץ. אם כך יעשה, יהיה במשמע שהארץ מובנת מאליה, והוא מודה רק על היבול הטוב שצמח בה. לכן הוא פותח קודם כל בהכרזה: בָאתִי אֶל הָאָרֶץ, ומתאר באריכות את תלאות נדודי אבותינו ומצייר עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים ואך זה עתה בא אל הארץ.

לתפיסה זו יש השלכות על כל צורת הקיום של היהודי. הקיום הבסיסי ביותר שלנו, האדמה שאנו יושבים עליה, איננה מובנת מאליה עבורנו, אלא היא רק כלי למימוש הברית עם ה’. הדברים נכונים לכל שפע שמגיע לידינו, שעלינו לחוות אותו בתוך ההקשר של הברית עם ה’, ולבחון כיצד הוא יכול לסייע בידינו לעשות את רצונו. באופן זה האדם מתרומם, וכל הנאותיו נכנסות לתוך הסיפור המכונן של הברית עם ה’, כמו במצוות וידוי ביכורים.

הפוסט הסיפור המכונן של אומתנו הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.