יוסי הבר, נשיא חברת "אוקספורד היל פרטנרס" והמנהל לשעבר של תאגידי המזון הענקיים "קראפט" ו"דנונה", ניסח זאת כך: "עובד שאינו יהודי נתפס בעיני המעסיק באחת משלוש דרכים: או שאוהבים אותו, או ששונאים אותו, או משהו באמצע. אבל לעובד יהודי דתי אין פריבילגיה כזו. אצלו יש רק שתי אפשרויות: או שסביבתו תכבד אותו בהיותו יהודי דתי ובכך ייגרם קידוש ה', או שסביבתו תסלוד ממנו ואז יקרה ההפך הגמור. ליהודי דתי אף פעם לא יתייחסו כאל עובד רגיל ותו לא; בסביבה העסקית פשוט אין דרך ביניים".

על הכף מוטל הרבה מאוד, ולכן אנו מחויבים למאמץ ממושך ולערנות מתמדת כדי שמעשינו והתנהגותנו יביאו לקידוש שם שמיים, ולא חלילה להפך.

שם שמים מתאהב

הגמרא מספקת לנו קווים מנחים להגדרת המושג קידוש ה': "אביי אמר, כדתניא: 'וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ' (דברים ו, ה) – שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות. מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלימדו תורה, אשרי רבו שלימדו תורה… פלוני שלימדו תורה – ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו… אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה ואין דיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלימדו תורה, אוי לו לרבו שלימדו תורה; פלוני שלמד תורה – ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו". (יומא פו, א).

כאשר אנו נוהגים באופן שאיננו ראוי או בחוסר נימוס, הדבר משליך לרעה לא רק על הדימוי שלנו, אלא על האופן שבו תופסים את כלל היהודים שומרי המצוות, את התורה עצמה ולעיתים גם את העם היהודי שאנו בניו ונציגיו. האם התנהלותנו תגרום לאנשים שאנו באים איתם במגע להתפעל ולומר "ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, אשרי רבו שלימדו תורה", או חלילה להפך? האחריות מוטלת על כתפינו.

ומעשה שהיה: "…חששתי שאם אגלה בראיון שאני שומר שבת ושעליי לצאת מהעבודה מוקדם בימי שישי, אפגע גם בסיכוי הקלוש הזה. תכננתי לומר שאני מוכן לפצות על כך ולעבוד בימי ראשון, וקיוויתי שהם יסכימו לפתרון הזה. ככלות הכול, השורה התחתונה היא שהעבודה תיעשה. בכל אופן, ידעתי שאני לוקח סיכון גדול.

"כשסיפרתי למראיין שאני שומר שבת, הוא השיב כך: 'כשהגעתי לעבוד כאן, עמיתי לעבודה במשרד היה יהודי דתי, אדם נפלא. כשאני רואה שגם אתה יהודי דתי, זה גורם לי לחבב אותך אפילו יותר'.

"לפני הריאיון רעדתי מפחד, אבל יהודי דתי שעבד שם לפניי יצר קידוש ה' אמיתי, והדוגמה שנתן גרמה לכל סובביו לחשוב באופן חיובי על יהודים שומרי מצוות. בזכותו התקבלתי לעבודה".

למדנו: העובד ירא־השמיים מביא איתו לעבודה איכויות נפלאות. עלינו לפעול לאור אמות המידה הללו. רואים אותנו!

הפוסט לקדש שם שמיים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הנחות יסוד:

א. בנושא החדשנות יש בעצם שני אתגרים: אתגר רוחני ואתגר נפשי. אלו שחושבים שהאתגר הגדול הוא זה הרוחני, טועים ומטעים. ואם נפתור את האתגר הנפשי – הדברים ייפתרו מאליהם.

ב. אני יוצא מנקודת הנחה שמי שהנושא מעניין אותו לא יכול להימנע באופן מלא ממדיה ומחדשנות, ומשום כך נדרש לו פתרון מאוזן. לדעתי האישית אין שום סיכוי למלחמה נגד החדשנות. היא בתוכנו לעומק.

משל על זקני העיר אי־שם באירופה שהחליטו שאצלם לא תעבור הרכבת. מבחינתם זה היה חידוש גדול ומסוכן שישנה את חייהם ללא היכר. ביום המיועד בו הרכבת הייתה אמורה לנסוע, הם החליטו לעמוד על הפסים ולעצור בגופם את הרכבת… כמו שאתם מבינים, זה לא עזר להם. לכן, הדרך הנכונה היא כמו עם אוכל: לשים גבולות ולדחות כמה שניתן.

ג. כשאני עוסק בתחום הזה, האויבת שלי היא התמכרות הנקראת FOMO (חרדת החמצה), שמתחילה להיות נפוצה מאוד בקרב מתמכרים ומבוגרים ולוקחת מהם את יכולת הבחירה מול כלים טכנולוגיים.

וזה המקום לכמה טיפים מעשיים:

1. חשוב מאוד לגשת לטכנולוגיה (למחשב) עם מטרה מובחנת ומודעת (עבודה, משחק, חיפוש מידע) או עם רשימת מטרות ברורה. גם לנו כמבוגרים זה יכול להועיל. ילדים לא ניגשים למחשב בלי מטרה ובלי טווח זמן. חייבים להגדיר זמן.

2. ומי קובע את טווח הזמן? בגיל צעיר – ההורים, ובהמשך הילדים. חשוב להעביר לילדים את האחריות לקביעת הזמנים. אנחנו חייבים להרגיל את הילדים לייצר לעצמם גבולות, לעשות על עצמם בקרה ולעמוד בגבולות שהם הגדירו.

3. הרבה פעמים אנחנו נותנים פרסים על הדברים הלא נכונים ונמנעים מלתת פרסים על הדברים הנכונים. חשוב לתת פרס על עמידה בהגבלות ועל דחיית סיפוקים. חשוב לייצר שיח של אחריות אישית. ילד שמסוגל לשים לעצמו גבולות ולבלום את עצמו מול גירויים הוא ילד חזק.

4. חשוב להיות אמפתיים, לאתגר של הילדים מול עצמם ולא לתת להם להתייאש. הטכנולוגיה שואבת והתגברות על המשיכה הזו תעזור לילדכם להתמודד מול גירויים נוספים. זו הזדמנות קריטית לחוות את זה יחד איתם ולסייע להם.

5. אפשר לעשות גם אתגר משפחתי של עמידה בגבולות עם פרס של טיול משפחתי מגבש. חינוך לכל החיים זה דבר ששווה להשקיע בו.

6. חשוב שהדברים לא יתפסו כ"הורים נגד הילדים". כשזה מגיע למקום הזה – יכולת ההשפעה ההורית נגמרת. חשוב לשקף לילדים בזמן מוקדם ככל האפשר שמדובר באתגר גדול ממש כמו אוכל. כולם מבינים שצריכים לאכול אבל במידה. כך גם כאן.

7. ולגבי סמארטפונים? מדובר על אתגר נפשי גדול מאוד. הניידות שלהם גורמת להם להיות אסון לקשב וריכוז ואני לא בטוח שאדם בלי מסגרת יציבה ומחייבת של עבודה ומחויבות יכול להתמודד עם האתגר הזה. לכן, אני ממליץ להתרחק לפחות עד מחויבות קשוחה של פרנסה. וגם אלו יהיו לצרכי למידה, עבודה או משחק מבוקר.

במה לא עסקנו כאן? ברשתות חברתיות, במשחקי מחשב התמכרותיים, בתוכן שאינו ראוי מבחינה רוחנית, בסרטי אימה מזיקים, באלימות על כל סוגיה, ובבעיות הנובעות מחוסר יכולת להפריד בין דמיון למציאות. אלו אתגרים אחרים שיש בעולם ויש גם ברשת בעוצמה גבוהה וזקוקים לטיפול נפרד.

לסיכום:

1. אושר נובע מעשייה עם משמעות. לא תמצאו אדם מאושר מעצם השימוש בטכנולוגיה אלא מיצירת דברים חיוביים באמצעותה.

2. הרעיון הוא להשתמש בטכנולוגיה כדי לחסוך זמן על מנת לעשות דברים שאנחנו אוהבים ומסופקים מהם. אם היא לוקחת לנו את הזמן אז כנראה שאנחנו לא מנהלים את עצמנו טוב.

3. ניתן להשתמש בטכנולוגיה כדי לייצר אושר אך רק עם מטרה וגבולות עצמיים. ולכן כדאי וחשוב לאפשר התנסויות בשימוש בטכנולוגיה יחד עם בניית גבולות. לא להתעלם מהטכנולוגיה אלא להשתמש בה כדי לייצר יציבות נפשית, דחיית סיפוקים, ובחירה.

בהצלחה!

הפוסט חדשנות מוגנת הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

אבל יש משפט שעולה על הכל: "אני יהודי שמאמין בלב". זהו משפט מחולל הרס וחורבן, כזה המאפשר כביכול לתת הרגעה למצפון הדתי לצד קיום חיי הפקרות. תורתנו אינה תורת הלבבות בלבד – היא מחייבת. אם אתה מאמין, מוטלת עליך המלאכה לחיות לפי אורחות התורה המחייבת את הלב ואת המעשה.

המשפט הזה, יותר מאשר הוא ריק וחסר תוכן, יש בו כדי להשפיע על צעירים. זו נוסחת הפלא ורישיון להגיע לשאול תחתיות לצד זה שכביכול שומרים על האמונה בלב.

כאשר נערים מציגים קושי באמונה, במקום להתפלסף איתם בסימפוזיון אמוני, מוטב לחתור ישר לשאלה איזו מצווה קשה לך, ולנסות להבין את טעמי המצווה לצד קיומה בדרך הנכונה, ובכך ייעלמו באורח פלא כל הקושיות שנועדו להקל מהקושי בקיום המצווה. לרוב אין מקורו של הקושי בשאלה אמונית כנה.

אך זאת עלינו להבין ולהנחיל: להיות יהודי מאמין פירושו לקיים תורה ומצוות, אין שום נוסחת פלא אחרת.

וכך כותב הרש"ר הירש בפרשתנו:

"עשרת הדיברות הם העקרונות הבסיסיים לכל שאר החוקים והמצוות. אם נתבונן בסדר בו נאמרו עקרונות בסיסיים אלו, נמצא בו אמת המאירה באור חדש את כל התפיסה של תורת ה׳. החלק הראשון מתחיל ב״אנֹכי״ ומסתיים ב״כַּבֵּד״; החלק השני מתחיל ב״לא תרצח״ ומסתיים ב״לא תחמוד״. חובת ההכרה בה׳ פותחת בדרישה המופנית אל השכל (״אנכי״, ״לא יהיה לך״). אך אין די בהכרה השכלית בה׳; אנחנו חייבים לבטא את הכרתנו בה׳ גם במעשה, על ידי שנשלוט על דיבורינו (״לא תשא״), על מלאכתנו (״זכור״), ועל חיי משפחתנו (״כבד״). החקיקה החברתית מתחילה בתביעות על מעשינו ודיבורינו (״לא תרצח״, ״לא תנאף״, ״לא תגנב״, ״לא תענה״). אך אין די לשלוט בדיבורינו ובמעשינו; התורה תובעת מאיתנו שנמשול גם על לבנו ושכלנו (״לא תחמד״).

"דברים אלו מביעים את האמת הבאה: כל ״דת״ וכל ״עבודת האלקים בלב ורוח״, נטולות ערך הן, אם חסר להן הכח לשלוט בדיבורינו ובמעשינו, ובחיי המשפחה והחברה שלנו. רק על ידי מעשינו ודרך חיינו נוכל להוכיח שאנו עבדי ה׳ באמת ובתמים. ולהפך, כל מעלה חברתית, הינה חסרת ערך ומתפוררת במבחן הראשון, כל עוד שאין תכליתה אלא להיות מהוגן כלפי חוץ ולעשות הטוב והישר בעיני האדם, אך מתעלמת היא מנאמנות פנימית, ואינה מבססת עצמה על המצפוניות ועל הטוהר של אמונה שלמה ופנימית, אשר רק ה׳ יכול לראות ולשפוט אותם. כל מעשה טוב וישר צריך לנבוע מתוך הלב, ועל כל מחשבה אצילה לבוא לידי מעשה, כאשר עיני האדם נשואות תמיד אל ה׳, זאת היא הרוח המרחפת על יסודות תורת ה׳ ומאחדת את שני הלוחות – ה״דתי״ וה״חברתי״ לשלימות אחת בלתי־מתחלקת".

הפוסט אמונה שבלב הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הסוגיה מביאה כעשר דרשות ונימוקים שונים, ודומה כי עיון בטעמים אלו מאפשר לנו להגדיר את הייחודיות של 'החובל בחברו', אשר נמצא בין 'הרוצח' לבין 'המזיק ממון חברו'.

נקודת המוצא של הדרשה הראשונה היא כי דווקא אצל הרוצח נאמר הפסוק "לא תקחו כופר לנפש רוצח, אשר הוא רשע למות, כי מות יומת". הוי אומר, דווקא הרוצח אשר מעשיו לא ניתנים לתיקון בכלל, כי המת איננו, נענש בעונש שבלתי ניתן להחלפה "אבל אתה לוקח כופר לראשי איברים שאינם חוזרים". כלומר, הרצח הוא היחידי שנמצא בדרגת חומרה כזו שלא ניתן להחליף את העונש, ולכן ברור כי עבור החובל קיימת האפשרות ל'תשלומי ממון', להמרת העונש ב'תשלום ממון'. ומכיוון שלמדנו שהחובל שונה מן הרוצח, אנו מדמים אותו לעולם הנזיקין, שבו יש רק תשלומי ממון.

לאחר מכן, הסוגיה מדגימה במספר דרכים כי הקריאה הפשוטה של 'עין תחת עין' מביאה לחוסר צדק, שכן יש אחד שעינו גדולה ואחד שעינו קטנה, או לחילופין יש אדם שנטילת עינו עשויה להביא גם למיתתו. הגמרא אמנם דוחה את הנימוקים הללו, אך האמוראים האומרים אותם מפתחים אצלנו את התחושה, כי גם הבחירה לנקוט בדרך של 'עין תחת עין' פעמים רבות מביאה לתוצאות שאינן הוגנות, שכן הפגיעה אצל כל אדם עשויה להיות שונה.

רב פפא ורב זביד מזכירים לנו כי גם אם נפרש 'עין תחת עין' כפשוטו ממש, הפסוקים בהמשך מטילים חובה על המזיק לשלם תשלומי שבת (אי עבודה בגלל הפגיעה) וריפוי וכפי שנאמר 'רק שבתו יתן ורפא ירפא'. ואז, אם נלך על הפרשנות המילולית של 'עין תחת עין' הרי שהמזיק לעולם לא יידרש לשלם תשלומי ריפוי לניזק, שכן הוא משלם אותם כבר עבור ריפוי העין שלו. או במילים אחרות: רב זביד ורב פפא נוגעים בחסרון הפרקטי המרכזי של 'עין תחת עין', שגישה כזו לא פותרת בכלל את הבעיה לניזק, והרי מלבד העבירה החמורה שהאדם ביצע בכך שהוא פגע באדם אחר, הוא גם הסב לו נזקים ממשיים, האדם לא יכול לעבוד ואיכות חייו ירדה. רב זביד ורב פפא עומדים על כך שאם נלך למסלול העונש של 'עין תחת עין', נאבד את המסלול של הפיצוי והתיקון.

לסיכום, הסוגיה נוגעת בשלושה חסרונות של גישת 'עין תחת עין'. היא משווה את החובל לרוצח, יוצרת לפעמים חוסר צדק, וחמור מכל, היא לא מקדמת את הנחבל ומשאירה אותו ללא סעד. עם זאת, הגמרא חותמת בדברי רבי אליעזר כי 'עין תחת עין ממש', והגמרא מסבירה כי הכוונה היא שאת ערך החבלה מעריכים בחובל ולא בנחבל, בכדי ללמדנו, כפי שכותב הרמב"ם בפירוש, כי למרות שאנו מבקשים להעניק סעד לנחבל, ברור לנו כי לא ניתן לתקן חבלה כפי שניתן לתקן נזק, ובמובן מסוים ה'תשלום' הוא מעין 'המרה' של העונש הבסיסי שהוא 'קטיעת האיבר'.

הפוסט נקמה, עונש, או פיצוי? הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

נמצאנו למדים, כיוון שמשה היה עסוק בשליחות גאולת ישראל ועול גידול הבנים נפל כולו על כתפיה של רעייתו ציפורה, לכן נקראו בניה ולא בניו.

זה חיזוק נפלא לתקופה שלנו בעקבות המלחמה בה האבות נמצאים בחזית בשליחות הגנת האומה וכל עול הגידול של הילדים נופל על צווארן של האימהות, באה התורה ומחזקת ומעריכה ומעודדת אימהות אלו ואומרת להן: ה' יתברך רואה את המאמצים שלכן, אימהות יקרות, אתן לא שקופות. ועד כדי כך ה' יתברך מחשיב אתכן שהוא מעניק לכן בלעדיות הורית "בניה ולא בניו", מתוך הערכת ההשקעה הייחודית שלכן במצב הנוכחי.

בהמשך הפרשה "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל". וברש"י איתא: "לבית יעקב אלו הנשים תאמר להן בלשון רכה".

נמצאנו למדים שמשה נצטווה ללמד ולמסור תורה באופן מיוחד וייעודי לנשות ישראל באופן המתאים להן ולהקדים אותן לגברים. וכל כך למה? איתא בילקוט שמעוני תהלים: "דרש רבי עקיבא בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים".

אנו רואים שלנשות ישראל היה תפקיד חיוני ומשמעותי מאוד לאורך מסע הגלות והגאולה ולכן כאשר מגיע כלל ישראל לתכלית הגאולה – מתן תורה – אזי ראויות הנשים לקבל את התורה בהתייחסות מיוחדת מתאימה ומכבדת.

כאז כן היום, כמה חיוני שנעריך כחברה, כאומה וכיחידים, את נשות ישראל, אימהות גיבורות אשר בצניעות ובסבלנות מטפחות, מגדלות ובונות את דור העתיד. ובפרט נעלה על נס את אימהות החיילים אשר בינינו, שממתינות בלב לא שקט לילדיהן אשר בחזית, בלב הלחימה, בתמיכה מרחוק.

אנו כחברה צריכים לזכור אותן ולתמוך בהן, כי הן עמוד השדרה שלנו כאומה.

הפוסט אמא, תודה! הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

ונראה להוסיף, שהנה מצאנו במעמד הר סיני שהיו כולם, האנשים והנשים והטף ואף כל נשמות ישראל, כי התורה שייכת לכל אחד ואחד מישראל, ואף אחד אינו יכול לנכס את התורה אליו באופן מיוחד.

וכן מצינו במכילתא דרבי ישמעאל בפרשתנו: ומפני מה לא ניתנה תורה בארץ ישראל? שלא ליתן פתחון פה לאומות העולם לומר, לפי שניתנה תורה בארצו לפיכך לא קיבלנו עלינו. דבר אחר, שלא להטיל מחלוקת בין השבטים, שלא יהא זה אומר בארצי ניתנה תורה, וזה אומר בארצי ניתנה תורה. התורה לא נתחלקה לשבטים, אלא ניתנה לכולם.

תורה מונחת בקרן זווית וכל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד.

תורה ניתנה לכל אחד, ובכל מקום. כיום אנחנו זוכים לראות אינספור יוזמות של קביעות עיתים: בבית הכנסת ובבית, בחבורה וביחידים, בלכתך בדרך ובמשרד.

שמעתי השבוע מפי יהודי תלמיד חכם שמוסר כבר במשך שנים שיעור קבוע פעמיים בשבוע באחד ממשרדי הממשלה בזמן הפסקת צהריים. השיעור נפתח ביוזמתו של אחד העובדים, ועם השנים הצטרפו עובדים נוספים. על אף שמדובר בזמן הפסקה, המשתתפים מקפידים שלא להחסיר, באופן מעורר השתאות. כיום לאחר מספר שנים, ניתן לראות בבירור את ההשפעה האדירה על המשתתפים.

לפני מספר שנים הצטרף אל השיעור אחד העובדים, ללא כיפה, מיוצאי ברית המועצות. בתחילה היה נראה שהוא לא מבין כלום ממה שנאמר, אך עם הזמן הביע התעניינות רבה ונעשה משתתף פעיל. יום אחד הוא ניגש אל הרב מגיד השיעור וסיפר על התחזקותו בתורה ומצוות. התברר שהלה לא היה מהול, ולאחר תקופה שהשתתף בשיעור מל את עצמו כדין וכיום ילדיו אף לומדים במוסדות תורניים.

בסיום השיעור היה מגיד השיעור מוסיף כמה מילים על פרשת השבוע לבקשתם, ויום אחד ניגש אליו אחד המשתתפים וסיפר לו בהתרגשות על ילדיו שכבר מזמן לא שומרים שבת ולא נוכחים בסעודת שבת, והאב החליט מידי שבת לקרוא להם ולומר את דבר התורה השבועי ששמע בשיעור, ולאחר תקופה שניים מילדיו חזרו לשמור את השבת. זו תורה שהיא הפקר לכל.

כיום אנחנו חיים בעידן שהכל מונגש, במדיה ובספרות המבוארת, התורה כרוכה וארוזה יפה, לא נותר אלא לקחת וללמוד.

הכותב הינו ראש קהל בבית הכנסת 'עטרת נוף', הר נוף ירושלים

הפוסט מונחת בקרן זווית הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

אמנם אם נדקדק היטב בלשון התורה נמצא ש'ביום הזה', אשר בו באו למדבר סיני, הוא יום כריתת הברית בין ישראל לה'. במה דברים אמורים? הנה, הפסוקים מתארים שכאשר הם חונים כנגד ההר, משה עולה אל ה' והוא מצטווה למסור לבני ישראל את דבר הברית: וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

משה עושה זאת תיכף: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה'. והעם נענה: וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה'.

כלומר באותו יום נאמר לבני ישראל התנאי היסודי של הברית: אם שמוע וכו'; באותו יום התבשרו שהם הופכים לממלכת כהנים וגוי קודש; באותו יום נענו ואמרו 'כל אשר דבר ה' נעשה'; ובאותו יום משה השיב את דבריהם לה'. זוהי קבלת הברית. עם ישראל שומע את התנאים ומקבל על עצמו את המחויבות לחוקי ה'.

יש רק דבר אחד שהם עדיין לא שמעו, וזהו תוכן הברית – עשרת הדברים. בפרשת ואתחנן מתוארים הדברים כך: וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים. כמובן שיש חשיבות עצומה למעמד הר סיני, ובהמשך נעמוד עליה, אולם חשוב לשים לב שאת עצם קבלת המחויבות לקיום עשרת הדברים הביעו ישראל כבר 'ביום הזה', ביום שבו באו למדבר סיני, שהוא, לפי חז"ל, ראש חודש סיון.

מהי משמעות קבלת הברית אם הם עדיין אינם יודעים את תוכנה? התשובה היא שבקבלת חוקי ה' עליהם הם נעשים כפופים תחתיו ומסורים להנהגתו. בכך נשלמת הפיכת בני ישראל משבטים לעם; ממשפחה, מקבוצה אתנית המדברת שפה אחת – לעם בעל חוקה המונהג על ידי ה'.

הפיכה לעם אינה דבר של מה בכך. בפרשת נח מפורש שהאנושות יכולה להתקבץ באופנים שונים ועדיין לא להיהפך לעם: מֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ אִיֵּי הַגּוֹיִם (א) בְּאַרְצֹתָם (ב) אִישׁ לִלְשֹׁנוֹ (ג) לְמִשְׁפְּחֹתָם (ד) בְּגוֹיֵהֶם. המשמעות: בני אדם יכולים להתחבר יחד (א) במקום (ב) בשפה (ג) בקבוצות אתניות (ד) ואפילו כ'גוי', כלומר בקיבוץ משותף של רבים יחד, ועם כל זאת הם לא יהפכו לאומה של ממש. לעם נעשים על ידי התאחדות תחת חוק אחד ותחת מושל ומנהיג הכופה את החוק. זוהי הגדרה של עם: קיבוץ אנשים (גוי) עם הנהגה וחוקה.

המשמעות של קבלת חוקה היא הכפיפות למי שכופה את החוק, ובענייננו מדובר על ה'. זהו העניין הגדול בקבלת הברית כי פירושו של דבר הוא לקבלת את הנהגת ה' עליהם.

אם כן, עם ישראל אמנם נולד מתוך מצרים, גוי מקרב גוי, וביציאה זו הוא קנה קנייני נצח של אמונה, אבל הוא עדיין לא השלים את הפיכתו לעם ה' ולא קיבל את הנהגת ה' עליו, עד שקיבל על עצמו את חוקת ה'. וזאת, מבואר בפסוקים, נעשה 'ביום הזה' אשר בו הגיעו למדבר סיני. מכאן חשיבותו של יום זה.

המעמד של ו' בסיוון מיועד לתכלית אחרת המפורשת בפסוקים. אחרי שמשה מביא את הסכמת העם לה' הוא נענה: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם. לאמור, מטרת האירוע של מתן תורה הוא כדי שיאמינו למשה. מטרה נוספת אמורה לאחר מתן תורה: לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹקִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ. בני ישראל אינם מביעים הסכמה לבוא בברית במהלך מתן תורה עצמו. את ההסכמה הם מביעים 'ביום הזה'.

מעתה מובן מדוע אנו אומרים: 'אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה'. ביום שבו ישראל התקרבו אל הר סיני הם קיבלו על עצמם חוקה והכפיפו את עצמם להנהגת ה'. לקבלה זו יש כמובן משמעות עצמית גם בנפרד ממתן תורה.

הפוסט ביום הזה באו מדבר סיני הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.