כהורים, עלינו לזהות סימני אזהרה במוסדות חינוך: האם בית הספר מתמקד רק בציונים והישגים? האם יש מקום לשאלות ודיונים בכיתה? האם המורים מתקשרים איתנו רק כשיש בעיות משמעת? כשאנחנו מבקרים במוסד, האם אנחנו שומעים שיח חינוכי עמוק או רק דיבורים על נהלים ומשמעת?

גם בבית, חשוב לבחון את הגישה שלנו: האם השיחות שלנו עם הילדים מתמקדות רק בציונים ובהתנהגות? האם אנחנו נותנים מקום לשיחות עמוקות על ערכים ומשמעות? האם אנחנו מקשיבים באמת כשהילדים מעלים שאלות על אמונה וערכים?

אז איך יוצרים שינוי? ראשית, בבחירת מוסד חינוכי, חשוב לשאול שאלות מהותיות: איך המוסד מתמודד עם תלמיד שמתקשה בתפילה? האם הדגש הוא על נוכחות טכנית או על פיתוח חיבור אישי לתפילה? כשיש קושי בצניעות, האם הדיון מתמקד רק בכללים, או גם במשמעות הפנימית? תסתכלו על המחנכים והמורים, האם יש להם ברק בעיניים? האם הם יודעים להגיד דברים טובים על הילד שלכם גם בנושאים של מידות טובות? האם הם לומדים, משתלמים, מתפתחים מקצועית?

בבית, אנחנו יכולים ליצור אווירה של שיח משמעותי. למשל, בשולחן שבת, במקום לשאול רק “מה למדת השבוע?”, אפשר לפתח דיון על ערכים שעולים מפרשת השבוע. כשילד מתקשה במצווה מסוימת, במקום להתמקד בציות, אפשר לפתח שיחה על המשמעות של המצווה בחיינו.

חשוב במיוחד לתת מקום לשאלות וספקות. כשילד שואל שאלות על אמונה או על אורח החיים שלנו, זו לא בעיה – זו הזדמנות. הזדמנות לברר יחד, להעמיק, לחזק את היסודות. השאלות הן סימן שהילד מתחיל לחשוב באופן עצמאי ולפתח זהות אישית.

חשוב גם ליצור הזדמנויות למעורבות משפחתית בעשייה ערכית. זה יכול להיות ביקור משותף אצל קשישים בשכונה, ארגון מיזם משפחתי של חסד, או אפילו לקיחת אחריות משפחתית על פרויקט בקהילה. כשילדים רואים את ההורים מעורבים בעשייה ערכית, זה משפיע עליהם יותר מכל שיחת מוסר.

דוגמה אישית היא המפתח. ילדים מזהים במהירות את הפער בין מה שאנחנו אומרים למה שאנחנו עושים. כשהם רואים אותנו מתרגשים מלימוד תורה, כשהם רואים אותנו מתפללים בכוונה, כשהם רואים אותנו עוסקים בחסד – זה נחקק בליבם.

המפתח לשינוי הוא בהבנה שחינוך עמוק דורש זמן וסבלנות. קל יותר להסתפק במדדים חיצוניים – ציונים, התנהגות, לבוש. אבל התפקיד שלנו כהורים הוא להבטיח שילדינו לא רק “מתנהגים בסדר”, אלא באמת מבינים ומתחברים לדרך. אנחנו רוצים לגדל ילדים שחיים חיים של משמעות, שהתורה והמצוות הן חלק מהותי מזהותם.

זה לא קל. זה דורש מאמץ והתמדה. אבל כהורים, יש לנו את הכוח והאחריות ליצור שינוי – הן בבחירת המסגרת החינוכית המתאימה, והן ביצירת אווירה של חינוך משמעותי בבית. כי בסופו של דבר, רק חינוך שנוגע בנשמה יכול ליצור דור שלא רק שומר על המסגרת, אלא גם מבין אותה, מתחבר אליה, וחי אותה באמת.

בהצלחה!
שניאור

הפוסט מעבר לחינוך טכני – מדריך להורים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

ולכן, מאז ומעולם, היו סמכויות למלך ולסנהדרין, להלקות מחוץ לשורת הדין לפי צורך השעה. כך לדוגמה כתב הרמב”ם לגבי רוצחים המטשטשים ראיות (רמב”ם מלכים פ”ג הלכה י) “יש למלך רשות להרגן ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה, והורג רבים ביום אחד, ותולה ומניחן תלויים ימים רבים להטיל אימה ולשבור יד רשעי העולם”.

אחד המקורות המרכזיים לסמכות הייחודית הזו נמצאת במימרה קצרה המובאת בדפים שאנו לומדים. הגמרא מצטטת את הברייתא הבאה: “רבי אליעזר בן יעקב אומר שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא כדי לעשות סייג לתורה” (ראו רש”י אצלנו ובמאירי).

דין זה רלוונטי עד לימינו אנו. הוא מופיע בשולחן ערוך (חו”מ סימן ב’), ורבנים בדור האחרון (ראו לדוגמה אצל הרב אלישיב, קובץ תשובות ג’ רל”א) התבססו על דין זה בכדי לחייב ללכת להתלונן בפני הרשויות על אדם שחשוד כפוגע וכדומה.

כדאי לשים לב כי השמועה נמסרת לנו מרבי אליעזר בן יעקב, שחי בסוף בית המקדש השני, והוא מעביר מסורות רבות מדורות שלפניו, כך שייתכן שהוא מדבר על סנהדרין שעוד דנה דיני נפשות, ולכן היה אפשר לטעון כי כל הסמכות ‘לענוש שלא מן הדין’ היא רק לסנהדרין שיכולה להרוג ולהכות על פי דין תורה, אבל בתי דין בזמן מאוחר יותר שסמכותם מוגבלת ביותר (אפילו דיני קנסות אינם יכולים לדון), גם לא יוכלו ‘להכות שלא מן המשפט’.

ואכן כך סבר הר”ן בחידושיו (סנהדרין כז). לדעתו, כשאנו רואים בגמרא סיפורים על אמוראים שדנו בהוראת שעה, זה נובע מכך שהם קיבלו סמכות מהמלך, כלומר, הם עושים זאת מדין ‘המלכות’ שאחראית על ישובו של העולם, ולא ממעמדם כ’בית הדין’.

הר”ן בדרשה מפורסמת (דרוש י”א, דרשות הר”ן) סבור כי המלך הוא זה שמופקד על הענישה ליצירת סדר חברתי, ורק המלך הוא זה שמותר לו לסטות מדין התורה. הר”ן מכנה זאת ‘משפט המלך’, בניגוד ל’משפט התורה’. ולכן הר”ן שואל על הגמרא שלנו, איך ייתכן ש’בית דין מעניש מחוץ לתורה’, זה הרי התפקיד של המלך? הר”ן מציע שם כי בזמן שאין מלוכה לישראל, שופטי ישראל מקבלים את שני הכוחות גם יחד, גם ‘משפט התורה’, וגם ‘המשפט על פי הדין’.

בפתח הדברים הבאנו את דברי הרמב”ם הנוגעים לסמכות המלך לחרוג מדין תורה. הרמב”ם הדגיש שם שהמטרה היא “לתקן העולם”. כשהרמב”ם מדבר על הסמכות לחרוג משורת הדין אצל הדיינים (פרק כד מהלכות סנהדרין, ד) הוא מדגיש כי המטרה היא “לעשות סייג לתורה, כיון שרואים בית הדין שפרצו העם בדבר”, כלומר, גם המלך וגם השופט יכולים לחרוג משורת הדין, אך מטרותיהם שונות מעט, המלך בכדי לתקן עולם, והסנהדרין בכדי לשמור על רמתו הרוחנית של העם.

היכולת לחרוג מדין התורה היא יכולת עדינה, ובשולחן ערוך נפסק שהיא מסורה לגדול הדור או לטובי העיר שהציבור קיבל עליו. הרמב”ם מדגיש כי בכל הדברים הללו יש לפעול לשם שמים, ולהקפיד על כבוד הבריות והתורה, שכן “אין כבוד התורה אלא לעשות על פי חוקיה ומשפטיה”.

הפוסט מערכת משפט ‘גמישה’ הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

כשמתבוננים בתוכן הדיברות הרי שלצד מצוות האמונה בה’ אלוקי ישראל ובייחודו אנו מצווים את צווי המוסר הבסיסיים ביותר, לא תרצח, לא תגנוב וכו’. והדבר מעורר למחשבה האם יש קשר בין שני חלקי לוחות הברית והאם חוקים בסיסיים אלו אכן מייחדים את תורת ישראל? האין הם בבחינת מוסכמות בסיס הקיימות בכל תרבות אנושית?

בימינו רווחת החלוקה בין ‘צווים מוסריים’ ל-‘צווים דתיים’. בעוד הראשונים יעסקו רק במרחבים שבין אדם לחברו ובהסדרת החברה, וכמו כן יתפסו כאוניברסליים ומחייבים את כולם; הצווים הדתיים עוסקים ביחס שבין אדם ואלוקיו ונתפסים כבעלי משמעות רק לעדת המאמינים המחויבים במצוות הדת.

נראה שהשילוב בין שני סוגי המצוות המתקיים בעשרת הדיברות כופר בחלוקה בין שני המרחבים, ומלמד אותנו ששני הלוחות תלויים זה בזה ונותנים תוקף האחד לשני. המחויבות לחוקי המוסר עוברת דרך האמונה בה’ ולהפך, האמונה והקשר עם ה’ אינם יכולים להתקיים ללא יחס צודק ומיטיב עם האדם האחר.

בשונה מהתפיסה המפצלת בין המוסר ובין הדת, התורה מלמדת שעבודת ה’ איננה רק התמסרות של האדם לקשר רוחני ונשגב עם ה’, והעולם איננו מקום נמוך וטמא שצריך לחפש את הדרך להיחלץ ממנו ולהיפך, העולם הזה הוא המרחב שבו האדם נקרא לפעול ולכונן בתוכו חיים ארציים המבוססים על צדקה ומשפט ובכך להעניק להם משמעות.

באותה מידה, ה’מוסר’ – היחסים שבין אדם לחברו – אינו רק מערכת הסדרים חברתיים שמתקיימת במנותק מהאמונה בה’, אלא המחויבות בין אדם לחברו מקבלת את תוקפה מכך שהאדם נברא בצלם אלוקים, ההבנה שהאדם מייצג בקיומו את הנוכחות האלוקית בעולם, היא מעניקה את התוקף המוחלט לאיסור הרציחה המסתעף ממנה.

השילוב בין מצוות “בין אדם למקום” למצוות “בין אדם לחברו” מלמד אפוא כי שני הקטבים הללו שלובים זה בזה ומשפיעים זה על זה. ורק כאשר האדם מקיים את שני סוגי המצוות מתקיימת תכליתה של התורה.

הכותב הינו ר”מ בישיבת ‘מתיבתא – תורה ודעת’

הפוסט עשרת הדיברות – בין דת למוסר הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

לכאורה היה על הפסוק לומר ‘בכל המקום אשר *תזכיר* את שמי’. יחד עם ציווי ההקרבה על המזבח, מתבקש להבטיח שהיכן שהאדם יקריב ויזכיר את שם ה’ – הקב”ה יבוא ויתן ברכתו. אך הפסוק אומר ‘בכל המקום אשר אזכיר’, ומכך נובע קושי כפול. ראשית, לא התפרש איך בדיוק השם מזכיר את שמו, ובנוסף, לא ברור איך זה קשור לבניית המזבח.

על פניו מוכרחים אנו לומר כי המזבח והקרבת הקורבנות הם בעצמם הזכרת השם, אך יהיה עלינו להסביר מדוע זה נחשב כביכול ה’ מזכיר את עצמו, בשעה שהאדם הוא שבונה את המזבח והוא זה שמקריב.

אם נתבונן בפתיחת הפרשה, נמצא שהכותרת שלה היא האיסור לעשות אלוהי כסף ואלוהי זהב. איך זה קשור לציווי על המזבח? התשובה פשוטה. אחר שראו בני ישראל שה’ נגלה אליהם מן השמים והוא אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף, התורה מדגישה שאין עבודת ה’ כשאר עבודת אלילים. אין עובדים אותו באלוהי כסף וזהב אלא במזבח.

אלא שכאן עלינו להקשות, מדוע הקרבת קורבנות במזבח אינן בכלל מחשבת ההגשמה? מה בין טעות עובדי האלילים, הסבורים שניתן לתת מתנות לאלים, לבין הקרבת הקורבנות לה’. התשובה לכך היא שהקורבן של בני ישראל הוא באמת אינו מתן לה’. הקרבן הוא מעשה של התבטלות. ונפש כי תקריב – מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב את נפשו. זו תנועת הנפש של מקריב הקורבן. הוא רואה הדם נזרק למזבח וחושב על מסירת נפשו לה’ (עיין בדברי הרמב”ן ריש ויקרא, שהאריך בכך).

כעת נוכל לשוב ולהבין את הפסוק ‘בכל המקום אשר אזכיר את שמי’. הזכרת שם ה’ פירושה שכבודו מתגלה בעולם. בעיקרון, עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו אחד. הסיבה ששם ה’ אינו מופיע כיום בעולם היא משום שהמציאות מסתירה אותו. האדם בגאוותו דוחק את רגלי השכינה. הוא בונה מגדלים שראשם מגיע לשמים כדי לעשות לעצמו שם, ואינו מותיר מקום לשם ה’.

אם כן, אין לך מקום ששמו של ה’ מופיע בו יותר משעה שהאדם מקריב קרבן. במעשה ההקרבה, האדם נותן מקום לשכינה להופיע. הוא נסוג לרגע מהקיום שלו שממלא את כל ההוויה, וממילא שם ה’ יכול להופיע. זוהי אפוא כוונת הכתוב. על האדם לבנות מזבח אדמה ולהקריב עליו, וממילא ה’ מזכיר את שמו ומגיע להשפיע מברכתו.

בעיקרון, הבריאה כולה מכריזה את שם ה’. “השמים מספרים כבוד א-ל ומעשי ידיו מגיד הרקיע”. עצם קיומה של המציאות מעיד על בוראה. אולם כאשר האדם תופס את הבריאה כרכושו הפרטי, כאשר הוא מייחס את הכוח וההצלחה לעצמו – מתעמעם שם ה’ בעולם. לעומת זאת, כאשר האדם מבטל את עצמו ומכיר במקור השפע, כאשר הוא מפנה מקום לשכינה ומקבל עול מלכות שמים, אז מופיעה מאליה הכרזת שם ה’ בעולם, ואיתה מתגלה ברכת ה’ וטובו.

הפוסט כשהאדם נסוג – ה’ מופיע הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

יוסי הבר, נשיא חברת “אוקספורד היל פרטנרס” והמנהל לשעבר של תאגידי המזון הענקיים “קראפט” ו”דנונה”, ניסח זאת כך: “עובד שאינו יהודי נתפס בעיני המעסיק באחת משלוש דרכים: או שאוהבים אותו, או ששונאים אותו, או משהו באמצע. אבל לעובד יהודי דתי אין פריבילגיה כזו. אצלו יש רק שתי אפשרויות: או שסביבתו תכבד אותו בהיותו יהודי דתי ובכך ייגרם קידוש ה’, או שסביבתו תסלוד ממנו ואז יקרה ההפך הגמור. ליהודי דתי אף פעם לא יתייחסו כאל עובד רגיל ותו לא; בסביבה העסקית פשוט אין דרך ביניים”.

על הכף מוטל הרבה מאוד, ולכן אנו מחויבים למאמץ ממושך ולערנות מתמדת כדי שמעשינו והתנהגותנו יביאו לקידוש שם שמיים, ולא חלילה להפך.

שם שמים מתאהב

הגמרא מספקת לנו קווים מנחים להגדרת המושג קידוש ה’: “אביי אמר, כדתניא: ‘וְאָהַבְתָּ אֵת ה’ אֱלֹהֶיךָ’ (דברים ו, ה) – שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות. מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלימדו תורה, אשרי רבו שלימדו תורה… פלוני שלימדו תורה – ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו… אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה ואין דיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלימדו תורה, אוי לו לרבו שלימדו תורה; פלוני שלמד תורה – ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו”. (יומא פו, א).

כאשר אנו נוהגים באופן שאיננו ראוי או בחוסר נימוס, הדבר משליך לרעה לא רק על הדימוי שלנו, אלא על האופן שבו תופסים את כלל היהודים שומרי המצוות, את התורה עצמה ולעיתים גם את העם היהודי שאנו בניו ונציגיו. האם התנהלותנו תגרום לאנשים שאנו באים איתם במגע להתפעל ולומר “ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, אשרי רבו שלימדו תורה”, או חלילה להפך? האחריות מוטלת על כתפינו.

ומעשה שהיה: “…חששתי שאם אגלה בראיון שאני שומר שבת ושעליי לצאת מהעבודה מוקדם בימי שישי, אפגע גם בסיכוי הקלוש הזה. תכננתי לומר שאני מוכן לפצות על כך ולעבוד בימי ראשון, וקיוויתי שהם יסכימו לפתרון הזה. ככלות הכול, השורה התחתונה היא שהעבודה תיעשה. בכל אופן, ידעתי שאני לוקח סיכון גדול.

“כשסיפרתי למראיין שאני שומר שבת, הוא השיב כך: ‘כשהגעתי לעבוד כאן, עמיתי לעבודה במשרד היה יהודי דתי, אדם נפלא. כשאני רואה שגם אתה יהודי דתי, זה גורם לי לחבב אותך אפילו יותר’.

“לפני הריאיון רעדתי מפחד, אבל יהודי דתי שעבד שם לפניי יצר קידוש ה’ אמיתי, והדוגמה שנתן גרמה לכל סובביו לחשוב באופן חיובי על יהודים שומרי מצוות. בזכותו התקבלתי לעבודה”.

למדנו: העובד ירא־השמיים מביא איתו לעבודה איכויות נפלאות. עלינו לפעול לאור אמות המידה הללו. רואים אותנו!

הפוסט לקדש שם שמיים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הנחות יסוד:

א. בנושא החדשנות יש בעצם שני אתגרים: אתגר רוחני ואתגר נפשי. אלו שחושבים שהאתגר הגדול הוא זה הרוחני, טועים ומטעים. ואם נפתור את האתגר הנפשי – הדברים ייפתרו מאליהם.

ב. אני יוצא מנקודת הנחה שמי שהנושא מעניין אותו לא יכול להימנע באופן מלא ממדיה ומחדשנות, ומשום כך נדרש לו פתרון מאוזן. לדעתי האישית אין שום סיכוי למלחמה נגד החדשנות. היא בתוכנו לעומק.

משל על זקני העיר אי־שם באירופה שהחליטו שאצלם לא תעבור הרכבת. מבחינתם זה היה חידוש גדול ומסוכן שישנה את חייהם ללא היכר. ביום המיועד בו הרכבת הייתה אמורה לנסוע, הם החליטו לעמוד על הפסים ולעצור בגופם את הרכבת… כמו שאתם מבינים, זה לא עזר להם. לכן, הדרך הנכונה היא כמו עם אוכל: לשים גבולות ולדחות כמה שניתן.

ג. כשאני עוסק בתחום הזה, האויבת שלי היא התמכרות הנקראת FOMO (חרדת החמצה), שמתחילה להיות נפוצה מאוד בקרב מתמכרים ומבוגרים ולוקחת מהם את יכולת הבחירה מול כלים טכנולוגיים.

וזה המקום לכמה טיפים מעשיים:

1. חשוב מאוד לגשת לטכנולוגיה (למחשב) עם מטרה מובחנת ומודעת (עבודה, משחק, חיפוש מידע) או עם רשימת מטרות ברורה. גם לנו כמבוגרים זה יכול להועיל. ילדים לא ניגשים למחשב בלי מטרה ובלי טווח זמן. חייבים להגדיר זמן.

2. ומי קובע את טווח הזמן? בגיל צעיר – ההורים, ובהמשך הילדים. חשוב להעביר לילדים את האחריות לקביעת הזמנים. אנחנו חייבים להרגיל את הילדים לייצר לעצמם גבולות, לעשות על עצמם בקרה ולעמוד בגבולות שהם הגדירו.

3. הרבה פעמים אנחנו נותנים פרסים על הדברים הלא נכונים ונמנעים מלתת פרסים על הדברים הנכונים. חשוב לתת פרס על עמידה בהגבלות ועל דחיית סיפוקים. חשוב לייצר שיח של אחריות אישית. ילד שמסוגל לשים לעצמו גבולות ולבלום את עצמו מול גירויים הוא ילד חזק.

4. חשוב להיות אמפתיים, לאתגר של הילדים מול עצמם ולא לתת להם להתייאש. הטכנולוגיה שואבת והתגברות על המשיכה הזו תעזור לילדכם להתמודד מול גירויים נוספים. זו הזדמנות קריטית לחוות את זה יחד איתם ולסייע להם.

5. אפשר לעשות גם אתגר משפחתי של עמידה בגבולות עם פרס של טיול משפחתי מגבש. חינוך לכל החיים זה דבר ששווה להשקיע בו.

6. חשוב שהדברים לא יתפסו כ”הורים נגד הילדים”. כשזה מגיע למקום הזה – יכולת ההשפעה ההורית נגמרת. חשוב לשקף לילדים בזמן מוקדם ככל האפשר שמדובר באתגר גדול ממש כמו אוכל. כולם מבינים שצריכים לאכול אבל במידה. כך גם כאן.

7. ולגבי סמארטפונים? מדובר על אתגר נפשי גדול מאוד. הניידות שלהם גורמת להם להיות אסון לקשב וריכוז ואני לא בטוח שאדם בלי מסגרת יציבה ומחייבת של עבודה ומחויבות יכול להתמודד עם האתגר הזה. לכן, אני ממליץ להתרחק לפחות עד מחויבות קשוחה של פרנסה. וגם אלו יהיו לצרכי למידה, עבודה או משחק מבוקר.

במה לא עסקנו כאן? ברשתות חברתיות, במשחקי מחשב התמכרותיים, בתוכן שאינו ראוי מבחינה רוחנית, בסרטי אימה מזיקים, באלימות על כל סוגיה, ובבעיות הנובעות מחוסר יכולת להפריד בין דמיון למציאות. אלו אתגרים אחרים שיש בעולם ויש גם ברשת בעוצמה גבוהה וזקוקים לטיפול נפרד.

לסיכום:

1. אושר נובע מעשייה עם משמעות. לא תמצאו אדם מאושר מעצם השימוש בטכנולוגיה אלא מיצירת דברים חיוביים באמצעותה.

2. הרעיון הוא להשתמש בטכנולוגיה כדי לחסוך זמן על מנת לעשות דברים שאנחנו אוהבים ומסופקים מהם. אם היא לוקחת לנו את הזמן אז כנראה שאנחנו לא מנהלים את עצמנו טוב.

3. ניתן להשתמש בטכנולוגיה כדי לייצר אושר אך רק עם מטרה וגבולות עצמיים. ולכן כדאי וחשוב לאפשר התנסויות בשימוש בטכנולוגיה יחד עם בניית גבולות. לא להתעלם מהטכנולוגיה אלא להשתמש בה כדי לייצר יציבות נפשית, דחיית סיפוקים, ובחירה.

בהצלחה!

הפוסט חדשנות מוגנת הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

אבל יש משפט שעולה על הכל: “אני יהודי שמאמין בלב”. זהו משפט מחולל הרס וחורבן, כזה המאפשר כביכול לתת הרגעה למצפון הדתי לצד קיום חיי הפקרות. תורתנו אינה תורת הלבבות בלבד – היא מחייבת. אם אתה מאמין, מוטלת עליך המלאכה לחיות לפי אורחות התורה המחייבת את הלב ואת המעשה.

המשפט הזה, יותר מאשר הוא ריק וחסר תוכן, יש בו כדי להשפיע על צעירים. זו נוסחת הפלא ורישיון להגיע לשאול תחתיות לצד זה שכביכול שומרים על האמונה בלב.

כאשר נערים מציגים קושי באמונה, במקום להתפלסף איתם בסימפוזיון אמוני, מוטב לחתור ישר לשאלה איזו מצווה קשה לך, ולנסות להבין את טעמי המצווה לצד קיומה בדרך הנכונה, ובכך ייעלמו באורח פלא כל הקושיות שנועדו להקל מהקושי בקיום המצווה. לרוב אין מקורו של הקושי בשאלה אמונית כנה.

אך זאת עלינו להבין ולהנחיל: להיות יהודי מאמין פירושו לקיים תורה ומצוות, אין שום נוסחת פלא אחרת.

וכך כותב הרש”ר הירש בפרשתנו:

“עשרת הדיברות הם העקרונות הבסיסיים לכל שאר החוקים והמצוות. אם נתבונן בסדר בו נאמרו עקרונות בסיסיים אלו, נמצא בו אמת המאירה באור חדש את כל התפיסה של תורת ה׳. החלק הראשון מתחיל ב״אנֹכי״ ומסתיים ב״כַּבֵּד״; החלק השני מתחיל ב״לא תרצח״ ומסתיים ב״לא תחמוד״. חובת ההכרה בה׳ פותחת בדרישה המופנית אל השכל (״אנכי״, ״לא יהיה לך״). אך אין די בהכרה השכלית בה׳; אנחנו חייבים לבטא את הכרתנו בה׳ גם במעשה, על ידי שנשלוט על דיבורינו (״לא תשא״), על מלאכתנו (״זכור״), ועל חיי משפחתנו (״כבד״). החקיקה החברתית מתחילה בתביעות על מעשינו ודיבורינו (״לא תרצח״, ״לא תנאף״, ״לא תגנב״, ״לא תענה״). אך אין די לשלוט בדיבורינו ובמעשינו; התורה תובעת מאיתנו שנמשול גם על לבנו ושכלנו (״לא תחמד״).

“דברים אלו מביעים את האמת הבאה: כל ״דת״ וכל ״עבודת האלקים בלב ורוח״, נטולות ערך הן, אם חסר להן הכח לשלוט בדיבורינו ובמעשינו, ובחיי המשפחה והחברה שלנו. רק על ידי מעשינו ודרך חיינו נוכל להוכיח שאנו עבדי ה׳ באמת ובתמים. ולהפך, כל מעלה חברתית, הינה חסרת ערך ומתפוררת במבחן הראשון, כל עוד שאין תכליתה אלא להיות מהוגן כלפי חוץ ולעשות הטוב והישר בעיני האדם, אך מתעלמת היא מנאמנות פנימית, ואינה מבססת עצמה על המצפוניות ועל הטוהר של אמונה שלמה ופנימית, אשר רק ה׳ יכול לראות ולשפוט אותם. כל מעשה טוב וישר צריך לנבוע מתוך הלב, ועל כל מחשבה אצילה לבוא לידי מעשה, כאשר עיני האדם נשואות תמיד אל ה׳, זאת היא הרוח המרחפת על יסודות תורת ה׳ ומאחדת את שני הלוחות – ה״דתי״ וה״חברתי״ לשלימות אחת בלתי־מתחלקת”.

הפוסט אמונה שבלב הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הסוגיה מביאה כעשר דרשות ונימוקים שונים, ודומה כי עיון בטעמים אלו מאפשר לנו להגדיר את הייחודיות של ‘החובל בחברו’, אשר נמצא בין ‘הרוצח’ לבין ‘המזיק ממון חברו’.

נקודת המוצא של הדרשה הראשונה היא כי דווקא אצל הרוצח נאמר הפסוק “לא תקחו כופר לנפש רוצח, אשר הוא רשע למות, כי מות יומת”. הוי אומר, דווקא הרוצח אשר מעשיו לא ניתנים לתיקון בכלל, כי המת איננו, נענש בעונש שבלתי ניתן להחלפה “אבל אתה לוקח כופר לראשי איברים שאינם חוזרים”. כלומר, הרצח הוא היחידי שנמצא בדרגת חומרה כזו שלא ניתן להחליף את העונש, ולכן ברור כי עבור החובל קיימת האפשרות ל’תשלומי ממון’, להמרת העונש ב’תשלום ממון’. ומכיוון שלמדנו שהחובל שונה מן הרוצח, אנו מדמים אותו לעולם הנזיקין, שבו יש רק תשלומי ממון.

לאחר מכן, הסוגיה מדגימה במספר דרכים כי הקריאה הפשוטה של ‘עין תחת עין’ מביאה לחוסר צדק, שכן יש אחד שעינו גדולה ואחד שעינו קטנה, או לחילופין יש אדם שנטילת עינו עשויה להביא גם למיתתו. הגמרא אמנם דוחה את הנימוקים הללו, אך האמוראים האומרים אותם מפתחים אצלנו את התחושה, כי גם הבחירה לנקוט בדרך של ‘עין תחת עין’ פעמים רבות מביאה לתוצאות שאינן הוגנות, שכן הפגיעה אצל כל אדם עשויה להיות שונה.

רב פפא ורב זביד מזכירים לנו כי גם אם נפרש ‘עין תחת עין’ כפשוטו ממש, הפסוקים בהמשך מטילים חובה על המזיק לשלם תשלומי שבת (אי עבודה בגלל הפגיעה) וריפוי וכפי שנאמר ‘רק שבתו יתן ורפא ירפא’. ואז, אם נלך על הפרשנות המילולית של ‘עין תחת עין’ הרי שהמזיק לעולם לא יידרש לשלם תשלומי ריפוי לניזק, שכן הוא משלם אותם כבר עבור ריפוי העין שלו. או במילים אחרות: רב זביד ורב פפא נוגעים בחסרון הפרקטי המרכזי של ‘עין תחת עין’, שגישה כזו לא פותרת בכלל את הבעיה לניזק, והרי מלבד העבירה החמורה שהאדם ביצע בכך שהוא פגע באדם אחר, הוא גם הסב לו נזקים ממשיים, האדם לא יכול לעבוד ואיכות חייו ירדה. רב זביד ורב פפא עומדים על כך שאם נלך למסלול העונש של ‘עין תחת עין’, נאבד את המסלול של הפיצוי והתיקון.

לסיכום, הסוגיה נוגעת בשלושה חסרונות של גישת ‘עין תחת עין’. היא משווה את החובל לרוצח, יוצרת לפעמים חוסר צדק, וחמור מכל, היא לא מקדמת את הנחבל ומשאירה אותו ללא סעד. עם זאת, הגמרא חותמת בדברי רבי אליעזר כי ‘עין תחת עין ממש’, והגמרא מסבירה כי הכוונה היא שאת ערך החבלה מעריכים בחובל ולא בנחבל, בכדי ללמדנו, כפי שכותב הרמב”ם בפירוש, כי למרות שאנו מבקשים להעניק סעד לנחבל, ברור לנו כי לא ניתן לתקן חבלה כפי שניתן לתקן נזק, ובמובן מסוים ה’תשלום’ הוא מעין ‘המרה’ של העונש הבסיסי שהוא ‘קטיעת האיבר’.

הפוסט נקמה, עונש, או פיצוי? הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

נמצאנו למדים, כיוון שמשה היה עסוק בשליחות גאולת ישראל ועול גידול הבנים נפל כולו על כתפיה של רעייתו ציפורה, לכן נקראו בניה ולא בניו.

זה חיזוק נפלא לתקופה שלנו בעקבות המלחמה בה האבות נמצאים בחזית בשליחות הגנת האומה וכל עול הגידול של הילדים נופל על צווארן של האימהות, באה התורה ומחזקת ומעריכה ומעודדת אימהות אלו ואומרת להן: ה’ יתברך רואה את המאמצים שלכן, אימהות יקרות, אתן לא שקופות. ועד כדי כך ה’ יתברך מחשיב אתכן שהוא מעניק לכן בלעדיות הורית “בניה ולא בניו”, מתוך הערכת ההשקעה הייחודית שלכן במצב הנוכחי.

בהמשך הפרשה “כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל”. וברש”י איתא: “לבית יעקב אלו הנשים תאמר להן בלשון רכה”.

נמצאנו למדים שמשה נצטווה ללמד ולמסור תורה באופן מיוחד וייעודי לנשות ישראל באופן המתאים להן ולהקדים אותן לגברים. וכל כך למה? איתא בילקוט שמעוני תהלים: “דרש רבי עקיבא בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים”.

אנו רואים שלנשות ישראל היה תפקיד חיוני ומשמעותי מאוד לאורך מסע הגלות והגאולה ולכן כאשר מגיע כלל ישראל לתכלית הגאולה – מתן תורה – אזי ראויות הנשים לקבל את התורה בהתייחסות מיוחדת מתאימה ומכבדת.

כאז כן היום, כמה חיוני שנעריך כחברה, כאומה וכיחידים, את נשות ישראל, אימהות גיבורות אשר בצניעות ובסבלנות מטפחות, מגדלות ובונות את דור העתיד. ובפרט נעלה על נס את אימהות החיילים אשר בינינו, שממתינות בלב לא שקט לילדיהן אשר בחזית, בלב הלחימה, בתמיכה מרחוק.

אנו כחברה צריכים לזכור אותן ולתמוך בהן, כי הן עמוד השדרה שלנו כאומה.

הפוסט אמא, תודה! הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

ונראה להוסיף, שהנה מצאנו במעמד הר סיני שהיו כולם, האנשים והנשים והטף ואף כל נשמות ישראל, כי התורה שייכת לכל אחד ואחד מישראל, ואף אחד אינו יכול לנכס את התורה אליו באופן מיוחד.

וכן מצינו במכילתא דרבי ישמעאל בפרשתנו: ומפני מה לא ניתנה תורה בארץ ישראל? שלא ליתן פתחון פה לאומות העולם לומר, לפי שניתנה תורה בארצו לפיכך לא קיבלנו עלינו. דבר אחר, שלא להטיל מחלוקת בין השבטים, שלא יהא זה אומר בארצי ניתנה תורה, וזה אומר בארצי ניתנה תורה. התורה לא נתחלקה לשבטים, אלא ניתנה לכולם.

תורה מונחת בקרן זווית וכל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד.

תורה ניתנה לכל אחד, ובכל מקום. כיום אנחנו זוכים לראות אינספור יוזמות של קביעות עיתים: בבית הכנסת ובבית, בחבורה וביחידים, בלכתך בדרך ובמשרד.

שמעתי השבוע מפי יהודי תלמיד חכם שמוסר כבר במשך שנים שיעור קבוע פעמיים בשבוע באחד ממשרדי הממשלה בזמן הפסקת צהריים. השיעור נפתח ביוזמתו של אחד העובדים, ועם השנים הצטרפו עובדים נוספים. על אף שמדובר בזמן הפסקה, המשתתפים מקפידים שלא להחסיר, באופן מעורר השתאות. כיום לאחר מספר שנים, ניתן לראות בבירור את ההשפעה האדירה על המשתתפים.

לפני מספר שנים הצטרף אל השיעור אחד העובדים, ללא כיפה, מיוצאי ברית המועצות. בתחילה היה נראה שהוא לא מבין כלום ממה שנאמר, אך עם הזמן הביע התעניינות רבה ונעשה משתתף פעיל. יום אחד הוא ניגש אל הרב מגיד השיעור וסיפר על התחזקותו בתורה ומצוות. התברר שהלה לא היה מהול, ולאחר תקופה שהשתתף בשיעור מל את עצמו כדין וכיום ילדיו אף לומדים במוסדות תורניים.

בסיום השיעור היה מגיד השיעור מוסיף כמה מילים על פרשת השבוע לבקשתם, ויום אחד ניגש אליו אחד המשתתפים וסיפר לו בהתרגשות על ילדיו שכבר מזמן לא שומרים שבת ולא נוכחים בסעודת שבת, והאב החליט מידי שבת לקרוא להם ולומר את דבר התורה השבועי ששמע בשיעור, ולאחר תקופה שניים מילדיו חזרו לשמור את השבת. זו תורה שהיא הפקר לכל.

כיום אנחנו חיים בעידן שהכל מונגש, במדיה ובספרות המבוארת, התורה כרוכה וארוזה יפה, לא נותר אלא לקחת וללמוד.

הכותב הינו ראש קהל בבית הכנסת ‘עטרת נוף’, הר נוף ירושלים

הפוסט מונחת בקרן זווית הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

אמנם אם נדקדק היטב בלשון התורה נמצא ש’ביום הזה’, אשר בו באו למדבר סיני, הוא יום כריתת הברית בין ישראל לה’. במה דברים אמורים? הנה, הפסוקים מתארים שכאשר הם חונים כנגד ההר, משה עולה אל ה’ והוא מצטווה למסור לבני ישראל את דבר הברית: וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

משה עושה זאת תיכף: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה’. והעם נענה: וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה’.

כלומר באותו יום נאמר לבני ישראל התנאי היסודי של הברית: אם שמוע וכו’; באותו יום התבשרו שהם הופכים לממלכת כהנים וגוי קודש; באותו יום נענו ואמרו ‘כל אשר דבר ה’ נעשה’; ובאותו יום משה השיב את דבריהם לה’. זוהי קבלת הברית. עם ישראל שומע את התנאים ומקבל על עצמו את המחויבות לחוקי ה’.

יש רק דבר אחד שהם עדיין לא שמעו, וזהו תוכן הברית – עשרת הדברים. בפרשת ואתחנן מתוארים הדברים כך: וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים. כמובן שיש חשיבות עצומה למעמד הר סיני, ובהמשך נעמוד עליה, אולם חשוב לשים לב שאת עצם קבלת המחויבות לקיום עשרת הדברים הביעו ישראל כבר ‘ביום הזה’, ביום שבו באו למדבר סיני, שהוא, לפי חז”ל, ראש חודש סיון.

מהי משמעות קבלת הברית אם הם עדיין אינם יודעים את תוכנה? התשובה היא שבקבלת חוקי ה’ עליהם הם נעשים כפופים תחתיו ומסורים להנהגתו. בכך נשלמת הפיכת בני ישראל משבטים לעם; ממשפחה, מקבוצה אתנית המדברת שפה אחת – לעם בעל חוקה המונהג על ידי ה’.

הפיכה לעם אינה דבר של מה בכך. בפרשת נח מפורש שהאנושות יכולה להתקבץ באופנים שונים ועדיין לא להיהפך לעם: מֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ אִיֵּי הַגּוֹיִם (א) בְּאַרְצֹתָם (ב) אִישׁ לִלְשֹׁנוֹ (ג) לְמִשְׁפְּחֹתָם (ד) בְּגוֹיֵהֶם. המשמעות: בני אדם יכולים להתחבר יחד (א) במקום (ב) בשפה (ג) בקבוצות אתניות (ד) ואפילו כ’גוי’, כלומר בקיבוץ משותף של רבים יחד, ועם כל זאת הם לא יהפכו לאומה של ממש. לעם נעשים על ידי התאחדות תחת חוק אחד ותחת מושל ומנהיג הכופה את החוק. זוהי הגדרה של עם: קיבוץ אנשים (גוי) עם הנהגה וחוקה.

המשמעות של קבלת חוקה היא הכפיפות למי שכופה את החוק, ובענייננו מדובר על ה’. זהו העניין הגדול בקבלת הברית כי פירושו של דבר הוא לקבלת את הנהגת ה’ עליהם.

אם כן, עם ישראל אמנם נולד מתוך מצרים, גוי מקרב גוי, וביציאה זו הוא קנה קנייני נצח של אמונה, אבל הוא עדיין לא השלים את הפיכתו לעם ה’ ולא קיבל את הנהגת ה’ עליו, עד שקיבל על עצמו את חוקת ה’. וזאת, מבואר בפסוקים, נעשה ‘ביום הזה’ אשר בו הגיעו למדבר סיני. מכאן חשיבותו של יום זה.

המעמד של ו’ בסיוון מיועד לתכלית אחרת המפורשת בפסוקים. אחרי שמשה מביא את הסכמת העם לה’ הוא נענה: וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם. לאמור, מטרת האירוע של מתן תורה הוא כדי שיאמינו למשה. מטרה נוספת אמורה לאחר מתן תורה: לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹקִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ. בני ישראל אינם מביעים הסכמה לבוא בברית במהלך מתן תורה עצמו. את ההסכמה הם מביעים ‘ביום הזה’.

מעתה מובן מדוע אנו אומרים: ‘אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה’. ביום שבו ישראל התקרבו אל הר סיני הם קיבלו על עצמם חוקה והכפיפו את עצמם להנהגת ה’. לקבלה זו יש כמובן משמעות עצמית גם בנפרד ממתן תורה.

הפוסט ביום הזה באו מדבר סיני הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.