נתחיל במעגל הלמידה. רבים מאיתנו זוכרים את התחושה של “ללמוד לבחינה” – גישה שאינה מקדמת למידה משמעותית. במקום זאת, כדאי לפתח בבית אווירה של סקרנות ואהבת הלמידה.

כיצד? למשל, בשולחן השבת, במקום לשאול “מה למדת השבוע?”, נוכל לשאול “איזה חידוש מעניין גילית השבוע בלימוד?” או “מה הפתיע אותך?”. כשילד מספר על משהו שלמד, במקום להסתפק ב”יפה מאוד”, אפשר לפתח שיחה: “מה דעתך על כך?”, “מי מוצא קשר בין זה לבין מה שלמדנו בפרשת השבוע?”.

במעגל החינוך החברתי-ערכי, האתגר גדול במיוחד בדורנו. העולם משתנה כל העת, והטכנולוגיה מציבה אתגרים חדשים שגוזרים על הדור הצעיר שקיעה במדיה זולה וחרדת החמצה (FOMO). כאן, החינוך ההורי והדוגמה האישית הם המפתח. כשילד רואה את הוריו שמחים בקיום הערכים, מדברים בכבוד לזולת, מקדישים זמן לחסד, ובאופן כללי נחשבים בעיניו כמודל חיובי – הוא סופג ערכים אלו באופן טבעי.

חשוב גם לתת לילדים הזדמנויות ליישם ערכים אלו באמצעות יצירת חזון אישי, מטרות ויעדים. לחשוב יחד ״מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול״ ולחתור לשם דרך מטרות ישימות, לקחת אחריות בבית, להשתתף בפעילות חסד, לגבש חלומות אישיים ורצונות חיוביים, להבין מה מרגיע אותו, להיות עם אכפתיות פנימית של כושר ואכילה נכונה, או עם מודעות לאחר ועזרה לאחים הצעירים.

במעגל הרווחה הנפשית, עלינו לזכור את דברי הרמב”ם על חשיבות בריאות הנפש והגוף. ילד שמרגיש בטוח ואהוב בבית, יכול להתמודד טוב יותר עם אתגרי החיים. כיצד נבנה חוסן נפשי? ראשית, על ידי יצירת זמן איכות אישי עם כל ילד. שנית, על ידי מתן לגיטימציה לרגשות – גם לכעס, לעצב או לתסכול. כשילד יודע שמותר לו להרגיש ולבטא את רגשותיו בבית, הוא לומד להתמודד איתם בצורה בריאה. וכאשר צריך טיפול או סיוע מקצועי – לא לוותר ולבקש אותו (מאנשי טיפול מוסמכים כמובן).

חשוב להבין שהמעגלים הללו משולבים זה בזה. למשל, ילד שחווה היעדר משמעות בלימוד תורה (מעגל חברתי-ערכי) עלול להתקשות בריכוז בלימודים (מעגל הלמידה) ולפתח חרדה או ניתוק מהסביבה (מעגל הרווחה הנפשית). לכן, כשאנו מזהים קושי באחד התחומים, עלינו להסתכל על התמונה המלאה.

מה עושים כשמזהים קושי?

ראשית, חשוב ליצור קשר עם הצוות החינוכי. לעיתים, התנהגות שונה בבית ובמסגרת החינוכית יכולה לספק תובנות חשובות. שנית, אל תהססו להתייעץ עם אנשי מקצוע כשצריך – יועץ חינוכי, מטפל רגשי, או מאבחן דידקטי, לפי העניין.

לסיום, זכרו: אין הורה מושלם ואין ילד מושלם. המטרה שלנו היא לא להיות מושלמים, אלא להיות קשובים, מכווננים ומגיבים לצרכי ילדינו. תפקידנו כהורים הוא לא רק ללדת את הילדים, אלא להצמיח את ילדינו בכל המישורים וכשאנחנו פותחים פתח קטן – יש סייעתא דשמיא והנחת קרב ובא.

בהצלחה!

הפוסט מעגלי החינוך בפעולה: מבט מעשי להורים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הרמב”ם בהלכות דעות (פ”ב ה”ג) מביא: “אמרו חכמים הראשונים, כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים”. מפרשי הרמב”ם התקשו למצוא את מקור הדברים, אך בפירוש המשניות לאבות (פ”ב מ”י) הוא מבאר: “וכבר הפליגו לגנות הכעס והרגזנות, והחזק שבדבריהם אמרם ‘כל מי שכועס כאילו עובד עבודת כוכבים’, וסמכוהו לאמרו ‘לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר’, רוצה לומר, ששני הדברים אחד”.

כאשר אדם חי ברוגע ושלווה נפשית, הוא חי באמונה צלולה. לעומת זאת, כשאדם חי בכעס, מוחו מתערפל ומתכווץ, הוא מאבד את שלוות נפשו, וכתוצאה מכך – את האמונה הברורה בבורא. חשוב להבין: לא השאלות הן שמביאות לכעס, אלא הכעס הוא שמוביל לשאלות ולספקות.

דוגמה מאירת עיניים לכך נמצאת בפרשת וירא – בסיפור גירוש הגר. כאשר היא משולחת מבית אברהם, היא כועסת, ובאותו רגע, כפי שמציינים חז”ל, היא “חוזרת לגילולי בית אביה”. אך לא זה ההפסד היחיד – בשל כעסה, היא מאבדת את המים שברשותה, כמעט מאבדת את חיי בנה, ואף מאבדת את צלילות דעתה ומתבלבלת בדרכה.

רמ”ד וואלי, תלמיד הרמח”ל, מוסיף תובנה עמוקה: הגר לא ראתה את המעיין שהיה ממש מול עיניה, פשוט מפני שהייתה שרויה בכעס. רק כאשר הקב”ה שמע לקול תפילת הנער, והמלאך התגלה להגר, היא השתחררה מכעסה ומצוקתה. או אז, בשובה ליישוב הדעת, נפקחו עיניה וראתה את המעיין שהיה שם כל העת.

כשאדם מחפש אחר אבדתו, הדבר נובע מכך שלא זכר היכן הניחה, או שמלכתחילה לא הניחה במקום בטוח וראוי – סימן לחוסר יישוב הדעת. הסגולה לכך, ואולי אף תוכחת מוסר, טמונה בפסוק “ויפקח אלוקים את עיניה” – כאשר חיים במנוחת נפש, רוגע ואמונה, אין מאבדים דבר. הגר, בכעסה, כמעט איבדה את היקר מכל – חיי בנה.

לעומתה, אליעזר עבד אברהם עומד “משתאה”. משמעותי הדבר שהכתוב אינו מכנה אותו בשמו אלא “האיש” – להראות שהגיע למדרגה אחרת של אדם החי באמונה ורואה ניסים. אך כדי לראות ניסים, נדרש יישוב הדעת, ללא כעס או כל רגש סוער אחר המערפל את הנפש. לכן הוא משתהה, ומתוך כך זוכה לראות את ההשגחה האלוקית במלוא תפארתה.

לקח זה חיוני במיוחד בימינו, בעת ויכוחים על אמונות ודעות. אין תועלת בוויכוחים הנערכים מתוך כעס, שכן אז מאבדים את התבונה והמנוחה הנדרשות להבנה אמיתית. רק כאשר שיחה מתקיימת מתוך רוגע וכבוד הדדי, מנוחת הנפש מאפשרת שימוש ראוי בדעת ובדיבור, ומובילה לתוצאות מועילות.

הפוסט מנוחת הנפש גם בזמן ויכוח הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

נראה שיש כאן שני תיאורים ביחס לסיום האירוע. מבחינת העבד סיפור המעשה התחיל בשליחות שהטיל עליו אברהם, והוא מסתיים כעת כשהוא לוקח את רבקה והולך. מבחינתו אין לרבקה מקום בסיפור. הוא נשלח כדי למצוא אישה ממשפחת אברהם, והוא עושה את שליחותו בנאמנות כשהוא מוצא נערה טובת לב ומופלגת בגמילות חסדים.

אולם מצידה של רבקה זהו לא הסיפור. מבחינתה, השידוך ליצחק איננו משהו שנסגר בין אביה ואחיה לעבדו של אברהם. היא איננה פרט בשליחות של מישהו אחר. היא בוחרת בשידוך, רוצה בו והולכת אליו מיוזמתה. את המבט הזה מתאר הפסוק בתחילתו. היא קמה, היא רוכבת והיא הולכת.

העצמאות היא הקו שינחה את כל סיפורי רבקה בספר בראשית. בפרשה הבאה אנו עתידים לפגוש אותה כשהיא הולכת לדרוש את ה’ ולברר את סיבת התרוצצות הבנים בקרבה, בלי להמתין ליצחק. נראה גם כיצד היא מחליטה שיעקב זכאי לברכות, בניגוד לדעתו של יצחק. היא לא תסתפק במחשבה אלא תיזום מעשה ותפעל כדי לגנוב את דעתו של בעלה ולהביא את יעקב לקבל את הברכה. היא גם יוזמת את שליחת יעקב לחרן כדי להגן עליו מפני עשיו אחיו, כשהיא מסבבת את הדברים בתחבולה כך שגם יצחק ישלח אותו לחרן (מסיבה אחרת לגמרי, ‘כי רעות בנות כנען’).

בכך נבין את משמעות הפסוק שלפנינו.

התיאור הכללי של השידוך בין יצחק לרבקה הוא יוזמה שנסגרת בין אברהם לבתואל בתיווכו ובהשתדלותו של עבד אברהם. ואכן, יצחק אינו מחפש את זיווגו. אביו דואג לו ומביא אליו את האישה המיועדת עד לפתח ביתו. (בניגוד ליעקב שילך ויחפש בעצמו את בת זוגו).

אך האם התיאור הסביל נכון גם לגבי רבקה? הפסוק עונה על כך תשובה כפולה. מצד העבד, התשובה חיובית. הוא הולך, הוא מחפש, הוא מוצא והוא לוקח. תיאור זה יאה לעבד שמילא את שליחותו כראוי.

אולם הפסוק רוצה להדגיש שלמרות סבילותה של רבקה במעשה השידוך, ניצנים של עצמאות מבצבצים כבר בפרשה זו. האמת היא שאת עצמאותה אנו מוצאים כבר כאשר בתואל ולבן אומרים: נִקְרָא לַנַּעֲרָה וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ, והיא משיבה להפתעתם: אֵלֵךְ. אם כן, כהמשך לכך מתאר הפסוק את נסיעתה של רבקה כביכול הייתה זו החלטה שלה: היא קמה והולכת לפגוש את יצחק.

נשים לב שהפסוק מזכיר את נערותיה של רבקה ההולכות אחריה. מניין היה לה נערות? אם משפחת בתואל יכולה להרשות לעצמה להחזיק נערות עבור הבת הקטנה, מדוע לא יכלו לשלוח עבד לשאוב מים. אין זאת אלא שעבד אברהם הוא זה שהצמיד לה נערות שישרתוה. עובדה זו מדגישה ביתר שאת את עצמאותה. רק עכשיו היא הכירה את נערותיה וכבר היא מובילה אותן אחריה בדרך לשידוך המיועד לה.

לכאורה נראה שבשלב זה אין משמעות גדולה לביטוי הקטן של העצמאות. הלוא העבד בין כך לוקח אותה, ומה בכך שהיא קמה מיוזמתה לרכוב על הגמל? אולם התורה כן בוחרת להפנות זרקור על כך, כדי ללמדנו על תכונתה של רבקה אמנו, שמהרגע הראשון בוחרת לעצב את חייה בעצמאות ועם התכונה הזו היא נעשית שותפה פעילה בעיצוב דמותו של עם ישראל לדורי דורות.

הפוסט ותקם רבקה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

מחקרים רבים מצביעים על חיי קהילה ככלי חשוב בחיי האדם ובמיוחד ככלי לריפוי טראומות. קהילה מורכבת ממשפחות מגוונות. השוני והמגוון שבחברי הקהילה הוא היוצר את הייחודיות והניחוח של כל משפחה ותורם להרמוניה המושלמת.

על מנת לשמר את הרב־גוניות שבחיי קהילה טובים, חשוב לתת דגש לייחודיות הפרטנית של כל משפחה ומשפחה. לכל משפחה יש הרמוניה משלה, ניחוח משלה, מסורת פרטית לצד מנהגים מיוחדים שנשמרו דור אחר דור שעליהם נאמר: ‘ואל תיטוש תורת אמך’. הניחוח הייחודי הזה, המורכב מקיבוץ גלויות ומזגי אוויר שונים, הוא זה שבסוף יוצר את הקהילה הגדולה והמיוחדת.

אך אליה וקוץ בה. המוקש במציאות נפלאה זו יכול לבוא דווקא מתוכה, כשהמשפחה המתגוררת ממול או אלו שיושבים לצידנו בבית כנסת, דומים לנו מאוד בהכל. הדמיון המחבר, יכול להפוך למוקש וסכנה קיומית לניחוח המשפחתי החשוב.

בגלויות, גדלו ישראל בין האומות והגויים. שם הם ידעו היטב את ההבדל לשכניהם הגויים. ככל שהיו להם יחסי שכנות טובים, ההבדל היה ברור. אך כשאנו חיים בין אחינו היהודים ולא קיימים הבדלים מהותיים, נוצר הצורך בשמירת הייחודית של כל משפחה, כי ההרמוניה היהודית נבנית דווקא על ידי משפחות שונות עם הווי פנימי שונה, שיחד כולם כפופים לחיי תורה, אך כל אחת בדרכה.

על אחת כמה וכמה שבעולם החינוך הכל־כך אינדיבידואלי, הייחודי לכל נער על פי דרכו ולכל משפחה בפני עצמה, שם יש צורך בחינוך ביתי ללא השפעת גורמים זרים, ידידותיים ככל שיהיו. החינוך המשפחתי המצליח נבנה על ידי הורים אוהבים, שמכירים את צרכי ילדיהם ובונים שפה חינוכית משלהם לביתם, עם קודים משלהם, ומנגינה כזו המנגנת את האקלים המשפחתי בדרכם שלהם. רק שפה חינוכית כזו בכוחה לבנות חוסן פנימי לכל מצבי החיים.

ככל שהשכנים דומים לנו, ואנחנו מחפשים להעתיק נורמות שלעיתים פוגמות ולו במקצת במנגינת החינוך התוך משפחתי, דווקא אז נדרשת זהירות יתר. מצד אחד לתמוך ולחיות בחיי קהילה ובשכנות מועילה, מאידך לשמר את מבצר המשפחה הפרטי, עם דלת שעומדת בפני רוח מצויה ושאינה מצויה.

הרש”ר הירש בפרשת חיי שרה (פרק כה פסוק ה’) עוסק בסוגיית החינוך של האבות, בכך שרק על ידי דוגמה אישית הם יכלו להשפיע על חינוך ילדיהם, היות והשכנים היו זרים להשקפתם, אך בדורנו הדבר שונה.

וכך הוא כותב: “מחוץ לאהלם של אברהם ויצחק לא היה מדרך כף רגל לרוח ברית אברהם ולמוסרה; בכוח חינוכם היה עליהם להכריע את כובד משקלה של דוגמה, שניתנה מידי כל אנשי הדור! מה קשה תפקידו של אב יהודי היום, לחנך את כל בניו לרוחו – קשה לאין ערוך מאשר לפני מאה שנה; והן גם מחוץ לסף בית אביהם נפגשים בנינו בבתים הקרובים לרוחם!”.

הפוסט מתורתו של הרש”ר הירש הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

כדאי לשים לב כי לשונה של המשנה מורה כי העיסוק בדיני ממונות ‘מחכים’, יש להם פוטנציאל להביא ‘להתפתחות השכל ולהחכימו’ (לשון החפץ חיים בהקדמה לחיבורו ‘תורה אור’), זאת בשונה מסדר קדשים שנקרא בגמרא (שבת לא.) “חכמה זה סדר קדשים”. כלומר, סדר קדשים קרוי חכמה, אך הדרך להתחכם היא לימוד סדר נזיקין.

ניתן להמשיל זאת ללימוד מקצועות שונים, לימוד רפואה הוא חכמה, שכן לעמוד בלימודי רפואה בהצלחה יש צורך בכישורים גבוהים. לעומת זאת, לימודים של מקצועות אחרים (מתמטיקה, פסיכולוגיה, וכדומה) הם לימודים שמחכימים את האדם.

רמז לדברי רבי ישמעאל על הקשר בין עיסוק בדיני ממונות לבין חכמה, ניתן למצוא בבקשתו המפורסמת של שלמה מאת הקב”ה (מלכים א, פרק ג). אנו זוכרים כי שלמה ביקש ‘חכמה’, אך למעשה שלמה ביקש “לב שומע לשפוט את עמך, להבין בין טוב לרע, כי מי יכול לשפוט את עמך הכבד הזה”. התשובה של הקב”ה לבקשתו של שלמה היא “ונתתי לך לב חכם ונבון”. שכן היכולת לחרוץ משפט בויכוחים שבין אדם לרעהו דורשת חכמה ייחודית.

הייחודיות של מקצוע דיני הממונות נובעת מכך שעל אף פרשיות התורה של דיני נזיקין, נותר מקום רב לשכל האנושי ולסברה האנושית. התפארת ישראל (ב”ב פרק י) מנסח זאת בחריפות “שאין לך שום דבר מדיני התורה מאיסור והיתר, שנתנה בו תורה רשות לשכל האנושי לעוף כפי כחו לחתור ולחקור ולהחליט כפי הנראה בעיניו, כמו בדיני הממונות, שפתחה לו התורה בהם לאדם נחלה בלי מצרים, לשקול ולשפוט ולדקדק כפי שכלו, עד שרוב דיני טוען ונטען שנדברו בהם דברים הרבה כעגלה המלאה לה עמיר, כולם כללה התורה בדברים מועטים בפסוק אחד, באמרה: בצדק תשפט עמיתך”. התפארת ישראל בהמשך דברים מדגיש שמצב זה נכון גם כעת – אחרי הסוגיות המפורטות במשנה ובגמרא.

סוגיית הפתיחה של בבא קמא שלמדנו השבוע הדגימה לנו זאת היטב. על אף שהתורה כתבה פרשיות קצרות העוסקות במקרים קונקרטיים של נזק, התנאים והאמוראים פיתחו מתוך הפסוקים הללו תיאוריה רחבה של כל דיני הנזיקין.

יתרה מכך, למדנו כי יש להעמיק מעבר לרובד הגלוי של הנזק. את הנזקים יש לסווג לפי תכונות עומק (יש הנאה להיזקה, כוונתו להזיק, וכדומה) ולא להתמקד ברובד החיצוני של הנזק, האם הנזק נעשה בשן או בקרן. יהי רצון שנזכה ללמוד את סדר נזיקין כולו מתוך יישוב הדעת ורוגע.

הפוסט גמרא שעושה שכל הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

וכך אומרת התורה: “וישקול אברהם לעפרון את הכסף אשר דיבר באוזני בני חת ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר”.

אברהם אבינו מסרב לקבל מתנות שהרי “שונא מתנות יחיה” ומתעקש לשלם תשלום מלא וגבוה בעבור חלקת הקבורה של שרה אמנו ע”ה.

מדוע היה חשוב לשלם כל כך הרבה כסף, ומהו המסר שאפשר ללמוד מזה?

רבי נתן מברסלב זצ”ל בליקוטי הלכות (חושן משפט הלכות מתנה הלכה ד’ אות י”א) כותב: “ועל כן לא רצה אברהם אבינו ליקח המערת המכפלה במתנה מעפרון כמו שנאמר בכסף מלא יתננה לי. כי לגודל עוצם הקדושה שהייתה שם, וכשהייתה תחת יד עפרון היו הקליפות מסבבין אותה מאוד, ועל כן אצל עפרון הייתה חושך אפילה כמובא. על כן לא היה באפשר להוציאה מעפרון במתנה בחינם, כי אם בכסף מלא”.

מבואר בדבריו הקדושים שהישג רוחני באמת יש לו מחיר ואי אפשר לעולם להשיגו בחינם, הן הישג ברכישה או כיבוש חלק מארץ ישראל וגאולתו מטומאת העכו”ם לקדושת ישראל והן הישג רוחני בעבודה האישית של איש ישראלי בעבודתו ומסעו הרוחני.

וכך ממשיך וכותב שם רבי נתן זצ”ל: “וזהו ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. היינו כשאיש הישראלי יוצא מדרגא לדרגא אז משתטחים כנגדו הקליפות שהם הדמיונות… שהם בחינת חרון אף… שמוכרח לילך דרך החרון אף שהם הקליפות שמהם כל הדמיונות והתאוות והבלבולים שמתפשטים נגדו בכל פעם… אבל מחמת שאיש הישראלי חזק בדעתו ואינו מניח את מקומו ואינו נופל בדעתו מחמת זה, רק מתחזק בכל מה דאפשר לעמוד על עמדו עי”ז ויפגע במקום. עי”ז זכה להבין האמת שמה שמתפשטים כנגדו… אין זה נפילה ח”ו רק שהוא מחמת שצריך לבוא למדריגה גבוה יותר ולהתקרב להשי”ת בהתקרבות יתר מחמת זה מתפשטים כנגדו”.

יש חיזוק נפלא לתקופה שלנו מדברי קודש אלו. אנו נמצאים במסע, וכמו סולם יעקב יש במסע הזה המון שלבים ולעתים נדמה לנו שחבל שבכלל השקענו בלצאת מאזור הנוחות ולהתקדם הלאה למטרות ויעדים חדשים, כי אנו חווים משברים, דמיונות, בלבולים, סטרס, כאב, פאניקה וכל זה יכול לתת לנו את התחושה שהמסע שלנו ומה שבנינו והשקענו עד עכשיו היה לחינם.

כאן באים הצדיקים ודולים לנו ממעייני הישועה תקוות נצח ומלמדים אותנו את סודו של המסע. “דעו לכם בני ישראל יקרים, האתגרים והחושך שאתם חווים נובעים מהעובדה שאתם בחרתם במסע משלב לשלב בסולמו של יעקב לעבר האינסוף ולכן אל תיבהלו אל תערצו ואל תיכנסו לפאניקה. תמשיכו לעלות בסולם תוך כדי אחיזה איתנה בשליבה עליה אתם עומדים כעת”.

זו מיומנות הוליסטית נרכשת שטומנת בחובה יכולת נשיאת תקווה, ראיית אופק, יכולת החזקה יציבה בהווה תוך כדי השקעה בתנועה קדימה.

יאללה, יצאנו לדרך.

הפוסט נקנית בייסורין הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

כמה שאלות:

מדוע יצחק, שכבר מלאו לו ארבעים שנה, אינו נשלח לחפש את זיווגו בעצמו?

מדוע אליעזר אינו שואל האם במקרה שהוא לא יצליח להביא אישה מארם נהרים יינתן לו למצוא אישה מקומית בכנען?

מה מעלה מוצא אברהם בלקיחת אישה ממשפחתו, והלא ‘מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו’, ואף במידות טובות לא הצטיינו כלום, כמו שמוכיחים מעשי לבן ובתואל.

בפרשתנו אברהם מוציא אל הפועל את שתי ההבטחות שקיבל מה’: ארץ וזרע. ראשית הוא קונה אחוזת קבר משפחתית נגד רצונם של יושבי הארץ, ובכך הוא הופך מגר תושב (בעיני בני חת) לבעל נחלה. לאחר מכן הוא פונה לדאוג להמשכיות הזרע על ידי מציאת זיווג ליצחק.

אברהם מעוניין שזרעו יירש את הארץ ויתנחל בה, וכנגד זה ניצבים שני חששות. הראשון, שמא יצחק יֵצא לחוצה לארץ וישתקע שם. הבטחת הזרע תתממש אך לא כן הבטחת הארץ. החשש השני, שמא יצחק יתבולל בקרב הכנענים המקומיים, כך שהוא ינחל את הארץ אך שֵׁם אברהם לא ייקרא על זרעו.

כנגד שתי סכנות אלו מגדיר אברהם את האופן שבו יצחק ימצא את זיווגו. יצחק לא ישא כנענית, כדי שלא יתבולל בעמים המקומיים. על מנת שיישאר נטע זר בארצו, עליו להינשא לאישה זרה שתהא גרה ותושבת. אולם על אישה זו לבוא לארץ ישראל, אחרת עלול יצחק להיגרר אחריה ולהשתקע בחוצה לארץ.

נמצאו שתי בקשותיו של אברהם – לקחת אישה מארצו וממולדתו ולא להוציא את יצחק – קשורות זו בזו. מטרת שתיהן לממש את הבטחת הזרע והארץ באופן שלם. משום כך יצחק לא נשלח בעצמו לחוצה לארץ, פן ישתקע שם בעקבות האישה. הישארות בחוצה לארץ היא אסון. ‘לבן ביקש לעקור את הכל’ – ביקש להשאיר את יעקב בחוצה לארץ וזו עקירת הברית על הארץ. תחת זאת המשימה מוטלת על עבד אברהם.

שאלתו של אליעזר – אוּלַי לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת בִּנְךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָצָאתָ מִשָּׁם – עמוקה מאד. האם הבטחת הזרע חשובה יותר או הבטחת הארץ. כלומר, במקרה שהתוכנית נכשלת ולא מצליחים להביא אישה זרה לארץ – מה שמעלה את הסיכון שמא יצחק ימצא אישה מקומית ויתבולל עמה – האם לא עדיף להוציא את יצחק לחוצה לארץ כדי להבטיח את המשכיות הזרע, מתוך תקווה שביום מן הימים יצחק או זרעו ישובו ארצה ויבנו בה את ביתם? אליעזר מניח שעיקר ההבטחה היא בזרע, ולכן מניח שעדיף לקחת את יצחק לשם מאשר להסתכן בנישואיו כאן לכנענית.

אברהם מכריע: הגירה לחוצה לארץ מסוכנת יותר מנישואים עם בת הארץ. הטוב ביותר הוא להביא לכאן אישה מארם נהריים, אך בהיעדר אפשרות כזו, בשום אופן אין לעזוב את הארץ. אפשר להינשא לבת הארץ (אולי לאחת מבנות בעלי ברית אברהם: ענר, אשכול וממרא) ולגבור על סכנת ההתבוללות, אך הסיכון ביציאה לגלות והשתקעות שם גדול יותר (אצל יעקב שנשלח לחרן המצב שונה מכמה פנים ואכמ”ל).

את השיקולים שציינו לתוכניתו של אברהם למדנו ממילותיו שלו: ה’ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם. כלומר, ה’ נשבע לי שייתן את הארץ לזרעי, ועל כן מוכרח להיות שהמשכיות הזרע על ידי יצחק תושג באופן שהוא ינחל את הארץ, בלי ניתוק בין ההבטחות. לא יהיה מצב שבו יצחק יזכה לנחלת הארץ בלי ששם אברהם נקרא עליו, ולא יהיה מצב שבו שם אברהם ייקרא עליו מבלי שהוא נוחל את הארץ.

הפוסט השתקעות בחו”ל חמורה מסכנת בנות כנען הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.