>>>אף אחד לא משמיע מילים גסות בנוכחותי. כולם יודעים שכשמדברים איתי לא משתמשים בביטויים כאלה. אני חושב שזה ברור ומובן מאליו שלא משתמשים בשפה וולגרית בנוכחות אדם דתי. כאשר אתה עומד מול מישהו שיש לו סטנדרטים גבוהים יותר, אתה לא נוטה להפגין את הסטנדרטים הנמוכים שלך.

***
>>>יום אחד ישבתי במשרד עם עמיתה שלי, שהתחילה פתאום לצחוק בעודה קוראת מייל במחשב. “מה כל כך מצחיק?”, התעניינתי. “אה, זה מייל קבוצתי ששלח ארז”, השיבה. “באמת?”, הופתעתי, “אני לא קיבלתי אותו!” הקולגה חייכה והסבירה: “זה מייל שובב, וארז בחר שלא לכלול אותך בין הנמענים. הוא יודע שלא היית רוצה לקרוא דברים כאלה”.

>>>התקרית הזו נגעה ללבי, משום שמעולם לא דיברתי על כך במפורש עם אותו ארז. פשוט לא השתתפתי בשיחות מסוג זה באופן כללי, והוא הבחין בכך. המסקנה שלי הייתה שאם את נאמנה לעצמך, אנשים קולטים את זה, לפחות רוב הזמן. כשהם לא – צריך להגיד להם את זה במפורש. אבל בדרך כלל הם מבינים לבד.

***
>>>בעיר שבה אני עובד מתגוררים מעט מאוד יהודים דתיים. לכן, המפגש הראשון ולעיתים היחיד של רבים מעמיתיי עם נציג של היהדות החרדית הוא איתי. סגנון הדיבור שלי הוא עדין ותרבותי, באופן שלדעתי עשוי להותיר רושם חיובי על היהדות החרדית כולה. כתוצאה מכך, אנשים גם משנים את התנהגותם בנוכחותי. גם אם בדרך כלל הם מדברים באופן מתירני וגס, כשאני בסביבה הם משתדלים להימנע מכך, וכשזה בכל זאת קורה – הם מתנצלים.

ובכל זאת, סביר להניח שתמיד ייווצרו מצבים שבהם עמיתים לעבודה ישתמשו בשפה גסה בנוכחותך. כיצד נתמודד בצורה הטובה ביותר עם סיטואציות כאלה?

אף שלא תמיד נעים להתייצב בתקיפות נגד ניבול פה, האפשרות הראשונה שעולה על הדעת היא פשוט לבקש מעמיתינו לעבודה להימנע משימוש בשפה גסה. ואולם, לא תמיד אפשר להתמודד עם הבעיה באופן ישיר ולתבוע מהזולת להקפיד על שפה נקייה. לפעמים זה כמו לדבר אל הקיר, ועדיף להימנע מהעלאת הנושא. ייתכן שמספר האנשים המנבלים את פיהם במקום העבודה שלך יהיה גדול מכדי שתוכל להתמודד עם הבעיה ביעילות. ייתכן גם שאינך מצוי בעמדה המאפשרת לך לומר משהו בעניין – למשל, אם אתה עובד זוטר או חדש.

ובכל זאת, הנה כמה דרכים מעשיות להתמודדות עם התופעה:

לבקש מעמיתים לעבודה להימנע מדיבורים גסים

להימנע משיחה עם אנשים הנוהגים לדבר בגסות

לצאת החוצה

להעמיד פנים שאין לך מושג על מה מדובר

בעזרת ה’, נרחיב בשבוע הבא על הדרכים המעשיות הללו באמצעות דוגמאות שיקלו על כל אחד לקחת את הרעיון וליישם אותו בסביבת העבודה שלו, אם איתרע מזלו והוא נאלץ להתמודד במציאות קשה מעין זו.

הפוסט להעביר את המסר הנכון הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

תפקידו של היועץ החינוכי מורכב ורב-ממדי:

תמיכה רגשית: מספק אוזן קשבת ותמיכה ראשונית לתלמידים המתמודדים עם קשיים רגשיים, חברתיים או לימודיים.

גישור והכוונה: משמש כמתווך בין התלמידים, המורים וההורים, ועוזר בפתרון קונפליקטים ובשיפור התקשורת.

אבחון והפניה: מזהה תלמידים הזקוקים לעזרה מקצועית נוספת ומפנה אותם לגורמים המתאימים, כמו פסיכולוגים או מטפלים מקצועיים אחרים.

פיתוח תוכניות מניעה: מפתח ומיישם תוכניות לקידום רווחה נפשית, מניעת אלימות, והתמודדות עם לחץ וחרדה.

ייעוץ למורים ולהנהלה: מספק תמיכה וייעוץ לצוות החינוכי בנושאים הקשורים לרווחת התלמידים ולאקלים הבית ספרי.

בדומה למטפל, אחד האתגרים המרכזיים בעבודת היועץ החינוכי הוא התמודדות עם סטיגמות. רבים עדיין רואים בפנייה ליועץ סימן לחולשה או לבעיה. כדי להתמודד עם זה, חשוב שהיועץ יפעל לבניית אמון עם התלמידים וההורים, ויסביר את תפקידו כמשאב תומך ולא כ”פתרון לבעיות” בלבד.

ביניים: כיצד אמורה להיראות עבודת הייעוץ החינוכי?

1. פגישות אישיות: מקיים פגישות קבועות עם תלמידים הזקוקים לתמיכה מתמשכת.

2. סדנאות כיתתיות: מעביר יחד עם המחנך סדנאות מניעה בנושאים מורכבים כמו התמודדות עם לחץ או מניעת בריונות וכדומה.

3. ישיבות צוות: משתתף בישיבות צוות ומספק תובנות לגבי צרכי התלמידים.

4. קשר עם ההורים: מקיים שיחות עם הורים כדי לתאם את הטיפול בילדיהם ולספק הדרכה הורית.

5. פיתוח תוכניות: מפתח ומיישם תוכניות בית ספריות לקידום רווחה נפשית וחברתית.

במסגרת החינוך החרדי, היועץ יכול להיות רגיש לאלמנטים מיוחדים בעבודתו, למשל:

1. להיות פתוח לשימוש בסיפורי חז”ל ופרשת השבוע כמקור להשראה ודיון, אם הדבר רלוונטי לתלמיד.

2. להכיר בחשיבות של פרקטיקות דתיות כגון תפילה עבור תלמידים מסוימים בהתמודדות עם לחץ וחרדה ומצד שני לזהות אם יש פרקטיקות דומות שיוצרות חרדה ואובססיות.

3. לחבר ערכים יהודיים כגון השתתפות במעשי חסד ובפעילויות קהילתיות, עם הפרקטיקות לחיזוק הביטחון העצמי והתחושה של משמעות אצל התלמידים.

חשוב לזכור שהיועץ החינוכי אינו מחליף את המטפל הנפשי. במקרים של קשיים רגשיים מורכבים, על היועץ להפנות את התלמיד לטיפול מקצועי. עם זאת, היועץ ממלא תפקיד קריטי במערכת החינוך, בזיהוי מוקדם של קשיים ובמתן תמיכה ראשונית.

בנוסף, כדאי לשים לב שבלא מעט מוסדות חינוך פונקציה זו חסרה, במיוחד במוסדות לבנים. הורים יכולים לשאול ולברר האם קיים יועץ חינוכי במוסד ולבחור את מוסד החינוך בהתאם למקצועיותם ועיסוקם ברווחת התלמיד.

בטור הבא נעסוק במקצוע ההוראה ונראה כיצד המורה בתפקידו כמלמד תכנים, משתלב במערך הצמיחה הכולל של התלמידים.

בהצלחה!

הפוסט הכרת אנשי המקצוע – חלק ב’: הייעוץ החינוכי הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

מאז שימש רבי ברוך אלבאליה את הרי”ף בישיבתו בלוסנה (Lucena), יחד עם חברו ובן גילו רבי יוסף הלוי אבן מיגאש. אחרי פטירת רבם בשנת ד’תתס”ג (1103) עלו שני תלמידיו אלה לרבנות, כשהם רק בני עשרים ושש.

רבי ברוך הרביץ תורה בישיבה בקורדובה והעמיד תלמידים הרבה. הצעיר שבתלמידיו היה בן אחותו רבי אברהם אבן דאוד (הראב”ד הראשון), שהעלה פרטים לתולדותיו בספרו ההיסטוריוגרפי ‘ספר הקבלה’. לדבריו “היה רב ברוך זה יודע חכמה יוונית, מוסף על תורתו וחכמתו” (ספר הקבלה, אמסטרדם, שנת 1711, דף מו ע”א), כשכוונתו לחכמת הפילוסופיה.

שניים מגדולי המשוררים של אותו הדור – רבי משה בן עזרא ורבי יהודה הלוי היו ידידיו. רבי יהודה הלוי חיבר שיר לכבודו כשנולד לו בנו יצחק, כשיש אומרים שהיה זה שירו הראשון של ריה”ל והוא בן 13 בלבד (ראו ספר ליקוטי שירי ריה”ל, ‘בתולת בת יהודה’, פראג, שנת ת”ר, עמ’ 25). בשיר הוא מהלל את אביו – הסבא רבי יצחק, ואף על רבי ברוך ידידו הוא לא פוסח: “מקור חיים לכל נפש עיפה, ונגה לאשר הולך חשכים. שמו ברוך והוא כשמו מבורך, והמתברכים בשמו ברוכים” (דיוואן, הוצאת ברודי, עמ’ 120). גם בשיר אחר (שם, עמ’ 4) מפליג ריה”ל בשבחו וקורא לו: “בית קודש אשר חכמה מלואו”.

לצערנו לא נשתמרו כתבים מתורתו, ואף שמועות מפיו לא נרשמו כמעט על ידי תלמידיו. הידיעות עליו הן בעיקר מתלמידו ובן אחותו הראב”ד ב’ספר הקבלה’. עם זאת, נמצא פסק הלכה בודד בשמו, בו הוא מובא על ידי הרמב”ם יחד עם שאר גאוני דורו, והוא מובא בהוספות פרופ’ שרגא אברמסון לתשובות הרמב”ם, מהדורת בלאו 1989, חלק ג’, עמ’ 176. כמו כן שמועה נוספת נמצאה בגניזה הקהירית, בפירוש ערבי-עברי למסכת בבא מציעא (ראו בספר גנזי שכטר, חלק ב’, עמ’ 383).

רבי ברוך נפטר בחודש אלול שנת ד’תתפ”ו (1076) והוא כבן חמישים. חבריו המשוררים ביכו את הסתלקותו בשירה; רבי משה אבן עזרא כתב עליו קינה ארוכה בת ששים ותשעה בתים המתחילה “עינות תהום המה ולא עינים” (לקט שושנים, גרץ, עמ’ 64-69). ריה”ל כתב עליו ארבע קינות: “מה לעם יקראהו עצרה” (ברודי, דיוואן 80); “קול הקריה הומה” (שם עמ’ 107); “נאסף אביר הרועים” (שם עמ’ 116); “אוי לצעירי הצאן” (שם עמ’ 127). קינה נוספת המתחילה “מדי שבת”, נדפסה על ידי החוקר יהודה רצהבי בכתב העת סיני (פ”ה, עמ’ קלח), ובקינה זו נזכרים בניו. הצעיר שבהם נקרא יצחק על שם אביו; ובני אחותו “אשר גדלו בין זרועיו”, שביניהם נמנה ככל הנראה הראב”ד, אודותיו נרחיב בשבוע הבא.

הפוסט אביר הרועים: רַבִּי בָּרוּךְ (ב”ר יצחק) אִבְּן אַלְבָּאלִיָּה (1076–1127) הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

ואז היא חשפה אותי אל עולם חדש ששינה לי את החיים – חומש עם ביאור הרש”ר הירש. החומש היה מיושן וקרוע מרוב שימוש. היא הסבירה לי שהיא משתדלת כל שבוע ללמוד את הפרשה דווקא עם הביאור שלו. מאז, גם אני זוכה ללמוד מתורתו.

לכל אדם גדול יש סיפורי אמונה וגבורה ששמע מסבתא שלו על מסירות נפש ועל התמודדויות, מי באש ומי במים, מי בארץ ומי בחו”ל. סיפורים שבונים את התמימות היהודית הבסיסית, לה אנו כה זקוקים בהמשך החיים. לכל אחד מאיתנו צרובים בזיכרונו רגעי שיא שכאלו, ומי שלא זכה עם הסבתא, זכה עם הדודים או השכנים. אבל המסר של הסיפורים זהה – גבורה יהודית.

כוחם של אותם סיפורים חזק לאין ערוך מדברי חיזוק רבים ואחרים שנחשפים אליהם בהמשך החיים. להכיר את הקושי ואת ההתמודדות ומנת חלקם של אבותינו בגולה בדורות הקודמים, ולהבין את השתוקקותם לעלות לארץ הקודש תוך הקפדה על כל סעיף קטן שבשולחן־ערוך – זהו ספר מוסר חי.

אותה סבתא שחשפה אותי לרש”ר הירש עברה חיים לא קלים: יתמות מאבא בגיל צעיר שנרצח מול עיניה בליל הסדר, בפוגרום סתמי של חיות בדמות חיילים פולנים, עניות וקושי קיומי. אך לצד זה, בלא בית יעקב ובלא מסגרת חינוכית, היא בנתה לעצמה כללי חיים שמהם קמה אלומתה וגם ניצבה בכרם בית ישראל.

פעמים רבות אנו יושבים בניחומי אבלים ושומעים סיפורי חיים “פשוטים”, אבל כאלו ששזורים בהם כוחות נפש עצומים. סיפורים שעצם שמיעתם יוצקת לתוכנו כוח עתיק של מסירות נפש ללא תנאים. סיפורים שלאלו שחוו אותם זה היה טריוויאלי, אך לנו הם אבן דרך לחיים והמשך המסורת.

הרש”ר הירש בפרשתנו, בהערת אגב, פותח צוהר לחשיבות המיוחדת של “זקניך ויאמרו לך” – להקשיב לסיפורי הדורות הקודמים ולהקפיד להשמיע אותם לדורות הצעירים:

פרשת חקת, כ’ א’: “ועתה אימהות וסבתות עמדו לעלות עם הדור החדש אל הארץ המובטחת, והן שמרו בליבן את הזיכרון החי של העבר במצרים ושל המסע במדבר על פי ה’, והן יכלו לרוות את נפש הנכדים והנינים מן המעיין הרוחני של חוויותיהן עם ה’. אכן נשי ישראל הקדימו להצטייד ברוח ישראל והיו חדורות בה עד לעומק נפשן, ועובדה זו ראויה להיות נזקפת לזכותה של מרים שהאירה לפניהן כנביאה”, עכ”ל.

יש סבתות שסיפורי המסורת שלהן הם על שלגיה והגמדים או זהבה והדובים, ויש סבתות שסיפורי המסורת שלהן הם על מסירות נפש יהודית להמשיך את שושלות היוחסין ממרים הנביאה וכל הצדיקות לאורך הדורות עד ימינו אנו.

הפוסט סיפורי סבתא הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

כל מי שלמד את הדף היומי השבוע, או שלמד פרק השותפין בהזדמנות אחרת בחייו, יודע שהתיאור של הצ’אט שגוי. יש סוגיה ארוכה ומפורטת בדף יג. שעוסקת בשאלה האם יש “דינא דגוד או איגוד”, כלומר, האם שותף יכול להציב בפני חברו את האופציה הבאה, או שאתה תקנה או שאני אקנה (הרמב”ם והערוך פירשו את המילה ‘גוד’ מלשון ‘למשוך’, ש”ט).

במסגרת זו לא נצליח לצלול לעומק הסוגיה. נסתפק רק בשרטוט הקווים הכלליים בסוגיה ובראשונים. רב יהודה סובר שיש ‘דין גוד או איגוד’, כלומר, בתנאים מסוימים יכול שותף אחד לכוף את חברו לחלוק גם נכסים שאין בהם כדי חלוקה. ורב נחמן סבור שאין דין ‘גוד או איגוד’, כלומר, אם התגלגלו הנסיבות כך שיש שני שותפין שמחזיקים יחד ברכוש שאין בו כדי חלוקה, הרי שאין האחד יכול לכוף את השני לבצע חלוקה, גם אם הוא מציע לו הצעה כלכלית הוגנת.

יש בין הראשונים התלבטות לגבי השאלה מהו המחיר שצריך להציע מי שתובע את החלוקה, ויש דרכים שונות בהבנת שיטת רבי יהודה הסבורה כי שותף אחד יכול לכוף את חברו לבצע חלוקה ממין זה.

השאלה הזו נוגעת בעצם לשאלות יסודיות יותר בשותפות. למה בכלל קבעה המשנה (בבא בתרא יא.) כי יש יכולת עקרונית של שותף לכוף את חברו לחלוק במקרה שמדובר בנכס שיש בו כדי חלוקה? יש הסבורים (ראו שו”ת רשב”א א תתקנו) שזו הזכות הבסיסית של כל אדם להשתמש ברכושו כרצונו ולכן הוא יכול לתבוע חלוקה, רק במקרה שאין כדי חלוקה איננו מאפשרים חלוקה כדי לא לפגוע בשותף השני (ועשית הישר והטוב), אך במקרה שהוא מציע לו הצעה הוגנת (גוד או איגוד) תיקנו חכמים שאנו חוזרים לדין העקרוני בו אדם יכול לתבוע לממש את בעלותו בממון ללא שותף [לעומת זאת, יש שניסחו זאת כדין תורה (קרית ספר), ויש שניסחו זאת כדין נפרד מדיני חלוקה (חזון איש בבא בתרא ח.) אלא תקנת חכמים כללית שלא ייתכן שאדם יהיה מחויב להיות בשותפות כשהוא לא מעוניין בה].

מכל מקום, נחזור לפתיחת הדברים, במנגנון BMBY העסקי נתקלתי לראשונה לפני כעשור כשזה עלה לחדשות הכלכליות בישראל. אני זוכר את הפתעתם של כלכלנים ואנשי מימון שניסו להסביר את פרטי המנגנון, לשמוע שזה מנגנון מוכר וידוע לכל בחור ישיבה. גם אני הופתעתי מהמחשבה של אנשי עסקים כי רעיון טריוויאלי כזה הוא המצאה של העשורים האחרונים, ואכן, מנגנון החלוקה הזה, ודיונים מורכבים עליו, מתועדים גם מחוץ לעולם ההלכה היהודי.

למה אני מדגיש ומספר את זה? לפעמים אנו עשויים לחשוב שהידע שאנו לומדים בגמרא, הוא אמנם חשוב, מרומם, ומציל מן העבירות, אך לא רלוונטי לעולם של היום, וגם אם הוא רלוונטי, מדובר בהשקה מקרית.

סיפור זה מדגים כי לימוד הגמרא והתורה מוסיף עומק לחיי האדם באשר הם, לא משנה במה יבחר. כשהוא יגיע לאוניברסיטה וילמד כלכלה, הוא יגיע עם רקע רחב בהרבה בסוגי עסקאות, בהיסטוריה כלכלית ותרבותית. התורה הופכת את האדם לאדם עמוק ורחב אופקים, גם כפשוטו ממש, וגם בעולם שמחוץ לבית מדרש.

הפוסט כשהגמרא פוגשת את עולם העסקים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

מבאר השפת אמת זצ”ל שיש הבדל בין גוף התורה עצמה, שהיא למעלה מהשגת אנוש, לבין תורה שבעל פה שעליה נאמר “אשר שם לפני בני ישראל” – דהיינו שיש לנו אחיזה, תפיסה והשגה בחלק זה שבתורה.

וכיצד אנו זוכים לאחוז בתורה הקדושה? כיצד מתקיימת מציאות “אשר שם לפני בני ישראל”? לדברי השפת אמת זצ”ל, על ידי שהאדם ממשיך הארת התורה לכל מעשה גשמי שהוא מבצע, ופוקח את עיניו לגלות את אורה של התורה הגנוז בכל פרט במציאות הגשמית – שהרי אסתכל באורייתא וברא עלמא – על ידי זה מתרחש הליך חקיקה של התורה הקדושה בלב האדם ובמעשיו. ועל זה נאמר “זאת חוקת התורה”.

וזה כמו שאמרו חז”ל “עשה תורתך קבע”, שפירושו שתיקבע ידיעת התורה בגוף האדם כיתד שלא תמוט. רעיון זה מתקשר ישירות לענייננו – הפיכת כל מעשה גשמי לחלק מעבודת ה’.

ולכן אמרו חז”ל: “חסידים הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי, וזה וזה נתקיימו בידן”. שגם בכל מלאכה שעשו היה העיקר הלימוד, שמכל דבר יש לאדם ללמוד רצון ה’ יתברך. ומי שעושה הכל לשם שמים בדבקות, יוכל למצוא הארת התורה בכל מעשה גשמי. לדוגמה, אדם העוסק במסחר יכול לראות בכל משא ומתן הזדמנות לקדש שם שמים באמינות ויושר.

ועל זה אמרו הנביאים: “שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה”. דהיינו שבכל דבר, אף שנראה מרוחק ומנוגד לקדושה, באמת כוח וחיות של כל דבר הוא מהשם יתברך. ומי שעמל בעולם המעשה ומשיב כל דבר גשמי לשורשו בכך ששם לב ומכוון את ליבו למצוא הארת ה’ יתברך והתורה הקדושה בכל פעולה ופעולה, אדם כזה משיב את הבריאה כולה לשורשה, לה’ יתברך.

מדברים נפלאים אלו נוכל ללמוד ולהפיק לקח מאיר עיניים לחיים שלנו, בני התורה החיים בעולם המעשה. כמה משמעות עמוקה וערך נפלא טמון בכל פעולה ובכל יום בו אנו עמלים לחיות ולהתנהל בעולם המעשה על פי התורה.

בכל בחירה טובה כזו אנו יוצרים את המסכת המיוחדת שלנו, את תורת המעשה האישית שלנו. ומתורת ה’ היא הופכת לתורתנו ממש, כשמלאכתנו עראי ותורתנו קבע. ואז זה וזה יתקיימו בידינו בעזרת ה’ יתברך. הבה נתחזק ביישום לקח זה בחיי היומיום שלנו, ונזכה לקדש כל רגע ורגע בחיינו.

הפוסט קידוש החיים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

כדי להבין את עומק הדברים, נתבונן בגמרא במסכת גיטין (לח.) העוסקת בכיבוש שטחי עמון ומואב. למרות האיסור המקורי על עם ישראל לכבוש אזורים אלו, כפי שנאמר בספר דברים: “אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה”, התאפשר הדבר לאחר שסיחון מלך האמורי כבש אותם תחילה. זאת מכיוון שקיים קניין חזקה לעובדי כוכבים, כפי שהגמרא מסיקה.

מעניין לציין כי בלעם הוא שיעץ לסיחון לכבוש את חשבון, בטענה שינצח (רש”י). בעקבות זאת, סיחון אמר “תיבנה ותיכונן עיר סיחון”, אך בסופו של דבר, הוא עצמו הלך לאבדון ועם ישראל זכה בחשבון.

מכאן למדו חז”ל את הלקח העמוק של “בואו ונחשב חשבונו של עולם”. בחיינו אנו נתקלים בדילמות דומות: למשל, כשמגיע זמן השיעור או החברותא הקבועים, ופתאום מזדמנת עסקה כלכלית מפתה. ברגעים אלו עלינו לעצור ולשקול: מהו ההפסד הרוחני אם נוותר על הלימוד? האם אנו מוכנים לאבד את הקביעות, את החיבור לרוחניות, את ה”קבעת עיתים לתורה”?

חשוב שנזכור תמיד לערוך את החשבון הזה, לשקול את הרווח מול ההפסד בראייה רחבה ועמוקה. לעיתים, מה שנראה כהפסד בטווח הקצר עשוי להתגלות כרווח גדול בטווח הארוך, ולהפך. כך נוכל לקבל החלטות מושכלות יותר, המביאות בחשבון את ערכינו האמיתיים ואת יעדינו ארוכי הטווח, ולהיות באמת “מושלים ביצרנו”.

הכותב הינו ראש קהל בשכונת פסגת זאב, ירושלים

הפוסט בואו חשבון הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הלב יוצא אל מול העובדה שמשה רבנו לא נכנס לארץ. המנהיג שהוציא אותם ממצרים, קרע להם את הים, נתן להם את התורה, סבל במשך ארבעים שנה את תלונותיהם – מנוע ברגע האחרון מלהיכנס אל הארץ ולקצור את פירות המסע. והרי שלא ברצונו הנהיג אותם. מהרגע הראשון אמר: שלח נא ביד תשלח. האם זה מה שמגיע לו? ובכלל יש לשאול, האם חטא מי מריבה מצדיק עונש כה חמור? והלוא אהרון יצר את העגל ובכל זאת סלח לו ה’ בגלל תפילת משה. מדוע על חטא הכאת הסלע לא הועילו כל תחנוניו של משה וכל תקט”ו תפילותיו כדי לשכך את חרון אף ה’? עלינו לומר על כורחנו שלא משום גודל החטא נקבע שלא ייכנסו לארץ, אלא בשל מהות החטא. וכפי שנבאר.

משה הצטווה לדבר אל הסלע ותחת זאת היכה אותו פעמיים. כדאי להתעכב רגע על ההבדל בין דיבור להכאה. בשני האופנים הוצאת מים מן הסלע היא נס גדול, אך בהכאה בולטת יותר מעורבותו של משה, ואילו בדיבור ניכר שה’ פועל את הוצאת המים ישירות, והוא אינו זקוק למעשיו של משה. אין ספק שדיבור היה מהווה עליית מדרגה. בני ישראל כבר יודעים שבכוחו של משה לחולל אותות ומופתים, אך הם טרם ראו את יד ה’ המתגלה על פי בקשת האדם, בלי הכאה במטה ובלי מופתים מיוחדים.

דווקא עכשיו, כשהם עומדים על סיפה של הארץ המובטחת, הם זקוקים לראות דיבור ולא הכאה. כשהם יבואו אל הארץ המובטחת ייפסקו האותות והמופתים ויהיה עליהם לדעת כי כל המתרחש עליהם הוא על פי ה’. כאשר תבוא עליהם ישועה גדולה, הם יצטרכו לייחס אותה לה’, גם אם היא לא נעשתה במטה ובפעולות מיוחדות של שליח ה’.

מדוע בכל אופן לא דיבר משה? הטעם מונח בדברי ה’: יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי. משה לא האמין שבני ישראל מצויים במדרגה הראויה לקבל את נס הוצאת המים על פי דיבור. הוא חשש שאם ידבר הם יתלו זאת באיזושהי פעולת כישוף או אחיזת עיניים שהוא הפעיל ולא ביד ה’ הישירה המתגלה אליהם. לכן העדיף להכות עם מטהו, מטה האלוקים, כפי שעשה עד כה בכל האותות והמופתים.

משה צדק – אך רק לגבי מדרגתם של הדור הראשון שיצא ממצרים. אכן בתחילת הדרך כאשר היה צריך להוציא להם מים מן הסלע, הורה לו ה’ לעשות זאת בהכאה. אך כעת אחר מות כל דור המדבר עומד משה בפני דור חדש, בניהם של יוצאי מצרים. אולם משה אינו מאמין שבני ישראל השתנו ושאפשר לדבר איתם בשפה חדשה. הוא שומע את תלונותיהם ורואה לנגד עיניו את אבותיהם.

זוהי הסיבה האמיתית לכך שמשה לא נכנס לארץ. החטא כשלעצמו אינו כה גדול – על חטאים גדולים ממנו סלח ה’ – אך התברר שמשה ואהרון אינם מאמינים בבני ישראל וממילא אינם יכולים להביא אותם לכיבוש הארץ ולעבודת ה’ המיוחדת לה.

בכך נוכל להשיב על שאלה גדולה. כאן בפרשתנו מבואר שמשה לא נכנס לארץ בשל חטא מי מריבה, ואילו בתחילת ספר דברים כולל משה את הסיבה שהוא אינו נכנס בכלל העונש שהוטל על דור המדבר בעקבות חטא המרגלים: גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה’ בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם. משמעות הדברים שם היא שאי־כניסתו לארץ היא חלק מכעס ה’ על חטא המרגלים, וזה קשה הן משום שמשה לא חטא במרגלים והן משום שבפרשתנו מבואר שחטאו היה במי מריבה.

נראה כי חטא המרגלים וחטא מי מריבה קשורים זה לזה. משה היה אמור לסרב לשלוח מרגלים, אלא שהוא סבר שבני ישראל אינם במדרגה הראויה כדי להאמין בטוב ה’ ובהבטחותיו על הארץ, ולכן העדיף לקבל את בקשתם. כאשר נפלו בעקבות כך בחטא המרגלים, החליף אותם ה’ בדור אחר, אך בחטא מי מריבה התברר שמשה אינו מאמין גם בהם, ועל כך נגזר דינו שלא להיכנס לארץ. אי אפשר להנהיג עם אל עבר השלב הבא בסולם העלייה, מבלי אמונה בו ובכוחותיו. רק מנהיג המאמין ביכולת הציבור להתמודד ולהתפתח מסוגל להצעיד אותם קדימה ולרומם אותם.

הפוסט הטעם שמשה לא נכנס לארץ הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.