כוח התמימות, האצילות והצניעות, לא סתר אצל היהודי את כוח ההקפדה, התוקפנות, העמידה על האמת. אין בהם סתירה. נהפוך־הוא. הן השלימו זו את זו בהרמוניה נפלאה לכדי דמות יהודית ראויה.

כאלו היו בני יעקב שחזרו ושמעו את שנעשה לדינה אחותם. לצד היותם בני יעקב שבטי י-ה עדות לישראל, הם ידעו את מחויבותם באותו הרגע, לעזוב את הנהגת בית המדרש ולגשת בערמומיות לחמור בן שכם ולרצוח אותו על הרעיון לפגוע בבת ישראל כי היא חלשת אופי. ישנם דברים שמוציאים את היהודי התמים הצנוע והשקט מגדרו: כשחושבים שניתן לפגוע בו ולנצל אותו.

הרש"ר הירש בפרשתנו מסביר יסוד זה:

"בתשובתם היחידה, הכזונה וגו', הם מגלים את כל נימוקם. האדון לא היה מרשה לעצמו את כל זה אלמלא הייתה זו נערה יהודיה, זרה ועזובה. רעיון זה עורר בלבם את ההכרה שיש רגעים, בהם גם משפחת יעקב תאחז בחרב כדי להגן על כבוד וטוהר. כל עוד יכבד העולם רק את זכותו של זה שהכוח עומד לצדו, צריך גם יעקב לאמן את ידיו בחרב. הם גם לא ביקשו לנהוג בחכמה. הם רצו להפיל את אימתם על הבריות, שלא יעזו אחרים לעשות כדבר הזה. בנות יעקב לא תהיינה הפקר".

אין זו דאגה לכבוד המשפחה כבני ישמעאל. זוהי דאגה לחלש, לזר ולעלוב, לאלו שאולי אין מי שיתמוך בהם, ואולי דווקא מי שאמור לתמוך בהם מנצל את חולשתם לצרכיו. זוהי קריאת השכמה לדורות, לא לאפשר לנזקק ולחלש להזדקק לצרכי הפוגע האלים המנצל חולשות קורבנותיו ואת מציאות הצטרכותם לו.

עלינו ללמד את בני ובנות יעקב את גבולות הניצול, ובמיוחד את אלו שזקוקים לסיוע מידי גורם אחר. לא לפחד לנהוג כבני יעקב ובעת הצורך לאמן את ידינו בחרב.

לצד החינוך הפנימי העמוק לתמימות יהודית וקבלת מרות חינוכית בכל הכבוד הנדרש מהם, עלינו להיות ערניים ולתת להם את הגושפנקא להשתמש בזמן הנכון ובמינון הנכון בכוח שאינו בהכרח משתלב חיצונית עם דמות היהודי מהשטעטל. לאמיתו של דבר, דווקא היכולת הזאת לשלב בין העולמות מתוך בחירה ולא כטבע חדגוני, יש בה כדי לתת ניחוח יהודי כשמעון ולוי.

הפוסט תקיפותו של היהודי מהשטעטל הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הרמב"ם (הלכות נזקי ממון ב יט) מכריע "שבעל הכלב חייב לשלם חצי נזק, שכיון שהוא יודע שאם שיסה את כלבו להזיק נושך לא היה לו להניחו". הנימוק של הרמב"ם מופיע כבר בגמרא, על האדם מוטלת האחריות לא להחזיק 'בעלי חיים שניתן לשסות אותם להזיק'. אך לעומת זאת, לחידוש המשתמע מדברי הרמב"ם כי בעל הכלב ישלם 'חצי נזק' לצמיתות, גם אם הכלב ישוסה באחרים עשרות פעמים, אין מקור מפורש בגמרא. והראב"ד במקום משיג וכותב "ואם מועד הוא (כלומר, הכלב שוסה 3 פעמים) נזק שלם משלם".

בכדי להבין את שורש המחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד עלינו לערוך היכרות עם משנה נוספת העוסקת בבעל חי המופעל על ידי אדם, בפרק רביעי של מסכתנו (בבא קמא לט.) קובעת המשנה כי "שור האצטדין אינו חייב מיתה, שנאמר 'כי יגח' ולא שיגיחוהו". כלומר, שור שלא נוגח מרצונו החופשי אלא מגירוי מכוון לא מתחייב בגין הנגיחות הללו מיתה. ההבנה הפשוטה במשנה זו היא שנגיחת השור לא מיוחסת בכלל לשור או לבעליו, ולכן הבעלים של 'שור אצטדין' יהיה פטור על כל נזקי שורו. אם אכן כך, עולה השאלה, מה האבחנה בין הפעלה של 'שור' בה פטורים בעלי השור, לבין הפעלה של כלב או נחש בה חייב בעל הכלב?

היו מהראשונים (הרא"ה, תוספות) שחילקו בין שיסוי נחש לבין שור האצטדין, לדעתם, בשור האצטדין 'אין בו דעת כלל' ולכן אין שום אחריות לבעלי השור. עם זאת, ראשונים אחרים (ריטב"א, ראב"ד) סבורים כי אין מקום לייצר אבחנה מציאותית בין 'שור האצטדין' לבין 'שיסוי כלב ונחש'. וכי כל הפטור של שור האצטדין הוא פטור ממיתה, אך הוא לא פטור מלשלם את הנזקים שהוא מבצע. הסברה היא כי השור פטור ממיתה כי הנגיחה לא מיוחסת אל השור, אך בעליו חייבים על הנזקים שכן "לא היה על הבעלים של השור להניחו".

הרמב"ם בסוגיית שור האצטדין חזר על דבריו ב'משסה כלב ונחש' וכתב באופן מפורש כי "שוורים שמשחקין בהם ומלמדים אותם שיגיחו זה את זה אינם מועדים זה לזה". כלומר, בעיני הרמב"ם, כשם ששור האצטדין פטור ממיתה כך אינו נעשה מועד, והראב"ד שם שוב חולק עליו. הראב"ד סבור כי אחרי שלוש פעמים הופכים שור האצטדין והנחש מועדים לשיסוי, בדומה לשור שמועד לשופרות (שבכל פעם שמושמע קול שופר, הוא נוגח, ש"ט). לעומת זאת, סברתו של הרמב"ם היא, כי ההגדרה של מועד היא שינוי טבעו של השור, על השור להפוך למי שדרכו להזיק, וכל עוד שמעשי השיסוי לא מתייחסים לשור עצמו, לא ניתן לומר שהשור הזיק (וראו ניסוח דומה באור שמח ובחידושי מרן רי"ז הלוי).

הפוסט נזקי שור האיצטדין הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בפרשת השבוע יעקב שולח דורון לעשו ומצווה את השליחים "ורווח תשימו בין עדר ובין עדר". מהו המסר הרמוז בהנהגה זו של יעקב אבינו?

איתא בליקוטי מוהר"ן קמא סימן קצה וז"ל: "בַּצָּר הִרְחַבְתָּ לִּי (תהלים ד) הַיְנוּ שֶׁגַּם אֲפִלּוּ בְּהַצָּרָה בְּעַצְמָהּ, הַשֵּׁם יִתְבָּרַך מַרְחִיב לָנוּ כִּי אִם יִסְתַּכֵּל הָאָדָם עַל חַסְדֵּי ה' יִרְאֶה שֶׁאֲפִלּוּ בְּעֵת שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַך מֵצֵר לוֹ גַּם בְּהַצָּרָה בְּעַצְמָהּ, הַשֵּׁם יִתְבָּרַך מַרְחִיב לוֹ, וּמַגְדִּיל חַסְדּוֹ עִמּוֹ".

לפי יסוד זה כתב רבי נתן מברסלב (ליקוטי הלכות) וז"ל: "כי באמת בכל צרה שבעולם יש בתוכה הרחבה, בחינת בצר הרחבת לי. שזה בחינת ורווח תשימו בין עדר ובין עדר הנאמר ביעקב אבינו. על הצרות והגלויות שכיוון יעקב ליתן רווח בין הצרות, כי יעקב הכניע קליפת עשו וישמעאל, שהם רוצים לעקם את הלב בעת צרה כאילו אפס תקווה ח"ו, אבל יעקב אבינו הכניע אותם וציווה לשמור שיהיה כל עדר ועדר לבדו. ליתן רווח בין הצרות שאפילו בעת הצרה ח"ו יסתכלו על הרווח וההרחבה שהשי"ת הרחיב עמו וגמל לו טובות מעודו וגם בהצרה בעצמה מרחיב לו ועל ידי זה יוכל לצעוק להשי"ת ויהיה ניצול לגמרי מכל הצרות בחסדו הגדול ונפלאותיו.

"וכל זה הוא בחינת חנוכה. היינו כי כל ימי הבית שני לא הייתה גאולה שלמה. היינו כי עיקר ימי הבית השני לא היה רק בבחינת ורווח תשימו בין עדר ובין עדר, שפעל יעקב אבינו שיהיה תמיד רווח והרחבה בין צרה לצרה, כדי שיהיה כוח להתחזק ולסבול מרירות הגלות. והקליפה של מלכות יוון הרשעה ראתה והבינה זאת שהבית הזה לא יתקיים וייחרב בוודאי רק שהוא הרחבה ורווח בין גלות לגלות כדי שיוכלו ישראל להתקיים. על כן רצתה להתגבר על ישראל, ולהחריב תיכף עבודת בית המקדש כדי שיהיה הגלות והצרות תכופות ומחוברות יחד, כדי שלא יוכלו ישראל להתקיים, על כן חמל השי"ת על עמו והפר מחשבות שונאינו, שעל ידי זה קבעו שמונת ימי חנוכה אלו ועשו לנו יום־טוב חדש והמשיכו אור ותיקון נורא כזה בעולם שעל ידי ימי חנוכה הקדושים יהיה לנו כוח תמיד להמשיך עלינו הדרך הקדוש הזה של תודה והודאה שבכל הצרות שאנו סובלים בגלות הארוך הזה נוכל להחיות את עצמנו על ידי שנזכור נפלאותיו עד הנה ונודה ונשבח אותו תמיד".

למדנו כאן כלי מדויק להתמודדות עם מה שעובר עלינו: למקד בתוך הצרות והמצרים את המבט בהרחבות שמרחיב לנו השי"ת. לחפש, לבקש ולמצוא את החלונות הקטנים, את המרווחים הזעירים, את רגעי האור בחשכה הגדולה.

זו מורשתו של אבינו הגדול להתגבר על הצרות והאתגרים שלנו. זו מורשת הקרב שהורישו לנו החשמונאים הקדושים וזהו סוד נצחונם על מלכות יוון.

זו מהותו וסוד תכליתו של בית המקדש השני אשר הוענק לנו בחמלת הבורא טרם צאתנו לגלות הארוכה שבה אנו נמצאים כיום.

ורווח תשימו בין עדר ובין עדר.

הפוסט ואפילו בהסתרה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בספר בראשית, שמו של אדם הוא עניין גדול. הקב"ה משנה את שמותיהם של אברהם ושל שרה; את שמותיהם של יצחק וישמעאל הוא מעניק בעצמו, בהתגלות לאברהם ובהתגלות להגר; ויעקב ועשו מקבלים בבגרותם שם נוסף: השם "ישראל" מצטרף לשם יעקב, והשם "אדום" מצטרף ככינוי לעשו, לאחר שהוא מבקש "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה", כמו שמציין הכתוב: "על כן קרא שמו אדום". מאותו רגע, התורה חוזרת ומדגישה את השם אדום. וגם אם היא מציינת את שמו המקורי, עשו, היא כמו מקפידה להזכיר את שמו השני ואומרת: "עשו הוא אדום".

מה יש בו בשם "אדום"? ברור שאין זה כינוי שדבק בו בגלל התבטאות מקרית בנערותו, ופשוט שגם אדמוניותו אינה טעם מספיק לשם הדווקני שהתורה מצמידה לו בקפדנות. יש כאן דבר מה נוסף.

האדום הוא צבע הדם, צבע החיים בהתפרצותם. בגמרא במסכת שבת (קנו.) נאמר שהנולד במזל מאדים יהיה שופך דמים, ותקנתו שיהיה שוחט או מקיז דם – שתי אומניות של שפיכת דם שמעניקות חיים לאחרים. זהו איפוא טבעו היסודי של עשו, לכבוש את כל החיים תחת עוצמת החיים הטמונה בו, כשהוא יכול להוביל את עצמו בשני דרכים, כפי שציינו חז"ל. תכונה זו נקשרת גם לשם "עשו": שפירושה עשוי. פירושו של דבר שהוא מוכשר בכל כליו החיצוניים לפעולה ולהצלחה.

תכונות אלו של עשו מתאימות לתפקיד שהועיד הבורא לאומה האדומית. חכמים במדרש אמרו: "והנה טוב מאד – זו מלכות הרומיים, וכי מלכות הרומיים טוב מאד? אתמהא! אלא שהיא תובעת דקיון (עלבון) של בריות".

מלכתחילה היה אמור עשו להיות שותף עם יעקב בתיקון העולם. יעקב, האיש התם, יוצק לעולם תוכן רוחני, ועשו, איש השדה, מתקן את הצדדים החיצוניים ודואג לעולם מתפקד ומסודר. בתוך שותפות זו עכשיו היה צריך להוביל כבכור. לכן יצחק, שאוהב את תכונותיו של עשו, מבקש להעניק לו את הברכות. הוא מכיר במעלותיו של יעקב, אך סבור שעשו הוא זה שצריך להוביל.

אולם עשו איבד את הזכות להוביל. ולא רק זאת, אלא שהוא כלל לא יכול לקחת חלק בשותפות עם יעקב, ויעקב משתלט גם על הידיים ידי עשו.

מדוע?

משום שבשתי תכונות התייחד הבכור לבית יצחק ורבקה, הוא אדמוני והוא עשוי. יש בו התפרצות חיים ורצון לכבוש, והוא מושלם ועשוי ביכולותיו להביא סדר ותיקון לעולם. השאלה הגדולה היא מה קודם למה? איזו תכונה שולטת? האם בעזרת כשרונותיו הוא יביא תיקון לעולם ויתבע את עלבונם של הבריות, כשהוא רותם לכך את אדמוניותו ואת תשוקת הדמים שלו, או שחלילה להיפך: את כשרונותיו המעשיים הוא ירתום לטובת תאוות הרצח?

בפני שאלה זו עמדה מלכות רומי, היא אדום. אמנם היא תבעה את עלבונם של הבריות, אך לעתיד לבוא, אומרים לנו חז"ל (ריש ע"ז), כאשר יבקשו הרומים לקבל את שכרם על כך שתיקנו את העולם, יטיח בפניהם הקב"ה את האמת שאת כל זה לא עשו אלא לעצמם. כלומר תאוות השלטון והכיבוש היא שהנחתה את האימפריה הרומית. הם אמנם סללו דרכים ששירתו את אזרחי האימפריה הנכבשים, והם אכן הקימו בתי משפט מסודרים שבהם אדם יכול היה לתבוע את עלבונו, אבל כל היו רק אמצעי כדי להפוך את השליטה לנוחה ויעילה יותר, והמטרה לרגע לא הייתה להביא טוב ושלום לעולם.

זוהי אפוא הדגשת התורה: "עשו הוא אדום". אל תתרשם מן הסדר והתיקון שמביא עמו עשו בכישורי העשייה שלו. שים לב! "הוא אדום!" – האדמוניות משתלטת אצלו על ה"עשוויות", וכל מטרתו היא כיבוש והשתלטות, ממילא מובטח שבסופו של דבר יזרמו נהרות של דם.

מטעם זה הפסיד עשו הן את הבכורה והן את הברכות. את ברכת "הוי גביר לאחיך" ראוי לקבל מי שרואה שליחות בהובלת אחיו ובדאגה לו, אך מי שמעוניין בהשתלטות וכיבוש מתאים לקבל את ברכות "על חרבך תחיה".

במעשיו של "עשו הוא אדום", הוא גזר על עצמו הפסד וגזר על יעקב לנדוד לחרן וללמוד, לצד התום של יושב האוהלים, גם את כישורי המעשה העשוויים. משיכול יעקב למלאכו של עשו, זכה בשם "ישראל" המלמד שהוא כעת בר־הכי למלא לבדו את שני התפקידים, אשר יועדו מלכתחילה לו ולאחיו התאום בשותפות.

הפוסט עשו הוא אדום הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.