“הם לא יודעים מה זה לקחת אחריות”, הוסיף אב אחר. “איפה הערכים של פעם?” תהה שלישי. ואז, אחד ההורים שתק רגע ואמר: “אתם יודעים מה השתנה אצל הבן שלי בשנה האחרונה? הוא הצטרף לתנועת נוער”.

בעולם שבו הטכנולוגיה משתלטת על חיינו, שבו האינדיבידואליזם גובר והערכים המסורתיים נשחקים, תנועת הנוער היא כמו נווה מדבר של חינוך אמיתי. היא מספקת בדיוק את מה שחסר לילדינו היום – חברה בריאה, התנסות במנהיגות, ערכים מעשיים וחוויות אמיתיות. אלו דברים שבמידה מסוימת אי אפשר לחנך אליהם במוסד חינוכי בגלל שצריכים עבורם מרחב נפשי המתאים לצמיחה והתנסות, ולא רק ללמידה.

רבנים ואנשי חינוך דגולים בדורות האחרונים כדוגמת הרב שלמה וולבה כתבו רבות על הצורך לתת לנוער מרחב שבו יוכל לצמוח מתוך בחירה ושמחה. תנועת הנוער היא ההתגשמות המושלמת של רעיון זה. היא מאפשרת לנוער לחוות את הערכים שאנו מלמדים אותם, להפוך אותם מתיאוריה למציאות חיה ונושמת והיא הופכת את מרד גיל הנעורים לזמן של צמיחה ובחירה מחדש בערכים.

בתנועת הנוער, הנער או הנערה אינם רק מקבלים – הם נותנים. הם לא רק לומדים על אחריות – הם לוקחים אחריות. כשמדריך צעיר מתכנן פעולה לחניכים שלו, הוא לומד הרבה יותר מאשר בכל שיעור על מנהיגות. כשקבוצה יוצאת למבצע חסד עבור משפחות נזקקות, הם מבינים את משמעות החסד בצורה עמוקה יותר מכל דרשה.

החיבור לקבוצה, ה”קבוצה” המיתולוגית של תנועות הנוער, הוא תרופת נגד רבת עוצמה לבדידות של ימינו. בעידן שבו רוב האינטראקציות החברתיות מתרחשות דרך מסכים, תנועת הנוער מציעה חברות אמיתית, פנים אל פנים, עם כל האתגרים וההזדמנויות שבכך וזו בריאות עבור ילדים ונוער.

הפעילות בתנועת הנוער מפתחת כישורים שהם קריטיים להצלחה בחיים – עבודת צוות, תקשורת בין-אישית, פתרון בעיות, יצירתיות, והתמודדות עם אתגרים. אלו בדיוק הכישורים שבתי הספר מתקשים להקנות במסגרת הפורמלית, ושנצרכים היום יותר מתמיד.

אבל מעל הכל, תנועת הנוער מעניקה לילדינו את מה שהם צמאים לו ביותר – תחושת משמעות ושייכות. בעולם שבו הכל נמדד בנראות, תנועת הנוער מציעה ערך אמיתי, משמעות עמוקה, ותחושת גאוות יחידה חזקה בערכים ובדרך היהודית שלהם. תנועות נוער בהן הערכים נמצאים במרכז (ולא הנורמות) הן תנועות הנוער שמצמיחות בוגרים חזקים מבחינה זהותית, אלו שמסוגלים להישאר בערכיהם גם מול רוחות חזקות.

לפני שבוע פגשתי ילד שהצטרף לתנועת נוער. עיניו זרחו כשסיפר על הפעילות. “אתה יודע”, הוא אמר, “פעם חשבתי שאני צריך את המחשב כדי להרגיש שאני שווה משהו. היום אני יודע שאני שווה הרבה יותר מזה”.

אז כן, בעולם של היום, תנועת נוער היא לא עוד חוג, או פעילות אחר הצהריים. היא מענה חינוכי קריטי, חממה של ערכים, ומקור של תקווה לדור הבא. כהורים, זו אחת ההשקעות החשובות ביותר שנוכל לעשות בילדינו.

בהצלחה!

הפוסט תנועת נוער – המענה החינוכי המושלם לאתגרי דורנו הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

רבי צדוק הכהן מלובלין כותב בליקוטי מאמרים (עמוד עח): רק הגויים חוגגים את יום לידתם, כפי שרואים אצל פרעה – לא אצל עם ישראל. לעומת זאת, ידועים דברי הבן איש חי (בשנה ראשונה פרשת ראה סעיף יז): “יש הנוהגים לעשות מיום הלידה יום טוב בכל שנה, וזה סימן יפה, וכך נוהגים בביתנו. שמעתי שבמקומות מסוימים עושים סעודה מדי שנה ביום ברית המילה, ומנהג יפה הוא שמצא חן בעיניי מאוד, אך לא נהגנו כך בביתנו. אני עצמי רק אומר תפילה מיוחדת ביום ברית המילה שלי”.

בספר אגרות סופרים (חלק א עמוד פג) מסופר על חגיגה גדולה שנערכה ליום הולדתה השמונים של אם רבי נתן אדלר, בהשתתפות בנה וכל תושבי העיר. ה’כתב סופר’ (שואל ומשיב יורה דעה סימן קמח) כותב לבנו על יום הולדתו החמישים: “הודיתי להשם יתברך בפני הציבור על שהחיינו וקיימנו, וסיימתי באותו יום מסכת פסחים”. בספר ‘החפץ חיים ופעלו’ מסופר שביום הולדתו התשעים סיים את חיבורו ‘בית ישראל’ וערך סעודה משפחתית.

במנהגי החתם סופר מובא שביום הולדתו, ז’ בתשרי, היה מסיים את לימוד החומש עם תלמידיו ומעניק לכל אחד מטבע לקניית לחמי חלב. התפארת ישראל בצוואתו מדגיש את חשיבות השלום במשפחה, העזרה ההדדית, והברכות לרגל שמחות, חגים וימי הולדת.

מסופר על הכתב סופר כי תלמיד מצא אותו בוכה ביום הולדתו ה-54. כששאל לסיבת בכיו, ענה: “דע לך, תלמידי היקר, היום יום הולדתי, ואני מהרהר במעשיי בחמישים וארבע שנותיי”. סיפור דומה מובא בשואל ומשיב מגדלות מרקחים על הגאון בעל ‘אמרי אש’, שנמצא בוכה בדמעות שליש ביום הולדתו השבעים, מתוך דאגה לדין וחשבון שיצטרך לתת.

בשואל ומשיב הלל אומר (אורח חיים סימן קלט) מאריך בביקורת על חגיגות יום הולדת, בטענה שזהו מנהג גויי, כמובא בעבודה זרה (דף ח. ודף י.).

אולם נראה שאין כאן מחלוקת אמיתית. הנצי”ב בעמק דבר מסביר: “יום הולדת את פרעה – עת שמחת לבו, ולעשות לו עונג בכל האפשר”. ההבדל מהותי: יום ההולדת של פרעה היה חגיגה ראוותנית, ועל כך הזהירו גדולי ישראל. מנגד, אפשר לציין את היום כהזדמנות לחשבון נפש, תפילה והודיה.

הבחירה בידינו – האם לחגוג כפרעה או ללכת בדרכם של גדולי ישראל.

הפוסט היום יום הולדת הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בהמשך אנו מוצאים את יעקב משבח את יהודה ואומר: גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ. חכמים פירשו שהכוונה להצעה הנזכרת כאן, שלא להרוג את יוסף אלא למוכרו.

אולם צריך להבין מה בדיוק הייתה עמדתו של יהודה. האם החליט להתנגד למזימת האחים? לא נראה כך. רק אצל ראובן אנו מוצאים כוונה כזו: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו. אך על יהודה הכתוב אינו מעיד שבכוונתו הייתה לבטל את מעשה האחים. לכן גם יעקב מדגיש ‘*מטרף* בני עלית’ – מהמחשבה להרוג אותו.

על הפסוק ‘וירד יהודה מאת אחיו’ דרשו חכמים שהאחים הורידוהו מגדולתו בטענה שאילו היה אומר להשיב את יוסף היו שומעים לו. הרי לנו שהוא לא סבר שיש להשיבו, כי אם כן לא היה חושש לומר להם. אין זאת אלא שיהודה סבר לאורך כל הדרך שיש להיפטר מיוסף. רק מדבר אחד הוא חזר בו. בתחילה היה שותף להחלטתם להורגו, ובהמשך החליט שאין לשפוך את נפשו אלא למוכרו. וצריך להבין מדוע שינה יהודה את דעתו, ומה ההבדל מבחינתו בין הריגה למכירה.

הוויכוח בין האחים ליוסף אינו עוסק בקנאה סתמית. על כך התורה לא הייתה מספרת. ברור שמדובר היה בוויכוח עמוק. הם רואים שיעקב מועיד את יוסף להנהגה. הוא עושה לו כתונת פסים – מלבוש של כבוד, והוא מלמד אותו את כל מה שלמד אצל שם ועבר (כמו שתרגם אונקלוס: בן זקונים – בר חכים וכו’). הם אף רואים שיוסף בחלומותיו מתכוון לממש את זכות ההנהגה שנמסרת לו. את כל זאת הם מבינים, ודעתם אינה נוחה. הם סבורים שיוסף אינו מתאים להנהיג. הוא מתרועע עם בני השפחות, הוא מביא את דיבתם רעה. ולפיכך הם מכריעים שיש להורגו.

יהודה מסכים עם כל זאת ולכן מחליט להרוג את יוסף. אולם בשבתם לאכול לחם הוא מעלה את הטיעון הבא: ‘מה בצע כי נהרוג את אחינו *וכיסינו את דמו*’. יהודה מצביע על העובדה שהם הולכים לכסות את הדם כעל סימן שהם עושים משהו לא ראוי. הוא עצמו אינו משוכנע שיש להשיב את יוסף לאביו. הוא עדיין תומך בהעלמתו. אבל למרות זאת הוא מבין שאילו הייתה צדקת דרכם שלמה, הם לא היו חוששים לעשות זאת בגלוי. מכאן הוא מסיק שאסור להם להרוג אותו. עדיין צריך למכור אותו ולסלק אותו מהדרך, אך לעשות מעשה שאיננו שלמים איתו – לא נעשה.

ובכך למדנו לקח חשוב. יש מעשים שאדם משוכנע בנכונותם. הם מכאיבים ולא פשוטים אך לכאורה אין ברירה אלא לבצעם. ובכל אופן, יש מצפן חשוב שיכול לסייע לנו לדעת היכן כדאי לעצור. אם יש מעשה שאנחנו מתביישים בו, שלא נהיה גאים בו לאחר זמן, כנראה שהוא אינו מעשה טוב.

גם אם הוא נעשה בחדרי חדרים ואיש לא ידע – בתוך תוכנו אנו יודעים אם הוא מסב לנו בעיני עצמנו כבוד או חרפה. אם נצטרך לכסות אותו – עדיף למצות קודם אפשרויות אחרות.

בכוחו של הקול הפנימי הזה להדריך אותנו, אם רק נהיה כנים עם עצמנו ונתבונן בליבנו בנקיות.

הפוסט וכיסינו את דמו הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בשיחה שקיימתי עם הבן לאחר תקופה, גלגלתי את השיחה לסעודות שבת בביתם. הבן סיפר מיוזמתו שאבא שלו ‘נֶרווניסט’ בסעודות שבת. “כל הסעודה אבא שלי יושב ומסתכל עלינו וכשנראה לו שמישהו מאיתנו עבר על חשש חומרה כלשהי, הוא שש ושמח כמוצא דג שמן בחכה ומאותו רגע סעודת שבת על שלל יושביה עסוקים באותו חשש איסור שבן המשפחה עבר, מה שגורם לכולנו להיות שותפים ביוזמה ושחקנים בזירה, ובכוונה אנחנו מייצרים עוד סיבות לוויכוחים ומריבות”.

פעמים רבות הילד הקטן עצבני ומתוסכל, וכל מה שמשתדלים להרגיע אותו לא עוזר, ואז זה הופך למחלה מדבקת. ההורים והאחים הגדולים בזה אחר זה כמגדל פירמידה נעשים לעצבניים ומתוחים.

במוסד לנוער בסיכוי החליטו להתחזק בנושא טלית קטן מצויצת. לאחר תקופה, מנהל המוסד בדק את המצב והנה הוא גילה פער משמעותי בין הכיתות. הוא קרא למחנכים ושאל אותם לפשר הפער תוך כדי שהוא מתחקר אותם איך הם אכפו את התקנון, וראו זה פלא: בכיתות שהמחנכים דיברו בקפדנות ובשרירותיות על הציצית, המאבק בכיתה היה יומי וההתעטפות בציצית נמוכה. בכיתות שהמחנכים תגמלו את הילדים, הם הלכו מצויצים מרצונם ובשמחה.

הרש”ר הירש בפרשתנו (פרק לז פסוק ד) מגלה את סוד הדברים: “במקום שיש ידידות, שם אין מקפידים על כלום; במקום שיש מתיחות – שם מקפידים על הכל, ודורשים לגנאי דווקא גינוני ידידות”.

במקום שיש ידידות שם אין צורך להקפיד על כלום. שם הכל נעשה מאליו. האבא והאמא הם דוגמה טובה והילדים בעקבותיהם, בלי דיבורים ומתוך רצון טוב. במקום שיש מתיחות, שם המציאות הפוכה לחלוטין: גם דברים של ידידות נהפכים לגנאי. כשהאקלים הביתי או הכיתתי הוא ידידותי, אין צורך ביצירת כללים אבל כשהאקלים מתוח, האקלים הוא של שדה קרב.

הרש”ר הירש כדרכו מצביע ללא פחד על אחת הסיבות של מכירת יוסף, ואולי זו הייתה חולשה של יעקב אבינו (פרק לז פסוק ג) וז”ל: “שכל זה לא היה נבון, שעל יעקב היה לדחות את דיבתו, כשם שבדרך כלל ‘ילד שעשועים’ רק גורר אחריו תוצאות קשות, בדברי ימי אבותינו ובקורות כל בית, דבר זה הובלט כל צרכו על-ידי התוצאות המרות שבאו בעקבותיו, הרי אלו חולשות החוזרות בנקל בחיי כל אדם, אך אינן אלא חולשות”.

כשהאקלים חיובי וכל המשפחה מרגישה בנוח בבית, בית כזה יכול להיות בטוח ביציבותו ושלמותו.

הפוסט האקלים הביתי הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בעוד את שאר המשניות בפרקים הראשונים של המסכת ניתן לסווג בקלות יחסית, או שהמשניות עוסקות באחד מאבות הנזיקין (פרק רביעי, חמישי, ושישי) או שהמשניות עוסקות בכללי היסוד של נזיקין ותשלומי נזיקין (פרק ראשון העוסק באבות נזיקין, ופרק שני העוסק במועדים שדרכם להזיק) – המשניות הראשונות של המניח נראות כאילו הן עוסקות באדם המזיק (ואולי מהוות המשך למשנה בפרק שני {כו.} שקבעה כי ‘האדם מועד לעולם’). אך עיון בגמרא מעלה כי האמוראים פירשו חלק מהמשניות כעוסקות בנזקי ממון. לדוגמה, בסוגיה בדף כח: העוסקת באדם שניזק במים ובשברי הכד של אדם שהניח את הכד ברשלנות, נחלקו רב ושמואל האם החיוב הוא מדין בור או שור, ויש לכך דוגמאות נוספות.

דומה שהעיקרון המארגן של המשניות בתחילת פרק המניח הוא העיסוק בשאלת ‘השימוש המשותף במרחבים הציבוריים’. המשניות עוסקות במרחב המשותף הבולט ביותר שהוא רשות הרבים ומדגישות כי אף שלכל אחד יש רשות להשתמש ברשות הרבים, הרי שהשימוש ברשות הרבים כפוף לכללים רבים.

אחד הדברים המעניינים שעולים בפרק שלנו הוא כי ישנם אופנים שבהם אדם משתמש ברשות הרבים באופן שהותר לו, כמו להוציא את התבן והקש בכדי שידרכו עליהם העוברים והשבים ויהפכו אותם לדשן, אך למרות זאת, אם אדם יוזק באותם תבן וקש, הרי שהבעלים של התבן והקש יהיו חייבים. כלומר, גם אם פעלתי על פי ההלכה, ולא עברתי על שום איסור, הרי שאני עשוי להיות חייב בנזק (ראה סוגיית הגמרא בדף ל).

דין זה קשור לכך שאדם חייב לשלם על נזקיו ועל נזקי ממונו לא רק בגלל הפעולה הבלתי-הגונה שהוא ביצע (הזיק או לא שמר על ממונו) אלא גם מפני שאנו כחברה צריכים לייצר הסדרים חברתיים שיביאו למינימום את הנזקים ויביאו למקסימום את השיפוי בגין נזקים.

מטבע הדברים, שאלת ההסדרים החברתיים תלויה בשאלת האשמה, ובשאלה האם אדם היה יכול למנוע את הנזק הזה. ולכן בדפים אלו נתקלנו בדיונים ארוכים המבקשים להגדיר בצורה מדויקת את מעמדו של ‘הנתקל’ ברשות הרבים. מחד, ברור שהאדם לא נפל ברשות הרבים מרצונו החופשי. אך מאידך, ייתכן שניתן למזער את הנפילות באמצעות הטלת אחריות על הנופל.

דומה שהבחירה של רבי, מסדר המשנה, לעסוק בשאלת השימוש ברשות הרבים בשלב כה מוקדם במסכת בבא-קמא, מיד לאחר העיסוק בהגדרות הבסיסיות של מזיקים (תם ומועד) ותשלומי נזק, מבקשת לחדד כי תשלומי נזיקין הינם בראש ובראשונה ניסיון לייצר איזונים בין הצרכים השונים של רשות הרבים.

ייתכן שזו הסיבה שהאיסור להזיק לא מופיע במשנה ובגמרא, והדיונים סביב האיסור להזיק הופיעו רק בדורות מאוחרים יותר, שכן מרביתם של דיני נזיקין אינו עונש למזיק ותשלומי נזיקין אינם תלויים באיסור להזיק, אלא כוונת התורה לכונן סדר חברתי וכלכלי שיאפשר לשגשג ולחיות בבטחה.

הפוסט תשלומים למען הסדר הטוב הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

למדנו כאן יסוד נפלא: כפי שראובן הקדוש, בנו של יעקב אבינו, בשעת מעשה כאשר הציל את יוסף לא היה מספיק מודע לזה שהוא פועל פעולה היסטורית רבת משמעות אשר תשנה את פני העולם כולו, כך גם אנו, כולנו. בשעת מעשה, לעתים האדם לא מודע לעוצמת ההשפעה של מעשיו. בזמן ההתרחשות האדם לעתים איננו קולט שהוא כעת עושה היסטוריה.

זה נכון תמיד, אבל זה נכון שבעתיים בתקופה מאתגרת זו. כל אחד, בכל פעולת התנדבות, בכל רצון טוב, בכל הקדשת לימוד לזכות ושמירת חייל במערכה או השבת חטוף לחיק משפחתו, כל אדם פועל ועושה היסטוריה.

לכן מלמד אותנו ה’שפת אמת’ שצריך כל אדם ליישב עצמו איך כל מעשיו נוגעים לזרעו אחריו לדורות.

שימו לב: כל אדם. לא רק מנהיגים ולא רק גדולי ישראל, אלא כל אדם צריך ליישב עצמו –

איך כל מעשיו ללא יוצא מהכלל, כל העשייה שלו –

נוגעים לזרעו אחריו לדורות.

כלומר, איך כל עשייה של כל אחד מאיתנו היא משמעותית, משפיעה ומשנה את פני ההיסטוריה האישית, המשפחתית, החברתית והלאומית.

בינו נא זאת, כי הלך מחשבה זה משנה חיים ויוצר כוח להתמודד אחרת לחלוטין עם כל האתגרים שעוברים עלינו.

הפוסט אם רק היית יודע הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

השוואה זו מעלה שאלה: במה נשתנו באמת שני זוגות התאומים אלו מאלו? איך ייתכן שיצחק ורבקה הצדיקים, שמעתירים לה’ ונפקדים בפרי בטן, זוכים רק לבן אחד צדיק, ואילו תמר הכנענית זוכה לשני בנים צדיקים? מה באה התורה ללמדנו? מה יכולים לעשות האב והאם כדי שיהיו שני הבנים צדיקים? חלילה מלחשוב שזו גזירה. הלוא הבחירה נתונה, וצריך אפוא להבין היכן בסיפורם של שני זוגות התאומים רמוזה הדרך כיצד נכון לנהוג עמהם.

הנה, בשני המקרים יש העדפה של אח אחד על רעהו. עשו ויעקב מתמודדים כל חייהם על הבכורה עוד מרגע לידתם, כשיעקב אוחז בעקב עשו, וכן פרץ וזרח, כאשר זרח מבקש לצאת ראשונה, ופרץ פורץ לפניו וקובע את בכורתו.

אמנם, העובדה שאחד הוא בכור, ומקבל את התפקיד החשוב, אינה מכריחה שרעהו יהיה רשע. הדבר הנכון הוא שיהיו שניהם שותפים והבכור יוביל את השותפות. אך כפי הנראה, המאבק הקשה על הבכורה עלול להרוס את האפשרות להסתדר יחד, ובדיוק בנקודה זו אנו מוצאים את החילוק בין זוגות התאומים – ביחס ההורים אל התחרות בין הבנים.

יצחק מעדיף את עשו הבכור: “ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו”. העדפה זו ניכרת כבר בשם שהוא קורא לו: “עשו” – עשוי, גמור, מושלם. לעומתו, יעקב נקרא על שם החתרנות, על שם האחיזה בעקב. הנביא משתמש בשמו של יעקב כביטוי לתכונה שלילית: “כי כל אח עקוב יעקב וכל רע רכיל יהלוך”. נראה שהאחים מודעים היטב למשמעות זו. אחרי גניבת הברכות אומר עשו: “הכי קרא שמו יעקב, ויעקבני זה פעמיים”. השמות השונים שמקבלים התאומים מנציחים את המאבק האדיר ביניהם, ואת ההעדפה החד משמעית של האב את הבכור העשוי, לעומת הקטן שעוקב אותו. התחרות ביניהם ניצבת במלוא עוזה מרגע לידתם. היא נוכחת בצורה שאי אפשר להתעלם ממנה. מכאן ואילך הם עסוקים כל חייהם בלגבור זה על זה. הדבר מקשה מאוד על אפשרות שותפות, וכך עשו מוצא את עצמו, בעקבות מעשיו הרעים, נדחה לגמרי מן השותפות ויוצא לתרבות רעה.

דבר דומה ניתן למצוא בקריאת השמות הראשונה בתורה: קין והבל. האח הראשון נקרא על שם “קניתי איש את ה'”, ואילו האח הקטן נקרא “הבל”, מלשון הבל הבלים, חסר משמעות. ההעדפה של האח הגדול על ידי ההורים מבטלת לחלוטין את מקומו של האח הקטן ומובילה למאבק שלא מותיר מקום אלא לאחד. אצל קין והבל זה מסתיים ברצח, וגם אצל יעקב ועשיו זה לא היה רחוק מלהיגמר כך.

לעומת זאת, בלידת פרץ וזרח קורה משהו שונה. גם הם נאבקים על הבכורה. זרח היה אמור לצאת ראשונה ופרץ פורץ לו גדר וזוכה בבכורה ובמלוכה. אולם השמות שניתנים להם אינם מנציחים את העדפת הבכור ונחיתות הצעיר. להיפך. דווקא הקטן נקרא “זרח”, ועיין בפירוש הרמב”ן שכתב שהוא כמו השמש הזורחת. אמנם יש לפרץ מקום מיוחד, אך כאן הדריכה אותנו התורה ולימדה שהדבר אינו מוכרח לבוא עם השפלת האח השני, וזו הערובה לכך ששני האחים יהיו צדיקים וינהגו באחווה זה עם זה.

הפוסט פרץ וזרח לעומת יעקב ועשו הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.