בעשרות השנים האחרונות אנו עדים לשינוי משמעותי בתפיסת החינוך במוסדות החינוך. בעוד שבעבר התמקדנו בעיקר בלימוד טכני של תחומי הידע התורניים והכלליים – שהיו הבסיס והיסוד להכנה לחיים – ואת שאר הדברים עשינו ״על הדרך״ או באמצעות דוגמה אישית בלבד, היום אנו מבינים שעלינו להתייחס לשלושה מעגלים שלמים בחינוך ילדינו: למידה, חינוך ערכי-חברתי, ורווחה נפשית.

המעגל הראשון הוא הלמידה – לימוד התורה והמקצועות הנלווים (המהווים עזר לתורה ולחיים של תורה עם דרך ארץ).

חז”ל לימדונו “אם אין קמח אין תורה”, וכך גם להפך – אם אין כלים ללמידה, קשה לרכוש את הידע הנדרש. כיום אנו יודעים שלכל ילד סגנון למידה משלו, וחשוב להתאים את דרכי ההוראה ליכולותיו. ילד שמתקשה בלימודיו אינו בהכרח “חלש”, אלא ייתכן שפשוט זקוק לגישה שונה או לכלים מותאמים שדרכם יוכל להצליח.

המעגל השני שחשיבותו הולכת וגדלה ובשנים האחרונות עובר מלהיות ״תוסף מזון״ ל״מנה העיקרית״ הוא החינוך החברתי-ערכי.

בעולם שבו הניסיונות מתרבים והאתגרים גדלים, לא די בהעברת ידע. עלינו לצייד את ילדינו בכלים מוטיבציוניים להניע את עצמם למקומות הטובים והנכונים. כלים אלו נועדו להטמעת הערכים אצל הילדים בנפשם (רצון) ובחיי היום-יום (סדירות), במיומנויות כלליות וחברתיות, בכלים להתמודדות עם אתגרים, וביכולת לקבל החלטות נכונות (ועוד).

בתחום זה חשוב לנהוג כמאמר החכם באדם “חנוך לנער על פי דרכו”. עלינו לסייע לכל ילד למצוא את דרכו הייחודית בעבודת ה’ ובחיים בכלל וזהו מסע חינוכי. חלק מהתוצר החינוכי הוא כמובן יצירת הזהות והשייכות של הילד כחלק מעם, חברה, קהילה ומשפחה.

המעגל השלישי, שחשיבותו גדולה מאוד, הוא הרווחה הנפשית.

ילד שאינו מרגיש בטוח ומוגן, או שמתמודד עם קשיים רגשיים, יתקשה להתרכז בלימודיו ולהתפתח כראוי. הרווחה הנפשית ובתוכה תחושת הביטחון של הילד והתמיכה אותה הוא מקבל בעת הצורך היא תנאי בסיסי להצלחה בכל התחומים.

כהורים, תפקידנו לתמוך בכל שלושת המעגלים הללו. כיצד נעשה זאת?

ראשית, עלינו להיות קשובים לצרכי ילדינו בכל אחד מהתחומים. ילד שמתקשה בלימודים זקוק לא רק לשיעורי עזר, אלא גם לחיזוק הביטחון העצמי שלו. ילד שמתמודד עם אתגרים חברתיים זקוק להכוונה ולכלים, ולא רק לעצות.

שנית, חשוב ליצור שיתוף פעולה הדוק עם הצוות החינוכי. המחנך, היועץ החינוכי, והמורים המקצועיים – כולם שותפים לדרך. כשיש תקשורת פתוחה ושיתוף פעולה, קל יותר לזהות אתגרים ולתת מענה מתאים.

לבסוף, עלינו לזכור שכל ילד הוא עולם ומלואו. מה שמתאים לאחד לא בהכרח מתאים לאחר ולעיתים אפילו עלול להזיק. עלינו להיות גמישים בגישתנו ולהתאים את התמיכה שלנו לצרכים הייחודיים של כל ילד.

בשבוע הבא נתמקד באופן מעשי בדרכים לחיזוק כל אחד מהמעגלים הללו גם בבית. בינתיים, אני מזמין אתכם להתבונן בילדיכם ולחשוב – האם הוא מקבל מענה מספק בכל אחד מהתחומים?

בהצלחה!

הפוסט על שלושה דברים החינוך עומד הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

כאשר שני אנשים או יותר נמצאים יחד, והם מודעים לנוכחות של האחר, מתרחשת תקשורת, לא משנה כמה עדינה או לא מכוונת.

אחד האסונות הגדולים של האנושות בדור האחרון הוא הסחת הדעת בשיחות בין בני אדם. אנשים קובעים תור לרופא, ממתינים חודשים, ואז תוך כדי דיבור על תפקודי הכליות הבעייתיים הם מעיינים בהודעות וואטסאפ שהם מקבלים, או המחמירים – עונים לשיחת טלפון מול פרצופו המשתאה של הרופא.

ולא צריכים להיות רופאים בשביל לחוות את זה. מספיק שתמתין בסניף הדואר כדי לדעת היטב מה יאכלו בארוחת הצהריים בביתו של היושב לצידך או מה שלום בנו.

ולצערנו, כך זה בשיחה עם הילדים שלנו, ואצל בני זוג, ואף בתפילות בחלק מהמקומות. אנשים זמינים גם בתפילה לקבלת שיחה מהאישה אם להוציא את הילד מהגן וכדומה. התקשורת שלנו הפכה ללקויה וחסרה, איננו שותפים במבטיו או מקשיבים לתת-הטקסט של בן שיחנו, וכך אנו מאבדים קשרים עמוקים ורגישים.

ראשיתו של שיח לקוי זה כבר מופיע בפרשתנו, כאשר אם אחת רואה שבנה במצב קשה. היא לא יושבת לידו לעודדו ולחזקו כראוי לאם, אלא היא מזניחה אותו ונותנת לו לדבר לעצמו מתחת לשיחים.

רש”ר הירש פרשת וירא פרק כא פסוק טו:

“כל התנהגותה של הגר אופיינית ביותר ומציינת את הטבע של בת-חם שלא נתעדן. אם ישראלית לא תטוש את ילדה, ולו רק כדי לדבר על לבו, ולו רק כדי להקל עליו כדי חלק אחד במיליון של שנייה. הנוטש ילד באפס מעשה, מפני ‘שאין בכוחו לראות בייסוריו’, אינו פועל מתוך רחמים; זוהי אנוכיות אכזרית של נפש-אדם שנעצרה בטבעה הגס. אדם בעל שיעור-קומה אנושי יודע להשליט את הכרת חובתו על רגשותיו העזים ביותר, חובתו משכיחה את הכאב שבלבו ומדריכה את ידו להושיט סיוע ועזרה, ולו יהא בידו רק לגמול חסד עם המתייסר בייסורים ולעמוד על גביו ולהשתתף בצערו. מכאן משמעות עמוקה לנאמר בפסוק יז: ה’ שמע ‘את קול הנער’, ולא קולה של הגר. זעקתו של אדם, היוצאת מתוך אנוכיות ובאפס מעשה, אינה מגיעה עד לכסא הכבוד”.

דברי הרש”ר הירש מהדהדים היטב בדורנו. כמו הגר שלא הייתה שם בשביל בנה, גם אנחנו לא נמצאים באמת עם היקרים לנו. ההתעלמות שלנו היא לא בריחה למדבר אלא בריחה למסך – לעוד הודעה, עוד שיחה, עוד סרטון.

אנחנו חייבים לעצור את זה, להניח את המכשיר בצד ולהתחיל להקשיב באמת זה לזה.

הפוסט תקשורת בין-אישית בעידן המסכים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הטענה הראשונה מדברת על צדק, האם ראוי שאדם ייענש על לא עוול בכפו, רק בגלל מעשי שכניו? לפי טענה זו גם אם יש צדיק אחד בלבד בכל סדום לא ראוי שהוא ייספה בעוון הרשעים. לעומת זאת, הטענה השנייה מבקשת לישא למקום כולו כי אולי יש קבוצה גדולה של צדיקים שעבורם ה’ יאריך את אפו וישא את חטאת סדום כולה.

אולם ה’ עונה רק על הטענה השנייה: וַיֹּאמֶר ה’ אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם. אין כאן תשובה לשאלה העקרונית האם ראוי שייספה צדיק עם רשע. אף שזו לכאורה הטענה המרכזית של אברהם: חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט.

למעשה עד סיום המשא ומתן עם אברהם, ה’ לא משיב לו שאין צדיק בסדום. הדיון לכל אורכו הוא רק על קבוצת הצדיקים ועל גודלה, ומשאברהם מבין שאין אפילו עשרה צדיקים, הוא מקבל את גזר דינה של העיר. אך מה בנוגע לצדיקים הבודדים שאולי ימותו?

תמיהה דומה עולה בנוגע לדין עיר הנידחת. לפי חלק מהראשונים, גם כאשר רק רוב העיר עבדו עבודה זרה, נידונים כל תושבי העיר למיתה. והשאלה המתבקשת היא: מה דינם של אלו שלא חטאו? והלוא הצטווינו: לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ.

היה מקום להבין שיש תביעה על המיעוט בעיר הנידחת או על צדיקיה הבודדים של סדום, שהיה עליהם להשפיע לטובה על שאר העיר, ועל כך הם נתבעים. אך מה באשר לטף, נטול ההשפעה? ומה באשר לתושב חדש שזה מקרוב הגיע ועוד לא הספיק להשפיע על בני עירו?

למעשה הדין הוא שבעיר הנידחת נהרג כל מי שישב בעיר שלושים יום (סנהדרין קיא:), כגדר קביעות ישיבה לגבי מזוזה, משום שבכך הוא מוגדר בכלל ‘יושבי העיר ההיא’. הגמרא דנה מדוע אין הזמן י”ב חודש, כגדר קביעות ישיבה לעניין חיוב מכס, אך מוסכם וברור שהזמן המחייב אינו נקבע לפי יכולת ההשפעה לטובה על אנשי העיר, אלא אם אדם מוגדר כתושב העיר – מיד הוא מתחייב בכל חיוביה.

מכאן שהם נידונים למיתה בגלל שעצם ההחלטה להתגורר במקום מסוים משמעה הזדהות עם העיר ועם ערכיה, ובכלל זה טמונה גם קבלת הגורל המשותף של יושביה.

לפי זה נבין את המשא ומתן בין ה’ לאברהם.

למעשה שתי טענותיו של אברהם הן טענה אחת. הוא מבין היטב שאנשי סדום רעים וחטאים, ומי שבחר לגור עימם ולהזדהות עם מה שעירם מייצגת – אל לו להתפלא שגורלו כגורלם. אולם טענתו היא, שמא יש חמישים צדיקים שבכוחם להשפיע לטובה על שאר העיר. כלומר, בקשתו היא לתת לאנשי סדום הזדמנות נוספת. מכאן נגזרת גם הטענה הראשונה, הנוגעת לצדק. במידה שיש קבוצה כזו של צדיקים, שביכולתה להשפיע על סדום כולה, אכן יהיה זה עוול שלא להבחין בין צדיק לרשע, משום שקבוצה כזו אינה מזוהה עם אנשי העיר.

ועל כך באה תשובת ה’ שאין חמישים צדיקים, ולא ארבעים ואף לא עשרה. משאברהם מבין שאין קבוצה מובחנת של צדיקים בעלי יכולת השפעה על העיר, הוא לא שב על טענת ‘והיה כצדיק כרשע’. משום שאם צדיקים אלו אינם מובחנים כקבוצה נפרדת ומשפיעה, זהותם היא ‘אנשי סדום’ ודינם כבני העיר.

כדי להיות “צדיק בסדום” נדרש הצדיק להיות בעמדה נבדלת ומשפיעה על סביבתו, אחרת אחת דינו להיטמע בזהות הכללית של סביבתו, ולא תעמוד לו זכות היותו צדיק בביתו פנימה.

הפוסט צדיק בסדום הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

מבאר רש”י: “ארי ידעתיניה לשון חיבה כמו מודע לאשה … אמנם עיקר כולם לשון ידיעה – שהמחבב את האדם ומקרבו אצלו יודעו ומכירו”.

ומוסיף הרמב”ן: “ויתכן שיהיה ידעתיו גדלתיו ורוממתיו בעבור אשר יצווה את בניו לעשות את הישר לפני”.

ויש לברר מהו סוד ההצלחה של אבינו אברהם, שבניגוד לקודמים לו זוכה לשבחים נפלאים על הצלחתו במפעל החינוך ובניין הדור הבא של התלמידים והבנים?

ויש לבאר שבשבח בו ה’ יתברך מפאר את אברהם, שם טמון הסוד. אברהם אבינו ידע לגדל ולרומם כל תלמיד, כל נפש אשר עשה בחרן. אברהם אבינו ידע ליצור קשר אישי, קשר של חיבה, קרבה, ידיעה והיכרות אינטימית. אברהם העניק לכל מתקרב את הכלים ליצור קשר אישי קרוב לבורא יתברך.

בתוך הארוחה, כאשר האדם שבע ומודה לאברהם המארחו בסבר פנים יפות ובעין טובה, היה מטמיע אברהם את המסרים העמוקים של האמונה בהשם יתברך. אברהם אבינו שיתף ולימד, הנחיל והפיץ את האור אליו הוא נחשף במסעו האישי – אור של קשר אישי אוהב עם השם יתברך.

אברהם אבינו היה המורה הגדול שנטע אמונה בלבבות המיואשים ושידר את המסר: כן, זה אפשרי. גם אתה וגם את, בנים אהובים למקום והוא רוצה קשר קרוב אתכם.

בימים אלו נפרדנו ממורנו ורבנו עטרת ישראל רבינו הגאון הצדיק רבי ברוך מרדכי אזרחי זצוק”ל. אינני ראוי להספיד ואפילו לא לתאר את גדולתו, גאונותו קדושתו ולו דומיה תהילה, אבל כיהודים אנו מצווים ללמוד ולקבל מידות והנהגות קדושות של הצדיק שכעת מתפזרים בעולם ואפשר לאחוז בהם ולזכות ולו במעט לילך באורחותיו.

זה לא סוד שבתחום החינוך ויכולת העברת השמועה באופן ייחודי היה רבינו הגדול זצ”ל יחיד ומיוחד. במה היה כוחו ענק כל כך ומה היה סוד הצלחתו? לעניות דעתי התיאור על אברהם הולם מאוד את דמותו של מרן ראש הישיבה זצ”ל. בכישרונו הייחודי, באהבת ה’ יתברך, התורה, ואהבת ישראל שפיעמו בעוז בלבו הטהור, ידע ליצור קשר קרוב, קשר של חיבה.

את הגילוי הנפלא של קשר אוהב מלא חיבה ואהבה בינו לדבר ה’ יתברך המתגלה בעמלה של תורה בטהרתה, בדיוק כלשון רש”י שהמחבב את האדם ומקרבו אצלו יודעו ומכירו. כך חינך רבינו ראש הישיבה שחיבת התורה באה מתוך תשוקה וחתירה מתמדת להכרה וידיעה בהירה ומקיפה של סוגיותיה והלכותיה. אור זה הנחיל והשפיע לאלפי תלמידיו.

יהי רצון שנזכה לדבוק בדרכו ויהא מליץ טוב בעד כלל ישראל בתקופה סוערת זו.

הפוסט גדולה ורוממות הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

את העובדה שישמעאל ערער על ירושתו של יצחק למד רבי שמעון בן אלעזר מתגובתה המיידית של שרה: “וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק”. מכאן שבצחוק היא ראתה פקפוק בבכורתו של יצחק.

האם היה יסוד למחשבתו של ישמעאל לרשת עם יצחק?

מצד אחד ברור לנו שיצחק הוא ממשיכו של אברהם, אך מן הפסוקים ניכר שגם לישמעאל נועד תפקיד בהפצת האמונה שגילה אברהם. עוד כשאברהם מתבשר על הולדת יצחק הוא מגיב: “לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ”, וה’ נענה: “וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל”. לידתו וגדילתו של ישמעאל מלווים בשמירה מיוחדת מאת ה’. מלאך אלוקים מתגלה להגר בבָרחה מפני שרי והוא מבטיח לה גדולות ונצורות בנוגע לבנה, ואף מעניק לו את שמו: “ישמעאל”. וגם לאחר הגירוש של ישמעאל כנער הוא זוכה להצלה ניסית, וה’ מתגלה להגר בזכות שמיעת קולו שלו, ומרגיע אותה בהבטחה *כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימֶנּוּ”. אין זה סביר שכל כך הרבה התגלויות והבטחות אלוקיות נכרכו בשמו, כשמדובר ברשע גמור, ומכאן בין השאר נובעת עמדת ר”ש בן אלעזר שהחשש של שרה מישמעאל לא היה מדרכו הרעה אלא מפני שרצה לרשת את אברהם כמפיץ דרך האמונה, כשהוא עצמו נאמן לגמרי לדרך הצדקה והמשפט שלימדו אברהם אביו.

יש סברה להניח שישמעאל החזיק בדרכו הטובה גם בהמשך חייו. הוא נזכר בתורה יחד עם יצחק כששניהם יחד קוברים את אברהם, ומותו מתואר בתורה בלשון “ויגוע” – האמורה רק לגבי צדיקים (אף לדעת הסוברים שעבר על ג’ עבירות חמורות, סופו שעשה תשובה ולכן נאמר עליו ויגוע, כמבואר בגמ’ ב”ב טז ב, אך לדעת רשב”א שהוא הלך מעיקרא בדרך אברהם, יש להוכיח מכאן שנותר בצדקתו עד סוף ימיו).

ואכן אברהם הגן על בן האמה גם לאחר ששרה מבקשת לגרשו. הוא הסכים לעשות זאת רק בשל דברי ה’. אף הקב”ה לא ציווהו על הגירוש אלא מפני ששרה תבעה זאת, כמו שנאמר “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ”. אם ישמעאל היה רע, אברהם היה מגרשו מיוזמתו, ואם הוא לא היה עושה – הקב”ה היה מצווהו לעשות זאת גם בלי ששרה הייתה מעלה את התביעה הזו.

נראה אפוא שהסכמת הקב”ה לשילוחו של ישמעאל היא רק מפני שכך שרה תבעה, ופירוש הדבר הוא זה: מעיקרא נועד לישמעאל תפקיד משותף עם יצחק, אך במצב הדברים שבו שרה מסרבת לשיתוף פעולה בין ישמעאל ליצחק, נגוזה האפשרות לצמיחה משותפת של שניהם ובמצב זה יצחק עדיף, *כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע*. אך באותה נשימה ה’ מתייחס לישמעאל ואומר: “וְגַם אֶת בֶּן הָאָמָה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ כִּי זַרְעֲךָ הוּא”, כלומר עדיין נותר לישמעאל חלק בייעוד של הפצת האמונה. אולם מעתה ואילך הם לא יפעלו יחד.

כשנתבונן נראה שדרכי הפצת האמונה בין יצחק לישמעאל שונות הן זו מזו, והן מתאימות להפליא לכור מחצבתם של השניים. יצחק הוא בנה של שרה, אישה שכל חייה מסובלים בייסורים קשים. פעמיים נלקחה על ידי מלכים כשבעלה אומר ‘אחותי היא’ (בחטא, לדעת הרמב”ן). היא איננה זוכה לפרי בטן עד גיל תשעים שנה, וגם כשהיא כבר מוסרת את שפחתה לאברהם כדי להיבנות ממנה, השפחה מורדת בה (ותקל גבירתה) וחושבת לרשת את חלקה כאשת אברהם. אפילו לאחר הולדת יצחק, ליצני הדור מלעיגים עליה שהיא התעברה מאבימלך, ולבסוף היא מסיימת את חייה מתוך מחשבה שבנה, משוש ליבה, נעקד על גבי המזבח. עם ישראל, שיוצא מבנה יצחק, ממשיך את הפצת האמונה מתוך סבל וייסורים, מכוח מה שנטעה בנו אמנו שרה, והוא לעולם אינו פונה לכוח ואלימות משום שהוא יודע סבל מה הוא. ואמונתו היא בעלת אופי של הכנעה, ואין בה שום מקום לכוחנות.

לעומת זאת הגר מכוונת כל חייה אל השגת החופש. מעמדת השפחה היא מנסה לרשת את עמדת הגבירה ולהשתחרר מהעבדות. בהמשך, כשהיא מגורשת מבית אדוניה, היא נאלצת לדור במדבר ומסגלת שם יחד עם בנה, חיי פרא (ויהי רובה קשת). קורותיה נטעו לעד בלב צאצאיה את דרישת החופש, עד כדי פראות ושבירת כל גבול. בנה ישמעאל מתברך “והוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ”, הוא אינו יכול לשאת שום שעבוד, גם לא של חברת בני אדם. צאצאיו ממשיכים את דרכו, וגם כשהם מפיצים את בשורת האמונה בא־ל אחד, הם עושים זאת בכוח ובפראות.

הנה כי כן, גם לדעת רבי שמעון בן אלעזר, שישמעאל לא היה רשע, מכל מקום צאצאיו איבדו את דרך הצדקה והמשפט בפנייתם אל הכוחנות והפראות. דווקא יצחק, שהפנים את ייסורי אמו ויודע מה הוא סבל, לעולם אינו פונה להפיץ את האמונה בצורה כוחנית ואלימה, ובכך הופך לצאצא היחיד של אברהם שמעביר באופן נכון את דרך האמונה.

הפוסט יצחק וישמעאל הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.