כאשר אנו מתבוננים בארגוני החסד המפוארים שהוקמו בישראל כדוגמת “עזר מציון”, “יד שרה”, “איחוד הצלה” ורבים אחרים – האם שאלנו את עצמנו כיצד נולדו יוזמות אלה? כל אחד מהארגונים הללו התחיל מאדם אחד שהביט במציאות והעז לומר: “זה לא מספיק טוב. אפשר לעשות יותר״.

הקמתם של ארגונים אלו היא ביקורת נוקבת על משרדי הרווחה, הבריאות ואחרים, ויחד עם זאת, אף אחד מאיתנו לא היה מוכן לוותר עליהם.

הביקורת, במהותה הטהורה, אינה הרס אלא זיהוי פערים בין המצוי לרצוי. היא נקודת המוצא לכל תיקון ושיפור. חז”ל לימדונו: “קנאת סופרים תרבה חכמה” – אותה תחושת אי-נוחות מול הפער בין מה שיש למה שיכול להיות היא המניע העמוק ביותר לחדשנות ולמצוינות.

כל חזון משמעותי בהיסטוריה האנושית נולד מההכרה שהמציאות אינה מושלמת. מנהיגי אמת ראו את החֶסֶר, ובמקום להשלים עמו, הפכו את תחושת הביקורת למנוע פנימי רב עוצמה שהניע אותם לפעולה. מנהיגות מיטיבה אמיתית צומחת תמיד מתוך רגישות לפערים בין המציאות הקיימת לבין הפוטנציאל הטמון בה. המנהיג רואה לא רק את מה שיש, אלא בעיקר את מה שיכול וצריך להיות.
מהביקורת אל המעשה

ביקורת אמיתית אינה מסתיימת באנחה של תסכול. היא מתחילה בזיהוי הפער ומובילה למעשה של יצירה ותיקון. כאשר אדם משקיע את כוחותיו לא רק בזיהוי החסר אלא גם בבניית הפתרון, הוא הופך לשותף בתהליך התיקון האלוקי של העולם.

כאן טמון ההבדל המהותי בין ביקורת הורסת לביקורת בונה. ביקורת הנובעת מאהבה עמוקה, משייכות וממחויבות אינה מרחיקה אלא מקרבת. היא אינה אומרת “אתם כשלתם” אלא “אנחנו יכולים להצליח יותר”.

מקובלנו כאנשי חינוך ש”כל אהבה שאין עמה תוכחה אינה אהבה” (בראשית רבה). אהבה אמיתית אינה מתבטאת רק בקבלה מוחלטת, אלא גם בדרישה אוהבת להתקדם ולהשתפר. כהורים וכמחנכים, האם איננו מבטאים את אהבתנו העמוקה לילדינו כאשר אנו מציבים בפניהם אתגרים ומצפים מהם למצוינות?
אז איך עושים את זה?

ביקורת בונה פועלת בארבעה שלבים. הראשון, זיהוי הפער – הכרה אמיצה במה שחסר או דורש שיפור. השני: יצירת חזון – יצירת תמונה ברורה של המצב הרצוי. השלישי: יצירת חיבורים – חיבור אנשים הרואים את אותו הפער ומחויבים לתיקונו. והשלב הרביעי: פעולה יחד – עשייה קונקרטית המתקדמת צעד אחר צעד אל החזון.

כאשר ביקורת עוברת את ארבעת השלבים הללו, היא הופכת מדיבור למעשה, מתסכול ליצירה, ומפירוד לאחדות סביב מטרה משותפת.

לכם, המחנכים העוסקים במלאכת הקודש של חינוך ילדינו, אני קורא: אל תחששו מביקורת הנאמרת מתוך אהבה ושייכות. קבלו אותה כמתנה וכהזדמנות. הביקורת הבונה היא הכלי המשמעותי ביותר שלנו לצמיחה. היא כמו מראה המשקפת לנו לא רק מה שאנחנו, אלא גם מה שאנחנו יכולים להיות. נסו לקבל ביקורת מתוך שליטה, בגרות, שמחה והקשבה, גם כשהיא לא מנוסחת נכון או מדויקת, ותראו שהיא הופכת למתנה.

ואל תחששו להיות ביקורתיים בעצמכם. לזהות פערים, לחלום על פתרונות, לגייס שותפים לדרך. כך נבנו כל ההישגים שאנו כה גאים בהם היום, וכך ייבנו גם ההישגים שיהיו מקור גאווה לדורות הבאים.
כולנו, הורים ומחנכים כאחד, שותפים למסע המופלא של עיצוב העתיד. וביקורת בונה, כזו הנאמרת מתוך אהבה ושייכות, היא המצפן המכוון אותנו בדרך לחינוך טוב יותר ולחברה טובה יותר.

בהצלחה!
שניאור

הפוסט ביקורת בונה ככלי לשינוי חיובי הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

דרשה מרתקת נדרשת על קריאה זו במדרש רבה: מכאן אמרו כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה הימנו. תדע לך שכן צא ולמד ממשה, אבי החכמה אבי הנביאים, שהוציא ישראל ממצרים, ועל ידו נעשו כמה נסים במצרים ונוראות על ים סוף, ועלה לשמי מרום והוריד תורה מן השמים, ונתעסק במלאכת המשכן; ולא נכנס לפני ולפנים עד שקרא לו שנאמר “ויקרא אל משה וידבר”.

המדרש לומד מקריאה זו מסר נוקב; על אף כל מעלותיו של משה, אם היה נכנס לאוהל מועד טרם שנקרא, היה זה מעיד שאין בו דעת, כאשר אותו שאין בו דעת, נבלה טובה הימנו.

יש להסב את תשומת הלב לשני מוקדים בדברי המדרש, האחד הוא טיבה של הדעת, באיזו דעת עוסק המדרש, שבהיעדרה עלול תלמיד חכם, ‘כליל המעלות’, להיות שני במעלה לנבלה. שנית, תהא אשר תהא ‘דעת’ זו, מדוע חסרונה חמור כל כך.

דעת, במונחי חז”ל, פנים רבות לה. בברכות [לג.] נאמרו מספר מעלות על הדעת, ומי שניחן בה. אחת מהן: ‘כל מי שיש בו דעה, כאילו נבנה בית המקדש בימיו’, עוד אמרו: [שם נז.] ‘שלושה משיבין דעתו של אדם’.

כאן נדמה שעיסוקם של חז”ל הוא ב’דעת’ מסוג יסודי יותר, כזה שחסרונו ‘מאפיל’ על יתר מעלות האדם.
מתוך הנסיבות, יש להניח שפשרה של הדעת כאן הינו נימוסים ודרך ארץ. אלה הנצרכים לשם הבנה שאין להיכנס לאוהל מועד ללא קריאה.

המדרש מדגים את המסקנה לפיה ‘כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה הימנו’, באמצעות המתנת משה לקריאת ה’. אלא שמסקנה זו, חומרת היעדר הדעת, אינה מתפרשת מן הדוגמה, ממנה ניתן ללמוד רק שנדרשת קריאה.

העובדה שעל אף זאת, חז”ל מיישמים את ההקבלה, יש בה כדי ללמד שמאפייניו של זה שאין בו דעת זהים לחלוטין לאלה של הנבלה, ועוד ישנו יתרון לנבלה.
הנבלה, אינה חסרה אלא חיות, אך היא מדיפה ריח שמלמד על טיבה. תלמיד חכם שאין בו דעת, אף הוא חסר את חוט השני הטווי בין יכולותיו וחכמתו, אך בניגוד לנבלה, אין עובדה זו ידועה, מה שמאפשר לו לחולל השפעה בסביבתו. בהיעדר תמרור אזהרה.

הדגש בדברי חז”ל הינו על ה’תלמיד חכם’ שאין בו דעת, זה אשר מצוי בעמדת השפעה, בעוד אין בו דעת.
היעדר ניהוגי ‘דרך ארץ’, כעמוד תווך, מנימוסיו של תלמיד חכם, מייצרים נזק זהה לזה של הנבלה, במעטה חיובי ומפתה.

הכותב הינו ר”מ בישיבת ‘משמר התורה’

הפוסט דרך ארץ קדמה לתורה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

מחלוקתם של רבי אליעזר ורבי יהושע משתרעת על כל התחומים, מתי נברא העולם, מתי נולדו ומתו האבות, ועוד. אך זאת מוסכם על שניהם – בפסח נולד יצחק. הסכמה זו מעוררת פליאה. ראשית, מדוע הוחרג יצחק מכלל ה’אבות’? שנית, מדוע האבות נקשרים לחודש בכללותו, ואילו יצחק נקשר למועד מסוים שחל בעיצומו של החודש?

השנה נחלקת לשני חלקים. בסתיו ובחורף האדם מאמין וזורע, ממתין לגשמים ומצפה לצמיחה שתבוא. באביב ובקיץ – האדמה מוציאה מן הכוח אל הפועל את כל מה שנזרע בה. לדעת רבי יהושע שהעולם נברא בניסן, הדבר המרכזי הוא ההוצאה לפועל. לכן העולם נברא כשהוא בקומתו, כשהוא מוכן למימוש, ולא בתשרי כשהוא זקוק עוד להכנה ולהשקעה.

יש מאורע נוסף שבוודאי אירע בניסן, והוא – יציאת מצרים. אין מחלוקת שהסיפור של היציאה הוא פריצה מן הכוח אל הפועל. משנות הגלות הארוכות שבהם צורפו ישראל בכור הברזל, הם בוקעים החוצה כאומה.

השאלה היא מה היחס בין האבות ליציאת מצרים. לפי רבי אליעזר, האבות רק זרעו כהכנה לקראת היציאה ממצרים, ואילו לרבי יהושע הם כבר תחילתו של תהליך היצירה. כך או כך, לכול”ע, יצחק באופן ספציפי כן שייך לניסן, ולא סתם לניסן אלא באופן מיוחד לפסח. וכאן חוזרת ונשאלת השאלה, במה השתנה יצחק מהאבות? מדוע ר”א מודה שהוא נולד בפסח, ומפני מה לרבי יהושע כל האבות נקשרים לחודש בכללותו ואילו יצחק לחג הפסח באופן מיוחד?

נראה שחז”ל ביקשו לומר כי גם אם נפריד בין האבות ובין חג הפסח, ישנו אב אחד שוודאי קשור למועד הזה. אם אנו מבקשים לחלץ את משמעות יצירת עם ישראל – איננו יכולים ללמוד אותה מכלל האבות, שכן לר”א הם בכלל שייכים למהלך של ההכנה, לחודשי תשרי, ואף לרבי יהושע – הם שייכים לכללות חודש ניסן ולא לפסח באופן ספציפי. אך יצחק שונה.

יצחק איננו כשאר האבות. התורה האריכה בתולדות אברהם העובר מסע של עשר ניסיונות, ובתולדות יעקב, דרך כל נדודיו לארם ולמצרים. אך על יצחק איננו יודעים הרבה. הדבר שהוא בולט בו הוא היותו קורבן לה’. לא הוא פעל את הקרבתו. הוא הוקדש לקורבן על ידי אביו, ועתה הוא נעשה חפצא של קורבן – מוקדש לה’.

מכאן אנו חוזרים ולמדים על מהותה של יצירת עם ישראל. “היום אתם יוצאים, בחודש האביב”. עם ישראל נולד מתוך מצרים, יוצא מן הכוח אל הפועל, כמו הטבע האביבי המתעורר לחיים אחרי תרדמת החורף. ומהי מהות יצירתו? הקדשתו לה’. היצירה של עם ישראל אינה מתרחשת בקבלת התורה, אלא עוד קודם לכן. בעצם היציאה לארץ לא זרועה, בהליכה עיוורת אחרי ה’, מונחת הקביעה שאנו משתעבדים לה’.

“קודש ישראל לה’ ראשית תבואתו” – עם ישראל הוא קדוש בחפצא, כמו יצחק, זוהי מהותם – ודבר זה נקבע בפסח. ברגע הבריאה של עם ישראל, נולדנו מחדש כעם המוקדש לה’.

הפוסט קודש ישראל לה’ הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

מבחינה פרקטית, כדאי לציין כי גם בירושלמי עצמו, וגם בסוגיית הגמרא שלנו, נראה כי האיסור על הלימוד בספר ‘בן סירא’ אינו גורף, האיסור הוא על התעמקות יתרה בספר זה, וכפי שנכתב בירושלמי ‘להגיון ניתנו, ולא ליגיעה ניתנו’.

ובלשון דומה כתב הריטב”א (ב”ב צח:) ‘לא אסרו אלא לעשות ממנו קבע, אבל ראוי להגות בו בעתות ללמוד ממנו חכמה ומוסר’, וגם רב יוסף עצמו אומר אצלנו בגמרא כי החלקים הטובים שבספר בן סירא ניתנים לדרשה והעמקה.

עם זאת, הסוגיה אצלנו מאפשרת לנו להבין את עולמם של חכמינו, ולראות מה גרם להם להסיק כי ספר מסוים הוא פסול. מה הכריע את הכף לכך שהם ראו בספר ‘בן סירא’ ספר שלא ניתן לסמוך עליו, וכי ‘יש בו דברי הבאי שמביאים לידי ביטול תורה’ (רש”י), וכי ‘אין בו חכמה ותועלת, אלא איבוד הזמן בדברים בטלים’ (לשון פירוש המשנה לרמב”ם)?

הגמרא מביאה חמישה ציטוטים מספר בן סירא, כל הציטוטים הללו מוצגים כמועמדים ראויים לפסילת כלל הספר, אך רק ציטוט אחד מתקבל בסופו של דבר כ’סיבה מובהקת’ לפסילתו של הספר:
הציטוט הראשון קובע כי לא כדאי לפשוט מעל האוזן של הדג את עורו. על פניו, נראה כי מדובר בעיסוק בזוטי דברים, אך הגמרא אומרת, שזו לא סיבה לפסול את הספר, שכן ייתכן שהספר מנסה להדגים בלשון ציורית את הרעיון של ‘בל תשחית’, או שמא הציטוט אינו אלא משל על התנהגות נאותה בינו לבינה. כלומר, גם ציטוט שנראה כשולי, הגמרא מפרשת אותו במידת החסד.

הציטוט השני קובע כי בת גורמת תמיד (בכל שלב בחיים) לדאגות לאביה. הגמרא הבינה כי הציטוט הזה מכליל מדי ואיננו ראוי, אבל למרות זאת מכשירה את הציטוט מכיוון שהרעיון שלפיו יש עדיפות מסוימת להיות אב לבנים מאשר אב לבנות נמצא גם אצל חז”ל.

הציטוט השלישי הוא הקביעה ש”על אדם לא לדאוג, כי הדאגה הורגת גיבורים”. הציטוט הזה נראה כשטחי מכיוון שאיננו מתמודד עם הרגש, אבל למרות זאת חכמינו אומרים שהציטוט קרוב מספיק לדברי שלמה המלך כי ‘דאגה בלב איש ישיחנה’, ששלמה לימד כי יש להתגבר על הדאגה.

הציטוט הרביעי הוא ‘מנע רבים מתוך ביתך, ולא הכל תביא אל ביתך’. חכמינו חשבו כי יש כאן מעין שנאת זרים ואורחים, ולכן יש לפסול הספר, אך מכיוון שרעיון דומה הובע על ידי רבי, הגמרא מסיקה כי זו לא סיבה לפסול אותו.

מכל האמור עד כאן אנו רואים כי האמוראים היו זהירים מאוד בפסילת ספר, והיו נדיבים מאוד בפרשנותם לספר. אך הציטוט שהביא לפסול את הספר, הוא הציטוט הקובע כי ‘אדם שזקנו דק וחלש הרי שהוא חכם מאוד, ואדם שהזקן שלו רחב, הוא טיפש’.

מבחינת חכמינו, ציטוט מעין זה, שמחנך לשפוט אנשים לפי מראה חיצוני, על בסיס מאפיינים גנטיים, הוא כה אווילי ומסוכן חינוכית, שיש לפסול את כל הספר ולהפוך אותו לבלתי ראוי להעמקה. זאת למרות שכמובן שערי דרשות לא ננעלו, וניתן לדרוש גם פסוק מעין זה.

חז”ל מלמדים אותנו כי בעוד כלפי רעיונות לא בשלים ולא שלמים אנו יכולים לנהוג בסובלנות ולפרש אותם באופן עמוק, בכל הקשור לרעיונות גזעניים המבקשים להשיג מסקנות על מידות ותכונות טובות מתוך מראה חיצוני, אין מקום לדיון, ויש להוציא את הספר מבית המדרש.

הפוסט מדוע נפסל ספר בן סירא? הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

ברוב הבתים היהודיים, ערב פסח מתאפיין בקקופוניה מובהקת. כל בן משפחה עסוק בתחומו – זה בניקיונות וזה בקניות. אם־הבית דורשת ניקיון דחוף של המקרר בדיוק כשבחור הישיבה מחליט שזה הזמן האידיאלי לכוס קפה חמה באמצע הבוקר, ושלא נדבר על תופעת הפלאפונים (הכשרים!) המאפשרים לחברות הכיתה להישאר בקשר גם באמצע ההכנות האינטנסיביות לליל השימורים.

והנה, כל המהומה הזו הופכת להיסטוריה נשכחת ברגע שאב־הבית מתעטף בקיטל בליל הסדר ומתיישב כמלך בראש השולחן המשפחתי. לפתע, כל בני המשפחה דואגים זה לזה, מגלים אכפתיות ויוצרים הרמוניה משפחתית עילאית. המריבות והוויכוחים נמוגים כלא היו, והעיסוק המשותף בסיפור יציאת מצרים, לצד קיום דיני ומנהגי הלילה המיוחד, מאחד את המשפחה שאך לפני שעות ספורות הייתה במצב של מתיחות ופיצול.

כיצד, אם כן, מתחברים להם הניגודים הללו והופכים למציאות כה קוסמת ומרגשת?
בפרשת השבוע ישנו פסוק מיוחד שטומן בחובו היסטוריה ייחודית: וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח (ויקרא פרק ב פסוק יג).

רבינו בחיי מביא כמה פירושים מיוחדים לפסוק זה, ואחד מהם הוא שהמלח, מעבר לטעמו המלוח, מתאפיין ביכולת לספוג נוזלים ולהכרית גורמים מזיקים. במקביל, הוא מעניק כוח קיום ושימור – כפי שניתן לראות בבשר ממולח המחזיק מעמד זמן ארוך יותר. ואף דוחה צמחייה במקומות בלתי רצויים. המלח מגלם בתוכו איחוד של כוחות מנוגדים – אש ומים – המסמלים את מידות הדין והרחמים שבזכותן העולם מתקיים.

ניגודיות, כפי שמלמדנו המלח, אינה בהכרח תופעה שלילית. דווקא במעגל חשמלי, הזרם נוצר מהמפגש בין הקטבים החיובי והשלילי. היכולת לנווט בין כוחות מנוגדים במינון הנכון ובאופן המתאים אינה פוגמת בשלמות, אלא להיפך – היא משביחה ומעצימה אותה.

תובנה זו משליכה ישירות על המשפחה היהודית. טבעם של ילדינו שונה בתכלית, גם בתוך המסגרת המשפחתית האחת. ערב פסח, על כל הכאוס שבו, מביא לידי ביטוי את ה”אש והמים” המשפחתיים. אולם כאשר המשפחה מתכנסת סביב שולחן הסדר – המוקד המאזן והמדויק של המשפחה היהודית – דווקא הניגודיות הזו יוצרת את ההרמוניה המיוחלת והאותנטית.

בית שבו שוררת הרמוניה מתמדת ללא מתח או ניגודיות, חסר באחד המרכיבים החיוניים של המלח המקראי. דווקא בית שחווה קקופוניה בהכנות לפסח יכול לייחל בכנות לרגע הקדוש שבו, בהתקדש החג, יהפוך היכל הבית להרמוניה נפלאה – כזו שאפילו מלאכי השרת והקב”ה בכבודו ובעצמו מגיעים להקשיב למנגינתה המופלאה.

הפוסט הרמוניה או קקופוניה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

גבולות לילדים: גבולות לילדים הם היכולת לומר “לא” כשילדים חורגים מהחוקים המוכתבים בבית או בכל מסגרת שהיא. ילד חייב חוקים וחייב גבולות, שאם לא כן הוא יתהלך בעולם בלי סדר, בלי תחושת ביטחון, ובלי עוגנים קבועים של מותר ואסור. דבר זה קריטי וחשוב להתפתחות תקינה.

הכלה: מרחב של הכלה ואמפתיה (במה שרלוונטי לנושא הטור) הוא מרחב של זמן בו אנו מאפשרים לילד לכעוס, לרטון ולאחר מכן לעשות את המאמצים שלו להירגע בעצמו, וזאת מבלי שאנחנו נעזור לו באמצעות התערבות שלנו.

אז מתי ננהג בהכלה ומתי נעמיד גבולות נוקשים?

התשובה העקרונית היא שכמעט תמיד נעשה את שניהם. זה נשמע מוזר אבל זו הדרך הטובה ביותר לחנך. למשל, משפט כמו “אני מבין שאתה כועס, וזה בסדר לכעוס, אבל אלו הגבולות כאן ולזרוק דברים זה משהו שאני לא מרשה שיקרה פה”. דוגמה נוספת: “אני מבין שאתה מאוד רוצה ארטיק, וזה ברור שזה קשה לך לקבל ‘לא’ אבל כך החלטתי וזה לא ישתנה”.

כללי בסיס לעבודה על גבולות והכלה:

1. דווקא כשהחוקים והגבולות ברורים מאוד, כמות האתגרים תקטן. לעיתים ילדים ומתבגרים מעוררים סערה כי הם יודעים שיש להם סיכוי לכופף אתכם. כשלא זה לא – תחוו פחות אתגרים.

2. סדר הדברים ברוב המקרים הוא שאחרי שילד מנסה לפרוץ גבולות – אנחנו מענישים אותו (שוללים זכויות יתר ברוב המקרים), ואז יש תהליך של חזרה לנורמה דרך שיחה של סיכום הלאה. ניתן ולפעמים אפילו מומלץ להפוך את הסדר – לחכות שהילד יירגע, לעשות שיחת רגיעה וסיכום לעתיד, תוך שמירה על הגבולות וגם על העונש על פריצתם. לדוגמה: “סיכמנו לגבי העתיד שדבר כזה לא יכול לקרות. אני אשתדל להזכיר לך את מה שסיכמנו כרגע. יחד עם זאת, יש לנו כאן כללים ובעקבות מה שקרה אנחנו נתנהל יומיים בלי משחקי מחשב”.

3. עונשים? כן, קראתם נכון. בעיקרון עונשים לא באמת מחנכים לטווח הארוך אבל כאשר הם עטופים בהסבר וסיכומים – לעיתים הם נותנים לילד עוד סיכוי לבלום את עצמו לפני הפעם הבאה. עונשים מגדירים בצורה ברורה יותר את הגבול עבור הניסיון הבא.

4. החינוך עצמו יגיע לאחר רגיעה ובשיחות “על הדרך”. הטיימינג הטוב ביותר לחנך לא נמצא כשהילד מרגיש מאוים או מואשם אלא להיפך, ביום יפה, באווירה משוחררת ומתוך דיבור להיגיון וללב, ולא האשמות.

5. גבולות חייבים להיות הגיוניים. קבעו גבולות שלא יהיו נמוכים מדי לילד ויצרו אצלו חופש יתר שיגרום לבלבול, וגם לא גבוהים מדי, שיעוררו אצלו מרידה על בסיס קבוע ותחושה שאי אפשר לעמוד בחוקים. למשל, ילד נורמטיבי בן 4 ששמים לו חוק שהוא צריך לשבת בשולחן שבת ברצף ולא לקום או לעמוד ליד אבא שלו בבית הכנסת, זה חוק גבוה מדי שיגרום לו לסבול ולמרוד.

6. הבהירו לילד מהו טוב ומהו רע. דברו איתו על מעשים שאנשים עושים, על התלבטויות שיש לכם. למדו אותו את חוקי ההתנהלות בעולם ממקור של טוב ורע, ולא רק ממקום של עונש או פרס. למשל, למה חשוב לא לחצות את הרחוב ברמזור אדום (ולא מה השוטר עושה למי שנוהג כך).

7. התנהלות מחושבת שיש בה גם אמפתיה והכלה אך גם שמירה עקבית על הגבולות דורשת מאיתנו, ההורים, עודף שליטה עצמית ודיוק. אם אתם מוצאים את עצמכם כרגע בסערת רגשות – לכו לנשום אוויר ולשתות כוס מים כי חינוך עושים רק מתוך שלוות נפש פנימית ומתוך דאגה לילד ולהתפתחותו.

בהצלחה!

הפוסט מתי להיות קשוחים (ומתי לא)? הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

משברי החיים גברו עליו. סיפור חייו קשה מנשוא, עד שהפסיכולוגים אמרו לו שהם במקומו לא היו שורדים… והוא אכן רק מציית להם ואינו שורד. הצוות בישיבה חלוק בדעה כיצד לגשת אליו – ברגישות או ברגילות, אך כולם ישנים היטב בלילות, בעוד ששנתו נודדת הרחק ממנו.

זה לא רק עניין של גוף או נפש, ואפילו לא שילוב של השניים. זה הכול – המשפחה, המחשבות, כאבי הגוף והנפש האינסופיים, חוסר היכולת לראות את העתיד ולהתקדם מן העבר.

חודש אדר לא הגיע השנה בזמן. הדיכאון שולט, הגוף כואב ודואב. כרגע הוא היה מעדיף שחודש אב, שבו ממעטים בשמחה, היה מגיע. אך לוח השנה לא התייעץ עמו ודחק את עצמו לחייו בניגוד לרצונו. לא אדר, לא פורים, לא “תורה תבלין”, ולא “חייב איניש לבסומי”, ובוודאי שלא המנון הישיבה הפורימי – אף אחד מהם אינו משתלב באווירת חייו הנדכאת.

בליל פורים הוא מצא את עצמו עולה על קו אוטובוס שאת יעדו אפילו לא ידע. הוא שילם ושקע בשינה, אשר הופרעה כשפתח הנהג את דלתות האוטובוס והכריז על הפסקה של 20 דקות. הוא ירד, התיישב על אבן, התאושש, ואז החל לבכות. הוא הבין שברגעים אלו כל חבריו מאזינים לגזירת המן ולמשתה אחשוורוש בהיכל הישיבה הקדושה, והוא יושב כאן על אבן בשולי כביש הבקעה, כשהפסוק היחיד מהמגילה שהוא מזדהה עמו הוא “שק ואפר יוצע לרבים”. כמה הוא רחוק, כמה הוא מנותק, כמה שהוא, פיזית ונפשית, אינו נמצא שם.

הוא צולל אל ילדותו, נזכר במגילה שנלמדה בכיתה, בשמחה ובתמימות שבקבלת משלוח מנות המורכב מאוזן המן ומשביבי פופקורן זעירים; בתחפושות למרדכי היהודי, לרב, ואחר כך עם תרבוש ועם בקיטשה חסידי פרחוני ומלבלב; במשתאות היין שבהם נהג לשתות ולקיים את מצוות היום; בריקודים לצד הבכיות; בחידושים הבלתי פוסקים על מגילת אסתר. ועכשיו הוא כאן, על אבן בכביש הבקעה.

האוטובוס התניע ונסע, אך הוא שט לו אי שם בעולמות של ימי ילדותו ובחרותו. רכב עמוס בחסידי ברסלב ניער אותו בבהלה. הם שמו לב אליו ולא ויתרו לו, ועד שלא ראו אותו מקפץ כמותם, הם לא נרגעו. בסופו של דבר הוא אף הצטרף לנסיעה לכיוון צפת ועמוקה. בכל צומת ותמרור עצור הם יצאו לרקוד על הכביש ועל גג הרכב, והוא איתם.

תוך כדי ריקוד מסחרר בצומת צמח, פנה אליו אחד המקפצים: “אחי, תדע, כשגזירת המן החלה להתפרסם, היו כל מיני עסקנים שהרגיעו את כולם ואמרו ‘אל דאגה, אסתר שם, היא תסדר הכל’. אבל אז חל מפנה בעלילה – אסתר הזמינה את המן ואת אחשוורוש למשתה שהיא עורכת. משהו השתבש באסטרטגיה שלהם. ‘היא כבר לא משלנו’, טענו ה’נייעסנים’ שרצו לבית המדרש לזעוק ‘א-לי, א-לי, למה עזבתני’…

“אבל האמת הפוכה. זו הייתה תחילת הגאולה, כפי שמרומז במילים ‘יבוא המלך והמן היום’, שהן ראשי תיבות של שמו יתברך. דע לך, מה שנראה כלפי חוץ כצרה, בעומק זו כבר הגאולה. ה’ הטוב בכבודו ובעצמו הגיע שם למשתה וסידר הכול לטובה. כשראיתי אותך על האבן בכביש הבקעה, לא הרשיתי לעצמי להמשיך בדרכי בפורים לפני שאדע שאתה יודע ומפנים – אפילו בהסתרה שבתוך הסתרה, בוודאי גם שם נמצא ה’ יתברך. גם מאחורי הדברים הקשים העוברים עליך, אני עומד. ואפילו בהסתרה! אבל אני שם, עומד!”

השנה, בבית ראש הישיבה, הוא השמיע את “שושנת יעקב” שהלחין למנגינת השיר “ואפילו בהסתרה”, כי לא רבים יודעים שלפני שנה, ברגע זה ממש, הוא היה בהסתרה, על אבן בבקעה.

הפוסט על אבן בכביש הבקעה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הגמרא מביאה סיפור שמדגים מצב כזה: שבתאי שהיה בנו של התנא רבי מרינוס, התחייב בתוך הכתובה לכלתו בעת נישואיה לבנו כי במקרה שהזוג ייפרד, הוא ידאג לשלם לה את שווי המעיל האיכותי שהיא הביאה מבית הוריה. לאחר זמן, הזוג אכן נפרד, והכתובה אבדה. כלתו של שבתאי דרשה ממנו שיעמוד בהתחייבותו, אך שבתאי הכחיש ואמר ‘לא היו דברים מעולם’ (כלומר, לא התחייבתי מעולם לשלם לך מעיל איכותי, ש”ט). אלא שלאחר מכן הגיעו עדים שהעידו כי שבתאי התחייב בכתובה לשלם את המעיל. שבתאי בתגובה שינה את טענתו ואמר “שילמתי לה כבר את המעיל”. במקרה כזה, הורה רבי חייא לשבתאי “הוחזקת כפרן לאותה אצטלה”, ולכן עליך לשלם לכלתך את שווי המעיל.

מדוע לא מקבלים את הגרסה המתוקנת של שבתאי?

ניתן למצוא בראשונים ובאחרונים מספר ניסוחים. יש שכתבו כי כשאדם אמר ‘לא היו דברים מעולם’, הוא בעצם הודה שלא פרע, ולכן הוא לא נאמן עוד לטעון ‘פרעתי’. אחרים (הרשב”א בתשובה) אמרו כי יש מעין חזקה שאחרי שדיון ממוני הגיע לבית הדין, האדם יפרע את החוב רק בפני בית דין ולא באופן פרטני, ויש שאף כתבו שמדובר בקנס שחכמים קנסו את מי שהעז לשקר בבית הדין (תומים סימן צ’ וראו גם בקצוה”ח סימן עט שכתב כי גזלן נאמן לומר החזרתי מכיוון שלא כפר בבי”ד).

בעולם הישיבות אוהבים לצטט בהקשר זה את דבריו של ר’ אלחנן וסרמן (קובץ שמועות בבא מציעא יב) שכתב כי מי ש’הוחזק כפרן’ אין לו ‘כח טענה’, כלומר, הנקודה איננה שמי שהוחזק כפרן הוא ‘לא אמין’, אלא ה’כפרן’ שאמר שההלוואה לא הייתה, איבד את היכולת לטעון טענות ולספר כי פרעתי.

הרמב”ם (טוען ונטען ו א) משלב את דין ‘הוחזק כפרן’ בתוך קביעתו הבסיסית כי על הטוען והנטען ‘לברר את טענותיהם’, לשיטת הרמב”ם (ראה בטור חו”מ סימן עה שהרא”ש חלוק עליו) על הנתבע להסביר למה הוא חושב שהוא לא חייב, הוא לא יכול להסתפק באמירה ‘לא נכון’. מרגע שאדם טען ‘לא היו דברים מעולם’, ולא הסתפק בטענה ‘אני לא חייב כלום’, הוא נעשה מחויב לסיפור הזה, ואם הסיפור הזה מתברר כסיפור שקרי, אנחנו כבר לא מקשיבים ליתר טענותיו, לפחות לא היום ולא בדיון הזה.

הפוסט אנשים כשרים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הבה נתבונן בדבר. הנה, בחומש זה מתחילה התורה הקדושה ללמדנו את מלאכת עבודת הקרבנות, אשר רבים פרטיה, דקדוקיה וסעיפיה העצומים. מדוע דווקא כעת כה חשוב ללמד את חיוניות וחשיבות ההפסקות?

בשיחות הר”ן, סימן כ”ז, מלמדנו רבי נחמן מברסלב: “אף על פי שהאדם צריך להיות זריז גדול מאוד בעבודת ה’, להזדרז בכל עת ובכל שעה לעשות הרבה בעבודתו יתברך… אף על פי כן, אל תהי נבהל כשאתה רואה בספרים קדושים ענייני עבודות הרבה. אל תהי נבהל מזה לאמור, ‘מתי אוכל לקיים אחת מהנה מכל העניינים הללו, קל וחומר כולם’. כי צריך לבל יהיה מבוהל לחטוף הכל בבת אחת, אלא לילך בנחת, בהדרגה, מעט מעט… וירגיל עצמו לכסוף ולהתגעגע ולהשתוקק תמיד אליו יתברך, כי ההשתוקקות והכיסופין בעצמם הם דברים גדולים מאוד, ורחמנא ליבא בעי”.

נמצאנו למדים יסוד נפלא: דווקא כאשר המשכן מוכן ועומד על תילו, ובא ה’ יתברך לצוות על מלאכת הקרבנות, יש כאן חשש שמתוך ההתלהבות העצומה והחוויה של הרצון, ההשתוקקות, הגעגועים והכיסופין, יגיע האדם למצב של הצפה, לחץ וסחרחורת. במצב כזה, במקום שהתשוקה הטהורה תשמש כדלק מניע למימוש הרצון, יכול להיווצר מצב הפוך, שבו הרצון משתק את העשייה ומכניס את האדם למצב תודעתי של כיבוי שריפות. או אז האדם מאבד את שלוות נפשו, ועל זה אנו זועקים בהושענות: “הושע נא נפש מבהלה הושע נא”.

לפיכך, דווקא בתחילת לימוד מעשה הקרבנות, באה תורתנו הקדושה ומלמדת על הצורך החיוני לעצור, להתבונן בין פרשה לפרשה, לתת מרווח זמן לעיכול הטוב שקיבלנו, ורק אחר כך להמשיך הלאה.

אנו חיים בדור המאופיין בתנועה מהירה מאוד. פלאי הטכנולוגיה הקלו עלינו וקיצרו עבורנו תהליכים ארוכים ומייגעים. עם זאת, חשוב לזכור שנפשנו הנצחית נותרה בעינה, על מאפייניה הייחודיים, המורכבים והבלתי משתנים. את הנפש, גם אם נרצה מאוד, אי אפשר להעביר למהירות 1.5 כמו באפליקציה; יש לה את הקצב והמנגינה הנצחית שלה.

כמה כדאי להפנים ולהטמיע בנפשנו את המסר שמלמדנו ה’ יתברך: “בני היקר, מחמד נפשי, שמור על נפשך היקרה. אל תייגע אותה יתר על המידה, וקח בשפע את הטוב שהשפעתי עליך במצוותיי או בעיסוקים הטובים שנתתי לך. מאהבתי אותך נתתי הכל. לכן קח הכל בנחת רוח, בשפיות ובשלווה. נכון שתשוקתך יקרה אצלי מאוד, כל כך יקרה, שגם בזמן שבו לא תוכל לפעול דבר מבחינה פרקטית, המשך, בני, לכסוף ולהתגעגע, כי בזה חפצתי. וכפי שלימדתי בדברי חז”ל: רחמנא ליבא בעי”.

הפוסט קחו רגע הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

נתעכב על משפט קצר שהוא מביא בשמו של רבי חיים מוולוז’ין, שיכול ללמד אותנו הרבה על היחס למעשה הקרבנות, הנראה לרבים מנותק לגמרי ממציאות חיינו בדורות המודרניים ומאיך שאנו תופסים כיום את עבודת ה’.

הוא כותב כך (באות י”ז): “ועל תפילה בלא כוונה אמר (ר’ חיים וולוז’ינר. נ.פ.), אם אינה נחשבת כקרבן שיש בה נפש, נחשבת למנחה שאין בה נפש”.

אנו רגילים להעריך את מעשי המצוות ועבודת ה’ שלנו, ודי בצדק, על פי ההשפעה שלהם על הליכותינו ואישיותנו. אם עשיתי צדקה, הפכתי לאדם טוב יותר. אם אכלתי מצה, הפכתי לאדם מאמין יותר. אבל הרב קצנלבוגן קורא לנו למדוד את עבודתנו במדד נוסף. הקרבה.

לקרבן יש נפש, ולכן בהבאתו והקרבתו לה’ אני מסוגל לדמיין כי את גופי אני מקריב. את דמי, לו הייתי יכול, הייתי מזה על קרנות מזבח קיום רצון ה’. אבל למנחה אין נפש, ומה נותר לו למקריב המנחה לכוון? איך הוא יכול לדמות את עצמו לערימה של קמח?

אז זהו, שלא נדרש ממך להגיע להתרגשות גדולה או לחוויה רוחנית מיוחדת, אלא להקריב את עצמך. היה לך קמח, או משאב גשמי אחר, יכולת להשתמש בו לצרכיך, ובחרת להפנות אותו לעבודת ה’. יש לך במה להתגאות! מרצונך החופשי באת אל המקדש, הבאת אתך קמח שיכל לגרום לך להנאה, והקרבת אותו לטובת השראת השכינה בישראל! אולי לא כיוונת כל כך, אולי לא התרגשת בכלל, אבל הקרבת מעצמך, מממונך, בלא שום כוונת רווח, רק כי הבנת שתעלה בכך נחת רוח לפניו.

ולענייננו, תפילה בכוונה היא חוויה רוחנית שלא תסולא בפז, שיכולה להפוך את האדם למאמין יותר ולקרוב יותר לה’. אבל גם המתפלל בלא כוונה בחר בחופשיות להשקיע זמן, אנרגיה, קשב ופניות, לטובת פעולה שלא תצמיח לו תועלת חומרית כלשהי, אך ורק כי הוא רוצה לעשות את רצון הבורא.

שיעור תורה הוא מעמד שיכול לקדם את האדם בידיעת התורה, להכניס בו רגשות אמונה וביטחון, ולעיתים נדירות אף לשנות חיים. אבל גם אם באת ונמנמת, גם אם באת והיית מפוקס רק למחצה, הרי הקרבת מנחה! את השעות שאחרי יום עבודה רצוף, אותם התחשק לך לבלות על ריקליינר, בחרת להעביר על ספסל העץ בבית המדרש, בלא ששום תועלת גשמית תופק לך ממנו, רק כי כך רצה ה’.

וזה מה שחשוב.

הכותב הינו ראש קהל ‘היכל התפילה’, רמת בית שמש ג’

הפוסט בין קרבן למנחה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

דבריו אלו תמוהים, שכן מתחילת סיפורי התורה אנו פוגשים בני אדם שמקריבים קורבנות. קין והבל מקריבים מנחה; נוח מעלה עולות מן הבהמה ומן העוף; אברהם אבינו בונה מזבח, וכמוהו עושים כל האבות. אפילו בלק בונה מזבח ומקריב עולות בהוראת בלעם. כל אלו לא פעלו מתוך ציווי סתום שנמסר להם. הפשטות היא שמנהג הקורבנות היה מובן מאליו בימי קדם, והכול נהגו בו מתוך הכרה ברורה של טעמו.

במורה נבוכים קובע הרמב”ם יסוד לכמה וכמה מטעמי המצוות: “אי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום, ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהרגיל בו פתאום” (ח”ג ל”ב). חינוכו של הבוגר עובר דרך שלבים ילדותיים שבהם הוא מקבל מזון ותשומת לב המותאמים לשלבי התפתחותו המוקדמים. בדומה לכך, אומר הרמב”ם, חינוכו של עם ישראל לממלכת כהנים וגוי קדוש אינו יכול להתבצע בדילוג אל מצבם האידיאלי. התורה מעבירה אותם תהליך שלוקח בחשבון את מצבם כמי שזה עתה עזבו מ”ט שערי טומאה: “לא גזרה חכמתו ותחבולתו המבוארת בכל בריאותיו שיצונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולבטלם, כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל” (שם). בהתאם לכך מסביר הרמב”ם במורה את מעשי הקורבנות: “ומפני זה השאיר השם מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולעניינים דמיוניים שאין אמתות להם לשמו יתברך, וצונו לעשותן לו יתברך, וצוונו לבנות היכל לו… ושיהיה הקרבן לו” (שם).

לקביעה זו של הרמב”ם יש יסוד נאמן בפשוטי המקראות. בפרשת אחרי מות, התורה מנמקת את איסור שחוטי חוץ במילים הבאות: “לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה’… וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם” (ויקרא יז, ה-ז). מהר”ם אלשקר (שו”ת קיז) מביא על כך את דברי המדרש בויקרא רבה: “אמר רבי פנחס בן יאיר משל למלך שהיה לו בן אוכל נבלות וטרפות אמר המלך מה לעשות להפרישו אי אפשר שכבר הורגל בכך אבל יסעוד אצלי ויובדל מעצמו”. כלומר הקורבן לה’ מיוסד על ההבנה שבני ישראל התרגלו לקורבנות לעבודה זרה, וזו הדרך היחידה להפריש אותם מכך.

זוהי הסיבה שהפסוקים מתארים את הקורבנות כביכול הם הגשת אוכל לה’ – “אישה לה'”. כך בפסוק: אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי (במדבר כח, ב), או בפסוק: וַיָּרַח ה’ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ (בראשית ח, כא). לגבי עבודה זרה, אין ספק שהתפיסה הייתה שהאליל אוכל את הקורבן. כמובן שלגבי הקב”ה אין כל הוה־אמינא כזו, שהרי לא ישיגוהו משיגי הגוף, אולם התורה משתמשת בלשונות המורגלים אצל ישראל לגבי ע”ז ומצווה עליהם להפנות עבודה זו לה’ לבדו.

יש שסברו שהקורבנות בטלים לעתיד לבוא, וטענו שדברי הרמב”ם במורה נבוכים הם חזרה מדבריו בהל’ יסודי התורה. לדבריהם, בבית שלישי לא יהיו קורבנות, והרמב”ם לא רק שחזר בו מכל ההלכות שסידר במעשה הקורבנות, אלא אף שב מקביעתו המפורשת בסוף הלכות מלכים שמלך המשיח עתיד להחזיר את עבודת המזבח. על פניו יש בכך היגיון, שהרי אם כל דין קורבנות או כדי שלא יזנו ישראל אחרי השעירים, מה הטעם להחזיק בהן אחרי שכבר אין מי שמעלה בדעתו להקריב לעבודה זרה.

אולם נראה שבדיוק כנגד כך דיבר הרמב”ם כאשר קבע שהקורבנות הם חוק. כמובן, הציווי להקריב קורבן היה מובן לאנשי אותו הדור, משום שהם הורגלו לעשות כן לעבודה זרה, אך ביחס לאלוקי אמת אין כל פשר בעבודה זו, ובכל זאת אנו נמשיך להחזיק בציווי זה, גם לעתיד לבוא, כאשר לא יהיה בו צורך חינוכי. זאת, משום שיש במצוות ממד של ציווי וחוק שאינו תלוי בהבנת הטעם. אם ייפול שינוי קטן בקיום התורה, קיומה כולה נתון בסכנה. זֹּאת הַתּוֹרָה לֹא תְהֵא מֻחְלֶפֶת וְלֹא תְהֵא תוֹרָה אַחֶרֶת מֵאֵת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ.

הפוסט האם הקורבנות הם חוק? הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.