זה לא סיפור יחיד. עד היום פגשתי עשרות רבות של צעירים שמתמודדים עם אותו משבר. הנה למשל יוסי, שהיה מהמצוינים בישיבה. שבועיים אחרי החתונה הוא מצא את עצמו יושב מול ערימה של חשבונות, מנסה להבין איך מתנהלים מול הבנק. “בישיבה למדתי את כל השיטות בסוגיית ריבית”, הוא אמר בחיוך מריר, “אבל אף אחד לא לימד אותי מה זה ריבית פריים”.

או קחו את מוישי ושיינדי, זוג צעיר שהתחתן לפני חצי שנה. שניהם מצוינים, שניהם ממשפחות נהדרות. אבל אחרי שלושה חודשים הם כבר היו בחובות. “חשבנו שאם נחיה בצניעות יהיה בסדר”, סיפרה שיינדי, “אבל לא היה לנו מושג כמה עולה לנהל בית. כל חודש היינו בהלם מחדש מההוצאות”.

הבעיה היא שבישיבות שלנו יש תוכנית מפורטת ללימוד כל סוגיה בש”ס, אבל אין שום תכנית סדורה להכנה לחיים. זה כמו לשלוח טייס לטוס אחרי שלמד רק תיאוריה. בטח, הוא יודע הכל על עקרונות התעופה – אבל הוא מעולם לא ישב בתא הטייס.

כשאני מעלה את הנושא הזה, תמיד יש מי שאומר: “אבל זה יפגע ברוחניות של הבחורים!” באמת? האם ידיעה איך לנהל תקציב ביתי תפגע ביראת שמיים? האם הבנה בסיסית של תקשורת זוגית תחליש את הקשר לתורה? והאמת היא שבישיבות מובילות בשקט בשקט כבר שנים מתקיימות תכניות מן הסוג הזה, אך לא מספיק רחב, לא מספיק מעמיק, ולא מספיק מקצועי ומותאם לצורך היום.

אבל למי שחושב שזה כן יפגע ברוחניות, זה לגמרי להיפך – דווקא חוסר ההכנה הוא שפוגע ברוחניות. כי כשזוג צעיר שקוע בחובות ובמריבות, קשה מאוד להתרכז בלימוד. כשאברך טרוד בדאגות פרנסה בסיסיות, הראש שלו לא פנוי לעיון בסוגיה. דירה נאה מרחיבה דעתו של אדם, והיפוכה מוביל להיפך שלוות הנפש.

אז מה הפתרון? אני לא מציע מהפכה. אני מציע שינוי קטן: להקדיש זמן מסודר, אולי בחודשים האחרונים לפני החתונה או בשנת הלימודים האחרונה, להכנה מעשית לחיים. קצת כלכלת בית, קצת תקשורת זוגית, קצת ניהול זמן. לא במקום הלימוד – בנוסף לו. אפשר גם ימים מרוכזים בבין הזמנים. אבל חובה!

כי המטרה של הישיבה כמוסד חינוכי היא לא רק ללמד תורה – היא להכין את הבחורים לחיים של תורה. וחיים של תורה דורשים גם יכולת מעשית לנהל בית יהודי על כל המיומנויות הנדרשות מכך.
אז אולי הגיע הזמן שנפסיק לומר שהמעבר מהישיבה לחיי נישואין הוא חלק. אולי הגיע הזמן שניתן לבחורים שלנו לא רק את הכלים הרוחניים, אלא גם את הכלים המעשיים להצליח בחיים.
כי בסופו של יום, כשהישיבה נגמרת, החיים האמיתיים רק מתחילים.

ומה תפקידנו כהורים?
אולי בכלל אנחנו אחראים על בניית המיומנויות האלו – כמובן! כמו שאנו מחוייבים ללמד את בנינו תורה ושאר חיובים. ואם לנו אין פנאי – מישהו צריך להשלים את הפער. לעשות הכל כדי לסמן V על עוד ועוד מיומנויות הנדרשות לזוגיות, לניהול בית, להורות, ולתעסוקה סבירה. תחשבו על כל האתגרים שאתם מתמודדים מולם, ותמצאו מי שילמד את ילדיכם, הבנים והבנות, את הדרכים להתמודד, להאמין ולעשות.

במוסדות שאינם חרדים כבר יש תוכניות של ״מכינה לחיים״, שיוצאות מנקודת הנחה שלהורים אין כיום זמן, ידע, ופניות נפשית לעבוד בשיטתיות על מיומנויות אלו. אם גם אתם נמצאים במצב הזה בחרו מוסדות חינוכיים שיודעים להשלים את הפער הזה, כי זה באחריותנו!

בהצלחה!
שניאור

הפוסט כשהישיבה נגמרת הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

תחילה מצביע הנביא על חטאי העם העיקריים. שפיכות דמים ועבודה זרה הביאו להגליה מן הארץ. בגלות עצמה החטא הגדול של העם הוא חילול ה’. הגאולה תגיע מחמלת ה’ על שמו המחולל, לא מתוך זכויותיו של העם. אחריה ייתן לו ה׳ לב חדש ורוח חדשה.

תיאור הארץ השוממה ההופכת למעובדת עם שיבת עם ישראל אליה מתחבר בקלות למה שאנו מכירים מהמציאות שלנו: הארץ מעובדת בצפיפות, ולחקלאות הישראלית הישגים רבים. כשקוראים את תיאורי הביקור של מארק טווין בארץ בסוף המאה הי”ט, בספרו ‘מסע תענוגות לארץ הקודש’ ומשווים אותם למה שאנו מכירים, אין די להשתוממות על התמסרותה מחדש של הארץ לבניה. הגליל שמארק טווין ראה, אפילו חלק הארץ הפורה הזה, נראה לו כשממה ריקנית וראויה בקושי למגורים. היום הגליל פורח. כן, גם אחרי המלחמה. צאו וראו בעיניכם.

הנביא ישעיהו (מט) מדבר על הצפיפות בארץ ישראל העתידית כדבר מבורך, העומד בניגוד לשממה רבת השנים שהארץ היתה שרויה בה “כי חרבתיך ושממתיך וארץ הריסתך כי עתה תצרי מיושב…”. וכך גם מתנבא יחזקאל על המון העם, צאן אדם, שימלא את ירושלים במועדיה. גם את זה זכינו לראות בעינינו. מה לנו להתלונן על צפיפות, היא ביטוי מובהק ומשמח של הגאולה.

לצערנו, גם את חטא חילול ה’ המתבטא בקריאה “עם ה׳ אלה, ומארצו יצאו?!” אנו מכירים. לאנשים יש ציפיות מבני תורה, ולא תמיד הן מתגשמות. הקב”ה הוציא אותנו מהגלות מתוך דאגה לשמו המחולל. האם הוא ממשיך להתחלל גם בארץ, ולא רק על ידי מי שאינם שומרים תורה ומצוות?

לצד הנבואות על ההתחדשות והצמיחה הגשמית (שזכינו לראות בעינינו בלי ספק), מתנבא יחזקאל על בריאת בריות חדשות, בעלות לב בשר תחת לב אבן. אולי גם זה מתחיל להתגשם ואיננו רואים עדיין? הבה נתפלל שהדבר יהיה במהרה בבחינת “הטוב הנראה והנגלה”, כמו הביטוי החב”די היפה. אין דבר שאנו זקוקים לו יותר מהתחדשות רוחנית.

הכותב הינו ר”מ הלכה ומנהל חינוכי, ישיבת ‘משמר התורה’

הפוסט הטוב הנראה והנגלה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

כשלומדים היטב את ההקשר של הפסוקים, מבינים כי מעשה הקנאות של פנחס מתרחש בתוך אנדרלמוסיה רצינית, שבה עם ישראל נמצא בסכנה של אובדן זהות ודרך. יש כבר היצמדות לבעל פעור, הנהגת משה לא מתקבלת והעם מגיב בבכי, זהו משבר גדול יותר מאשר בפרשת קורח. ולכן גם מעשהו של פנחס מתואר כ’שלום’, מכיוון שהוא מחזיר את הסדר החברתי הבסיסי הדרוש בכדי שעם יוכל לחיות כעם.

כדאי לשים לב שזה שונה מאוד מהתיאור השגור בפינו לקנאות, המדבר על קנאות סביב אירוע נקודתי. הקנאות של פנחס מצילה את עם ישראל מהמגיפה, משמרת את הנהגתו של משה ומונעת את ההתבוללות של עם ישראל.

ולכן, דווקא מפני שהמעשה של פנחס מתבקש והכרחי, השאלה שנשאלת בגמרא היא ‘מה הדבר המיוחד שפנחס ראה?’, מה הוא ראה אחרת מכולם? הרי הפסוקים מדגישים שזמרי לקח את המדיינית ‘לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל’. הגמרא מביאה שלוש תשובות משלושה חכמים, כל תשובה מהווה מסלול אחר לראיית המציאות באופן עמוק ואישי, שיגרום לנו – בתקוה – להגיב ולעשות מעשה כשיש צורך בכך.

תשובת רב היא ‘ראה מעשה ונזכר הלכה’, בעוד עם ישראל וגם משה (שנתעלמה ממנו הלכה, ש”ט) ראו את המציאות של בעילת המדיינית אל מול עיניהם ולא ידעו איך להגיב לה, כוחו של פנחס היה ה’ידע’. הוא למד את ההלכות עוד בזמן הירידה של משה מסיני, והוא ידע בדיוק מה צריך לעשות במקרה הזה. הידע והלימוד הם הם הסיבה לכך שפנחס ראה את המציאות באופן אחר, וידע בדיוק איך לפעול.

תשובת שמואל היא ‘ראה שאין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה’, כל מקום שיש חילול ה’ אין חולקין כבוד לרב’. פנחס ראה שהסיטואציה כאן איננה חטא פרטי של זמרי, אלא חילול שמו של הקב”ה המאיים על ההנהגה ועל מסירת התורה, והבין שבמקרה כזה ‘אין חולקין כבוד לרב’, כשיש איום על התורה כולה, צריך להתעלם מגינוני כבוד אפילו כלפי הרבנים מוסרי התורה.

ותשובתו של רבי יצחק היא שפנחס ראה שעם ישראל נמצא בסכנה פיזית, יש מגפה, וכשהוא הבין שהמגפה קשורה לחטאים של העם, פנחס פעל מיד. במילים אחרות, לפי רבי יצחק, מה שהניע את פנחס לפעולה, זו הסכנה על עם ישראל. לימדונו גדולי האמוראים על שלושה מודלים של הנעה לפעולה במקום שאין אנשים, הידע, הדאגה מפני חילול ה’, והרצון להגן על עם ישראל.

הפוסט מהי קנאות אמיתית הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

כאשר אנו מתבוננים בעניין הטהרה, עולה שאלה פנימית עמוקה הקשורה להכנות לקראת חג הפסח המתקרב: אנו ובני ביתנו נוהגים במסורת יהודית מפוארת לנקות ולקרצף את בתינו לקראת החג, וישנן נשים צדקניות המתחילות במלאכה זו כבר בסיום חג החנוכה.

והדבר מעורר תמיהה – הרי חג הפסח נמשך שבעה ימים בלבד, ואף שיש בו איסורי תורה המצדיקים הכנה של יום או יומיים, בפועל אנו עדים לכך שההכנות מתחילות לפחות שלושים יום לפני החג. מה הטעם להשקעה כה גדולה זמן רב כל כך לפני בואו?

בתפילות הנאמרות בעת בדיקת חמץ וביעורו משולבים רעיונות רוחניים עמוקים, אך ישנו מוטיב מרכזי החוזר על עצמו: ביעור החמץ מסמל את ביטול יצר הרע (כפי שמופיע בזוהר). מה הקשר בין חמץ ליצר הרע? הקשר אינו נעוץ בלחם עצמו אלא בתהליך הביטול, באותה יראה שאנו מפתחים בלבנו מחשש לעבור על איסור חמץ. ככל שאנו משקיעים יותר בביעור החמץ, אנו למעשה מעמיקים את מחשבתנו ולבנו בקיום המצווה.

מכאן נובעת גם החשיבות של הנשים הצדקניות המנחילות לבני ביתן את אהבת התורה דרך ההקפדה והיראה מאיסור חמץ (אגב, חשוב לעתים להזכיר בבית את גבולות האיסור המקוריים כדי שלא נמציא חומרות חדשות מלבנו ונכשל ב”בל תוסיף”).

רש”י מפרש את טעם קריאת פרשת פרה: “להזהיר את ישראל לטהר, שיעשו פסחיהם בטהרה”. כלומר, תכליתה להזכיר לעם שזוהי תקופת הכנה לטהרה לקראת העלייה לרגל בחג הפסח, כפי שהיה נהוג בזמן שבית המקדש היה קיים. המסר: להתמקד בתהליך ההכנה!

כאשר אנו עוסקים בפרשיות המשכן, ראוי לשים לב לעובדה שהמשכן לא היה מיועד להיות משכן הקבע להשראת השכינה. הרי בני ישראל היו אמורים להיכנס לארץ ולבנות מיד את בית המקדש (אלמלא חטא המרגלים). ואף על פי כן, העם תרם והשקיע את מיטב משאביו במשכן ה”זמני” כביכול, כפי שמתואר בפרשה: “והמלאכה הייתה דיים לכל המלאכה” – דבר המעורר פליאה.

הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ”ל מבאר זאת בספרו “אמת ליעקב”: “בא וראה יקרות וחביבות המצווה, שהרי כמה כסף וזהב ואבנים טובות וכדומה נשתקע בבניין המשכן, וכמה חודשים יגעו בעשייתו, ובאמת לא היו צריכים אותו אלא חודשים אחדים אלמלא חטאו במרגלים והיו נכנסים תיכף לארץ ישראל והיו בונים בניין של אבנים. והרי נמצא שכל יגיעתם הייתה רק לקיום מצוות ‘ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם’, ומכיוון שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות וצריך אתה להיזהר במצווה קלה כבחמורה, אם כן לכל מצווה ומצווה צריך הוא להיות יגע כל כך ובמסירות נפלאה ככל חכמי לב הללו שיגעו להקים את המשכן”.
גם מפרשת ויקהל וגם מפרשת פרה עולה מסר חיוני לחיים בכלל, ולהכנות לפסח בפרט: המטרה הסופית חשובה מאוד, אך החשיבה וההשקעה בדרך אל המצווה חשובות לא פחות מהמצווה עצמה.

כאשר אנו עמלים לקראת חג הפסח בניקיונות שחלקם אולי אינם מוגדרים מפורשות בשולחן ערוך (שהרי אבק אינו חמץ), עלינו לזכור שכל עוד הדבר נעשה לשם הכנה למצווה – הדרך עצמה הופכת להיות חלק מהמטרה, בדומה למשכן ולפרשת פרה.

הפוסט הדרך חשובה כמו המטרה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

לא רק משה נמלך עם ישראל על המינוי, אלא אף הקב”ה נמלך עם משה: וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה… וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, רְאוּ קָרָא ה’ בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי וגו’.

הגמרא מתארת זאת בצבעים חיים: “אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, הגון עליך בצלאל? אמר לו: רבונו של עולם, אם לפניך הגון – לפני לא כל שכן? אמר לו: אף על פי כן, לך אמור להם. הלך ואמר להם לישראל: הגון עליכם בצלאל? אמרו לו: אם לפני הקדוש ברוך הוא ולפניך הוא הגון – לפנינו לא כל שכן?”.

ההיוועצות בבני ישראל אינה מובנת מאליה. ראשית, הקב”ה בכבודו ובעצמו מעיד עליו שהוא מלא רוח אלוהים בחכמה, בתבונה ובדעת ובכל מלאכה. גם ה’ וגם משה מעידים עליו שאין ראוי ממנו לעסוק בכל מה שקשור למלאכת המשכן. העולה על הדעת שבני ישראל יתרשמו אחרת ויסברו שאינו הגון לתפקיד זה? בנוסף, הרי לא מדובר במי שהולך לשפוט את בני ישראל או להנהיג אותם. הוא מתמנה רק על מלאכת המשכן.

ואף על פי כן, מבואר שאפילו לתפקיד שאינו של הנהגה, והגם שהקב”ה מעיד עליו שהוא ראוי – אין ממנים בלי להימלך בציבור.

ומה באמת הטעם בהיוועצות אם ברור כל כך שהמינוי ראוי? התשובה היא שכאשר נמלכים עם הציבור, יכול המנהיג לרתום את הציבור אחריו. אדם מוצלח ככל שיהיה, אם הוא הונחת על הציבור בלי שנמלכו בהם קודם, הם עשויים לראות בו סמכות כופה שיש להיפטר ממנה. ואז, גם אם הוא יפעל את הדברים הנכונים והטובים עבורם, הם לא ישתפו איתו פעולה ולא ילכו אחריו. אך אם נמלכו עם הציבור והם בחרו את המנהיג, הם ילכו אחריו אפילו אם הוא ידרוש מהם דברים קשים. ההנהגה אינה מבוססת על כוח אלא על רצונם שלהם, ומאחר שהם רצו בכך, הם יצטרפו בשמחה למהלכיו של המנהיג.

והרי משום כך ציווה הקב”ה שהמשכן יבוא מנדבת כל העם. כי אין המשכן מקומם של הכהנים והלוויים בלבד, אלא מקום ההתוועדות של כל ישראל עם ה’. כל העם צריכים להיות שותפים. משום כך האחראי על מלאכת המשכן מתמנה רק בעצה אחת אתם. רק כך הם ירגישו הזדהות עם כל הוראה שתבוא מפיו, שהרי הם אלו שהסכימו לבחירתו.

דין זה נפסק להלכה (רמ”א חו”מ ג). אסור להתמנות בלי רשות הקהל ומי שעושה כן עתיד לתת את הדין, גם אם מדובר באנשים ראויים ללא עוררין. בעל ספר התשב”ץ (ח”א קסא) כתב שאפילו במקרה שהממנה הוא אדם גדול בדורו, עליו להימלך עם הציבור. שהרי לעולם לא יהא אדם ראוי יותר מבצלאל ולעולם לא יהא ממנה גדול יותר מהקב”ה.

הדברים אמורים ביותר בימינו, לגבי שלוחי דרבנן העוסקים בצרכי ציבור, בכל שכן מבצלאל שעסק רק במלאכת המשכן, ובוודאי לגבי שליחי ציבור שמתמנים לשנים ארוכות. גם אם הציבור רוחש אמון לממנים, יש להיוועצות עם הציבור ערך בפני עצמו. העובדה ששואלים את רצון הציבור תעניק פירוש אחר לכל השררה. כאשר הציבור בוחר בעצמו את שליחיו וחפץ בהם, ניתן יהיה להנהיגו אל הטוב ולתקן את הדרוש תיקון.

הפוסט הנהגה מתוך שותפות הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

אחד הרגעים המעוררים אצלי מחשבה הוא כשאני שואל אנשי חינוך, מה השיטה שלהם ללמד נושא, ומגלה שיש להם שיטה ברורה, אך כשאני שואל אותם מה השיטה שלהם להטמיע ערך – התשובה הנפוצה היא ״לדבר על זה״. והרי החדשות: על מנת להטמיע ערך צריכים שיטה מסוג יותר מוצלח.

הנה הכלי שכל איש חינוך והורה צריכים להכיר. לפי הכלי שאביא לכם כאן, הקניית ערכים מבוססת על שישה שלבים.

שני השלבים הראשונים חיצוניים ועוסקים בתשתית עליה ניתן לחנך:

השלב הראשון – אווירה טובה ושמחה. מי שרוצה להטמיע ערך, חייב להבין שהלב נעול כאשר המתחנך נמצא במצב של דחק ולחץ. אם ניקח את שיטת החינוך היהודי ודוגמה לחיבור חינוכי לערך השבת – מי שרוצה לחנך לכך, חייב לקיים שגרת שבת שמחה ונעימה.

השלב השני – חיבור בין כל המשתתפים. חיבור טוב יוצר תחושת ביטחון ושייכות. חיבור טוב קריטי למוסדות חינוך אך גם הורים חייבים ליצור חיבור טוב בין הילדים בבית. ילד מתפתח במקום בו הוא מרגיש שאוהבים אותו ושלא שופטים אותו. בדוגמה הביתית של שולחן השבת: משחקים חברתיים, סבבי פירגון וכל מה שיגרום לילדים להתחבר האחד לשני. שלושה כלים לגיבוש – זכרו את שלושת ראשי התיבות: מ״מ – משימה משותפת. ח״מ – חוויה משותפת. ש״ר – שיתוף רגשי.

שני השלבים הבאים מכוונים לליבת השינוי:

השלב השלישי – מודעות. הרגע בו בתהליך החינוכי אני לומד משהו חדש על עצמי או על הערך. בדרך כלל אבין מחדש מה מצבי כיום ביחס לערך, או שאבסס חלום-חזון בנוגע אליו, ייתכן שהתובנה החדשה דווקא תראה לי שאני מסוגל ויכול. במקרה של שולחן השבת לדוגמה, יכול להיות שהרגע המכונן יהיה זה שהילד יחשוב איך השבת שלו תיראה לכשיגדל. חלום כזה מספיק בשביל להתחיל לאהוב את השבת.

השלב הרביעי – חיבור הרגש לערך. זהו השלב המהותי שבו רואים אם המחנך וההורה מבינים חינוך. הכלל הבסיסי אומר ששום שינוי התנהגותי לא מגיע ללא רגש. ביהדות אנו יודעים שהשבת, החגים וכל מצווה שהיא מחוברת לעולם רגשי של חוויה. וכך הדרך החינוכית לפעול. איש חינוך איכותי חושב כיצד להטמיע רגש חיובי בכל ערך.

שני השלבים הבאים הם קצירת הפירות, ואחרי שפועלים בהם אנו זוכים לחזור עליהם שוב ושוב גם בבגרותנו:

השלב החמישי – התנסות. לאחר שיש חיבור בין רגש לערך, זה הזמן לתת לילדים לפעול בעצמם עבור הערך, בעבור מוטיבציה חיצונית קלה ומתן מרחב להתנסות אפשר לגרום לכל ילד להתחבר רגשית לעומק. בדוגמה של שבת זה יהיה להכין דברים לשבת, לנקות לכבוד שבת והכל באווירה טובה, בשיתוף פעולה, עם מוזיקה ושמחה.

השלב השישי – רפלקציה (שיקוף). כמו תמיד, לאחר התנסות חיובית, קריטי לעשות שיחת רפלקציה. דרך שאלה כדוגמת ״כל אחד שיספר על התחושה שלו בהכנות לשבת״ ניתן לעזור לילד לקבע בתוכו חוויה של שייכות, חיבור ושמחה עם הערך אליו רצינו לחנך.

בהצלחה!

הפוסט כיצד מטמיעים ערכים? הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

רבי יוסף אבן עקנין נולד בסביבות שנת 1150 בעיר ברצלונה שבספרד, אך כבר בצעירותו נמלט יחד עם אביו מספרד לעיר פאס שבמרוקו. הוא היה מהאנוסים שהתאסלמו למראית עין עקב רדיפות שושלת ה’אל-מוואחידון’. רמזים להתאסלמותו למראית עין מופיעים לאורך כתביו, וכך למשל הוא חותם את פירושו לשיר השירים:

“אני מצפה לשכר טוב מריבוני שיסייע בידי במאמציי להיטהר מטומאת השמד וימלא משאלתי בשאיפתי לצאת מן ארץ גזרה… כמה שאמרו רבותינו ז”ל בא לטהר מסייעין אותו” (‘התגלות הסודות והופעת המאורות’, עמ’ 501).

היכרותו וקרבתו לרמב”ם משתקפת בכתביו. הוא פוגש את הרמב”ם לראשונה בפאס (מרוקו), שם נוצרה ידידות קרובה ביניהם. אבן עקנין מדבר בו בהערצה גדולה, כשהוא אף מחבר לכבודו שיר פרידה כאשר הרמב”ם עוזב את פאס יחד עם משפחתו ונוסע למצרים, וכה דבריו:

“בְּעֵת נָסַע יָדִיד לִבִּי בְּרִכְבֵי־
נְדֹד שָׁכַח לְבָבִי אֶת נְוָתוֹ
וְאֵיךְ יִכּוֹן לְעוֹרֵר אַהֲבָתוֹ
וְנַפְשִׁי יָצְאָה עִמּוֹ בְּצֵאתוֹ”
(שם, עמ’ 431)

הגותו וכתביו

רבי יוסף אבן עקנין היה החכם השלם. הוא היה מחבר פורה וכתביו עסקו בתחומי הפילוסופיה, רפואה, פרשנות המקרא, התלמוד ועוד. לרוב, ספריו נכתבו כמרבית כתבי החכמים בני דורו – בשפה הערבית.

את השפעותיו של הרמב”ם על אבן עקנין ניתן למצוא בספרו ‘טב אלנפוס אלסלימה ומעאלג’ה אלנפוס אלאלימה’ (‘רפואת הנפשות השלמות והחלמת הלבבות הדוויים’), חיבור פילוסופי על מוסר ופסיכולוגיה. כמו גם בספרו ‘אכ’תצאר שרח גאלינוס לפצול אבוקראט’ (‘קיצור פירושו של גלינוס לפרקי היפוקרטס’), חיבור העוסק ברפואה שבו אבן עקנין מביא בתמציתיות את הפירוש של גלינוס לחיבור של היפוקרטס (אבי הרפואה המערבית, ומחבר שבועת הרופאים).

לספר פירושו לשיר השירים הוא קרא ‘אנכשאף אלאסראר וט’הור אלאנואר’ (‘התגלות הסודות והופעת המאורות’), אותו תרגם החוקר אברהם הלקין (הוצאת מקיצי נרדמים, ירושלים, התשכ”ד). הספר בנוי כאלגוריה ליחסים שבין נפש האדם ובין שכלו, ובין היתר הוא מתכתב בו עם מובאות מהפילוסוף המוסלמי אל-פאראבי.

עוד כתב את ‘ספר המוסר’ – פירוש בשפה העברית לפרקי אבות; ‘מבוא התלמוד’ – חיבור בן שנים-עשר פרקים ובו עקרונות שמנחים את האדם בבואו ללמוד את התלמוד; ‘מאמר על המידות והמשקלות’ – מאמר המתרגם את יחידות המידה של משקל וכסף בתלמוד למונחים של ימיו של אבן עקנין.

עוד שני חיבורים היו לאבן עקנין שלא השתמרו: ‘רסאלה אלאבאנה פי אצול אלדיאנה’ (‘אגרת גילוי יסודות דת התורה’) – שעסק בין השאר בשאלת הבחירה החופשית, ו’ספר חוקים ומשפטים’ – שעסק בהלכות הדת שיישמו יהודים בני זמנו.

בנוסף, היה רבי יוסף אבן עקנין משורר ופייטן. קדושתא שחיבר לראש השנה נאמרה בימי הביניים בנוסח קטלוניה של מגורשי ספרד.

הפוסט מקורבו של הרמב”ם: רבי יוסף בן יהודה אבן עקנין (1150-1220) הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

במהלך הדפים שלמדנו נתקלנו בכמה גישות לשבועה זו, השיטה המוכרת ביותר היא שיטת ר’ יוחנן (ג’ א, ה’ ב) שהשבועה אינה אלא תקנת חכמים, אך הגמרא מציגה באופן עקיף גם את שיטת ר’ חייא כי השבועה האמורה במשנה קשורה במהותה לשבועת ‘מודה במקצת’ שחיובה מן התורה [והשוו לירושלמי (בבא מציעא א, א) שם אכן מוצגת מחלוקת מפורשת בין ר’ יוחנן לר’ חייא]. מהסוגיה מתבאר שרבי חייא סבר כי משנת ‘שנים אוחזין’ מלמדת אותנו ששבועת ה’מודה במקצת’ רחבה יותר ממה שהיה ניתן לחשוב, ובשל המרכזיות של שבועת ‘מודה במקצת’ כדאי להתעמק בשיטת ר’ חייא, וזאת גם מבלי להתעמק בכל פרטי הסוגיה (ג’ א’ – ה’ א’).

סוגיית הגמרא שמה בפי ר’ חייא שתי הלכות מרחיבות בגדרי שבועת ‘מודה במקצת’ שנלמדות מן המשנה, ההלכה הראשונה נוגעת לכך שאדם מתחייב בשבועה לא רק על סמך הודאתו החלקית, אלא גם על סמך עדים שהפריכו באופן חלקי את כפירתו. מבחינת ר’ חייא (בהו”א) במקרה של ‘שנים אוחזין’, כל אחד חייב שבועה בגלל שיש ‘מעין עדים’ (התפיסה של חברו) שמפריכים חלק מהטענה שלו. בהמשך, ר’ חייא מעלה כי המקרה של ‘שנים אוחזין’ דומה לאדם שסוגר את התביעה יחד עם הודאתו החלקית (‘הילך’), שכן כל אחד מהתופסים גם ‘השאיר’ חצי מהטלית בידי חברו.

הגמרא דוחה את הראיות של ר’ חייא, ואכן דברי ר’ חייא אינם ברורים, כי לכאורה שבועת ‘מודה במקצת’ קשורה באופן מהותי לכך שהנתבע הסכים לקבל חלק מהסיפור של התובע (הבה נזכור כי שבועת ‘מודה במקצת’ נלמדת מכך שבתורה כתוב ‘אשר יאמר כי הוא זה’, כלומר, שהנתבע מקבל את טענת התובע אך מתקן אותה), ומקרים אלו – של נתבע שחלק מסיפורו הוכחש ע”י עדים, של הילך, ושל שנים אוחזין – הם מקרים בהם הנתבע דוחה לחלוטין את הסיפור של התובע. (בסוף הסוגיה (ה א) עולה שר’ חייא מרחיב את תחולתו של דין מודה במקצת גם למקרה של טענו חיטים והודה לו בשעורים, וזו דוגמה נוספת לאותו כיוון).

דומה שר’ חייא סבור כי שורש שבועת ‘מודה במקצת’ לא קשורה לכך שהנתבע כבר הסכים עם חלק מהסיפור של התובע ולכן ‘מגלגלים’ אגב תשלום הממון גם שבועה על החלק השני של הסיפור (לשון תוספות הרא”ש ב”מ ג “דמודה מקצת שיש לו אצלו ממון, אגב אותו ממון חייבתו תורה שבועה כעין גלגול, אבל כופר הכל נסתלק הימנו לגמרי, ואין לו עסק עמו”). והיא גם לא נובעת מכך שהנתבע מתברר כשקרן (דברי רבה בדף ג’), אלא שבועת מודה במקצת היא שבועה כללית למקרה שבו טענתו של הנתבע מורעת ונחלשת באופן עמוק, והיא איננה עומדת לכשעצמה, והיחלשות זו יכולה להגיע בדרכים רבות, הן באמצעות הודאה חלקית, הן באמצעות עדים, הן באמצעות ניסיון לסגור את הדיון בהודאה חלקית, והן באמצעות הודאה בשעורים.

הפוסט חולשתו של המודה במקצת הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

אחת הסוגיות שנדונו מאוד בדור הקודם ואף חצתה ישיבות (תרתי משמע) היא שאלת חדר כושר ובריכה לבחורי ישיבות. ידוע שבישיבות מסוימות היו רבנים שעודדו שחייה ופעילות ספורטיבית, ואחרים התנגדו בתוקף.

אין בדברים אלו כדי להכריע בשאלה ממבטם של גדולי ישראל דאז, אבל יש בדברים אלו כדי לדון בדורנו, האם נכון לתעל אנרגיות של בחורים ואברכים לפעילות ספורטיבית. על פניו גדלנו על המושג “תרבות יוון” וכל התעסקות עם הגוף מתפרש כחלק ממערך היצר הרע שניסה לחדור ולהשפיע על תורת ישראל. אך יש לעמוד על ההבדל המהותי כאשר הספורט נעשה לשם פיתוח הגוף וההנאה מכך אל מול הצורך לשמור על בריאות, גם אם יש בזה הנאה גופנית.

בתקופת הקורונה ואף בתחילת המלחמה הנוכחית ראינו את האנרגיות הרבות הצבורות אצל ציבורים שלמים. תיעול האנרגיה למטרות הנכונות יש בה כדי להציל את נפשנו ונפש ילדינו.

את היסוד הנ”ל ניתן ללמוד מדבריו החודרים של הרש”ר הירש (ויקהל לח ח) בקשר למראות הצובאות המובאות בסוף הפרשה: “טעם עמוק יש בעובדה, שאותו כלי הקודש שהיה מיועד ל”קידוש ידים ורגלים”, כלומר ל”קידוש מוסר המעשה והשאיפה” היה עשוי ממראות, היינו מכלים שתכליתם להבליט את הופעתו החושנית-גופנית של האדם כדבר שיש להתבונן בו במיוחד. נמצאנו למדים, שהחושניות שבהוויה האנושית הגופנית – לא זו בלבד שאינה מוּצאת מכלל הקידוש הבא מן המקדש, אלא דווקא היא הדבר הראשון והעיקרי שהקידוש חל עליו. יתר על כן, החושניות היא ביסודו של דבר אותה תכונה של ההוויה האנושית, המאפשרת בראש ובראשונה את החירות המוסרית של השאיפה לקדושה. בדרך כלל מן הנמנע למסור כלי הדיוט למלאכת גבוה ללא שינוי צורה, אולם נראה שכאן נעשה הדבר כיוצא מן הכלל, משום הרעיון המוסרי העמוק שבא בו לידי ביטוי”. עכ”ל.

הצורך לאפשר ולעודד לספורט בצורה הנכונה תוך הבנה שהחושניות היא תכונה של הוויה אנושית ורק דרכה ניתן להגיע לחירות מוסרית של שאיפה לקדושה, היא מפתח עוצמתי לא רק כפתרון לבעלי הפרעות קשב וריכוז אלא לכל אדם המחפש את הדרך לשאיפה לקדושה.

מחקרים מדעיים מראים כי פעילות אירובית קבועה כמו ריצה יכולה להגדיל את החלק במוחנו שקשור בזיכרון, למידה ושליטה בלחצים, וגם לשמר חומר חיוני במוח ולשפר את הזיכרון המרחבי והתפקוד הקוגניטיבי. האם אלו אינם כלים הנצרכים לעבודת ה’?

הפוסט ספורט אסור, ספורט מותר הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הביטוי “תֵעשה מלאכה” משמע תיעשה מאליה. ומה זה בא ללמדנו? ביאר בזה רבי נתן מברסלב בליקוטי הלכות, הלכות שבת:

“צריך האדם העושה משא ומתן להרים ידו לה’ ולשעבד כל מחשבתו ועשייתו ודיבורו לה’ יתברך, בחינת: גול על ה’ דרכך. ולהאמין באמונה שלמה שאין האדם עושה כלל, רק שאנו מחויבים לעשות איזה עסק במשא ומתן ומלאכה, מחמת שכן רצונו יתברך, כי יש סודות וכוונות גדולות בכל עניני משא ומתן ומלאכות, כי מבררים בירורים וניצוצות קדושות על ידי המשא ומתן ומלאכות, כידוע. ובשביל זה לבד צריכים לעשות מעט משא ומתן או איזה מלאכה, כי כן רצונו יתברך, וכמאמר רבותינו ז”ל: טוב תורה עם דרך-ארץ. אבל באמת אין האדם עושה כלל, ואין הפרנסה נמשכת על ידי העשייה הגשמית כלל, וכשיודעים זאת באמת ובאמונה שלמה, על ידי זה ממשיכים הקדושה של שבת לששת ימי החול, ועל ידי זה מקדשים ששת ימי המעשה בקדושת שבת”.

החיזוק הזה כל כך חיוני לתקופתנו, ברמה הכללית והפרטית, כיוון שכל אדם בצומת האישי, המשפחתי, החברתי, הקהילתי והלאומי שלו, פוגש מצבים שבהם נראה שלמרות שהשתדלתי שוב ושוב, עדיין התוצאה רחוקה מלהיות משביעת רצון. כביכול האדם מרגיש שכל עמלו לריק ולחינם ממש.

באה התורה ומלמדת לאחר פרשיות שלמות של תרומה ותצוה, שבהן קיבלנו פירוט על העשייה הענפה הנדרשת, החומרים לפרטי פרטים ומורכבות המלאכה על הדקויות שלה ועל ההשקעה העצומה שנזקקו לה בוני המשכן, בסוף אומרת התורה: תיעשה מלאכה, מאליה.

למדנו כאן יסוד נפלא: לנו הנבראים ניתנה הרשות והזכות לקחת אחריות על הדרך, על הביצוע, על המצאת החומרים והרכבתם, אולם התוצאה והמוצר המוגמר הסופי הוא רק בידיו של הבורא יתברך.

זה מחזק ומרגיע מאוד כי המסר העולה מזה הוא:

בני היקר, בכל מצב ובכל דרך בה אתה צועד, תתמקד בצעד הנכון הבא ובו תשקיע את מירב מאמציך, מתוך אמונה שהתוצאה הסופית אם ירצה בה צור העולמים, תיעשה מאליה על ידיו. לא עליך המלאכה לגמור, ואין אתה בן חורין להיפטר ממנה.

הפוסט לא עליך המלאכה לגמור הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בשלמא פרשת זכור – מצוות מחיית עמלק, מובנת חשיבותה. גם פרשת פרה אדומה סמל הטהרה של עם ישראל, או פרשת החודש המדברת על גאולת מצרים ומבשרת על בואו של חג הפסח ניתן להבין, אבל פרשת שקלים המתארת את אופן ספירת עם ישראל, זהו לכאורה עניין פעוט וזניח ובוודאי שלא אמור לקבל את הבמה המכובדת של אחת מארבע הפרשיות המיוחדות.

בביאור עניין זה, ראשית יש להבין את מהות עניין ספירת עם ישראל.

מצד אחד אנו מוצאים את מושג האחדות כדבר מרכזי בעם ישראל וכפי שמובא בחז”ל שבני ישראל קיבלו את התורה כאיש אחד בלב אחד. כלומר שאין מקום ליחיד ולפרט אלא רק לציבור כולו כיחידה אחת (וכמו שמצינו שדוד המלך נענש על כך שמנה את עם ישראל ולכן אירעה מגפה גדולה בימיו).

ומאידך אנו מוצאים בתורה אריכות רבה בכל הנוגע לספירת עם ישראל, כל שבט ושבט בנפרד, חלק נרחב מאוד של חומש במדבר מוקדש לתיאור ההפרדה בין השבטים, כל אחד תחת דגל אחר ובנחלה אחרת.

עלינו להבין האם המניין והפרט הוא הדבר העיקרי או שמא דווקא החיבור והאחדות של כל העם כיחידה אחת.

בפרשת שקלים התורה מלמדת אותנו שהדרך למנות את עם ישראל הוא באמצעות חצי שקל. מדוע לא שקל שלם? אלא הצורה מלמדת אותנו מהי הדרך הנכונה.

בוודאי שיש חשיבות רבה לכל יחיד ויחיד. לכל אחד יש משימה שונה בחיים והוא צריך למלא את ייעודו האישי ולהגשים את הפוטנציאל שלו באמצעות כל הכלים שברשותו. אך יחד עם זאת, עליו גם להכיר בכך שהאדם לצידו הוא חשוב בדיוק כמותו וגם לו יש משימה ייחודית ופוטנציאל להגשים.

ואף אם לפעמים נדמה לו שהייעוד שלו הוא נעלה וחשוב יותר, עליו לדעת שבסופו של דבר החשיבות של כל אחד ואחד הינה זהה, באותה דרגה: חצי שקל. אף יחיד אינו שווה שקל שלם.

כעת, כשהבחירות מאחורינו, חשוב לזכור זאת ולנסות לאחד את השורות בכך שנכיר במעלותיו של האחר למרות השוני.

אנו צריכים את כולם יחד, בכדי להשלים את הפאזל של עם ישראל.

הכותב הינו ראש קהל ‘היכל התפילה’, רמת בית שמש ג’

הפוסט השלם גדול מסך חלקיו הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

נראה שמלאכת הבערה קלה היא יותר משאר מלאכות. היא איננה מהמלאכות שהאדם עושה בצאתו לשדה ולעמל יומו, כמו חרישה וקצירה. הדלקת האש שייכת לשגרת החיים הבסיסית. אדם מדליק אש לאור, לבישול או לחימום. לכן כתבה התורה את מלאכת הבערה בנפרד. אם ללאו יצאת – הרי היא מלמדת על עצמה, שאינה חמורה כשאר מלאכות שהן בכרת; ואם לחלק יצאת – היינו ללמד שחייבים על כל מלאכה ומלאכה בפני עצמה, בחרה התורה ללמד זאת דווקא על ידי הבערה, משום שהיא מלאכה קלה, ואם עליה חייבים בנפרד, כל שכן שעל שאר מלאכות. ועדיין יש להוסיף ולבאר, מה מלמדת מלאכה זו על מצוות השבת הכללית?

בעיקר גדר מצוות השבת, לא מצינו בתורה אלא איסור מלאכה. אין בתורה דיבור על עונג או כבוד. רק מדברי קבלה התחדשו חיובים אלו, כלשון הפסוק בישעיהו: “אם תשיב משבת רגלך, עשות חפציך ביום קדשי, וקראת לשבת עונג לקדוש ה’ מכובד וגו'”. חז”ל האריכו בחיובי הכבוד והעונג, ובגדרי ג’ סעודות בשבת, אך דווקא אל מול אלו בולטת שתיקתה של התורה, שלא הזכירה שום חיוב מלבד שביתה ממלאכה. את המן אכלו בני ישראל בשבת בכמות זהה לשאר הימים. הם אמנם אספו לחם משנה אך היה זה עבור יום שישי ושבת. לא נרמז בתורה שהמן היה שונה בשבת משאר ימים, בטעמו או בכמותו.

משמעות הדברים היא שהתורה ביקשה לעצב את השבת לא כזמן של נוחות ופינוק, אלא כזמן שבו האדם מתנתק מכל הכבלים שמוציאים אותו מהתבוננות עצמית. כאן בדיוק מגיע איסור הדלקת אש ומחדד את תכלית השבת בעיני התורה. מ’לא תבערו’ אנו למדים שאין התורה מבקשת למנוע את היצירה או את המלאכות שאדם עמל בהם בלבד, רצונה הוא להביא את האדם למצב של פניות למחשבה ולהתבוננות.

בשגרה הרגילה דעתנו מוסחת כל העת מעול החיים. בין אם מדובר במלאכות הבית והשדה, הבאות לידי ביטוי בל”ט מלאכות שבת, ובין אם מדובר במטלות שגרתיות יותר, המקבילות לאיסור הבערה. מגמתה העיקרית של התורה בעניין השבת היא להביא את האדם לשביתה, להפסקה מכל הסחות הדעת, וממילא להסתכלות פנימית, על חייו, על תפקידו ועל מצבו. אף יתר חיובי השבת, המופיעים בדברי קבלה ובחז”ל, מכוונים לכך. התפילות והסעודות מיועדות לכוון את היהודי להשקיע את זמן השביתה לקרבת ה’. אמנם יסוד הדברים מונח בשביתה עצמה, ולכן רק אותו כתבה התורה, שכן האדם המרומם, כשהוא שובת, מביאה אותו ההתבוננות מאליה לקרבת ה’.

האדם בימינו אינו עובד קשה כמו החקלאי בימי קדם. רוב איסורי המלאכה אינם פוגשים אותו, משום שגם כך מלאכתו היא בגדר אומנות קלה ונקיה. אולם ביחס להסחות הדעת, אנחנו לוקים בכפל כפליים ביחס לדורות עברו. במובן זה, איסור הבערה עוסק במצבנו בהדגשה יתרה ביחס לשאר מלאכות. הוא מזכיר לנו שלא רק היצירה נאסרה, אלא כל מטלה ועיסוק. השבת דורשת מהאדם להתרחק משאון החיים, להניח בצד את כל הרעשים, להביט פנימה ולחשוב בצורה טהורה על רצונותיו ועל שליחותו האמיתית בחיים.

הפוסט מהות השבת הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.