חודש כסלו הוא חודש של אור – ומה משמח יותר מלראות את ילדינו “מאירים” ומממשים את הפוטנציאל הייחודי שלהם? לכן נעסוק השבוע בנושא חשוב: כיצד לזהות ולטפח את הכישרונות הייחודיים של ילדינו, תוך שמירה על האיזון העדין בין מצוינות אישית וניצול כשרונות (שה’ נתן להם) לבין ערכי התורה?

רבותינו לימדונו ש”אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ”. משפט זה נכון לא רק ללימוד תורה, אלא לכל תחומי החיים. כל ילד נברא עם סגולות וכישרונות ייחודיים, וחלק מתפקידנו כהורים הוא לסייע לו לגלות ולפתח אותם. גדולי ישראל בדורות עברו לימדו אותנו שכל כישרון הוא בעצם שליחות – כלי שניתן לאדם כדי לעבוד את בוראו בדרך הייחודית לו, ושכישרונות לא ניתנו מאת ה’ לבטלה.

אז כיצד מזהים כישרונות? ראשית, חשוב להתבונן בילד בשלושת המעגלים המוכרים לנו מן הטורים הקודמים:

במעגל הלמידה: באילו תחומים הילד מגלה עניין מיוחד? היכן הוא “תופס” מהר במיוחד?

במעגל החברתי-ערכי: האם יש לו כישרון מיוחד בעזרה לזולת? ביצירת קשרים? במנהיגות? האם הוא ממש טוב בעמידה מול קהל או ביצירת שיתופי פעולה?

במעגל הרווחה הנפשית: מה גורם לו סיפוק מיוחד? מה הוא עושה באופן יעיל ומהנה מבלי להרגיש שהזמן עובר? מתי הוא נראה “בשיא שלו”?

אך זיהוי הכישרון הוא רק ההתחלה. האתגר האמיתי הוא כיצד לטפח אותו בדרך הנכונה. חשוב להבין: לא כל כישרון צריך להפוך למקצוע, ולא כל תחביב צריך להפוך לקריירה. לפעמים דווקא השארת תחום מסוים כ”תחביב” מאפשרת לילד ליהנות ממנו יותר ולשמור על האיזון הנכון בחייו.

דוגמה מעשית: ילד שמגלה כישרון מיוחד במוזיקה. איך ניגשים לזה?

ראשית, מוודאים שהעיסוק במוזיקה לא בא על חשבון דברים אחרים חשובים. שנית, מחפשים מסגרת מתאימה שתאפשר פיתוח הכישרון בדרך מותאמת והולמת. שלישית, מדגישים את הערך הרוחני של המוזיקה – תפילה, הלל, שמחת חתן וכלה, וכו’ ולבסוף: שומרים על איזון. קובעים זמנים מוגדרים לדברים החשובים, ובתוכם למוזיקה.

נקודה חשובה נוספת היא ההבדל בין מצוינות להצטיינות. מצוינות היא השאיפה לעשות כל דבר בצורה הטובה ביותר, גם אם איננו הטובים ביותר בתחום. הצטיינות, לעומת זאת, היא השוואה לאחרים. חשוב לחנך את ילדינו למצוינות – לעשות כל דבר כמיטב יכולתם, מתוך שמחה ושאיפה להתקדם.

לעיתים קרובות, דווקא הקשיים והאתגרים הם שמובילים לגילוי כישרונות חבויים. ילד שמתקשה בלימוד בדרך המקובלת עשוי לגלות דרכי חשיבה יצירתיות משלו. ילד שמתקשה חברתית עשוי לפתח רגישות מיוחדת לזולת כי דווקא ההתמודדות מצמיחה כוחות חדשים.

לסיכום, אני רוצה לחזק את ידיכם בעבודת הקודש של גילוי וטיפוח הכישרונות של ילדיכם. זכרו: המטרה היא לא להצמיח “כוכבים”, אלא לגדל יהודים שלמים השמחים בחלקם ומנצלים את כישרונותיהם השונים והמגוונים לעבודת ה’, לחוות חיים יהודיים ולעשות את תפקידם הייחודי בעולם, זה שאף אדם אחר לא יכול לעשותו, וכפי שאמר ר’ ברוך ממז’יבוז’: “כל אדם נברא כדי לתקן דבר מה בעולם”. שנזכה.

בהצלחה רבה!

הפוסט איתור וטיפוח כישרונות ייחודיים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

אנו ננסה לדלות דרכי חיים מאותו אירוע מיוחד של ראובן.

החתם סופר והאלשיך מגלים סוד נפלא בדבר: “וי”ל דמרמז הקרא בימי קציר חיטים היינו שבועות ומביאת יעקב בשבועות זמן מתן תורתנו נולד עמוד התורה יששכר יודעי בינה לעיתים, וזה ידעו האמהות ברוח הקודש, ולכך התאוותה לאה לביאה זו, ורחל שהייתה עקרה, ולא הי’ מוליד מביאה ההיא, הסכימה עם לאה ומחלה על ביאתה כדי שיולד אז עמוד התורה”. מעשהו של ראובן הוביל להולדת יששכר, שעתיד להיות עמוד התורה של עם ישראל.

רובד נוסף מתגלה בדברי חז”ל על הפסוק “וילך ראובן בימי קציר חטים”. רבא ברבי יצחק אומר בשם רב שמכאן לומדים על צדיקים שאינם פושטים ידיהם בגזל. המדרש (בראשית רבה עב, א) מרחיב ומקשר זאת באופן מפתיע לפסוק “חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה”. קישור זה דורש הבנה – כיצד מעשה הדודאים מלמד על חינוך?

היפה תואר מבאר: “והא קא משמע לן הכא, שכמו שבנערותו נשמר מן הגזל, כן לבסוף ביקש הארץ שמעבר הירדן שהיא נאה למקנה, כדי להרחיק עצמו מן הגזל, שאילו יכנסו לארץ ישראל שהוריש יהושע, שאין המקום נאות למקנה יצטרכו לרעות במקום גזל”. כאשר אנחנו פוגשים את שבט ראובן בכניסה לארץ ישראל כשהם מבקשים לשבת במקום מרעה, זה כדי להימנע מגזל שמצוי אצל הרועים, ודבר זה כבר נטבע בשורש נשמתם כאשר ראובן לקח דודאים ונזהר מהגזל.

אם נשלב את הטעמים יחד, נלמד מכאן יסוד עצום: ראובן דואג לעמוד התורה בליל מתן תורה – זה אירוע ענק והיסטורי שעתידו נתון כרגע בידיו של ראובן. לכאורה בזמן שכזה הוא אמור להיות נטול כל מחשבה גשמית, הרי עתיד התורה של ישראל על כף המאזניים, אבל דווקא שם התורה מגלה לנו על זהירותו של ראובן ממידת הגזל, פגיעה בבין אדם לחברו, גם במצב עילאי וגורלי שכזה.

ראובן חי באורח חיים כזה של זהירות שיא מהגזל, והתנהגותו נטבעת בטבע של צאצאיו שכמה דורות אחר כך מבקשים חלק מעבר הירדן כדי לא להיכשל בגזל. חוקרים רבים עסוקים בשאלה האם בעיית התנהגות היא תורשתית או גנטית, וראובן במעשה זה לימד אותנו שהתנהגות חיובית, ואולי דווקא בזמנים רגישים ומיוחדים, הופכת את ההתנהגות לטבע של ילדיו. צריך לדעת לנצל זמנים מיוחדים ורגישים לזהירות יתר במידותינו והתנהגותנו, שכן אז יותר מתמיד, אנו חושפים את אישיותנו ומנחילים אותה לילדינו.

הפוסט לקחים מפרשת הדודאים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בפסוק הבא אנו מוצאים את לבן מאמץ את השם שנתן יעקב: “וַיֹּאמֶר לָבָן הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ גַּלְעֵד”. מדוע לבן אינו משתמש בשם ‘יגר סהדותא’? התמיהה גוברת למקרא הפסוק שלאחר מכן – “וְהַמִּצְפָּה אֲשֶׁר אָמַר יִצֶף ה’ בֵּינִי וּבֵינֶךָ כִּי נִסָּתֵר אִישׁ מֵרֵעֵהוּ”. מה פשר השינוי מ’יגר סהדותא’ ל’גל-עד’ ומשניהם ל’מצפה’.

סוד העניין נעוץ בוויכוח העקרוני שבין יעקב ללבן. בהגדה של פסח אנו אומרים שלבן ביקש לעקור את הכול. היכן ביקש? בכך שניסה בכל האמצעים העומדים לרשותו לשמור את יעקב בחרן. לבן רואה את כל משפחת יעקב כחלק ממשפחתו הארמית: בנות, נכדים, צאן ובקר, עבדים ושפחות – כל זה מבחינתו הוא סניף של בית לבן. וכלשונו: “וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא”.

לכל אורך הדרך הוא אינו מחמיץ הזדמנות לבטא את אדנותו. זהו הטעם לכל חילופי השמות. למעשה לבן כלל לא בנה את הגל, יעקב ומשפחתו הם שעשו זאת: “וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל”. ובכל זאת, לבן מנכס אותו לעצמו ונוטל את הבכורה לקרוא לו בשם. בכוונה הוא בוחר להשתמש בארמית – “יגר סהדותא”, כדי להדגיש את מוצאם הארמי של הבנים והבנות.

לאחר שיעקב קורא לו “גלעד”, מיד משתלט לבן על השם, כביכול גם שם זה משלו. בהמשך הוא גם מחליף את השם ל”מצפה”. הסיטואציה בשליטתו. ברצותו קורא שם, ברצותו משתלט על השם שנתן יעקב וברצותו מחליף לשם שלישי. לאחר מכן הוא אף מרהיב עוז ואומר: “הִנֵּה הַגַּל הַזֶּה וְהִנֵּה הַמַּצֵּבָה אֲשֶׁר יָרִיתִי”, כביכול הוא זה שהניח את האבנים. אין גבול לרודנותו.

כחלק מהשתלטנות, הוא מזהיר את יעקב: “אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי וְאִם תִּקַּח נָשִׁים עַל בְּנֹתַי”. כלומר, הוא ממשיך לשלוט במשפחת יעקב ואף קובע את מספר הנשים שיעקב יינשא להן. ובנותיו – הן כביכול לא ניתנו ליעקב, לבן כעת מעניק לו אותן בתנאים שהוא קובע.

גם דרישתו של לבן שהגלעד ישמש כגבול שיעקב לא יעבור אותו, היא ניסוח מחדש של הברית ויש בה משום התניית השחרור בתביעות חדשות. שלא לדבר על השם “מצפה”, שבו הוא קובע שהגלעד אינו רק עדות, אלא יש בו צפייה תמידית על מעשיו של יעקב גם לעתיד לבוא, וכביכול אחיזתו של לבן לעולם לא תשתחרר.

הניכוס של לבן ממשיך בשבועתו ב”א-לוהי אברהם ואלוהי נחור”. הוא נשבע גם בשמו של א-לוהי אבינו. כנגדו משיב יעקב בשבועה ב”פחד אבי יצחק”. יכול היה יעקב להזכיר את שמו של אברהם, אך הוא מתעקש על הפרדה מוחלטת. אל מול הרצון של לבן להטמיע את משפחת יעקב בתוך משפחתו – מציב יעקב החלטה נחושה להתנתק. הוא לא מעוניין בשום עסק איתו. הוא בונה לבד את הגל, קורא לו בשם אחר, ונשבע בשם “אלוהי יצחק” ובלבד שלא להזכיר שום דבר ממה שהזכיר לבן.

ניתן לומר שבפרשה זו מגיע לסיומו הניסיון הגדול ביותר של יעקב. הוא נשלח חסר כל ללבן, ולמרות שהוא נושא את בנותיו ומתפרנס מצאנו – עליו לשמור על זהות נבדלת. ומעשה אבות סימן לבנים. עם ישראל בכל הגלויות יידרש לניסיון זהה. חסרי־כל הם עתידים לנדוד בין העמים – מבלי להיטמע בהם ומבלי ללמוד ממעשיהם.

התכלית אליה שאף יעקב להגיע מופיעה בסיומה של הפרשה: “וַיָּשָׁב לָבָן לִמְקֹמוֹ – וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ”. כך מסתיים המאבק בין תפיסת לבן, שרואה במשפחת יעקב חלק מביתו הארמי, לבין שאיפת יעקב להתנתק ולהקים בית עצמאי בדרך אבותיו.

הפוסט מאבק יעקב על עצמאותו הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

כתוב בגמרא (נדרים דף פא.) “הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה, שנאמר: יזל מים מדליו”. מסביר המהר”ל: “והעוני והענוה הכל עניין אחד”. הענווה מאפשרת לבן אדם להיות כנה בעיני עצמו, העוני והענווה מנטרלים דמיונות שווא, ומעמידים את האדם על המשבצת המתאימה לו.

לאורך ההיסטוריה, היהדות התאפיינה בצניעות ואפילו בעניות. גדולי עולם היו בעיקר עניים, חיו בפשטות ודלות, בכדי לזכור את מקומם ושליחותם עלי אדמות, ולא לתת לעושר והנכסים לבלבל בין העיקר והטפל.

ידועה האמירה: “לא כל מה שנוצץ הוא זהב, ולא כל המראה טלפיו הוא כשר”. המראה החיצוני, גורם פעמים רבות, לטעות תפיסתית לאורך שנים. המראה מעביר מסר, המסר נקלט בזיכרון והמוח פועל על פיו, זאת כאשר התפיסה המחשבתית עם הפרשנות הראשונית מוטעית מתוך אינפורמציה שגויה שהמוח קלט מלכתחילה.

פעמים רבות מורה חושד שתלמיד אמר משפט כלשהו, וגרוע מזה, בתחילת שנה מורים רבים נופלים בפח של האסוציאציה המקשרת בין תלמידים שונים משנים קודמות לשנה הנוכחית ובכך חרצו את גורלו של הנער עוד לפני שהכיר בכלל את המורה, רק בגלל שחיצונית הוא הזכיר בתת־מודע תלמיד אחר.

החובה לחתור למגע אנושי ולהכיר את פנימיות האדם היא קריטית במלאכת החינוך ובחיים בכלל. הנפילה בעולם החיצוני ממראה טלפיים או מזהב מדומה, היא ‘בור ברשות הרבים’. לכן עשו שאל איך מעשרים מלח, כך ניסה לקנות את ליבו של יצחק אביו בשימוש בכלים חיצוניים.

בפרשת השבוע אנו פוגשים את יעקב שחושק ברחל אך לבן מביא לו את לאה. מעניין לראות ממי בסוף קמה רוב האומה, מרחל האהובה או מלאה השנואה?

אומר הרש”ר הירש (פרק כט פסוק לא):

“יש לשים לב לכך, שהגרעין העיקרי של עם ישראל לא יצא מאותה אם, שיעקב – במדה שהתורה מגלה – בחר בה בראש ובראשונה על פי הרושם החיצוני של יופיה הגדול בלבד; הקדוש ברוך הוא לקח דוקא את העלובה והמדוכאה, ועשה אותה לאם הבנים לעמו”.

הילד הלא מחודד בקלמר, הבת הפחות דומיננטית, החבר הצנוע והלא מתבלט, השכנים הפשוטים… מהם תצא תורה! אלו שחיים במציאות הכנה של עצמם ללא עולם דמיוני של עושר שמבלבל ומטשטש את גבולות האמת והשקר, הם עתידים להצליח, מהם תצא תורה והוראה, לא ממי שנראה חיצונית, יפה ומצליח.

הפוסט העיפרון הלא מחודד: הבטחת העתיד הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הגמרא מחדדת כי כבוד זה שמור לחזקיה, וכי גם אנשים גדולים לא זוכים כיום לכבוד דומה. בגמרא מובאות שלוש דעות לגבי היכולת להשתמש עם ספר התורה בהלוויית המת: או שלא ניתן בכלל להוציא ספר תורה לכבוד המת, או שניתן להוציא את הספר אך לא להניחו על המיטה, או שניתן גם להניח אבל לא ניתן להגיד על הנפטר “קיים זה מה שכתוב בזה”.

הגמרא לא אומרת במפורש מה מעמדו הייחודי של חזקיה, אך אנו יודעים כי בדורו של חזקיה פרח לימוד התורה באופן חסר תקדים, לא היו תינוק ותינוקת שלא היו בקיאים בדיני טומאה וטהרה (סנהדרין צד:) אך מאידך דווקא חזקיה מוכר לנו כמי שבשלושה דברים חכמים לא הודו לו (פסחים נו.) ושהוא נמנע ממצוות פריה ורביה לתקופה ארוכה.

ייתכן להציע כי חזקיה זכה למעמד הייחודי בגלל החלטתו לגנוז ספר רפואות ולכתות את נחש הנחושת (פסחים נו.) שעל פני השטח נראים כסטייה ממסורת, אך למעשה הם מחזקים את האמונה הדתית והדבקות בה’.

בהמשך הגמרא מתפתח דיון מעניין לגבי היחס שבין “קיום התורה” לבין “לימודה”, ו”לימודה לאחרים”. לפי הגרסה לפנינו (ופירוש רש”י), הגמרא מאפשרת להגיד “קיים זה מה שכתוב בזה”, אך לא להגיד “לימד זה מה שכתוב בזה”, והגמרא מסבירה כי למרות שמעשה גדול מלימוד עצמי, הרי שללמד תורה לאחרים הוא בדרגה גבוהה ממעשה.

לעומת זאת, לפי גירסת ה”שאילתות” לגמרא (מובאת גם בתוספות), הגמרא מבקשת להבין למה ר’ יוחנן הניח תפילין לפני שענה לתלמידיו על שאלה תורנית, והרי “לימוד תורה גדול ממעשה”? ועל כך משיבה, כי רק “לימוד תורה של האדם עצמו” גדול ממעשה, אך “ללמד תורה לאחרים” בא אחרי קיום המצוות הפרטי.

למרות שנדמה כי יש הבדלי גישות מהותיים בין פירוש רש”י לגרסת השאילתות, ייתכן שהדברים משלימים. ללמד תורה לאחרים זו הפעילות הגבוהה ביותר, שכן יש בה מעין מעשה ולימוד תורה שמשתלבים יחד ודאגה לעתיד הרוחני של עם ישראל. אך מאידך בהתנהלות היומיומית – גם על מרביצי תורה לדאוג לשמירת המצוות העצמית שלהם.

ולסיום, ובאותיות קטנות, ראוי לציון כי בקטע מן הגניזה הקהירית יש נוסח נוסף לגמרא שלא נוכל לדון בו בהרחבה, אך הוא פותר קשיים מסוימים בנוסח שלפנינו. על פי הקטע יש לגרוס – הפוך ממה שלפנינו – “קיים לא אמרינן, לימד אמרינן”, על גירסא זו הגמרא שואלת, והרי לימוד גדול ממעשה? ומשיבה, כי עקרון זה נכון רק על לימוד עצמי ולא על לימוד לאחרים.

הפוסט ללמוד, ללמד או לשמור הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

ויש כאן פלא, מדוע יעקב מציג את הדברים בלשון ספק – “אם יהיה אלוקים עמדי”? הרי בפסוקים הקודמים למדנו שהשי”ת הבטיח לו “והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשבתיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך”. ואחרי מילים ברורות כאלו מה מקום יש לספק?

מבאר הקדושת לוי זצ”ל, שיש שתי הנהגות שבהן מנהיג השי”ת את ברואיו: ההנהגה הראשונה, לבעלי מעלה שיודעים להתפלל לקונם ולבקש מאתו צרכיהם. להם הוא מביא לפי כמה שישקיעו בתפילה ובבקשה ובקשר הזה עם האלוקים. ההנהגה השנייה, למי שלא זכה לזה ולא יודע להתפלל כראוי תפילה כזו שתתקבל וייענה במילוי צרכיו. אדם כזה, מקבל מהבורא במתנת חינם ובחסדו הגדול את השפע הנצרך לו.

לכן השי”ת אמר ליעקב: אני אהיה איתך, בהנהגה של מתנת חינם. ולא אעזוב אותך עד שתגיע למצב שבו אתה תתפלל ותקבל את גמולך לפי עבודתך. ועל זה השיב יעקב אבינו: אני מבקש שהקשר איתך, אבי שבשמים, יהיה בנוי לאורך כל הדרך על מתנת־החינם, החסד והחמלה האין סופיים שלך.

אחים יקרים, בימים מאתגרים אלו, אשר ‘החושך יכסה ארץ וערפל לאומים’, ימים שבהם ספינת כלל ישראל עולה ויורדת במים סוערים והגלים הגדולים מאיימים להטביע את היחיד והציבור בייאוש, פחד, פאניקה וחוסר אונים. הבה נאמץ את המילים הטהורות שמשמיע השי”ת לאבינו יעקב ולכל בן ובת ישראל בדור הזה: “והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך…כי לא אעזבך”.

השי”ת פונה לכל אחד ואחת מאיתנו ואומר: אני לא עוזב אותך. את/ה לא לבד. אני שומר עליך בכל אשר תלך. לדרום, לצפון, למרכז, בישיבה, בצבא, בחזית, בעורף, במשפחה, בעבודה, בזוגיות ובהורות. אני איתך לאורך הדרך, באהבה, בחמלה, שומר עליך ונמצא איתך כל הזמן.

הפוסט שומר ישראל הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

זוהי לא הברית הראשונה שהאבות כורתים בספר בראשית. אברהם כרת ברית עם אבימלך, ואף יצחק כרת ברית כזו. אם נערוך השוואה בין הבריתות, נבחין בהבדל גדול. אצל אברהם ויצחק, הברית ידידותית. העבר היה קשה ומורכב, אבל שני הצדדים בחרו לשים אותו מאחור ולהתחייב על שלום מכאן ולהבא. וכך מבקש אבימלך מאברהם: כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ. גם עם יצחק מבקשים הפלשתים להניח את משקעי העבר מאחור ואומרים לו: אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ ה’. ניתן לפקפק בהתעלמותם ממעשי הרעה שעשו לו, אבל בסופו של דבר הם תולים את בקשת השלום בכך שהם עשו ליצחק טוב ומבקשים שכך גם ינהג עמהם.

בניגוד מוחלט לבריתות אלו, הברית בין יעקב ללבן מבוססת על מאזן אימה. וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא וְלִבְנֹתַי מָה אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה הַיּוֹם אוֹ לִבְנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלָדוּ. לבן מתעקש שהצדק נמצא רק בצד שלו. הוא אינו מבקש שלום עם יעקב אלא רק הסכם אי פגיעה. אתה לא תעבור אליי ואני לא אעבור אליך.

ההבדל בולט ביחס לאלוקי האבות. מלכי פלשתים מבססים את הברית על כך שה’ היה עם אברהם ויצחק. לאברהם הם אומרים: אֱלֹהִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה, וליצחק הם אומרים: רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה ה’ עִמָּךְ. אך לבן מציג זאת כאילוץ: יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע. הוא לא מבקש את קרבתו של מי שברכת ה’ מלווה אותו, כפי שעשו זאת מלכי פלשתים. לבן פוחד ולכן נאלץ להסכים להפסקת אש. זו צורת הברית שיעקב כורת עמו.

את משמעות ההבדל בין הבריתות אנו פוגשים בהמשך, בהיסטוריה של עם ישראל. הפלשתים אינם חלק מז’ עממין ולא נצטווינו להשמידם. לאור תקופת השופטים תפקידם היה להציק לעם ישראל כשאלו לא עשו רצונו של מקום. ומעשה אבות סימן לבנים – משעה שישראל קוראים בשם ה’ אין לפלשתים זכות להציק לישראל. הדבר מקביל לעובדה שמלך פלשתים כרת ברית עם אברהם הקורא בשם ה’, ואף עם יצחק, שאבימלך מגרש אותו בהתחלה, משעה שהוא בונה מזבח וקורא בשם ה’ מיד מלך פלשתים מחזר אחריו ומבקש את קרבתו.

אך הסיפור עם לבן שונה. לבן ביקש לעקור את הכל. הוא רצה לגרום ליעקב להתבולל בתוך משפחתו בארם נהריים ובכך לבטל את ייחודיות עם ישראל. לבן נתן ליעקב את בנותיו והעניק לו עבודה, והכל מתוך מטרה לשייך את שבטי י־ה למעצמה הפרטית שלו בארם נהריים. כשהתוכנית שלו נכשלת, הוא רק מוודא שיעקב לא יגרום לו נזקים אך הוא אינו מעוניין בשלום, וגם יעקב איננו חפץ בכך.

האבות הקדושים התוו לנו במעשיהם דרך ישרה בדבר גבולות ההתבדלות שלנו כעם. איננו מסרבים לקשור קשרים עם מי שאינו בדעה אחת עמנו. אנו מוכנים להניח את העבר הקשה מאחור, אם הצד השני חפץ בשלום. האבות הסכימו לכרות ברית עם הפלשתים, אף שאלו גרמו להם נזקים וצרות. אך אין לנו עסק עם מי שמנסה לעקור מאיתנו את שם ישראל. עם לבן שביקש לעקור את הכל אין ברית של ידידות, אפשר רק להגדיר גבולות ולהפריד כוחות. מי שרוצה שנתבולל בתוכו, מי שחפץ לפגוע בהיותנו עם לבדד ישכון, לא נוכל להתחבר עמו. לכל היותר נוכל להגיע להסדר ולקביעת גבול, אנחנו לא נעבור אליך ואתה לא תעבור אלינו לרעה.

הפוסט הפרדת הכוחות בין יעקב ללבן הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.