בואו נראה ציטוט ממשנה שדווקא עוסקת בדבר אחר לגמרי (ואולי לא…): "רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַל תְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרְךָ בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ". לכאורה, מה הדחף שיש לכל אדם רגיש ואמפתי כלפי אדם כועס? להרגיע, לרצות ולפייס.

אז לא! רבי עובדיה מברטנורא מביא מהגמרא במסכת ברכות: "דכתיב פני ילכו והנחותי לך, אמר לו הקב"ה למשה המתן עד שיעברו פנים של זעם". עד כאן תורה. עכשיו נסתכל קצת על העולם ונראה איך הדברים מדויקים:

1. לחכות שהשפיות תחזור: כשאדם לחוץ וכועס, משתחרר אצלו הורמון בשם קורטיזול. ההורמון הזה נשאר בדם בין 40 דקות לשעה מהרגע שהופרש. אם אתם רוצים לסיים את הריב עם בן הזוג או להירגע לפני שמקבלים החלטות קשות או אומרים מילים קשות – עצרו הכל למשך שעה וחצי (ליתר ביטחון). תנו לקורטיזול לחלוף ולשפיות שלכם או של האחר לחזור אליו.

2. להתמקד בהווה ולנשום: כדי להבין איך מרגיעים מתח וחרדה, צריכים להבין דבר פשוט. חרדה נובעת מתוך דבר אחד: העתיד. כל הפחדים שלנו נובעים מדברים שהעתיד צופן לנו. משום כך תפקידנו מול עצמנו ומול ילדנו, לתת עוד ועוד חוויות של ״כאן ועכשיו״. חוויות של מיקוד בחוויית הרגע. למשל: עשו עם הילדים את התרגיל הבא: קוביית שוקולד על הלשון (גם צימוק עובד), עוצמים עיניים ומחזיקים אותה כמה שיותר זמן על הלשון. לאט לאט, עם נשימות עמוקות תוך כדי. גם ליטוף של בעלי חיים קטנים ורגועים שחיים את ה״כאן ועכשיו״ יכול להועיל מאוד.

3. אתה לא לבד: איך מרגיעים אדם? החשש הגדול ביותר של בני אדם הוא להיות בודדים ולסבול לבד. אף אחד לא יודע את העתיד, אבל אם אדע שלא משנה מה יהיה – לא אסבול לבד, זה יקהה מאוד את החרדה. כל הקהילתיות ודרכי היציאה מאובדן הקיימים במסורת שלנו, יושבים על ההבנה הזו.

עד כאן להיום. יש עוד כמה טיפים חשובים בכדי להרגיע את עצמנו על העבר והעתיד. ועל כך אי"ה בפעם אחרת.

שמרו על עצמכם, התפללו על חיילינו וחטופינו, אמרו תודה על מה שיש, ובעז״ה נצא מחוזקים.

הפוסט איך נתמודד עם לחץ וחרדות? הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הרש"ר הירש בהקדמה לספרו 'חורב' כותב להוריו את ההקדשה הבאה: "שומרַי בילדותי, מדריכַי בנערותי, ידידַי בבגרותי". בילדותו נזקק הילד לשמירה, לדעת את האסור והמותר – שמירה טכנית. בנערותו, הנער כבר סקרן ושמירה טכנית אין בה די כדי לשמור עליו. הוא זקוק להסבר מניח דעת לכל דבר ולשם כך הוא יצטרך מדריך שכבר פסע בדרך הזו ויודע להדריך את הצועדים בה לראשונה. אם קיבל את צרכיו אלו, ובסדר הזה, פוגש הבוגר את הוריו כידידים. לו יחליפו ההורים את הסדר, ידריכוהו בילדותו וישמרוהו בנערותו, התוצאה הסופית לא תהיה ידידות עם ההורים.

אך מה בין 'ידידות' עם ההורים ל'חברות'?

רבינו יונה (מסכת אבות פרק ב' משנה ט') מסביר מה הוא 'חבר טוב': "להרגיל עצמו שתהא רוח אחרת נוחה הימנו וכן יבא באהבה עם כל הבריות". זאת אומרת: טובת המציאות של חיי חברה היא בכך שאנו לומדים לחיות עם אנשים שונים מאיתנו. לעומת זאת מסביר המצודת ציון (ישעיהו פרק ה' פסוק א') מה זה 'ידיד': "לידידי – אהובי". מי שרוצה לייצר מציאות של אהבה עם ילדיו צריך לשאוף להיות ידיד שלהם, אבל כל זה אחרי שהוא יהיה שומר ומדריך, בסוף תצמח אהבה.

בעידן המודרני שבו חינוך ילדים נעשה מורכב אל מול המציאות המתחדשת והקדמה הדוהרת בצעדי ענק, מקומם של ההורים נעשה פעמים רבות מטושטש. ההורים מרגישים ליד הילדים חסרי ידע, או אף נתקפים תחושת בהלה אל מול הידע שלהם. מה שמדרבן את ההורים לרצות "להציל את המצב" על ידי שייעשו לחברים של ילדיהם.

בתחילה זה נראה פנטסטי אבל עם הזמן הניגודים ניכרים ופוגעים. ההורה שבמהותו אמור להיות מוגדר כמבוגר מוביל, נעשה למבוגר שותף בהובלה וזו כבר חברות. וזאת עלינו לדעת, שמה שנכון בחיי חברות, לא יהיה נכון בקשר מול הורים או מחנכים.

בשונה ממערכת ידידות, שהיא כזו המאפשרת אוטונומיה של ההורה במהותו כמוביל; חברות, מגבילה את היכולת של הילד לקבל את ההדרכה שלה הוא זקוק. רק לאחר שהבן עבר מסלול שבו הוריו היו שומריו בילדותו ומדריכיו בבגרותו, תתפתח מערכת של ידידות. כי יש בהורה יכולת שאין בבן, ורק מתוך גישה זו ניתן לבנות מערכת בריאה.

על רגעי הפרידה של יעקב מבניו מסביר הרש"ר הירש (פרק מט פסוק ג): "האספו", "הקבצו" – אלה היו המחשבות הראשונות, שמילאו את רוח יעקב למראה בניו סביב מיטתו. אחדות וליכוד והתעניינות ערה לכל ערך רוחני – אלה דברי הצוואה שהופנו בראשונה אל כולם. אולם ציבור המורכב מיסודות כה שונים זה מזה, לא יוכל להתאחד כלפי פנים וכלפי חוץ, אלא אם כן יש בראשו הנהגה. עתה מבקש יעקב את הראוי למנהיגות, ולשם כך הוא סוקר את בניו".

אם אתם רוצים לשמור על קשרי משפחה טובים, לא ניתן להשיג זאת על ידי שוויון, אלא חייבים הנהגה. בלי הנהגה, הניגודיות תתפרץ ותחריב כל חלקה טובה. רק על ידי שאני אמנה את אחד מכם להיות מנהיג וכולכם תקבלו אותו – אומר יעקב אבינו – תצליחו ליצור חיי משפחה ענפה וגדולה, משפחה מגוונת אך כזו שחיה בידידות.

הֶיו ידידים של ילדיכם ותלמידיכם, לא חברים שלהם.

הפוסט להיות חבר של הבן שלי? הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

לפני הסיפור על בתו של נחוניא חופר שיחין, הגמרא קובעת כי אדם שחופר בור עבור הרבים, פטור משעה שהוא מוסר את הבור לשימוש הרבים. כדאי לשים לב כי גם אדם שחופר בור עבור הרבים נושא באחריות במשך כל זמן העבודה על כריית הבור, אך מרגע שהוא מסיים את הבור ומעביר אותו לרבים, האחריות לשמור על הבור עוברת לרבים.

נחוניא חופר שיחין היה ממונה במקדש על חפירת בורות (משנה שקלים ה, א, וראו רש"ש כאן, ודבריו דחוקים) ונהג למסור את הבורות לרבים ובכך לסיים את האחריות שלו. ועל כך מסיימת הגמרא כי "כששמעו חכמים בדבר, אמרו קיים זה (נחוניא חופר בורות) הלכה זו". הגמרא עצמה תמהה מה החידוש בכך שהוא שמר על הלכה? ומתרצת כי יש לגרוס "קיים זה *אף* את ההלכה הזו".

אך דומה כי מתחת לפני השטח יש ביקורת סמויה על נחוניא חופר שיחין שמיד כשסיים את החפירה למען הציבור הוא הסיר אחריות מהשמירה על הבורות. קריאה זו מתחזקת מנוסח התוספתא (בבא קמא ו, ה) שהיא המקור של ההלכה אצלנו בגמרא, שם נאמר "וכשבא הדבר לפני החכמים, אמרו: עשה זה כהלכה". בנוסח התוספתא ברור כי היו טענות על נחוניא, ולכן הדבר 'בא' לפני חכמים, וחכמים גם הגיבו כי אכן נחוניא פעל כהלכה, וההלכה מאפשרת למי שפועל למען הציבור וחופר עבורו בורות, להעביר את האחריות על שמירת הבור לציבור הרחב.

על רקע זה הגמרא מספרת את הסיפור המוכר כי בתו של 'נחוניא חופר שיחין נפלה לבור (ה)גדול', וניצלה בגלל מאמצי אביה בכל מה שקשור לחפירת בורות. אך מיד לאחר מכן, מספר לנו רבי אבא כי "אף על פי כן, מת בנו בצמא, שנאמר 'וסביביו נשערה מאוד', מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו אפילו כחוט השערה".
ופרשנים רבים תמהו (ראו לדוגמה תוספות ד"ה דבר) , כיצד העובדה שבנו מת בצמא כשאביו דאג לבורות מים, מסתדרת עם הקביעה של ר' חנינא בן דוסא כי 'לא ייתכן שבתו של נחוניא מתה בדבר שאביה טרח בו'? כמו כן, יש לתהות מה הוא אותו חטא שעליו אומר ר' אבא שהקב"ה דקדק עם נחוניא כחוט השערה ולא הציל את בנו ממוות בצמא?

נראה להציע, כי הגמרא רומזת כי נחוניא חופר שיחין בחר לסיים את תרומתו לציבור העולים בכריית הבור, אך מרגע שהבור נכרה והיה מוכן לקליטת מים הוא העביר את הבור לרשות הציבור. ומכיוון שכך, הרי שבכל הנוגע לעצם כריית הבור, זכה נחוניא להגנה הייחודית של "וכי אותו דבר שנצטער בו אותו צדיק, זרעו יכשל בו?". אך בכל הנוגע לתפעול הבור, לשלב שבו יש בבור כבר מים, לא זכה נחוניא לאותה הגנה, ובנו מת בצמא. וזו הסיבה שסוגיית הגמרא עוברת לדון על דקדוק הדין, על כך שהקב"ה בוחן גם פרטים של מעשים טובים, וכל הנהגתו בדקדוק ובדיוק.

הפוסט דקדוקי הלכה ואגדה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

ופירש רש"י "ואקברה שם: לא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ וידעתי שיש בליבך עלי. אבל דע לך שעל פי הדיבור קברתיה שם. שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזארדן והיו עוברים דרך שם יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים שנאמר 'קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה' והקב"ה משיבה 'יש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם'".

יש לברר מהו כוחה המיוחד של רחל, איך זה קשור למקום קבורתה ומדוע כל כך חשוב היכן נקברה? כדי לבאר זאת, חשוב להבין שיש לנו בחיים שני סוגים של מורי דרך: מורי דרך להשגת תוצאה ומורי דרך איך ללכת בדרך עצמה.

סיפור חייה הטראגי, הכואב והמלמד, של רחל אימנו; הוא סיפור חיים שמתווה לנו דרך, כיצד הולכים בדרך עצמה, אף אם היא קשה, ואף אם לא רואים תוצאות מיידיות.

הבה ונתבונן מעט בהיסטוריה של רחל אמנו. יעקב עובד שבע שנים כדי לשאתה לאישה והיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה, ובסוף יעקב מקבל את לאה. ורחל, נישאת ליעקב רק בתום ימי המשתה של אחותה, כצלע שנייה, ואז היא ממתינה ושוב ממתינה להיפקד בבנים. בינתיים היא עדה לזה שנולדים ליעקב ילדים מלאה ומהשפחות ורחל עדיין ממתינה. ומה מתרחש עם לידת בנה השני בנימין? רחל נפטרת לבית עולמה.

המאפיין הבולט במסע חייה היא העובדה שכשכולם סביבה קוצרים הצלחות ורואים תוצאות מוחשיות, רחל עדיין נמצאת בדרך, היא עדיין בגעגועים וכיסופין אל המטרה.

מנין שואבת רחל את כוחות הנפש להחזיק מעמד במסע חיים כזה כאשר היא כל הזמן בדרך אל היעד?

מבאר מוהרנ"ת: "הכלל, שהאדם צריך להשתדל כל ימיו … כי אין שום יגיעה ובקשה נאבד כלל ובוודאי מצא מה שמצא על ידי כל דיבור ודיבור ועל ידי כל יגיעה וחיפוש, כי לית רעותא טבא דאתאביד [-אין רצון טוב שאובד] וזה שאמרו רבותינו ז"ל יגעתי ומצאתי תאמין. ולכאורה אינו מובן מהו העניין תאמין, הלא יכולין לראות אם מצא אם לאו, אך באמת על פי הנ"ל מבואר היטב, כי אפילו אם עדיין אין רואים מה שמצא, ונדמה לו שעדיין לא מצא כלום, ועדיין הוא רחוק מהשם יתברך כמקודם חס ושלום, אף על פי כן צריכין להאמין באמונה שלמה שבוודאי מצא על ידי היגיעה בעצמה כנ"ל וע"כ יגעתי ומצאתי תאמין בוודאי, כי צריכין להאמין שבוודאי מוצאין על ידי היגיעה, אף על פי שעדיין אין רואים מה שמוצאין…". (לקוטי הלכות ברכת הפירות ה"ה).

למדנו כאן יסוד נפלא וחיוני לתקופתנו: הקב"ה פונה לכל יהודי ויהודייה ואומר כך: לא משנה באיזה מסע אתה נמצא ועם מה אתה מתמודד, במשפחה או בפרנסה, בשדה הקרב או בישיבה, בזוגיות או בעסקים. אם השלב שבו אתה אוחז הוא שלב של דרך געגועים וראיית היעד מרחוק, בבקשה ממך, תלמד מהמורָה הגדולה של האומה הלא היא רחל הצדקת אשר כל חייה היו עדות להימצאות בדרך מתוך אמונה וחיבור איתן לצור העולמים. אל תערוץ ואל תֵחת כי ה' עמך בכל פינה ודרך בה אתה הולך.

הפוסט דרכה של רחל הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בסוף הפרשה אנו מוצאים בקשה דומה שבאה מכיוונו של יוסף. גם הוא משביע את אחיו: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה.

שני הבדלים בולטים בין יעקב ליוסף. הראשון: יעקב מבקש להיקבר עם אבותיו. הוא לא מדבר על ארץ ישראל. הוא מבקש שלא להיקבר במצרים, אך אינו מזכיר את הארץ. עיקר הדגש בדבריו הוא על חיבורו חזרה אל האבות. לעומת זאת, יוסף מתחיל את דבריו בהבטחה שאלוקים יפקוד אותם וישיב אותם לארץ ישראל, וכהמשך לכך מזהיר אותם שכשהם יעלו ארצה ייקחו עמם את עצמותיו. ההבדל השני: יעקב מבקש להעלותו מיידית ולקבור אותו מחוץ למצרים, ואילו יוסף מבקש רק להעלות את עצמותיו, ולא באופן מיידי אלא כאשר יפקוד אותם ה' ויעלה אותם לארץ.

כאן עלינו לעצור ולשאול, מדוע יוסף לא מבקש להעלותו מיד ולקוברו בארץ ישראל. שאלה זו מהדהדת שאלה חמורה יותר: מדוע משפחת יעקב כולה אינה עולה ממצרים מיד בתום שנות הרעב. הרי כאשר יוסף הציע לאחים להוריד את יעקב למצרים, לא היה בתוכניתו שמשפחת יעקב תשתקע שם. הוא מבקש מאחיו לומר ליעקב: רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד… וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ. לאמור, יוסף התכוון לירידה זמנית, למשך שנות הרעב בלבד. יעקב גם הוא לא התכוון שמשפחתו תישאר שם. הוא ביקש רק: אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת. אם כן, מדוע הם לא שבים? השאלה קשה גם על יעקב שמבקש לקוברו מיידית בארץ ישראל, אך עם כל זאת אינו עולה בעצמו כאשר הרעב נגמר.

נראה כי הדבר ששינה את כל התוכניות הוא הנבואה שיעקב קיבל במראות הלילה, בבאר שבע, על סף הירידה למצרים: אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. כאן התבשרה משפחת יעקב שהירידה הזו למצרים היא זו שמיישמת את הבטחת בין הבתרים, והתוכנית היא לשוב ולעלות לארץ ישראל אחרי שייעשו לגוי גדול עצום ורב.

מדוע באמת צריכים בני יעקב להתפתח לעם דווקא בארץ זרה. מדוע לא יעשו זאת בארץ ישראל?

בברית בין הבתרים ובנבואת מראות הלילה של יעקב רואים שההתפתחות של עם ישראל צריכה להיעשות דווקא במצרים. המטרה היא שעם ישראל יברר ויוציא מתוך הטומאה של מצרים את הנקודות הנכונות, ואותן הוא ייקח איתו להקמת העם והארץ המיועדים. העיקרון הזה נכון לכל הגלויות של ישראל, אולם כאן, בנקודת הרֵאשית של עם ישראל, יש עניין מיוחד. היצירה של העם צריכה להופיע דווקא מתוך מצרים מפני שהיא התרבות המפותחת ביותר של אותה עת. בתוך האימפריה האדירה אמור עם ישראל להתפתח כעובר במעי אימו, כגרעין בתוך האדמה. בזמן זה הוא יקנה את מה שנכון לקנות ויקיא את מה שנכון להקיא, עד שה' יוציא אותו והוא ייוולד כעם שעומד לעצמו.

זהו פשר הנבואה 'כי לגוי גדול אשימך שם'. דווקא שם ייעשה עם ישראל לגוי גדול, כשהוא מתכתב עם התרבות השלטת, עומד מולה ומעמיד איך אומה צריכה להיראות בצורתה הטובה והראויה. זהו עומק דברי חז"ל (ברכות ט ב) "וינצלו את מצרים א"ר אמי מלמד שעשאוה כמצודה שאין בה דגן ור"ל אמר עשאוה כמצולה שאין בה דגים". הם הפיקו ממצרים את כל מה שניתן להפיק ממנה, גם במובן התרבותי. גם משה רבנו, הגואל, יוצא דווקא מתוך בית פרעה, מה שמאפשר לו לקחת משם את כל תכסיסי המלכות הטובים והראויים להנהגת עם ישראל.

יעקב ידע, אם כן, שארץ ישראל, שהוא מבקש להעלותו אליה עם מותו, איננה עומדת לעת עתה אלא כהבטחה רחוקה. בניו צריכים להישאר במצרים, ובזמן שיעלוהו ארץ ישראל עוד לא תהיה מקום מגוריהם של בני ישראל. הסיבה שהוא מבקש שיקברו אותו בה היא כדי שיזכרו שמצרים היא לא מולדתם, השורשים שלהם אינם נמצאים בה. כל אבותיהם הקדומים קבורים הרחק ממנה. זו הסיבה שהוא מבקש לקבור אותו מיידית מחוץ למצרים, כדי להזכירם בכל זמן מגוריהם שם שלא ישתקעו בה כאזרחים. זה גם הטעם שהוא לא מזכיר את ארץ ישראל, משום שעלייתו איננה העלייה המיועדת לארץ ישראל, אלא רק סימן וזיכרון לקראת העלייה האמיתית שתתרחש רק כשיסיימו את הגלות הארוכה שם.

לעומת זאת, יוסף מדבר על היציאה המובטחת. זו שעתידה לבוא בזמן גאולת מצרים. יוסף נשאר עם בני ישראל עד סוף גלותם. הוא חלק מהסיפור של 'לגוי גדול אשימך שם'. לכן, בקשתו היא שבסופה של הגלות יזכרו את שבועתם לעלות חזרה לארץ ישראל ושייקחו אותו עימם.

הפוסט הבקשה האחרונה של יעקב ויוסף הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.