“בני חזר היום מבית הספר שותק ומכונס בעצמו. רק בערב, אחרי הרבה שיחות, הוא סיפר שילדים בכיתה דוחפים אותו ולועגים לו”. סיפור כזה לצערנו שכיח יותר משהיינו רוצים לחשוב. אלימות בבית הספר, בין אם פיזית או מילולית, היא תופעה מדאיגה שדורשת התייחסות רצינית ומיידית. מי שחווה את זה כתלמיד או כהורה מבין את המצוקה הקשה שתופעה זו גורמת.

חז”ל לימדונו שתורה נקנית בדיבוק חברים, ובאמת תחושת הביטחון של ילד קריטית להצלחתו בלימודים. אך לצערנו, לעיתים דווקא בין כותלי בית הספר אנו עדים להתנהגויות שמנוגדות לצורך בסיסי זה.

כהורים, אנו מוצאים את עצמנו מתמודדים עם שאלות קשות: כיצד לזהות שילדנו סובל מאלימות? מתי להתערב? ואיך לעשות זאת בצורה שתועיל ולא תזיק (כי גם דברים כאלו קורים…)?

הצעד הראשון הוא להיות קשובים לסימנים. שינויים בהתנהגות, חוסר רצון ללכת לבית הספר, תירוצים חוזרים על כאבי בטן או כאבי ראש, ירידה בציונים, או שינויים במצב הרוח – כל אלה יכולים להיות סימנים לכך שמשהו אינו כשורה. חשוב לשים לב גם לסימנים פיזיים כמו חבלות או בגדים קרועים.

כשילד משתף אותנו בחוויות של אלימות, התגובה שלנו קריטית. הדבר החשוב ביותר הוא להקשיב – באמת להקשיב – בלי למהר לתת פתרונות או להאשים. הילד צריך לדעת שאנחנו מאמינים לו, מבינים את הכאב שלו, ונעמוד לצידו. במקביל, חשוב להעביר מסר ברור שאלימות אינה מקובלת, שהיא רעה, ושיש דרכים להתמודד איתה. חשוב גם להודות ולהעריך את השיתוף.

בשלב הבא, חשוב ליצור קשר עם הצוות החינוכי. המחנך הוא הכתובת הראשונה, אך לעיתים נדרשת גם מעורבות של היועץ החינוכי או המנהל. חשוב להגיע לפגישה מוכנים – עם תיעוד של האירועים, תאריכים ופרטים ככל שניתן. הגישה צריכה להיות עניינית ושיתופית – אנחנו והצוות החינוכי באותו צד עם מטרה משותפת: להבטיח את שלומם וביטחונם של כל התלמידים.

במקביל, חשוב לחזק את ילדנו. ללמד אותו אסטרטגיות התמודדות – מתי כדאי להתרחק ממצב מסוכן, למי לפנות לעזרה, איך להגיב בצורה אסרטיבית אך לא אלימה. חשוב גם לחזק את הביטחון העצמי שלו, לעודד קשרים חברתיים חיוביים, ולהזכיר לו שאין שום הצדקה לאלימות נגדו.

לרוב נדרשת עבודה ברמה הכיתתית או הבית־ספרית כי אלימות מתרחשת ב״ערוגה״ שלא טיפחו אותה מבחינה חברתית. תוכניות למניעת אלימות, סדנאות לפיתוח כישורים חברתיים, או פעילויות לגיבוש חברתי יכולות לסייע ביצירת אקלים חינוכי בריא יותר והן הכלי הקריטי ביותר ליצירת אקלים שבו גדלים ילדים בריאים.

הטיפול באלימות לאחר שהיא פורצת, דומה לריצת מרתון ולא לספרינט. השינוי לא תמיד מיידי, אבל עם התמדה, שיתוף פעולה בין הבית לבית הספר, ומסרים עקביים – אפשר ליצור שינוי משמעותי.

ועוד מילה על מניעה. כהורים, אנחנו יכולים לתרום רבות ליצירת אקלים לא אלים: לשוחח עם ילדינו על כבוד הדדי, להדגים התנהגות מכבדת בבית, ולעודד אותם לדווח על מקרי אלימות – גם כשהם עדים להם ולא רק כשהם קורבנות להם. ילד ששותק מול אלימות שקורית סביבו הוא ילד שגדל עקום מבחינה מוסרית. חברה בריאה וילדים בריאים, מוקיעים אלימות.

זכרו: אחריותנו המשותפת להבטיח סביבה בריאה ובטוחה לילדנו. בואו נשקיע בזה – יחד, ונהפוך את מוסדות החינוך שלנו לנקיים מאלימות ונעימים לילדנו.

בהצלחה!

הפוסט אלימות בבית הספר: מדריך להורים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

שאלה זו מובילה לדילמת הביצה והתרנגולת – האם התינוק בוכה כי אמו מפרשת את בכיו כביטוי רגשי, או שמא החברה מגיבה ברחמים לבכי המבוגר מפני שהוא מחקה את חולשתו של התינוק?

הגמרא במסכת סנהדרין (קד:) מאירה זווית נוספת בסוגיית הבכי: “ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא. אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותו הלילה ליל תשעה באב היה, אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם בכיתם בכיה של חנם – ואני אקבע לכם בכיה לדורות. דבר אחר: בלילה – שכל הבוכה בלילה השומע קולו בוכה כנגדו. מעשה באשה אחת שכנתו של רבן גמליאל שמת בנה, והיתה בוכה עליו בלילה, שמע רבן גמליאל קולה ובכה כנגדה, עד שנשרו ריסי עיניו. למחר הכירו בו תלמידיו והוציאוה משכונתו”.

הגמרא מציגה כאן בכי שבא לצורך חברתי, כמו בכי־החינם של בני ישראל במדבר, שבא כדי למרוד בקב”ה ועונשו היה סיבה אמיתית לבכי. בדרך זו של בכי המביא לבכי, מביאה הגמרא את תגובתו של רבן גמליאל לבכי שכנתו, שברגישותו לסביבה בכה עמה אף מבלי לדעת את סיבת צערה.

אולם קיים סוג נוסף של בכי, שאינו מוכר בספרות המחקרית – בכי שמטרתו היא עצם הבכייה. החתם סופר מאיר זאת בפירושו לבכיו של יוסף בעת התגלותו לאחיו. הוא מביא את המדרש: “כשם שלא פייס יוסף את אחיו אלא בבכיה כך הקדוש ברוך הוא אינו גואל את ישראל אלא בבכיה שנאמר בבכי יבואו ובתחנונים אובילם”.

החתם סופר מעמיק בהבנת משמעות הבכי דרך הפסוק בזכריה “צום הרביעי… יהיה לששון ולשמחה”. הוא מסביר שעצם היכולת לבכות ולהתפלל על אירועים שקרו לפני מאות שנים מעידה על קשר עמוק ואהבה שלא כבתה. הבכי עצמו הופך לביטוי של קרבה וחיבה בין הקב”ה לעמו.

כך גם בסיפור יוסף – אחיו לא האמינו בכנות כוונותיו עד שפרץ בבכי. הבכי שימש כעדות לאמיתות רגשותיו. בדומה לכך, עם ישראל מכיר באהבת ה’ אליו דווקא דרך יכולתו לבכות על הקשר הזה.

זהו אותו בכי עמוק ומטהר – בכייה של רחל על בניה, בכי הצומות, ובכיו של יוסף בהתגלותו לאחיו – בכי שאינו מבקש דבר, אלא מבטא את עומק הקשר והאהבה.

הפוסט לדמותו של הבכי הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הסיבה היא, כי באיסור והיתר איננו נאלצים להכריע בין שני צדדים, וכשאנו הולכים לרב אנו מתבססים על ידיעתו, וכשם שאיננו ‘נאלצים לשאול בית דין’ האם מותר לאכול בשבת בעקבות ידיעתנו הפשוטה, כך אחרי ששאלנו את מורה ההוראה ‘באיזה תנאים מותר להחזיר סיר לפלטה’ הרי שאנו יודעים את ההלכה ולא צריכים לשאול את בית הדין.

רבי יעקב מליסא בעל ספר ‘נתיבות המשפט’ (כה ד) ניסח זאת “באיסור והיתר לא שייך דין זה כלל” (הגמרא בהוריות ג שמספרת על רב אשי שהכריע בשאלות טריפות רק אחרי שהיה מצרף אליו עוד עשרה אנשים, מדברת על מקרים מורכבים שהיה קשה להגיע בהם לידיעה מובהקת, וראה במאירי שם, ש”ט).

ובכן, על הרקע הזה שואלת הגמרא אצלנו (סנהדרין ה:) בסוגיית הסמיכה “אי גמיר, למה ליה רשותא למישקל?”, כלומר, אם רב היה בקי באיסור והיתר, למה הוא היה צריך לבקש רשות וסמיכה מרבי ורבי חייא? הרי הוא יודע את ההלכה וממילא כשם שהוא מסתמך על ידיעתו, כך אחרים יכולים לסמוך עליה? ואז הגמרא מביאה ברייתא המסבירה כי בעקבות מעשה שהיה גזרו חכמים כי ‘תלמיד שלא נטל רשות מרבו’ לא יורה.

המעשה היה שתלמיד אחד לא נזהר בלשונו ואמר לקהילה אחת כי ‘מי ביצים’ לא מכשירין לקבל טומאה, אך בני הקהילה הבינו זאת בתור ‘מי בצעים’ (כלומר, מים שלשים בהם את העיסה, ש”ט) ובעקבותיו הם לשו את העיסות שלהם בטומאה.

כדאי לשים לב, כי לא נמצא פגם בידיעותיו של התלמיד. חסרונו של התלמיד היה חוסר היכולת שלו להבין מה הטעויות הנפוצות שאנשים יכולים לעשות בשמיעת דבריו. גזרת חכמים הייתה אם כן, שאדם לא יוכל להתחיל להורות ולהשיב על שאלות בהלכה לפני שהוא פיתח מיומנות חזקה בתקשורת בין בני אדם. לפני ש’תלמיד’ נטל אישור מרבו (שמכיר אותו היטב ובאופן אישי, ש”ט) להורות בחוץ לפשוטי עם, איננו בטוחים שה’תלמיד’ פיתח את המיומנות הזו במידה מספקת.

אנו גם רואים מכאן, שהחובה על כך שדברי הרב יהיו מובנים מוטלת על הרב עצמו. לא ניתן להאשים את הקהל. מי שמדבר באופן שיוצר טעויות בקרב שומעיו, הרי שהוא לא ראוי להוראה, וכפי שאמרו חכמים ‘היזהרו חכמים בדבריכם’.

הדבר מתחבר גם לפתיחת הסוגיה. הגמרא מספרת לנו כי רב הקדיש 18 חודשים מחייו ללוות רועי בקר בכדי להבין את האנטומיה של הבהמות ולדעת איזה ‘מום קבוע’ ואיזה ‘מום עובר’. זו כמובן הדגמה נוספת לחשיבות של הבנת המציאות בתוך עולם פסיקת ההלכה.

אך מעבר לכך, הגמרא אומרת שדווקא בקיאותו הרבה בדיני בכורות גרמה לכך שרבי אמר כי ‘רב לא יורה בדיני בכורות’, כי הבנתו העמוקה יכולה להביא לכך שפסיקותיו לא יהיו מובנות, ולפעמים הוא יפסוק שמשהו ‘מום’, אך בעיני האנשים זה ייראה כ’מום עובר’ ויבואו להתיר גם ב’מום עובר’. ושוב למדנו כמה חשוב שפסיקותיו של מורה ההוראה יהיו תואמות את הבנת הקהל. רבי חשש כי ידיעותיו הרבות של רב בדיני בכורות עשויות להביא לבלבול.

הפוסט חכמים היזהרו בדבריכם הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

יש לציין שיוסף אינו בוכה אלא מאז שנעשה שליט על הארץ. כשהאחים זורקים אותו לבור הוא מתחנן אליהם (בהתחננו אלינו) אך אינו בוכה. גם כשנזרק לבית האסורים על לא עוול בכפו, הוא אינו משמיע קול. הלוא דבר הוא. חייו לא היו קלים קודם לכן. הוא נדחה על ידי אחיו, הושלך לבור על מנת להורגו, נמכר לעבד, נזרק לבית הסוהר – ובכל אלו הוא לא משמיע שום קולות שבירה. כיצד ייתכן שדווקא עם עלייתו לשלטון הוא מתגלה כמי שבוכה שוב ושוב.

כאשר יוסף יצא מן הבור ונעשה משנה למלך, הוא לא קרא לאביו. מן הפסוקים עולה כי מחשבתו הייתה להשתקע במצרים ולהתנתק ממשפחת יעקב. לבנו הראשון הוא קורא מנשה – כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי, ולבנו השני הוא קורא אפרים – כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי. שתי השמות יחד מעידים על כך שהוא שוכח את משפחתו ואת עברו הקשה ובוחר לצמוח מחדש בארץ מצרים.

באופן טבעי, מי שעבר צרות צרורות שכאלה והתנתק ממשפחתו, ליבו מתקשח ונעשה לאבן. וכאשר ניתנות מושכות השלטון בידי אדם כזה, הוא צפוי להחזיק בהן בעריצות. כל חייו היכו אותו, דחו אותו, ביזו אותו, ועתה הוא נעשה למשנה למלך באימפריה הגדולה בעולם. אדם רגיל היה מפנה את כל מה שספג, כלפי אלו שחוסים תחתיו. והופך לרודן, נטול רגשות ולא־אכפתי לזולת.

אך דווקא בנקודה זו של העלייה לשלטון, נוהג יוסף בהנהגה מיוחדת של רגישות. כדי לא להפוך לבעל מום, הוא הולך עד הקצה האחרון בפתיחת הלב. אל מול אותה משפחה שהרחיקה אותו, שביקשה להרוג אותו, אותה משפחה שהוא ניסה למחוק מזיכרונו. הוא אינו מקשה את ליבו כנגדם, אלא פורץ בבכי.

דבר נוסף יש ללמוד מתוך בכיו של יוסף. והוא, הערך הגדול של קרבת משפחה. היכן יוסף בוכה? מול משפחתו. אל מול האחים, בנימין ויעקב. גם אם הוא חשב לנתק את עצמו ולשכוח ממשפחתו, המפגש עם המשפחה שבר זאת. הוא מבין שהוא לא באמת יכול לשכוח אותם.

כי סוף סוף, אדם אינו יכול למחוק את הזהות שלו, והזהות שלו בהכרח קשורה בעבותות אל משפחתו. אדם שמבקש לגבש זהות חדשה, מנותקת מכל שורשי העבר, הוא שברירי, הוא גר. ומהנהגת יוסף יש לנו ללמוד, כי גם אם נדחה אדם ממשפחתו, גם אם ביקשו להרחיקו מהסתפח בנחלת ה’, אסור לו לוותר בקלות על החיבור לבית אבות. שלא יחשוב בלבו שהוא יוכל לשכוח את העבר ולפתוח עתיד חדש ומנותק. משמעות הקשר המשפחתי על פי התורה אינה רק קרבת דם, אלא חיבור לשרשרת הדורות. זהות קטועה, חסרת שורשים, לא תצמיח פירות כמו ענף המחובר לאילן ששורשיו נטועים דורות רבים אחורה.

הפוסט בכיו של יוסף הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בתוך כל התמיכה הגדולה הזו חזרו על עצמם כלים שכל אדם החפץ בהם יכול ליישם. הבולטים שבהם היו המודלים הנפלאים מעש”ה – אפר”ת.

ראשי התיבות של מודל אפר”ת הן: אירוע, פרשנות, רגש, תגובה. המודל מבוסס על רעיונות מתוך גישתו של הפסיכולוג אלפרד אדלר.

*אירוע:* מקור האירוע הוא חיצוני או פנימי (הטריגר). פרשנות: תרגום האירוע אליו נחשף אדם. מדובר בתהליך קוגניטיבי המתרחש במוחו. התהליך הוא פנימי. רגש: תחושה המתפתחת בתוך האדם בעקבות הפרשנות שנתן לאירוע שחווה. תגובה: פעולה אוטומטית שאדם רגיל לבצע בעקבות הופעת רגש מסוים.

האירוע יכול להשתנות בתחושתו ועוצמתו לפי הפרשנות שהאדם נותן לאותו אירוע. אנשים שונים יכולים לפרש את אותו אירוע בצורה שונה, ובעקבות כך אף להגיב בצורות שונות לחלוטין. אם נרצה לתקן את המצב, נצטרך לעשות תהליך של התמקדות בנתוני האירוע היבשים, ואחר כך פירוק המחשבה, והפרשנות, ואז התגובה תשתנה.

בפרשת השבוע אנו פוגשים את אחד מרגעי השיא של יעקב אבינו, בו הוא מתבשר שלא רק ששחררו את שמעון ואת בנימין, אלא יוסף חי והוא מלך במצרים. שיא אושרו של יעקב לאחר שכבר השלים עם השכול. אך באותו רגע התורה מספרת לנו שיעקב לא מאמין לבנים שלו. “לבו עמד מתוך ספק”, מסביר הרש”ר הירש. בניגוד לפרשנים רבים שפירשו את הרגעים הללו כרגעי שמחה שהלב של האדם המבוגר לא מכיל, אומר הרש”ר שהסיפור פה הוא שונה. אחרי הסיפור של חיה רעה אכלתהו, של מאסר שמעון ולקיחת בנימין, האירוע איננו טכני של בעיית לב, אלא חוסר יכולת הכלת המציאות.

כך כותב הרש”ר (בראשית פרק מה פסוק כו): “ויפג לבו – והנה טבעי הדבר ששמחה כזאת היא למעלה מכוחו של ישיש; אך הכתוב מפרש: ‘כי לא האמין להם’! אם לא האמין להם, לא יכול להתעלף מרוב שמחה. ומכאן, שיש לפרש את ‘פוג’ במשמעות אחרת. ‘פוג’ מורה על הפסקת תנועה. נמצא ‘ויפג לבו’: רוחו נתבלבלה, לבו עמד מתוך ספק – כי לא האמין להם; הוא לא יכול להסתגל בבת אחת לבשורה הטובה שהגיעה אליו”.

אם נרצה נגלה את מודל אפר”ת בתוך הדברים. האירוע – הידיעה שעוד יוסף חי, הפרשנות – הסיפור לא נכון, הרגש – רוחו מתבלבלת, התגובה – ויפג לבו!

התשובה לכל זה הוא מודל מעש”ה, שראשי התיבות שלו הן: מחויבות, עידוד, הבניה, מעשה.

המחויבות מוציאה מבדידות לשייכות, העידוד מוציא מחוסר אונים למסוגלות ורצון לפעול, השאלות מוציאות מהצפה רגשית לתקשורת יעילה והבנייה מבלבול להבנה שהאירוע הגיע לסיומו.

ממשיך הרש”ר את דבריו: “אולם כאשר סיפרו לו בפרוטרוט על התנהגותו של יוסף וכו’, וכאשר ראה גם את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אתו – ותחי רוח יעקב אביהם. באותה שעה קם מאבל של עשרים שנה”.

יעקב ראה את העגלות ששלח יוסף ואת השפע, הוא הרגיש שייכות ועידוד שיצרו מחויבות ומעשה לקום לרדת למצרים ולזכות שוב ברוח הקודש.

הפוסט מעש”ה אפר”ת בהנהגת יעקב הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הגמרא מעירה מיד כי משנה זו הולכת בשיטת סומכוס הסבור כי ‘ממון המוטל בספק חולקים’, אך שיטת חכמים היא ‘זה כלל גדול בדין, המוציא מחברו עליו הראיה’, ולכן לשיטת חכמים, בעל הוולד לא יקבל גם רביע בגין הנזק לוולד הפרה, אלא אם כן יביא הוכחה ברורה כי הוא ננגח על ידי השור.

הגמרא מוסיפה כי לפי חכמים על בעל הוולד להביא ראיה, גם אם הוא בטוח שהשור נגח את הוולד שלו (טענת ברי) ובעל השור לא יודע מה קרה (טענת שמא). ולשיטת שמואל, כלל זה של המוציא מחברו עליו הראיה, גם אומר שלא ‘מסתמכים על הרוב’ כראיה כללית.

הגמרא (מו:) דנה במקורו של הכלל “המוציא מחברו עליו הראיה” ומביאה את שיטת רב שמואל בר נחמני כי לומדים זאת מהפסוק “מי בעל דברים יגש אליהם”, ודורשים זאת: “יגיש ראיה אליהם”. מי שיש לו טענות (בעל דברים), התובע, הוא זה שצריך להגיש לבית הדין את התיק וממילא את הראיות. כשרב אשי שומע את הדרשה הזו הוא אומר “למה לי קרא? סברא הוא! – [מאן] דכאיב ליה כאיבא, אזיל לבי אסיא”. רב אשי טוען שאין צורך בכלל בפסוק, אלא ניתן להסתמך על השכל הישר ולהבין כי ‘המוציא מחברו עליו הראיה’, שהרי ברור שמי שכואב לו הוא זה שהולך לרופא, ולכן על התובע לפתוח את התיק.

הדיאלוג בין האמוראים מעלה שתי תהיות חזקות: ראשית, כיצד רב אשי טוען שהכלל של המוציא מחברו עליו הראיה הוא סברא שאין צורך לכותבה בפסוק, סברות כאלו חייבות להיות “פשוטות כל כך” (לשון תוספות שבועות כב:), וכאן הרי סומכוס מתווכח עם הכלל הזה וסובר שבכל מקום של ספק חולקים את הממון. שנית, הסברה שרב אשי הציג רק מלמדת אותנו כי על התובע לספר סיפור בכדי להישמע בבית דין, ועליו ליזום פנייה, אך היא לא מלמדת שטענת ברי אינה מספיקה. והיא גם אינה מלמדת שלא ניתן להשתמש ברוב כראיה.

התשובה לכך היא, שסומכוס לא דוחה לגמרי את העיקרון הבסיסי של ‘המוציא מחברו עליו הראיה’. גם הוא מודה כי אם אין שום ‘סיפור’ (דררא דממונא) אינני יכול לקבל חצי מרכושו של חברי באמצעות טענה שהרכוש שלו שייך לי (כך כתבו גם בתוספות לעיל, בבא קמא לה:). וזו אכן סברה פשוטה ובסיסית. רב אשי סבר כי רב שמואל בר נחמני מבקש ללמוד את הסברה הבסיסית הזו מפסוק, ועל כך אמר שאין צורך בפסוק. לעומת זאת, רב שמואל בר נחמני סבר כי הפסוק הדורש ש”בעל הדברים יגיש משהו אל הדיינים” טומן בחובו גם את הדרישה מהנתבע להביא ‘ראיה ממשית’ בכדי להוציא כשיטת חכמים, ולא די רק בכך שיש ‘ממון שמוטל בספק’.

הפוסט סברא הוא!? הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

מבואר כאן יסוד נפלא בתורת התיקון והתשובה – אנו לעולם לא עושים את הליך התיקון והתשובה לבד.

כאשר היהודי ניגש למציאות חייו ובא לתקן את אשר קלקל, יש לו טענה: אבי שבשמים, אני מאמין בך שאתה המציאות היחידה ואין עוד מלבדך שום כוח בעולם. ולכן כאשר אני מתבונן לאחור ורואה מה שקלקלתי, אז יחד עם האמונה בכוח הבחירה ובאחריות למעשיי אני מאמין בך שמבלי שהיית מאפשר לזה להתהוות זה לא היה קורה. אז אבא שבשמים, היית אתי בזמן החטא, נא היה אתי גם כעת, בזמן שבו באתי לתקן מה שקלקלתי.

יסוד זה לימד גם רבי פינחס מקוריץ וכפי שמובא שם וז”ל: “כך אמר הרב רבי פינחס… אנו אומרים ‘אשמנו, בגדנו, גזלנו’, לשון רבים, כי צריכים לומר אשמתי וכו’ רק אנו אומרים כביכול בלשון טענה לה’ יתברך, אשמנו – דאם שלא נתת לנו כוח ורשות, לא היינו יכולין לחטוא”.

כמה חיוני בתקופתנו להפנים את המסר הזה: גם בזמן החטא, ה’ יתברך היה שם ואיפשר את המציאות הזו, וזה מסתרי נסתרות פלאי הבריאה שהבורא מאפשר לאדם לבחור לעשות כנגד רצונו. וגם בזמן התיקון, התשובה ולקיחת האחריות לשנות דרכנו, ה’ יתברך נמצא איתנו, מחזיק לנו יד והולך איתנו צעד אחר צעד.

זה חיוני גם ברמה הלאומית סביב טרגדיות נוראיות שחווינו לאחרונה בה עקב טעות איבדנו יהודי מירי של יהודי, ואנו כחברה רוצים לדעת איך מתקנים ומניין נשאב כוח להתמודד מול מציאות נוראה כזו?

וזה חיוני גם לכל אדם מול אלוקיו, מול אשתו, מול ילדיו. לכל אחד ואחת מאיתנו הנמצא בחייו בצמתים של תיקון וחישוב מסלול מחדש. האדם שואל מניין אקח כוח לתקן אשר קלקלתי?

משיב לו השי”ת: אני איתך כעת בדיוק כפי שהייתי בזמן החטא. מעולם לא נעלמתי. אני אמשיך להדריך אותך עד התיקון השלם.

הפוסט תיקון ותשובה במציאות קשה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בעת ההיא מצרים היא אימפריה ללא עוררין. היא התרבות השלטת (כתב), היא מרכז הטכנולוגיות החדשות (פירמידות, חקלאות), היא אסם התבואה שכל הארצות ניזונות ממנו, והיא הכוח השולט בכל המרחב. ההגירה למצרים היא פיתוי עצום שעומד בפני כל אדם באזור, ומי שיורד לשם, לא במהרה עולה.

כאשר אברהם אבינו יורד למצרים הקב”ה אינו מזהיר אותו לעלות. אולם אברהם אינו זקוק לכך. מעצמו הוא עולה חזרה לארץ בהזדמנות הראשונה שנקרית בפניו. אצל אברהם ההליכה לארץ ישראל היא לב הזהות שלו. אברהם העברי – כל העולם מעבר אחד והוא מן העבר השני. הוא הזדכך בניסיונות כבשן האש, ועקר את עצמו מארצו וממולדתו ומבית אביו. פיתויי מצרים אינם מהווים שיקול אצלו, אפילו לא כהוי־אמינא.

אך בימי יצחק, כאשר היה רעב בארץ והיה בדעתו לרדת מצרימה, התגלה אליו ה’ כדי להזהירו: “אל תרד מצרימה שכון בארץ אשר אומר אליך”. יצחק הוא עולה תמימה ועליו להישאר בארץ ישראל. תפקידו לא הכין אותו לניסיונות של מצרים, ולכן הוא צריך להתמיד במגורים בארץ.

בתווך ניצב יעקב. הוא מתבשר שבנו אהובו נמצא במצרים והוא מבקש ‘אלכה ואראנו בטרם אמות’. אולם על סיפה של ארץ ישראל, בגבול הדרומי האחרון, בבאר שבע, הוא עוצר ומתלבט מה נכון לו לעשות: האם לרדת כמו אברהם, או להישאר כמו יצחק.

מצד אחד הוא איש תם יושב אוהלים, מצד שני הוא התמודד בהצלחה עם לבן ועם עשו. הוא גם כבר יצא פעם אחת לגלות, כאשר נשלח לחרן, ושב משם כאשר ידו על העליונה. אלא שכמה הבדלים יש: בזמנו הוא נאלץ לברוח מפני עשו, כעת הוא אינו מוכרח לרדת; בזמנו הירידה הייתה מוגבלת לזמן, כשהוא מתכנן לשוב הביתה עם כל משפחתו, כעת הוא מתכוון להישאר במצרים עד מותו ומשפחתו בסיכון להיטמע שם; והעיקר: בזמנו הוא הלך לגלות מרה אצל רמאי בן רמאי שכל רצונו היה לברוח ממנו חזרה לבית אביו, ואילו עתה הוא הולך לרדת למצרים, האימפריה העשירה, כשמשפחתו הולכת להיות סמוכה לשולחן המשנה למלך ולחיות בהרווחה גדולה.

האם אין חשש שמשפחתו תשתקע במצרים, האם אין עליו לנהוג כיצחק אביו שנשאר לגור בגרר ולא ירד מצרימה? זו הסיבה שיעקב עוצר בבאר שבע וזובח זבחים לאלוהי אביו יצחק.

תשובתו של ה’ היא: אָנֹכִי הָאֵ-ל אֱלֹקֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם, אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ. מתוך דברי ה’ אנו למדים ממה חשש יעקב: הוא פחד שהוא לא יצליח לעלות, וכנגד זה ה’ מרגיעו: א. כי לגוי גדול אשימך שם – לא תיטמעו במצרים אלא תהיו לעם נפרד. ב. אנכי ארד עמך – השגחת ה’ תלווה אתכם שם. ג. ואנכי אעלך גם עלה – התוצאה מובטחת, לא תישארו שם. ד. ויוסף ישית ידו על עיניך – ילדיך ימשיכו בדרכך ולא ייהפכו למצריים.

יעקב נוקט כמה פעולות שנועדו להבטיח את העלייה שלהם חזרה. ראשית הוא מוודא שהם יגורו בנפרד, בארץ גושן, תוך שמירה על זהות מובדלת מהמצרים. בנוסף הוא קורא ליוסף ומשביע אותו לקוברו בארץ ישראל. מדוע הוא מבקש שבועה ואינו מסתפק בבקשה אישית, משום שהוא רוצה להשריש בבני יעקב את ההבנה: אנחנו כאן רק לזמן קצר. מקומנו הוא שם, בארץ כנען. ואכן גם יוסף משביע להעלות את עצמותיו ממצרים, כהמשך למחויבות שהשריש בהם יעקב.

נמצאו אם כן שלוש הוראות שונות לגבי הירידה למצרים:

אברהם ירד ללא כל חשש
על יצחק נאסר לרדת
יעקב יורד, על פי הוראת ה’, אך פועל כדי להבטיח את עליית משפחתו חזרה

החשש מפני היטמעות ואובדן הזהות אמיתי וראוי להתייחסות כבדת משקל, אך לכל אדם ולכל עת נכונה דרך אחרת, בהתאם לתפקיד, לאישיות ולזמן. יש מי שיכול לגבור על החשש הזה בקלות, יש מי שלגביו הדרך הנכונה היא כלל לא להתחכך בסיכון, ויש מי שההיטמעות מהווה לגביו אתגר אך הוא נדרש לעמוד בו.

הפוסט האם לרדת למצרים? הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.