"לקחנו אותם פעמיים לים, איי ג'אמפ, פארק פרס, על האש, שיט – אין, אין הערכה. זה מטריף אותי".

"אני כילד, לא קיבלתי חצי ממה שהם קיבלו. זה מזעזע אותי. אני מרגיש כישלון בחינוך שלהם. והיינו באלף הדרכות וטיפולים, תמיד למדנו ויישמנו. מה יהיה?".

אז מה הסיפור? כדי להבין מה לעשות, יש להקדים ולומר שבגלל שהבעיה מורכבת מכמה בעיות, גם דרך התיקון מורכבת מכמה רכיבים, שהם: פניוּת רגשית, דוגמה אישית, תיאום ציפיות, ניהול ריגושים, תקשורת ושיח רגשי, תשומת לב, מענה על צרכים ורפלקציה.

עכשיו נפתח את הכותרות האלה ונראה איך אנחנו מייצרים שינוי באמצעות שמונה צעדים.

1. פניות רגשית

בשביל שילד או מתבגר יכירו תודה, הם חייבים להיות עם נפש שיש בה קצת מקום ואמפתיה לרגשותיו של האחר. זה יכול לקרות כשצרכיהם הרגשיים מסופקים.

הטיפ פשוט: תנו הזדמנויות בשגרה למתבגרים לשתף אתכם במה שמעיק עליהם. בדרך כלל דברים שכדאי לשים לב אליהם: בעיות חברתיות, דימוי גוף, דימוי עצמי, חרדות, ועוד.

תהיו קצת פנויים לידם, מצאו זמן עם כל ילד לבד, עודדו אותם לשיח באמצעות מעגלים משפחתיים. העיקר שיסמכו עליכם וישתפו אתכם במה שמציק להם.

וכמובן 'לא תשפוט', הימנעו מהבעת דעות מיידית, כוונו את המתבגרים באמצעות שאלות.

2. דוגמה אישית

שימו לב שכשאתם מכירים תודה אחד לשני בבית כזוג הורים, אתם מעמיקים בזה ומסבירים למה, ומה זה עושה לכם. תעשו מזה "סיפור" שהילדים לא יוכלו לפספס. תתרגשו מזה ותנו תשומת לב חזרה למי שנהג כלפיכם כך.

3. תיאום ציפיות

בתחילת התקופה, שבו עם הילדים ובקשו מהם הצעות לפעילויות בחופש. בחרו מתוכן כמה פעילויות שמבחינתכם כהורים הן אפשריות וערכו הצבעה בין הילדים. תנו להם לשכנע אחד את השני. לבסוף, הפעילויות שזכו במירב הקולות – הן אלו שיתממשו.

דברו איתם גם על זה שטיולים זה לא המקצוע שלכם ולכן הם צריכים לסייע לכם ולארגן אתכם ביחד את הטיול. חלקו ביניהם משימות ותפקידים, ודברו על זה שטיול הוא הרפתקה, שאף פעם לא יודעים מה קורה בה עד שהיא לא מסתיימת (במיוחד בתקופות מתוחות כמו עכשיו). ייתכנו שינויים ואילוצים ואנחנו נזרום איתם ועם מה שה' רוצה בשבילנו.

4. ניהול ריגושים

אולי הטיפ הכי קריטי: ילד לא צריך 80 אטרקציות. ילד צריך להרגיש שהוא מיצה את החופש והצליח לעשות דברים חדשים שהוא לא עשה בעבר. פארו ורוממו את האטרקציות שבחרתם. אלו האטרקציות הכי שוות שנבראו מאז ששת ימי בראשית.

תעלו על נס כל השקעה וכל שקל שהוצאתם ותראו לילדים כמה כסף אתם מוציאים. תנו גם להם ללכת לקופה ולשלם במזומן (עדיף). שירגישו שזה עולה כסף שעבדתם עליו קשה.

הניחו תקציב בסיסי בתחילת העונה (או לפני הטיול) ושקפו אותו לילדים. שימו יעד בונוס למקרה שהילדים יהיו מדהימים בחופש. אם יש לילדים דמי כיס, תנו להם אפשרות להשתתף ולהעצים את החוויות.

הילדים ביקשו טיול/אטרקציה? תגידו לילדים שמדובר בהוצאה גדולה ואתם צריכים לחשוב על זה. מדי פעם תגידו "לא", וכך הילדים יעריכו את ה"כן".

5. תקשורת ושיח רגשי

אחד המעכבים להגיד תודה מכל הלב, הוא היעדר המודל וההזדמנויות לשיח רגשי. שיח רגשי הוא שיח שבו אנו משתפים ומקשיבים לרגשות. בשביל שיתקיים שיח רגשי חייבים לקבוע כללי שיחה.

אנחנו קוראים לזה: בצ"ל מ"ת. בשיחה רגשית אסור שיהיו: ביקורת, ציניות, לגלוג, מרמור ותלונות.

איך אפשר ככה לדבר רגשית? אפשר וזה דורש אימון. אני יכול לדבר על קושי שאני מרגיש בלי להאשים מישהו אחר. זה אפשרי כשמדברים רגשית ולא האשמתית. נסו את זה והנחילו לילדים שיח בלי בצ"ל מ"ת.

6. תשומת לב:

ילדים רוצים אטרקציות אבל הם לא יודעים לבקש את העיקר: תשומת לב. בשביל ילד תשומת לב היא כמו אוכל. אי אפשר בלעדיה. תנו למתבגרים תשומת לב חיובית עם כמה שפחות שיפוטיות. הקשיבו להם באמת.

7. מענה על צרכי הילד

תשומת לב היא מן הצרכים הקריטיים, אך לפעמים אנחנו עסוקים בשלנו וצרכים מסוימים שיש לילד, נתפסים בעינינו כלא חשובים.

לילד חשוב יותר שנקשיב לצרכיו מאשר שנתכנן את הטיול הבא. עצרו. תנו מקום לרגשות. אנחנו מפנים את הזמן הזה עבורם. אל תכנסו למקום בו הניתוח יצליח (יהיה טיול שבסטנדרטים שלכם הוא פצצה) אבל החולה יגסוס (תחושת סיפוק הצרכים של הילד תקרוס). הטיול הוא כלי ולא מטרה.

למשל: תחושת ביטחון בין אחים, הרגעה של ילד כשהוא לחוץ, ואפילו אוכל כשילד רעב. כל אלו יותר חשובים מעוד אטרקציה. בקיצור, תתעסקו במה שמטריד את הילד כעת. הוא יעריך את זה.

8. והכי חשוב כרגיל- רפלקציה

רפלקציה תעזור לילד לסדר לעצמו את המחשבות ותחזיר אותו למקום חושב ומודע. מקום שבו יש סיכוי להערכה. ברפלקציה כל ילד ישתף משהו שהיה לו טוב ויאמר תודה ליושב מימינו על משהו.

ניתן למחוא כפיים למכירי תודה. זה יחזק התנהגות חיובית. אמרו למכירי התודה שהתודה שלהם מאוד ריגשה אתכם.

תודה שקראתם, ובהצלחה!

הפוסט חופש טוב ומבורך הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

כשראה את תדהמת המשפחה, האדמו"ר הידוע בפיקחותו הסביר: "בטח אתם מתפלאים שזה השבח הגדול שיש לי להגיד על החתן, אבל האמת שהוא גם למדן גדול, וירא שמים ומדקדק בהלכה. אך את כל זה הוא חייב לעשות מצד היותו יהודי וזה לא חידוש. להיות 'בעל מנגן' הוא לא חייב, ולכן זו המעלה הגדולה שלו".

הניגון איננו רק דרך קול המתווסף למילים. הניגון היהודי מלווה בפנימיות רבה, לעיתים משנה את משמעות המילים עצמן. כפי שאמר ה'דברי ישראל' ממודז'יץ זי"ע: "העולם אומרים שהיכל הנגינה הוא סמוך להיכל התשובה, ואני אומר לא כי היכל הנגינה הוא הוא היכל התשובה". הנגינה יכולה לשנות תפיסה פנימית ועמוקה מאוד.

לפני מספר שבועות, צפיתי בקבוצת וואטסאפ של אנשים חשובים. מישהו כתב הערה לחברו, ושאר חברי הקבוצה הגיבו באי-נוחות. כששולח ההודעה ראה את המהומה שנוצרה, הוא שלח את אותן מילים בהודעה מוקלטת. שינוי המנגינה שינה לחלוטין את תוכן ההודעה, וכולם הבינו שטעו בפירושה הראשוני.

בדורנו, כשהמקלדת היא כלי בסיסי למבוגרים וצעירים, חשוב לזכור ולהזכיר את כוח הדיבור, חשיבות הפה, ומרכזיות המנגינה בהעברת מסרים. דיבור נכון יכול לא רק ליצור חיבורים אנושיים טובים יותר, אלא גם לשנות מקצה לקצה את הבנת הדברים.

הרש"ר הירש מבאר זאת להפליא בפירושו לפרשתנו (דברים ה, כה): "את קול־דבריכם, את קול־דברי וגו'. דומה שיש הבדל בין השומע "דברים" לבין השומע "קול דברים". הראשון שומע רק את הדברים שנאמרו, ואילו האחרון מתחשב גם בקול, בנעימה שהדברים נאמרו בה, הוה אומר, ברוח הבאה לידי ביטוי בנעימת הדברים. שמיעת קול דברים מצויה עוד רק פעם אחת, לעיל א, לד: "וישמע ה' את קול־דבריכם", וגם שם החטא לא היה בעצם דברי העם אלא בעיקר בנעימה שהדברים נאמרו בה; היא ביטאה את כל חוסר האמונה ואת כל הכעס של המסתפקים בה' והמתייאשים ממנו. ואילו כאן נעימת דבריהם ביטאה את הרוח הפועמת בלבם, החדורה הכרת גדולת ה' והמשוכנעת בוודאות מהתגלותו האישית.

"רוח זו היתה גלויה וידועה לה' עוד יותר מאשר למשה וה' נתן לה את דעתו, ומשום כך אמרו: היטיבו כל אשר דברו. הם נתכוונו לטובה בכל דבריהם, ועל כן: מי יתן וגו'. רצון ה' הוא שרוחנו הטובה תתמיד וישענו התלוי בכך יימשך לעולם; אולם הוא מביע את הרצון הזה כ"משאלה", ועל ידי כך אישר ללב האדם את האצילות הא-להית של החירות, ומעשינו הטובים ואושרנו נמסרו לידינו".

המנגינה היא יותר מסתם צליל. היא מבטאת את הרוח הפנימית, את הכוונה, ואת עומק המשמעות שמאחורי המילים. בעידן הדיגיטלי, חשוב במיוחד לזכור את כוחה של המנגינה ואת חשיבות הדיבור הישיר. כפי שלימדונו חכמינו, לא רק המילים חשובות, אלא גם הדרך שבה הן נאמרות.

הפוסט לא לוותר על המנגינה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הגמרא (בבא בתרא מז) מדגימה זאת באמצעות העיקרון ש"גזלן אין לו חזקה, וגם לבנו של הגזלן אין חזקה". העובדה שלגזלן אין חזקה אינה ייחודית רק לגזלן. גם בעל מכבסה (אומן) לא יכול לטעון שחליפה שהופקדה אצלו היא שלו, אך הגזלן מתייחד בכך כי גם בדור הבא, גם כשהבן שלו מחזיק בשדה ומביא עדים שאכן בעל השדה מכר את הקרקע לאביו הגזלן וקיבל תמורתה מעות, לא ניתן להסיק כי המכירה בוצעה מרצונו החופשי של המוכר, ולכן, העסקה בטלה (ואם יש עדים שהגזלן העביר כסף, עליו להחזיר את הכסף, אך מכל מקום העסקה בטלה, ש"ט). להשלמת התמונה, נדגיש כי מדובר בגזלנים אלימים שמסוגלים להרוג והם בעלי כוח מול השלטונות.

אלא שבהמשך הסוגיה, הגמרא מבקשת לאתגר את התמונה הזו. שכן כשאנו מעמיקים קצת ומתבוננים, אנו מגלים כי בעולם הריאלי, אנו לא פועלים מתוך רצון חופשי. למעשה, הגמרא עומדת על כך (מז: – מח:) שכל אדם שמוכר נכס, הוא בעצם מוכר אותו 'שלא לגמרי מרצונו'. אדם היה מעדיף שלא תהיה מגבלת משאבים, שהוא יוכל להחזיק בכל הנכסים שבעולם ולפרוע את כל חובותיו מבלי לממש שום נכס, אלא שמכיוון שהוא מעוניין בכסף נזיל הוא 'נאלץ למכור'. הגמרא עומדת על כך שהרצון הוא דבר שתמיד נתון בהקשר. או בניסוח חריף: אדם לא רוצה למכור את ביתו, אך אדם בהחלט רוצה למכור את ביתו בכדי לא למות.

הגמרא דנה במקרים שונים של כפייה – כפיית גט, כפייה על אדם להביא קרבן שהוא חייב בו, כפייה למכור, ואדם שכופה אישה להתקדש לו – ומציעה מספר אבחנות בין כפייה לרצון שאולי גם יכולים לשמש אותנו בחיים האמיתיים.

האבחנה הראשונה, היא כמובן האבחנה בין 'אונס פנימי' (צורך בכסף) לבין 'אונס חיצוני' (מישהו שמאיים שיהרוג במקרה שלא ימכרו לו את השדה), האבחנה הזו כאמור מאותגרת, ולא מוסכמת על כל האמוראים.

האבחנה השנייה, היא בין 'כפייה דוחפת' לבין 'כפייה יוצרת'. הגמרא מציעה כי יש מקרים שבהם אדם מעוניין בתוכו לבצע את הדבר הנכון, לדוגמה, להביא קרבן שהוא חייב בהבאתו, או לגרש אשה כשבית הדין קבע כי הנישואין הסתיימו. במקרה כזה, התפיסה היא שהלחץ שמערכת המשפט מפעילה, הוא לחץ שמאפשר לאדם לעשות את רצונו הבסיסי. הגמרא מנסחת את העיקרון הזה במשפט הבא שנראה כפרדוקס "כופין אותו, עד שיאמר רוצה אני".

הרמב"ם מנסח זאת כך: "אדם רוצה להיות מישראל, והוא רוצה לעשות את כל המצוות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתוקפו, כיוון שהוכה עד שתשש יצרו, ואמר 'רוצה אני', כבר גירש לרצונו".

תפיסה זו שלפעמים הכפייה משחררת את הרצון הבסיסי שלנו, היא תפיסה שרלוונטית לעיתים גם למדיניות ציבורית. לא כל כפייה היא 'שינוי דעה', יש פעמים שבהן הפעלת כוח, ההדגמה שאין ברירה, היא הדרך לגרום לנו לעשות את הדבר שאנו יודעים מלכתחילה שהוא נכון.

הפוסט כופין אותו עד שיאמר רוצה אני הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

אם ה' יתברך יודע כל אשר נעשה וייעשה, והכל ממנו יתברך, מהי המשמעות של התפילה שלנו שבכוחה לשנות את הטבע ואת מה שנגזר מראש?

ואם תפילתנו אכן פועלת שינוי במה שנגזר מראש, מדוע אנו מרבים לחזק את האמונה התמימה שכל המציאות שלנו ממנו יתברך ושבוודאי בסוף יתברר שהכל לטובה, גם כאשר לא מובן לנו כעת מה טוב במציאות הנוכחית?

תשובה מאירה לשאלה זו מניח לנו רבי נחמן זצ"ל בתורה קצרה ומאירת עיניים (ליקוטי מוהר"ן תניינא סימן ס"ב), את ההסבר זכיתי לשמוע מפי אחד מחשובי משפיעי חסידות ברסלב, הרב ארז משה דורון. וכך הוא ביאר במתק לשונו:

האמונה היהודית הטהורה שלנו בנויה משלוש שכבות, ולסבר את האוזן נמשיל את זה לסנדוויץ' רוחני:

השכבה העליונה היא ההכנעה מול צור העולמים, להכיר בזה שאנו נבראים והוא הבורא, ולעולם לא נשיג את דעתו עד התכלית. ואפילו משה רבנו, רעיא מהימנא, נאמר עליו "וראית את אחורי ופני לא ייראו". קל וחומר אנו, השקועים בעולם החומר, בוודאי שלא נצליח להשיג את דעת ה' יתברך ולהבין את כל דרכיו.

אך יש עוד שכבה פנימית יותר, הממרח של הסנדוויץ', ושם נמצא החידוש הגדול הייחודי רק לנו, למשפחת ישראל סבא. וזה רמוז בפסוק שאמר יעקב אבינו לבניו כשירדו למצרים – 'א-ל ש-ד-י ייתן לכם רחמים'.

כלומר, ה' יתברך בא ואומר לנו: בניי אהוביי, אתם קרובים אליי יותר מכל באי עולם ואני מפקיד ומוסר את הרחמים שלי לשליטה שלכם ולניהול הבלעדי שלכם. אני מזמין אתכם לפנות אליי ולבקש ממני רחמים פשוטים, רחמים שאתם מסוגלים להבין ולקבל. שישתחררו החטופים, שתהיה שמירה על החיילים, שלא ייפגעו לומדי התורה והישיבות הקדושות, שיהיה שלום בארץ, שכל הפצועים יחלימו, וכן על זו הדרך.

ואז מגיעים לשכבה התחתונה של הכריך הרוחני. אם לאחר שהתפללתי טרם ראיתי את השינוי המיידי, אני חוזר לאמונת היסוד ולערכי הבסיס שלי. סוף סוף אני נברא מוגבל וה' יתברך יודע יותר טוב ממני מה טוב ומה לא טוב, ואני מחזק את עצמי לסמוך ולבטוח ולהישען עליו ביטחון שלם ולתת בו אמון מלא.

יהי רצון שנזכה להתחזק באמונה תמימה ונלמד להשתמש בכוח המופלא שקיבלנו, להתפלל ולבקש רחמים פשוטים שאנו מסוגלים להבין ולקבל, ולהמשיך להאמין, לסמוך ולבטוח על ה' יתברך תמיד.

הפוסט כוחה של תפילה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

עניין זה מעורר תמיהה. האם ייתכן שהדברות השניות עדיפות על הראשונות? והלוא על הלוחות הראשונים נאמר "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱ-לֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱ-לֹהִים הוּא", ואילו את הלוחות השניים הכין משה. היעלה על הדעת שדווקא על הלוחות שהכין אלוקים לא יהיה כתוב 'טוב'? הגמרא תולה זאת בכך שהם נשברו, אך זה עצמו טעון ביאור, כיצד דווקא מעשה האלוקים נשבר ואילו מעשה האדם נותר ונשמר.

התשובה היא כך: מתן תורה מציג בפנינו שתי דרגות של התגלות אלוקית, המתבטאות בשני סוגי לוחות הברית. הלוחות הראשונים ניתנו ברגע של התעלות רוחנית עליונה, כאשר עם ישראל עמד בשיא טהרתו. באותה שעה, פסקה זוהמתן של בני ישראל והם התרוממו לדרגת מלאכים, ראשם בשמיים וליבם פתוח לקבל את הלוחות שהם מעשה אלוקים ומכתב אלוקים. לעומתם, הלוחות השניים מייצגים מציאות ארצית יותר. הם נוצרו לאחר חטא העגל, כאשר העם ירד ממדרגתו הרוחנית הגבוהה. את הלוחות הללו פסל משה בעצמו. הכנתם בידי אדם מבטאת שזוהי התגלות המתאימה למדרגת האדם החי במציאות הגשמית ומתמודד עם ניסיונות היצר, טרדות הפרנסה ופיתויי העולם הזה.

הלוחות הראשונים היו מוכרחים להישבר דווקא משום שהם נעשו על ידי אלוקים. כאשר העם חזר למצבו האנושי הרגיל, הלוחות הללו כבר לא התאימו. שבירתם הייתה בלתי נמנעת, לא רק כתגובה לחטא העגל, אלא גם כביטוי לפער שנוצר בין הקדושה העליונה של הלוחות לבין המצב האנושי של מקבליהם. לכן משה שובר אותם, מתוך הבנה שאין טעם לתת לעם ישראל דרגות רוחניות בלתי אפשריות עבורם. ה' מסכים עם פעולתו של משה ואומר "יישר כוחך ששיברת". כלומר ה' מכיר בצורך לחדש את הברית באופן שיתאים למצבו החדש של העם. זו הסיבה שרק הלוחות השניים, שהוכנו בידי אדם, התקיימו. בניגוד ללוחות הראשונים שהיו בדרגת גן עדן, הלוחות השניים מותאמים למציאות העולם הזה.

זהו עומק דברי הגמרא שבלוחות הראשונים לא נאמר 'טוב' לפי שסופן להישבר. תורה שסופה להישבר, שמתאימה רק לדרגה גבוהה ובלתי אפשרית, אינה בגדר 'טוב'. תורה שמתאימה למציאות היא זו שראוי לכתוב בה 'טוב'.

למרות כל זאת, שברי הלוחות הראשונים נשמרים בארון העדות לצד הלוחות השניים. מדוע? הלוא הם אינם מתאימים למציאות. התשובה היא ששברי הלוחות מזכירים את השאיפה לעלייה והתעלות. המציאות היומיומית מתנהלת לפי הלוחות השניים, אך הלוחות הראשונים מלמדים שיש לשאוף גבוה. כי גם אם האידיאל המושלם בלתי אפשרי, הכרחי שנדע על עצם קיומו, ועצם השאיפה תביא אותנו להישגים משמעותיים.

למרות ההסתייגות האחרונה, עיקר מה שעלינו ללמוד מהגמרא הוא שהתורה אינה משתבחת בכך שהיא מופקעת מהמציאות. זהו חידוש גדול, משום שלא אחת טועים בני אדם לחשוב שצריך לחיות את החיים לאור אידיאלים בלתי אפשריים ומנותקים מהמציאות. אולם האמת היא שטוּב התורה הוא דווקא בהיותה מסוגלת להאיר את המציאות האנושית המסובכת.

העיקרון הזה מובע בצורה בהירה בדברי המהר"ל (תפארת ישראל לה) בביאור הגמרא הנ"ל: "כי מלת טוב נאמר על המציאות שהוא מציאות ראוי וטוב, ולכך תמצא בכל מעשה בראשית בכל יום ויום וירא כי טוב, ולוחות הראשונים מפני מעלתם לא היו ראויים לפי המציאות העולם הזה ולכך אין ראוי שיהיה נכתב בהן טוב".

הפוסט בין האידיאל למציאות הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.