כבר בפרשת שמות, משה מהסס שוב ושוב מלקבל את שליחותו של הקב”ה, בטענה ש’לא איש דברים אנוכי’, ואף בפרשה זו נשמעות טענות אלו; ‘ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים’, ולאחר מכן, ‘הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה’. הססנותו של משה אינה שולית. אנו נתקלים בה שוב ושוב.

לצד תכונה זו, יש להדגיש, עוד בהיותו בבית פרעה, מתוארת גבורתו של משה, בהצילו את העברי מן הנוגש המצרי.

לעומת זאת, פרעה, ‘יריבו’ של משה, זה אשר הוטל עליו להילחם בו, הוא שליט מוחלט, חסר היסוסים בכוח שלטונו, כזה שכדברי יחזקאל האמין ש’לי יאורי ואני עשיתיני’. וכתשובתו למשה ‘מי ה’ אשר אשמע בקולו… לא ידעתי את ה”, מביע חוסר עניין מוחלט.

במחקר מתארים את דמותו של פרעה, כ’מתווך’ בין העולם העליון לעולם האנושי. עמדתו זו, על פי אמונתם, איפשרה לו שלטון ורתימת חוקי הטבע לאיזון הסדר הקוסמי. שלטונו זה של פרעה בא לידי ביטוי בנילוס, שהיווה מוקד לפולחן דתי. אחד מן הטקסים שנחוגו על שפתו ולכבודו של נהר הנילוס הוא ‘חג ההצפה’, בו הנילוס עולה על גדותיו, ועל פי אמונתם זוהי מחווה של פוריות על ידי אל הנילוס השולט בו לצידו של פרעה.

מוחלטות זו של פרעה, באה לידי ביטוי אף בהצדקת עונשו, על אף שעקשנותו הייתה מכוונת מהקב”ה [וכבר עסקו בקושי זה כמה מן הראשונים], זאת מאחר ועקשנות זו עומדת בבסיס אופיו הבלתי ניתן לערעור.

ישנו אפוא פער יסודי בין קווי דמותו של משה, לבין אלה, להבדיל, של פרעה.

כאשר פרעה מייצג את השליט מלא הביטחון, עובדת היותו שליט אינה מותירה מקום לבלבול. זאת בעוד משה, העניו מכל אדם, מגלם דמות מפתיעה של מנהיג.

ניתן לראות בהתנגשות עקרונית זו, בין זה המוחלט, העיקש, שמייצג פרעה, לבין זה ההססן, מלא הענווה, המיוצג בגאון ובגבורה על ידי משה רבנו, יתרון משמעותי, שלעיתים, יכול להיות בעוכריו של הנרטיב המוחלט.

הכותב הינו ר”מ בישיבת ‘משמר התורה’

הפוסט בין משה לפרעה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

אי אפשר לתלות זאת בענווה גרידא. ענווה אמנם היא מידתו הבולטת של משה, אך היא אינה נובעת מתחושת ביטול עצמי מוחלט. ענווה, כפי שמבואר אצל חכמינו, אינה שלילת ערכו של האדם, אלא הכרה בכך שכל מעלותיו ויכולותיו הן מתנת שמים. האדם העניו אינו מייחס את הצלחותיו למאמציו האישיים אלא רואה עצמו כשליח שזכה לכלים מיוחדים מאת הבורא. הלוא הלל הזקן אף הוא התייחד במידת הענווה ויחד עם זאת אמר: “אם אני כאן – הכול כאן” (סוכה נג, א).

כדי להבין את סירובו של משה, יש לתפוס נקודה יסודית בסוגיית ההנהגה. מנהיג של עם ישראל – ובפרט עם ישראל השרוי במצרים, בתחתית מדרגתם הרוחנית – מוכרח לרדת אל העם. עליו להנהיג את כל חלקי העם, על גווניהם השונים, הקרובים והרחוקים. הנהגה כזו מחייבת ויתור מסוים על השלמות הפנימית.

ניתן לראות את המתח שבין שלמות ובין הנהגה בדברי חז”ל על רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר, שכשיצאו מהמערה, לא יכלו לקבל את המציאות האנושית ושרפו במבטם כל מה שראו. זו גם הסיבה ששמאי הזקן דחה באמת הבניין גר שביקש להתגייר שלא מתוך שלמות. מובן שהנהגות אלו אינן אפשריות למנהיג, הנדרש להתייחס לכל קצוות העם.

משה, כאדם פנימי, מסרב לקבל את השליחות שכוללת בתוכה את הדרישה הזו. הוא רועה את צאן חותנו במדבר, קרוב לנבואה, והוא מבין שהנהגת עם ישראל לא תאפשר לו להמשיך במהלכי חייו. מי שמנהיג קבוצה מצומצמת של בני עלייה, יכול לדרוש שלמות מוחלטת מקהל עדתו וממילא לחיות בעצמו בהוויה של פנימיות ושלמות. אך משה רבנו אינו מנהיג קבוצה של בני עלייה בלבד. הוא נשלח להנהיג אומה שלמה.

למעשה אפשר להראות איך בהמשך הדרך חששותיו התממשו. הוא הוצרך לשאת את העם הזה כאשר ישא האומן את היונק. הם מתלוננים על הצמא ועל הרעב, מתגעגעים לסיר הבשר, חוטאים בעגל ומדברים סרה על הארץ. אם הנהגתם הייתה כוללת רק התוועדות עם ה’ באוהל מועד – משה היה מקבל אותה בשמחה. אם הוצאתם ממצרים הייתה כרוכה בשמיעת דבר ה’ ומסירתו לאהרון ולשבעים הזקנים, לא היה משה מהסס. אבל משה כמנהיג צריך לצאת מאוהל מועד ולתת מענה לכל בעיות העם.

סירובו העיקש של משה נובע אפוא מתוך הבנה עמוקה של דרישות התפקיד. גם כשהוא מבין שה’ רוצה בכך, הוא ממשיך לסרב. הוא מבין שמנהיג אמיתי, כדי להצליח, חייב לרצות להנהיג. אם הוא נאלץ להנהיג בעל כורחו, הדבר עשוי להוביל לכך שלא יוכל לממש את שליחותו במלואה. ואכן, עובדה היא שכעבור שנה מיציאת מצרים, מבקש משה מה’ שיסיר מעליו את תפקיד ההנהגה, וה’ מקבל את בקשתו ומחלק את נטל ההנהגה עם שבעים הזקנים.

יש במשא ומתן של משה עם ה’ כדי ללמדנו שההתנגשות בין עיסוק טהור בשלמות רוחנית לבין הנהגה ציבורית היא מהותית ובלתי נמנעת. משה אמנם סירב בהתחלה להנהגה, אך בשום שלב לא עלה על דעתו שמנהיג יכול להישאר בעולמו שלו תוך התעלמות מחולשות העם וצרכיו. להיפך, הוא סירב מתוך שהבין עד כמה חייב המנהיג לרדת אל העם, להבין את מצוקותיו ולהתמודד עם חולשותיו אף במחיר ויתור על שלמותו שלו.

הפוסט מחיר המנהיגות הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

פעמים רבות אנו עדים לסיפורי ניסים מרגשים ומעוררי השראה, אך משום שה”נחש” לא הגיע אלינו אישית, אנו ממשיכים בחיי השגרה ללא התבוננות עמוקה. בשעה שהקב”ה מחולל ניסים בעולם, יש לו כוונה ברורה בכך, כפי שנאמר בפרשת השבוע: וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ (שמות ט, טז). הנצי”ב בפירושו מדגיש: “לא בשבילך לבד, אלא כדי שימלא כבוד שמי בכל הארץ. ובמה שתישארו בחיים, תהיו אתם מספרים בכל מקום את כל מה שאתם ראיתם”.

דוד המלך, בתפילתו, שואל ומתחייב: “מה בצע בדמי, ברדתי אל שחת? היודך עפר? היגיד אמיתך? למען יזמרך כבוד ולא ידום. לעולם אודך”. רעיון זה מהדהד גם בפסוקי ההלל: אם תתן לי חיים – אודה לך ואפרסם את שמך.

ב’ספר החיים’ (של אחיו של המהר”ל מפראג) מובא שכומר אחד שאל מדוע לא מוצאים נס שבו הקב”ה ריפא מחלות נפש, אלא רק מחלות גופניות. תשובתו הייתה: “מפני שמי שחולה בנפשו אינו יכול להכיר את הנס כאשר יבריא, כיוון שבשעת מחלתו לא היה בדעה צלולה. הקב”ה אינו עושה ניסים שאי אפשר להכיר בהם ולהודות עליהם, שכן מטרת הניסים היא שעם ישראל יודו לה’ על חסדיו”.

מאז פרוץ המלחמה הנוכחית, איבדנו מטובי בנינו. משפחות נהרסו, חיים נגדעו ואלפים רבים מתמודדים עם פציעות קשות. אולם לצד האובדן הכבד, איננו יכולים להתעלם מן הניסים העצומים המתחוללים סביבנו. די בקריאת התוכניות המקוריות של אויבינו – שנועדו לטבוח המונים מצפון, דרום ומרכז בבת אחת – כדי להתמלא צמרמורת. לנוכח זאת, ברור שהצלה זו, לצד מאות סיפורי ניסים נוספים, מעידה על יד ה’ המכוונת.

אך הבעיה הגדולה שלנו טמונה דווקא ב”כיפת הברזל” – במערכות ההגנה, היירוטים, האזעקות וחדרי הביטחון. כל אלו מטשטשים את הכרתנו בשדה הניסים שבו אנו חיים. מוטל עלינו להתבונן בניסים הגדולים המתרחשים סביבנו, גם אם כעת אנו נמצאים עדיין בשלב של “אין בעל הנס מכיר בניסו”. אל לנו להיות כאותו נהג מונית, שהנחש לא הגיע אליו ולכן לא התעורר לתשובה.
ומה מטרתם של כל הניסים הללו?

מסביר ה”ספורנו”: “כדי שתחזור בתשובה, כי לא אחפוץ במות המת (יחזקאל יח, לא). ורבים תשיב מעון”. ואולי זו הסיבה שיצר הרע משקיע מאמצים כה רבים להשכיח מאיתנו את הניסים העצומים שזכינו להם – כי ההכרה בניסים מובילה אותנו להתעוררות רוחנית ולחזרה בתשובה.

מה אנחנו יכולים ללמוד מהתשובה של נהג המונית למשגיח ישיבת קול תורה ואיך זה קשור לפרשת השבוע?

לפני שנים אחדות, נסע אבי מורי הגה”צ רבי יצחק ירוחם שליט”א (יחזקהו ה’ וירפאהו), משגיח ישיבת קול תורה, במונית. במהלך הנסיעה שיתף הנהג בסיפור מרגש: “בעת שירותי בצבא, היינו בשטח מדברי, באוהלים. לפתע הופיע נחש ארסי גדול ונעמד מול אחד החיילים. כולנו היינו אחוזי בהלה ופחדנו לחייו של אותו חייל. אחד החיילים, צעק לעברו: “תקרא ‘שמע ישראל’, וה’ יעזור לך!”, וכך היה. מיד לאחר שסיים החייל לומר ‘שמע ישראל’, הנחש הסתובב ועזב את המקום. אותו חייל, שהנחש ניצב מולו, חזר בתשובה גמורה והפך לימים לרב בישראל”. בתגובה לסיפור, שאל אותו אבי מורי שליט”א: “ומה איתך?”, והלה השיב בחיוך: “אליי הנחש לא הגיע”.

פעמים רבות אנו עדים לסיפורי ניסים מרגשים ומעוררי השראה, אך משום שה”נחש” לא הגיע אלינו אישית, אנו ממשיכים בחיי השגרה ללא התבוננות עמוקה. בשעה שהקב”ה מחולל ניסים בעולם, יש לו כוונה ברורה בכך, כפי שנאמר בפרשת השבוע: וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ (שמות ט, טז). הנצי”ב בפירושו מדגיש: “לא בשבילך לבד, אלא כדי שימלא כבוד שמי בכל הארץ. ובמה שתישארו בחיים, תהיו אתם מספרים בכל מקום את כל מה שאתם ראיתם”.

דוד המלך, בתפילתו, שואל ומתחייב: “מה בצע בדמי, ברדתי אל שחת? היודך עפר? היגיד אמיתך? למען יזמרך כבוד ולא ידום. לעולם אודך”. רעיון זה מהדהד גם בפסוקי ההלל: אם תתן לי חיים – אודה לך ואפרסם את שמך.

ב’ספר החיים’ (של אחיו של המהר”ל מפראג) מובא שכומר אחד שאל מדוע לא מוצאים נס שבו הקב”ה ריפא מחלות נפש, אלא רק מחלות גופניות. תשובתו הייתה: “מפני שמי שחולה בנפשו אינו יכול להכיר את הנס כאשר יבריא, כיוון שבשעת מחלתו לא היה בדעה צלולה. הקב”ה אינו עושה ניסים שאי אפשר להכיר בהם ולהודות עליהם, שכן מטרת הניסים היא שעם ישראל יודו לה’ על חסדיו”.

מאז פרוץ המלחמה הנוכחית, איבדנו מטובי בנינו. משפחות נהרסו, חיים נגדעו ואלפים רבים מתמודדים עם פציעות קשות. אולם לצד האובדן הכבד, איננו יכולים להתעלם מן הניסים העצומים המתחוללים סביבנו. די בקריאת התוכניות המקוריות של אויבינו – שנועדו לטבוח המונים מצפון, דרום ומרכז בבת אחת – כדי להתמלא צמרמורת. לנוכח זאת, ברור שהצלה זו, לצד מאות סיפורי ניסים נוספים, מעידה על יד ה’ המכוונת.

אך הבעיה הגדולה שלנו טמונה דווקא ב”כיפת הברזל” – במערכות ההגנה, היירוטים, האזעקות וחדרי הביטחון. כל אלו מטשטשים את הכרתנו בשדה הניסים שבו אנו חיים. מוטל עלינו להתבונן בניסים הגדולים המתרחשים סביבנו, גם אם כעת אנו נמצאים עדיין בשלב של “אין בעל הנס מכיר בניסו”. אל לנו להיות כאותו נהג מונית, שהנחש לא הגיע אליו ולכן לא התעורר לתשובה.
ומה מטרתם של כל הניסים הללו?

מסביר ה”ספורנו”: “כדי שתחזור בתשובה, כי לא אחפוץ במות המת (יחזקאל יח, לא). ורבים תשיב מעון”. ואולי זו הסיבה שיצר הרע משקיע מאמצים כה רבים להשכיח מאיתנו את הניסים העצומים שזכינו להם – כי ההכרה בניסים מובילה אותנו להתעוררות רוחנית ולחזרה בתשובה.

הפוסט ההסתרה שבתוך ההגנה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

להסביר או לא להסביר: בגיל קטן מחנכים עם כללים ולאט-לאט עוברים לחנך עם ערכים. בגיל קטן מותר לא להסביר את הסיבה, אולם בגיל גדול – חובה להסביר. מיהו גדול? התורה קובעת שגיל 13 לבנים ו-12 לבנות זהו גיל האחריות ובעולם הגדול חושבים שמדובר על גיל 18, ומכאן נובעות טעויות רבות. לכל ילד יש התפתחות ייחודית אבל מגיל המצוות חייבים לכבד את הבחירה של הילד וההשפעה עליו חייבת להיות אחרת – “על פי דרכו”.

חינוך לבחירה: יש לדאוג להכנה טובה של ילדים מגיל מאוד קטן לבחירה. מהחלטות קטנות כמו טעם הארטיק ועד שאלות טובות של שליטה עצמית. לא לחכות ולא לסמוך על מוסדות החינוך.

להתעסק בעיקר: לצמצם כמה שיותר הקפדה על דברים לא מהותיים (צבע הגרב, למשל) ולהגביר את העיסוק בדברים מהותיים (דרך ארץ וכו’). מתבגרים מוכנים לשלם מחיר על דברים מהותיים וכשכופים עליהם המון כללים שאין מאחוריהם מהות, הם מתמרדים.

להשקיע בקשר: הדבר החשוב ביותר מול מתבגר הוא הקשר איתו. כשהקשר טוב ניתן להשפיע, לעומת זאת כשהצינור הרוס, שום דבר טוב לא יעבור דרכו.

מהות הגבולות: גבולות בנושאים של דרך ארץ צריכים להיות ברורים וחדים, כולל עונשים בגיל הצעיר אם אלו נצרכים. העונש אמנם אינו מחנך, אבל הוא יוצר התניה שלילית. לעומת זאת בנושאים רוחניים, עושים מבצעים (מוטיבציה חיצונית) ושיחות רפלקטיביות על מנת לבסס חיבור פנימי לערך ולפעולה.

לא לחכות בפינה: לא “לתפוס” את הילד בנפילותיו. אין בכך תועלת. כשאתם מזהים נפילות בגיל ההתבגרות, דברו על הדברים “מסביב” ונסו לעזור לו להגיע לשליטה עצמית מעצמו. לא ראיתי לעולם דבר טוב שיוצא מטקס ה״תפסתי אותך״.

בלי לחץ: אל תעמיסו את ה”נערוון” (לחץ) הדתי שלכם על הילד. תזכרו תמיד שאתם הורים ולא הרב הראשי. הילד יצטרך לקיים קשר ישיר עם אלוקים כל חייו מבחירה עצמית והקשר הזה לא צריך לעבור “דרככם”. ככל שאתם נדחפים למקום הזה בגיל הנעורים, הילד ממשיך להישאר ילד ובמקום לעבוד את ה’ – הוא עובד אתכם.

זמן בחירה: יש כאלו שמחכים לתת לילד לבחור “כשהוא יהיה בשל”. ההיפך! בשלות מגיעה כשנותנים לילד לבחור.

בהצלחה!

הפוסט לבחור נכון הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

ושמעתי בעניין זה ממרן הראשל”צ הגר”מ אליהו זיע”א שנשאל האם נכון ללכת להתייעץ עם צדיק נסתר כלשהו שהתפרסם כמחולל ניסים ונפלאות, והשיב “אם הוא צדיק נסתר אז איך שמעתם עליו?”. הייתה בזה הוראת חיים מעמיקה למי צריך להתקרב.

כאשר אנו מייחסים כוחות נשגבים לבני אנוש, אנו שוגים ומסכנים את עצמנו ומשפחתנו. טרנד הרבנים הנדירים המיוחדים שבכוחם ובסגולתם לראות עמוק ולרפא נגעים, וכל זה על ידי צדיק נסתר ועלום־היסטוריה, שנחת משמי רום להצלת דורנו ממש.

אותן דמויות תמהוניות ו/או אקסצנטריות, הפילו חללים רבים והרסו חיי משפחות, זוגות רבים לצד נערים ונערות בתמימותם, כל אלו נפלו כפרי בשל לאותן דמויות שהיום מבלים את ימיהם בגלות או בכלא אחרי שהפילו חללים רבים במגוון סוגי פגיעות.

כשאנחנו רוצים להגדיר את אותן דמויות אקסצנטריות, צריך להבין שהאישיות שלהם מתקשרת באופן ישיר בין טירוף פנימי לגאונות ויצירתיות. הם נותנים בכך ביטוי לאינטליגנציה ייחודית ולדחף יצירתי שקיים בהם. תהליכי החשיבה שלהם נובעים מחשיבה כה מקורית שהיא אינה יכולה לעמוד בנורמות החברתיות, מה שגורם אצל חלק מהנחשפים לזה, למחשבה שגויה שמדובר בכוחות־על או ביכולות נדירות.

הלוגיקה של אנשים כאלו מסוכנת ומחריבה עולמות, וצריך להיזהר ולברוח מהם כמו מאש. כאשר הדור הצעיר חווה את הטרנד של המבוגרים בחיפוש אחרי “דמויות רבניות מיוחדות” הוא עלול ליפול לידיהם של שרלטנים מחריבי גוף ונפש.

הדרך הנכונה היא לחפש דמויות שאנו מכירים את הרקע שלהן, את המשפחה שלהן, היכן גדלו, מי רבותיהם, ולוודא שהם בריאים בנפשם, כל עוד אין בידינו את המידע הנ”ל, אנחנו מסכנים את גורלנו בידי דמויות מפוקפקות ואף פוגעניות.

וכך כתב הרש”ר הירש בפרשתנו (וארא ו יד): “עדות־ייחוס זו נועדה אפוא לבטל מראש ולתמיד כל האלהה מוטעית, כל רעיון שווא על התגלמות הא-ל בדמות אנוש. היא נועדה לקיים אמת זו: משה, גדול האדם בכל הדורות, היה אדם ורק אדם; ומעמדו לפני האלוקים לא היה מעבר להשגתם של אנשים בני תמותה. ועוד נועדה רשימת השמות להכחיש אשלייה אחרת, היפוכה של הראשונה ומסוכנת לא פחות ממנה.

“ומטעם זה לא הסתפק הכתוב בשלשלת הייחוס הישיר של משה ואהרן – יעקב, לוי, קהת, משה – אלא מנה גם את השבטים שקדמו ללוי, על צאצאיהם, וכן גם את יתר ענפי לוי. כי עדות – הייחוס, עם שקבעה כעובדה את טיבם האנושי של משה ואהרן, עלולה היתה להצמיח אמונה, כי כל אדם, ללא יוצא מן הכלל, יכשר להיות נביא. כביכול, אדם, הידוע כשוטה גמור היום, ישא מחר את דברו בשם ה’; כביכול, רוח ה’ תשרה לפתע על בור ועם־הארץ, ויורהו לדבר בשבעים לשון. ואמנם תופעה זו של נביאות מדומה, או טענת נבואה, לא בלתי-שכיחה היא בחוגים אחרים. וככל שנביא־היום, תמול היה מוגבל בשכלו ונעור מדעת, כן תהיה לדעתם תמורה פתאומית זו עדות ברורה לבחירה אלוהית”.

הפוסט זהירות: שרלטנים לפניך הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

ממילא, גם מטרות התורה בחוקי הנזיקין ובחוקי הגנבה והגזלה שונות זו מזו. בכל הנוגע לנזקים, מטרת התורה היא לאפשר תפקוד תקין של המשק ושל הפעילות הכלכלית והחברתית. ולכן, התורה עוסקת באיזונים שונים בין המזיק לבין הניזק. על הניזק מוטל להיזהר, ועל המזיק מוטל לשמור. במקרים של רשלנות של המזיק הוא נותן שיפוי (והשיפוי לא תמיד מלא, דוגמת שן ורגל ברה”ר, קרן תמה, כלים בבור, וטמון באש בשדה). או במילים אחרות: התורה לא חותרת להביא את הנזקים לאפס, לכן גם התורה לא קובעת כי ‘אסור להזיק’, שכן אף אדם לא מעוניין להזיק. נזקים הם הפסד ממון לכולם, אף אחד לא מרוויח מהם. לעומת זאת, בגניבה וגזילה, יש ניסיון לפגוע בזכויות הממוניות של האחר, וזו תופעה שהתורה מעוניינת למגר, לכן היא אוסרת אותה באופן מפורש – לא תגנוב, ולא תגזול – כי הגניבה והגזילה אינן תופעות הכרחיות או תוצאות הכרחיות ב’משק תקין’. הם אינן חלק מובנה בעולם.

את ההבדל ביחס בין גנב ומזיק, ניתן כמובן לראות גם בכל הקשור לעונשים המוטלים עליהם. הגנב חייב בתשלומי כפל, כלומר, מלבד השבת הגניבה יש עליו לשלם לנגנב את אותו סכום שהוא ביקש להרוויח מהגניבה (על פי הרמב”ם במורה נבוכים חלק ג’ פרק מ”א). אך המזיק לא ביקש להרוויח מרכושו של חברו, אלא התנהלותו הבלתי-אחראית הביאה לכך שחברו ניזק.

יש לשים לב, כי גם בתוך הגניבה ישנה אבחנה בין הגנב לבין הגזלן. הגזלן הוא האדם “שלוקח בחזקה כגון שחטף מיד אדם מטלטלין, או שנכנס לרשותו שלא ברצון בעלים ונטל כלים”. עונשו של הגזלן הוא השבת הגזילה או תשלומיה, ובמקרים מסוימים, אף תוספת חומש וקרבן אשם. העובדה שהגזלן אינו מחויב בכפל או בקנס אחר, עשויה להטריד, שכן על פניו מדובר באדם שיש צורך להרתיעו מביצוע פעולות כאלו בעתיד (הוא דומה לגנב, לא למזיק שלא מרוויח כלום מהפעולה שלו).

הרמב”ם מציע (מו”נ שם) כי אין צורך חברתי בהטלת קנס על הגזלן, שכן הגזלה היא דבר שקשה יותר לביצוע, שהחפצים החשופים לגזלה מעטים יותר, שניתן להיזהר מן הגזלן ביתר קלות, וגם ניתן לאתר אותו לאחר מכן. אך דומה כי ניתן להוסיף אבחנה נוספת: הגזלן מונע לא רק מתשוקת הממון, אלא מתאוות הכח, ולכן יש בפעולה שלו אקט אלים. מכיוון שכך, ייתכן שקנס של כפל לא ירתיע את הגזלן מהמשך מעשי הגזילה שלו. (ואולי הדבר רמוז בהבדל שמציע ריב”ז בין גנב לגזלן, בבא קמא עט ב).

הפוסט מה בין מזיק לגנב? ומה בין גנב לגזלן? הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

יש לברר, הלא בפרשה הקודמת נאמר “ויאמן העם” כאשר בישר משה “כי פקד ה’ את העם”. ורואים שם שהם נותנים אמון בבשורת הגאולה. ומה נשתנה?

יש מבארים לפי פשט הפסוקים שמאותה בשורה ועד הפרשה שלנו הוכבדה העבודה באופן משמעותי וזה פשר שינוי תגובת בני ישראל.

ויש לבאר בדרך נוספת, בתוספת שאלה: מדוע בפרשה הקודמת כאשר מתנהל דיאלוג בין משה להקב”ה האם הוא ילך לגאול את ישראל, על כל טענה של משה הקב”ה משיב ומעניק לו כלים להתמודדות עם האתגרים שהוא מציב. אבל על השאלה האחרונה, “שלח נא ביד תשלח”, כלומר אינני ראוי לבצע את המשימה הנשגבה הזו, על זה נאמר “ויחר אף ה'”. מדוע כעס ה’ דווקא בשאלה זו?

יש לבאר כך: להאמין שיש ה’ יתברך, תורה מן השמים, שכר ועונש, משמעות רוחנית עמוקה בכל מעשה דיבור ומחשבה שלנו – זה אתגר ממדרגה ראשונה. אך האתגר הגדול ביותר הוא להאמין בעצמנו, שאנו שייכים לדבר הגדול הזה.

לכן, דווקא כשמשה אומר להקב”ה “אני לא ראוי למשימה” – דווקא אז חרה אף ה’. כי המסר של השי”ת למשה – ולכל יהודי – הוא: אם אתה מאמין שאני ה’ קיים ושליט ממלא וסובב כל עלמין ואני בחרתי בך למלא את המשימה הזו – זאת אומרת שאני מאמין בך. וזה רלוונטי לכל אדם שקם בבוקר ומגלה שהקב”ה בחר בו והאמין בו למלא עוד יום בעשייה.

זה השוני בין התגובות של בני ישראל. לגבי עצם הבשורה שה’ רואה שקשה לנו ורוצה לעזור לנו, בזה האמינו מיד. אבל להאמין שיש לנו ייעוד גדול להפוך לאומה של “ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים”, זה אומר שיש לנו חתיכת משימה בעולם, וזה אומר שנדרש מאיתנו להאמין בעצמנו שיש לנו עסק ושייכות עם הדבר הענק הזה.

המוסר־השכל שחשוב לדעתי שנפיק מזה הוא: יהודי, זכור תמיד: אתה חשוב, יקר ומוערך על ידי השי”ת. יש לה’ יתברך עסק איתך. הוא איתך, אצלך, אוהב אותך, ומאמין בך תמיד.

נ.ב. הביאור הוא לפי מך ערכנו. אנו לא מנתחים חלילה את משה אדון הנביאים. הכל לפי קוצר השגתנו. רשות ניתנה לכל עוסקי תורה, לעובדה ולשומרה ולפרש במקרא פירושים מגוונים אשר יש בהם מן החיזוק לתורה ויראה, כל עוד לא נוטים מדרך ההלכה, וכמבואר בהקדמה לאור החיים הקדוש על התורה.

הפוסט תאמין בעצמך הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בהגדה של פסח נאמר: “ובאותות – זה המטה”. משמע שיש זיהוי בין האותות למטה, ולא רק שהם נעשו על ידו. מהו אם כן כוח המטה, לשם מה היה משה זקוק לו לצורך עשיית האותות?

למטה יש מספר שמות ושימושים: מקל, משענת, שבט, מטה ואף שרביט. אנשים רבים בתנ”ך מתוארים כנושאים מקל. יעקב עובר את הירדן במקלו, בני ישראל יוצאים ממצרים ומקלם בידם ובלעם מכה את אתונו במקל. המקל משמש גם כמשענת, “ואיש משענתו בידו מרוב ימים”. ואלישע מצווה את גיחזי להחיות את בן השונמית עם ‘משענתו’.

לעתים הופך המקל ל’שבט’, כלומר לכלי הכאה. “כי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט”; “חושך שבטו שונא בנו”. לכן שבט מסמל סמכות: “לא יסור שבט מיהודה” – סמכות ענישה ושיטור.

כמו משענת, גם המטה סומך את האדם שלא ימוט (“בשברי לכם מטה לחם” – הלחם סומך את האדם ובהינטלו, נשבר ‘מטה לחמו’), אך מי שנושא מטה בידו הינו גם מנהיג שכן הוא מכוון ומטה את האנשים הנה והנה. המונח ‘מטה’ אם כן נושא משמעות קרובה ל’שבט’, אלא ששבט מתאר סמכות ענישה, ואילו מטה מבטא סמכות של הנהגה. אצל המלך נקרא המטה אף בשם ‘שרביט’, המסמל את כוחו והנהגתו.

כפי הנראה המטה הינו דבר אישי ומזוהה עם האדם. יהודה מפקיד ביד תמר את חותמו, פתילו ומטהו! אחרי מחלוקת קורח ועדתו מביא כל נשיא שבט ‘מטה’, והמטה הפורח הוא הנבחר. הם לא הביאו כלי סתמי מביתם. רק המטה, המזוהה עם האדם, יכול להוות סימן לכזה דבר.

גם למשה יש מטה. ה’ שואל אותו בסנה: מה זה בידך? והוא משיב: מטה! את המטה הזה מצוּוה משה להוריד מצרַימה לעשות בו את האותות, ובשלב זה הוא כבר נקרא בשם המופלא: “מטה האלוקים!”. פירוש, זהו המטה המייצג את האלוקים. כשם שלכל אדם יש מטה אישי, כך גם לאלוקים יש מטה, ואיזהו? זה מטה משה! הנס שאירע למטה משה במפגש הסנה, נס הפיכתו לנחש, הפך אותו להיות מזוהה עם הנס. מכאן ואילך הוא מטה אלוקים.

ברור מאליו שאחיזת המטה גרידא לא מעניקה כל כוח, אין זה מטה קסמים. כדי לפעול עמו דרושה השגה פנימית של מידת התגברות ה’ על הטבע. משה, אדון הנביאים, משיג זאת, ולכן מצליח לפעול עם מטה האלוקים את שידוד מערכות הטבע.

נחדד: המטה כשלעצמו אינו פועל מאומה. רק השגת משה רבנו היא הפועלת את האות והמופת. מדוע אם כן נזקק משה למטה? משום שעל ידי המטה – שבו נעשה האות של הפיכת הנחש – משה מנכיח בתודעתו את ההשגה של כפיפות כל חוקי הטבע להקב”ה. זו הסיבה שמשה נושא את המטה בידו גם במלחמת עמלק, למרות שהוא לא פועל עמו נס אלא רק מתפלל, משום שגם לצורך התחינה לפני ה’ הוא זקוק להשגה העליונה הגלומה במטה – השגת התגברות ה’ על הטבע.

מטעם זה, סבר אלישע להחיות את בן השונמית בעזרת משענתו. אין זה מעשה להטוטים חסר מובן. משענתו של אלישע – שהתייחד יותר מכמעט כל נביא אחר בעשיית מופתים מחוץ לגדרי הטבע – אמורה הייתה לתת לגיחזי את הכוח לדבוק בהשגה גבוהה זו ועל ידה להחיות את הילד.

יש כאן היפוך מעניין. בדרך כלל המטה הוא ידא אריכתא של האדם ומשקף את כוחו. אולם המטה יכול לפעול גם בכיוון ההפוך. אפשר להמשיל זאת ל’טבעת המלך’, היא מייצגת את כוח המלך לחרוץ גורלות, והמן ומרדכי שמקבלים אותה לידיהם הופכים לבעלי הכוח. בדומה לכך משמש מטה האלוקים ביד משה. המטה אינו ידא אריכתא של משה, אלא הוא משפיע עליו. כאשר משה מחזיק במטה הוא משיג את התבטלות כל חוקי המציאות אל דבר ה’, ועל ידי השגה זו הוא יכול לפעול את שידוד מערכות הטבע בשם ה’. זהו עומק דברי חז”ל: ‘באותות – זה המטה’. הנהגת האותות – כפיפות הטבע לה’ – חלה על העולם על ידי השגת משה, והשגה זו חלה על רוחו של משה באחיזת המטה.

כיצד נוגעת סוגיית המטה אלינו? ה’ יכול היה לעשות את הניסים והאותות לבדו. אולם הוא בחר שהאדם יהיה שותף להבאת הנס, משום שתכלית הנס איננה ההשתלטות על הטבע כשלעצמה, אלא ההשגה הפנימית שה’ הינו גבוה מעל כל הסדרים הטבעיים. זוהי סוגיית מטה משה. משה מסמל את יכולת האדם לפעול בעולם בהתבטלות לרצון ה’, עד שהוא מייצג את ה’ ופועל את פעולתו, ואת זאת כולנו נקראים לעשות, איש איש כמידת השגתו.

הפוסט מטה משה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.