כשאני מנסה לשוחח איתם על ערכים, על משמעות, על החלומות שלהם לעתיד – אני נתקל בריק מטריד. הם יודעים בדיוק מה צריך לעשות, אבל לא מבינים למה. הם מצייתים למסגרת, אבל לא מחוברים לתוכן. הם הולכים בתלם, אבל נשמתם לא שם. ובעיקר, הם לא יודעים לחלום – בשפת הישיבות: אין להם ״שאיפות״.

חז”ל מלמדים אותנו שעם ישראל נגאל ממצרים בזכות “שלא שינו את שמם, לשונם ולבושם”. אך מה משמעות הדברים לדורנו? האם די בשמירה על סממנים חיצוניים? מה יקרה אם נקפיד על הלבוש, על השפה ועל השמות, אך נאבד את העומק הרוחני, את החיבור הפנימי לתורה, לאלוקים, ולעצמנו?

זוהי תוצאה של מה שאני מכנה “חינוך טכני” – חינוך שמתמקד במסגרת, בכללים ובציות, אך מזניח את העיסוק בערכים, באידיאלים ובמשמעות. בעולם התורה והמצוות, התופעה הזו מקבלת משנה חומרה.
אנחנו רואים בחורים שלומדים תורה רק כי זה מה שמצפים מהם, או גרוע מזה – רק בשביל לקבל דירה או שידוך טוב. אנחנו פוגשים נערים שמתפללים באופן טכני, בלי שום חיבור או כוונה. גם אצל הבנות הדבר הזה קיים ולא מעט, בקיום מצוות כנורמות, או בשמירת צניעות וכדומה.

חז”ל אמרו “מתוך שלא לשמה בא לשמה”, אבל המילה “בא” מבטאת תהליך חינוכי מכוון ועמוק – לא משהו שקורה מעצמו. בלי עבודה חינוכית מכוונת, ה”שלא לשמה” עלול להישאר לנצח.

חינוך כזה מייצר תלמידים שיודעים איך להתנהג, אך לא מבינים מדוע. הם לומדים לציית, אך לא לומדים לחשוב. הם מפתחים מיומנויות, אך לא מפתחים זהות, וכשמשהו זז או משתנה הם מתבלבלים.
הסכנה בחינוך כזה עמוקה ומרחיקת לכת. כשאנחנו מחנכים רק למסגרת, אנחנו מגדלים דור שעלול להתמוטט ברגע שהמסגרת נחלשת. במבט של מאקרו ולאורך זמן – זה מפרק חברה. ראינו את זה בתקופת הקורונה – בחורים רבים שהצליחו מצוין במסגרת הרגילה, התקשו מאוד כשנדרשו לנהל את זמנם ולמידתם באופן עצמאי.

יתרה מזאת, חינוך ללא עומק מייצר בוגרים שעלולים להיות פגיעים מאוד להשפעות שליליות. כשאדם לא מחובר לערכים עמוקים ולתפיסת עולם מגובשת, הוא עלול להיסחף אחרי כל רוח מצויה. הוא עשוי לציית באופן עיוור לסמכות, או להיפך – להתמרד ללא הבחנה כשהלחץ החיצוני נחלש.

אז איך נזהה את הסימנים לחינוך טכני? ומה הם הכלים שיעזרו לנו לבנות חינוך עמוק ומשמעותי? איך נוכל לפתח דור שלא רק מציית למסגרת, אלא גם מבין ומתחבר לערכים שמאחוריה? בשבוע הבא נעסוק בדרכים המעשיות ליצירת חינוך שנוגע בנשמה, מעורר השראה ומצמיח אישיות שלמה.

בהצלחה!
שניאור

הפוסט מעבר למסגרת: הסכנה בחינוך טכני הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בשיח היומיומי משפט זה נועד בעיקר לבטא את התפיסה שיהודי נשאר תמיד יהודי, ובספרות ההלכה – החל בתקופת הראשונים – ביטוי זה משמש ככלל הלכתי שגם יהודי מומר נחשב כיהודי (למרבית השיטות) לנושאים הלכתיים שונים, דוגמת ייבום, קידושין והלוואה בריבית.

מקורו של ביטוי זה נמצא בסוגיה שלמדנו לאחרונה (סנהדרין מד) שעוסקת בחטאו של עכן. קריאה צמודה של הסוגיה מעלה את השאלה, האם אכן זו הייתה המשמעות המקורית של הביטוי?
כזכור, עכן עבר על החרם שהוטל על העיר יריחו. אחרי עוון זה, עם ישראל נכשל במלחמת העי, ונפלו 36 מישראל. הקב”ה אומר ליהושע כי “חטא ישראל, וגם עברו את בריתי” (ז, יא) ועל כך דורשת הגמרא “חטא ישראל – אמר רבי אבא בר זבדא, אף על פי שחטא, ישראל הוא”.

ניתן להבין את הגמרא בשני אופנים: האופן הראשון הוא שהגמרא מתייחסת ל’עכן’, ואע”פ שהוא חטא, הוא ישראל. וכך פירש המהרש”א בחידושי אגדות שלו. קריאה שאולי לא תואמת את פשוטו של מקרא, אך היא מסתדרת עם מגמת הסוגיה להגדיל את חטאיו של עכן, ולהקטין את חלק העם בחטא. לפי פירוש זה, השימוש המקובל בביטוי ‘אע”פ שחטא, ישראל הוא’ דומה למשמעות המקורית בסוגיה.
אך ניתן להבין, שהגמרא מדברת על עם ישראל כולו, שלמרות שהקולקטיב ‘עם ישראל’ חטא, הוא נשאר ישראל. רש”י מפרש כמו האפשרות השנייה. הוא כותב “מכך שלא נאמר ‘חטא העם’, עדיין שם קדושתם עליהם”.

גם המשל שהגמרא מביאה בכדי לחזק את דברי רבי אבא בר זבדא, מחזק את אופן הפרשנות הזו: “רבי אבא אומר, היינו דאמרי אינשי, הדס העומד בין סרפדים, שמו הדס, ונקרא הדס”.
אלא, שדווקא רש”י נחשב לראשון שהשתמש בכלל ‘ישראל שחטא ישראל הוא’ כדי להכשיר את המומר. בשו”ת רש”י (קע”א) כתב: “ישראל משומד לרצונו שקידש, קדושיו קדושין שנאמר חטא ישראל, אע”פ שחטא ישראל הוא”.

בתשובה אחרת (קע”ג) כתב: “יבמה שנפלה לפני יבם משומד צריכה חליצה … המשומד ישראל לכל דבר … שנאמר אע”פ שחטא ישראל הוא” (עמדה שונה משיטת הגאונים); ובתשובה נוספת (קע”ה): “הורה רש”י שאסור לקחת ריבית מישראל משומד” (נטען על ידי פרופ’ יעקב כץ [תרביץ כז, התשי”ח] כי חכמי ספרד עשו שימוש מופחת בכלל זה).

אך כאמור, ההתבססות של רש”י על מקור זה אינה בהירה, שהרי הפסוק עוסק ב’כלל ישראל’ כולו שחטא. יתרה מזו, המהרשד”ם (אבן העזר סימן י) טוען כנגד תשובותיו של רש”י שדברי הגמרא ‘אע”פ שחטא, ישראל הוא’ נאמר רק על עכן, ועכן חטא רק במעילה בחרם (לדעת המהרשד”ם, יתר הדרשות בגמרא על חטאיו הרבים, הן אסמכתא), ולכן כתבו חלק מהפוסקים (ראו לדוגמה שו”ת היכל יצחק להגרי”א הרצוג, אבן העזר ב צג): “על כרחנו אין כוונת רש”י להוכחה גמורה, אלא דרך צחות בלבד”.

גם ר’ משה פיינשטיין (אג”מ אבה”ע ד פג) כתב כי המחשבה של המהרשד”ם כי המקור ההלכתי של רש”י הוא האיזכור בגמרא של המשפט “אע”פ שחטא, ישראל הוא”, הוא ‘דבר זר ומשונה… טעות שפלטה קולמוסו’, והוא אף מוסיף שהגמרא כאן היא ‘דברי אגדה’.

לר’ משה פיינשטיין פשוט שהעובדה שדינו של ישראל מומר נשאר כישראל היא מסברא, מכיוון שלא מצינו בשום מקום שיש דרך להפוך להיות לא-יהודי.

הפוסט אף על פי שחטא, ישראל הוא הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

העוון מקבע מצב חדש בנפש, ככתוב (יחזקאל לב כז) “ותהי עונֹתם על עצמותם”. הוא יוצר חיץ בין האדם לאלוקיו – “כי אם עוֹנֹתיכם היו מבדִלים בינכם לבין אלקיכם”. כאשר נעשה לאדם נס והוא מכיר שהקב”ה עמו, מגנו וקרן ישעו, הוא נעשה כברייה חדשה (לשון מדרש תהלים שם), קרבת אלקים לו טוב, ורצונו מזדהה מחדש עם רצון המקום. והיינו מחילת העוון.

אף כשאדם מישראל משחזר את נס ההצלה על הים – בו עמדו ישראל בסכנה קיומית וניצלו בזכות אמונתם בה’ ובמשה עבדו, עד שראו בראייה חושית, כמורה באצבע, את נוכחות ה’ – ומשתף עצמו באותה שירה בשמחה, הרי הוא נגאל מעוונותיו וממה שבעקבותיהם, כאומרי השירה על הים. שהשירה והגאולה אחיות הנה. על כן בברכת גאולה מזכירים את קריעת ים סוף ואת השירה. ואמרו (סנהדרין צד.) על חזקיהו המלך שבגלל שלא אמר שירה לא נעשה משיח.

תפקידנו כעם הוא סיפור תהילות ה’, ככתוב (ישעיהו מג כא) “עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו”. הברכות, השבח, ההלל וההודיה בתפילות ובברכות, מקיפים את כל סדר יומו של היהודי ואת כל מאורעות חייו, ובפועל הם ממלאים נפח נכבד בחייו – יותר מעשירית מזמן הערות. (אף השם ‘יהודי’ מצביע על תכונת ההודיה. הרי”ם מגור).

אנו אמורים לשמש פֶּה לכל באי עולם לשיר ולהלל לה’, כנאמר בברכת השיר “ובמקהלות רבבות עמך בית ישראל ברנה יתפאר שמך… שכן חובת כל היצורים לפניך ה’ או”א להודות להלל לשבח…”. ואמרו (אותיות דר”ע) “אפילו ישראל שכל העולם כלו נברא בשבילן לא בראתים אלא בשביל שירה”.

יכולת השירה לה’, עוצמתה וטיבה, תלויה במידת האמונה (“ויאמינו… אז ישיר”) ובמידת הענווה. כשאדם מאמין באמונה שלמה כי ה’ הטוב הוא לבדו עושה את כל המעשים, אשר כולם לטובה, וכשיודע להכיר טובה על עצם חייו ועל כל אשר בהם, כי הכול חסד ה’ הוא, הרי לבו ופיו מרננים תמיד שיר ותודה לא-ל חייו, ושירתו זו מוקרנת על סביבותיו, ומדובבת גם את פיהם בשירה.

הכותב הינו מחבר סדרת ‘יוסף דעת’ על הש”ס ור”מ בישיבת משמר התורה

הפוסט שירה חדשה שיבחו גאולים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

והנמשל הוא פרעה. בעת היות ישראל במצרים, הוא ראה אותם כבלילה של עבדים פשוטים, אך לפתע בעת יציאתם הוא רואה אותם אחרת: “כך היה פרעה כששלח את ישראל לא היו לפניו כלום, אמרו לו גדולי מלכות: מה עשית? אילו לא היה בידם אלא הבזה לבדה, דיים. ולא עוד, אלא שכמה עשירים היו בהם, כמה חכמים וכמה בעלי אומניות, כמה אנשים ונשים וטף היו, באותה שעה התחיל קורא ווי ווי, ויהי בשלח” (מדרש רבה, פרשה כ’, סימן ב’).

פרעה רואה פתאום את עם ישראל מחולק לשבטיו. פתאום הוא רואה שיש שם היררכיה, שיש שם עם ענק עם סדר מופתי. וכך המשיך הדבר גם במדבר סביב המשכן, כאשר המלאכים נתאוו לדגלים ולסדר הזה של עם ישראל.

אותה שדה חסרת הסדר, בעצם הסתירה את חיותה ויכולת הפריחה שבה. כך ישראל, בהיותם עבדים, הסתירו את העוצמה שבהם. היחס שמצרים נתנה לישראל כמשוללי זכויות גרם להם שלא תוכר העוצמה שבהם.

הדף היחיד שאינו מתחלף בלוח המודעות שבישיבות הוא “לוח הזמנים”. כך קבעו רבותינו: הסדר הוא המפתח להצלחה בחיים. כאשר אנו חיים בבלגן, אנו מאבדים את היכולת להגיע אל באר המים החיים השוקקים בקרבנו פנימה.

דווקא אותם אנשים גדולים שעסוקים באינספור עיסוקים מוצאים את הזמן גם לדברים הקטנים – גם ללמוד דברים לפי סדר, גם לתת מענה לצרכים רבים. כי הסדר הוא בראש מעיינותיהם, עיין ערך מרן הגר”ח קנייבסקי זיע”א, שהספיק באותן 24 שעות שיש לנו פי כמה מכולנו יחד.

בשבוע זה, בו חל ט”ו בשבט, שנפסק להלכה שלא אומרים בו תפילת ‘תחנון’, לא מספידים בהלוויות ולא צמים, המשמעות ההלכתית של היום היא בתחום החקלאות. שהרי קיימות מצוות שונות הנקראות “מצוות התלויות בארץ”. מצוות אלו תלויות במחזור היבול השנתי, ויש חשיבות רבה לשאלה היכן מתחילה ומסתיימת השנה החקלאית. התאריך ט”ו בשבט מציין למעשה את “ראש השנה החקלאית” של גידולי המטעים.

עדיין צריך להתבונן ולהבין שלמרות שהחג בעצם הוא ‘חג לאילנות’, יש לו משמעות עצומה עבורנו. ראשית, זו הזדמנות נהדרת לעצור ולומר תודה לבורא עולם על השפע של הפירות שהוא מעניק לנו. אבל נשים לב לנקודה מעניינת נוספת: חכמינו בחרו דווקא בתאריך זה בשל העובדה שבארץ ישראל, ובאזור הים-תיכוני בכלל, עונת הגשמים מתחילה בתקופת חג הסוכות. בדרך כלל, עד ט”ו בשבט כבר יורד רוב הגשם השנתי, “ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטים מעתה”.

זאת אומרת, חז”ל נותנים ביטוי לסדר של השנה, לתאריכים ולמתרחש בהם, ולכך נקבע היום הזה דווקא. כאשר אנו רוצים לסגל לעצמנו דרך של הצלחה, הבסיס לכל זה הוא הסדר שלנו בחיים – לוח הזמנים. אדם שחי בלי סדר, יתכן שהוא מפספס את מקור חיותו והצלחת חייו, שמסתתר בבלגן תחת קוצים וסלעים.

הפוסט המפתח להצלחה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

קשה להבין, מדוע בני ישראל חושבים שהכתובת היא משה ואהרון. וכי הם הוציאו אותם ממצרים? הלוא הם ראו את עשר המכות וכל האותות והמופתים. רגע אחד קודם נקרע הים לעיניהם והומתקו מי מרה. כיצד הם יכולים להוציא מפיהם את המילים ‘כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה’?

הביקורת הזו מונחת כבר בתשובת משה ואהרון: וְנַחְנוּ מָה, לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל ה’. ועדיין צריך להבין מה סברו בני ישראל. נשמע שלדעתם ה’ הניח אותם בגלות מצרים והוא מצידו לא רצה כלל להוציאם – ‘מי יתן מותנו ביד ה’ בארץ מצרים’.

החשש שבני ישראל יחשבו שמשה אינו שליח ה’, הועלה על ידי משה עצמו כבר במעמד הסנה – וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה’. לשם כך נתן לו ה’ לעשות מופתים לעיני העם, ולרגע היה נראה שהם פעלו את מלאכתם, שהרי נאמר: וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה’ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ. וגם אם בהמשך עלה פקפוק בליבם והם צועקים על משה: הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר, מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם – הלוא בקריעת ים סוף, אחר שראו את היד הגדולה שעשה ה’ במצרים, נאמר במפורש: וַיַּאֲמִינוּ בַּה’ וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ. כיצד נפלו מאמונתם בזמן כה מועט?

אנחנו, שאיננו מורגלים בניסים, נראה לנו כי שינוי הטבע הוא מופת שהיה מבצר את אמונתנו באופן מושלם. אם רק היינו רואים את הופעת ה’ הופכת סדרי בראשית, שוב לא היה עולה פקפוק כלשהו. אך לאמיתו של דבר ניסים הם אמצעי זמני וחלש מאוד. הוא פועל על התרגשות האדם מהשינוי, אך לטווח הארוך, הטבע הוא שמטביע את חותמו על נפש האדם. בתום הנס, כאשר שבים לעולם הטבעי, הנטייה היא להסביר כל שינוי ומאורע כ”דרכו של עולם”. החוקיות והסיבתיות מוחשיים וממשיים יותר מהנס החולף. לפיכך אף מה שהיה נראה קודם כמופת אלוקי, מוסבר למפרע ככישוף או נדחה בהסבר טבעי כלשהו.

כדברים האלו מפורש בדברי הרמב”ם (יסוה”ת ח, א): “משה רבנו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בליבו דופי, שאפשר שייעשה האות בלאט וכישוף”.
זוהי אם כן הסיבה שבני ישראל נפלו באמונתם. הבעיה היסודית הייתה שהם לא האמינו לשליחות משה. האותות לא הספיקו לשם כך. הם עשו עליהם רושם שהתפוגג מהר. מכך נבעה עזיבתם את ה’. אם משה אינו מייצג את ה’, ברור שאין טעם לשמוע בקול דברו.

מה שהעמיד את אמונתם במשה וממילא בה’ הוא מעמד הר סיני, כהמשך דברי הרמב”ם שם: “ובמה האמינו בו – במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר…”. כלומר למרות שמדובר בדור שראה בעיניו את שינוי הטבע הגדול ביותר שאירע אי פעם, לא על כך התבססה אמונתם. רק ההשגה שהשיגו בהר סיני עמדה להם.

אמונה שאינה מבוססת על ידיעה פנימית ויציבה, אלא רק על התרגשות רגעית מניסים ומופתים, דינה להתפוגג. אם אנו מבקשים לחזק את אמונתנו, לא נמצא זאת בהליכה אחרי חוויות מסעירות ורגעים מרגשים וחולפים, אלא בהתבוננות ובהפנמה עמוקה של ידיעת ה’.

הפוסט חולשת הנס הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

נקודת דמיון נוספת: יוסף נשוי לבת כהן ‘און’, בירת הדת של מצרים, ומשה נושא לאישה את בתו של כהן מדין, אשר התנה עימו למסור את בנו הראשון לעבודה זרה (כמו שאמרו במכילתא).

למרות הדמיון הרב, אנו מזהים שוני עצום בכיוון. יוסף התחנך בבית יעקב בארץ כנען, אך נעשה מצרי והוריד את כל בית אביו למצרים. ואילו משה התחנך בבית פרעה מלך מצרים, אך בסופו של דבר הפך לאיש עברי, שמתנכר לפרעה ומוציא את ישראל בחזרה לכנען. ניתן היה לפרש זאת כמהלך של חטא ותיקונו: יוסף אומר לאחיו ולכל בית אביו לרדת למצרים ברעב במקום לשלוח להם אוכל לכנען, וגם בתום הרעב הוא לא משלחם חזרה לארצם, ואילו משה מתקן את הפגם ומעלה אותם חזרה למולדתם.

ואולם יוסף עצמו משביע את בני ישראל ואומר להם ‘פקוד יפקוד אלוהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם’. יתרה מכך, הקב”ה בכבודו ובעצמו מורה ליעקב לרדת למצרים. בתחילה ולמרות הזמנתו של יוסף, מהסס יעקב ומתעכב בבאר שבע, עד שה’ נגלה אליו ואומר לו אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם, אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה (בראשית מו, ג-ד).

כלומר התוכנית האלוקית היא שעם ישראל ירדו למצרים ודווקא שם ייעשו לגוי גדול. רצון ה’ הוא שהאימפריה הגדולה תהיה ערשו של העם היהודי, ולא בכדי. הייעוד של עם ישראל אינו רק לעסוק כיחידים במצוות שבין אדם למקום אלא להקים ממלכת כהנים – מדינה שענייניה הארציים מנוהלים בהצלחה על פי ה’. לשם כך צריכים עם ישראל לרדת בין האומות וללמוד מהם את סדרי החול וההנהגה. כמובן שלא את הכול הם יאמצו, אלא עליהם לבור את המוץ מהתבן וליטול את הנקודות הנכונות.

הגמרא בפסחים (פז, ב) אומרת שלא הגלה הקב”ה את ישראל בין האומות אלא כדי שיתווספו עליהם גרים. האר”י הקדוש ביאר שהכוונה להעלאת ניצוצות הקדושה הטמונים בין העמים. לנו אין עסק בנסתרות אבל לפי ערכנו נוכל לומר שיש בכל אומה ולשון עניינים שראוי ללמוד מהם, בבחינת ‘חכמה בגויים תאמין’, ואותם ביקש ה’ שנלמד בגלויותינו.

זו הייתה אפוא הכוונה גם בגלות מצרים. לכן יוסף השתקע בה ולפיכך הוא הוריד את בית אביו אליה, וזו גם הסיבה שהקב”ה בחר כשליח להוציאם דווקא את מי שגדל בבית פרעה.

והנה הדבר הראשון שמשה עושה כשהוא יוצא ממצרים הוא לקיחת עצמות יוסף עימו. יש בכך ביטוי נפלא לרעיון האמור. הירידה למצרים אינה תקלה שגרם יוסף, אלא זו בדיוק הייתה התוכנית. נכנסנו למצרים, שקענו בה, למדנו ממנה, אך בסופו של דבר גם יוסף מודה שצריך להיחלץ ממנה ולשוב חזרה לארצנו ולמולדתנו ולחיות בה אך ורק על פי ה’.

הפוסט להעלות ניצוצות ממצרים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

דבריו של משה רבנו נאמרים בסופו של משא ומתן ממושך בינו לבין הקב”ה בעניין שליחותו. משה לא ממהר להיענות לשליחות, וטוען כלפי הקב”ה שהוא אינו מתאים לתפקיד.

במהלך ימי הנדודים במדבר ישנם מקרים נוספים בהם משה רבנו כביכול בא בדברים עם הקב”ה, כך לאחר חטא העגל ובמקרים נוספים. האם זו התגובה לה היינו מצפים ממשה רבנו עבד ה’?

התבוננות בתורה ובנביאים מלמדת שלא פעם הנביאים נוקטים בדרך זו, ומול ציווי ה’ הברור הם שואלים, מקשים ומעמידים צד אחר. מאברהם אבינו איש האמונה שמבקש מה’ שלא להפוך את סדום וטוען כלפיו ‘השופט כל הארץ לא יעשה משפט’, ועד נביאים כאיוב ויונה.

נראה שיש ללמוד מכך רעיון חשוב בעבודת ה’. ישנן שתי צורות יסודיות של יחס בין הקב”ה לאדם: הראשונה, התבטלות מוחלטת לרצון ה’. האדם איננו מביא ליחסים את עצמו ואת עולמו האנושי אלא להפך, הוא מבטל אותם כלפי הצו האלוקי. צורת יחס זו היא הבסיס עבור כל אדם מאמין שצריך להיות מוכן למסור את נפשו עבור קיום מצוות ה’ גם אם הוא איננו מבין אותן.

אך ישנה גם צורה נוספת של עמידה מול ה’, ובה האדם מבקש לקחת חלק ולהשתתף באופן פעיל בהגשמת רצון ה’, ומתוך כך הוא מעוניין להבין את ציווי ה’ ואת רצונו, דא עקא שהבנה זו נעשית בהכרח בכלי ההשגה האנושיים והמוגבלים של האדם וממילא מן הסתם יהיה פער בין רצון ה’ האינסופי והמוחלט לאופן שבו אותו רצון נקלט אצל האדם שמקבל אותו ומערב בו בהכרח את עולמו האנושי.

זהו איננו חיסרון בקיום הציווי, אלא להפך: הקב”ה ברא את האדם כדי שיהיה שותף במעשה בראשית והטיל עליו את החובה לפעול לתיקון עולם במלכות ש-די, ובכך מצפה מהאדם “להוריד” את הרצון האלוקי אל העולם ולהתאים אותו אליו כדי שיוכל להתממש, ולאדם ניתנת הזכות והחובה לתת את חלקו בקביעת צורת קיום הצו האלוקי בפועל.

הכותב הינו ר”מ בישיבת ‘מתיבתא – תורה ודעת’

הפוסט בין התבטלות להשתתפות הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

ברוב המקרים בהם ילדים לא מצליחים לעשות את הדבר הנכון, הבעיה לא נמצאת בסולם הערכים שלהם אלא דווקא במסוגלות שנמצאת ב״מגרש״ המיומנויות.

לעיתים יש לילד מיומנות מסוימת (כמו לקום בבוקר) אך אין לו יכולת להתמיד בביצוע שלה (מדובר לפעמים במיומנות אחרת) ואז אנו נדרשים לבסס אצלו התמדה בנוסף למיומנות הבסיס.

ומעל הכל יש מיומנויות בסיסיות שהכל תלוי בהן. ילד (וגם מבוגר) שיש לו אותן יוכל לעשות שינויים ושיפורים בחייו ביתר קלות.

המיומנות הבסיסית ביותר שבה נעסוק בטור זה היא ״דחיית סיפוקים״ – היכולת לקבל משהו משתלם בטווח הארוך במקום לקחת ״כאן ועכשיו״ דבר שעלול להיות פחות משתלם או אף לעשות נזק.

מחקרים ידועים בשם ״מבחן המרשמלו” עוסקים כבר יותר מ-50 שנה בניסיון להבין מה גורם לאנשים מסוימים להצליח לחיות חיים מלאים וטובים עם יציבות, אחריות, חסכונות ובריאות, בה בשעה שחסרי המיומנות הזו חיים בעולם שבו אין מחר, כל מה שיש להם היום – יבוזבז, כל מה שיש להם מול העיניים – ייאכל, כשהם כועסים – הם לא חושבים על התוצאות, ההתמכרויות לסוגיהן אורבות להם בכל צעד ושעל, וגם מבחינה כספית יתקשו לעמוד במסגרות.

אקצר לכם את המחקרים בטיפ הקריטי הבא: אל תבטיחו לילדיכם ולתלמידיכם דברים טובים ותשכחו מהם. קיימו כל מה שהבטחתם.

מחקרים מראים שאי קיום הבטחות לילדים יוצר נזק אדיר למיומנות קריטית זו. במקרה שבו הבטחה לא מתממשת, הילד מבין שלא שווה להתאמץ ואסור לוותר על ״הרגע״ כי בטווח הארוך במילא ההבטחות לא יקוימו ומשום כך עדיפה ציפור אחת ביד משתיים על העץ.

לעומת זאת, כשאתם מבטיחים ומקיימים, הילד מבין ששווה להתאמץ, לוותר, לחסוך ולהשקיע, כי בסוף התועלת תהיה מרובה ממה שיש בידו כרגע.

לכן, הַבטיחו, קיימו והרגילו את ילדיכם או תלמידיכם מגיל קטן לקבל יותר בטווח הארוך ולהתאפק בזמן הקצר. ככה ילדים בונים יכולת דחיית סיפוקים, וכך יגדלו ליציבות רגשית ולשליטה עצמית שתתמוך בכל ההחלטות שלהם בחיים.

זכרו! הקודש והחול שלהם ביד הלשון שלכם.

בהצלחה!

הפוסט מבחן המרשמלו הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

במכות מצרַים הכה הקב”ה בשני סוגי מכות את המצרִים: בחרב ובדבר. חרב, זו המכה החיצונית – מלחמות; דבר, זו המכה הפנימית – מחלות. עם ישראל חווה בשנים האחרונות מזה ומזה לצד ניסים גלויים, ומה שמחזיק אותנו היא האמונה שהנה משיח בא ויקויים בנו בקרוב “והוא יגאלנו שנית” – “כימי צאתך מארץ מצרים הראנו נפלאות”.

דוד המלך אומר בתהילים: “לולי ה’ שהיה לנו בקום עלינו אדם, אזי חיים בלעונו בחרות אפם בנו”. מסביר המלבי”ם: “שאז בקום עלינו אדם בחרות אפם בנו להאבידנו היו בולעים אותנו חיים”. רק האמונה בבורא עולם וברוב חסדיו היא שנותנת לנו הכוח לעבור את תהליכי הגאולה.

הניסיונות הם אמיתיים ולא קלים, אבל באמונה שאנו מאמינים בבורא עולם הטוב והמטיב אנו מבינים שהקב”ה ממתיק לנו את הקושי על ידי האמונה בו. צריך לחשל את בני הנוער בהבנה הזו שאכן ישנם ניסיונות שלא הכרנו, אבל אבות אבותינו הכירו וידעו שיש דרך אחת בלבד להתמודד איתה: אמונה בה’ ובמשה עבדו ובתורת אמת.

לא לחינם, עוד לפני קבלת התורה, עם ישראל מתמודד עם פרשה של המתקת המים המרים. וכך אנו אומרים בתפילת הגשם בשמחת תורה (כמה משמעות זה מקבל כשנזכרים מתי אמרנו את זה בפעם האחרונה): “זכור שנים עשר שבטים שהעברת בגזרת מים, שהמתקת למו מרירות מים, תולדותם נשפך דמם עליך כמים, תפן – כי נפשנו אפפו מים”.

וכך מסביר את זה הרש”ר הירש וממתיק את הדברים: “והתורה הזאת – אשר דורשת שכל רגע ורגע מחיינו היומיומיים ינוצל לעבודת ה’ – תובעת כדבר שאי אפשר בלעדיו, בטחון גמור שה’ נמצא בכל עת ובכל מקום. התורה דורשת את הוודאות, שאם נעשה את רצונו, הוא ינחה אותנו בטוחים ומאושרים, דרך המדבריות השוממים ביותר של חיינו, וימתיק לנו את האירועים המרים עד מאד שהחיים יכולים להביא לנו, זאת הייתה ההקדמה לתורת ה’, שעליהם ללמדה במדבר. הנסיון הראשון יהיה במרה. במשך שלושת ימים לא מצאו כל מים, והמים שמצאו לבסוף היו מרים. ואז הורה ה’ למשה על גזיר עץ; הוא זרק אותו למים, והמים נעשו מתוקים. שָׁם, באותו המקום, על ידי אירוע זה שעבר עליהם, נוכחו לדעת שאף מאורעות החיים המרים ביותר יומתקו על ידי מצוות ה’ הקשורות להם; ושם קבע להם ה’ את יסודות החוק והמשפט, ולימדם שחוקיו ומשפטיו הם רפואה לכל תחלואי הגוף והחברה, ‘כי אני ה’ רופאך'”. עכ”ל.

העורף החזק ביותר שהוכיח את עצמו באלפי שנות גלותנו זו תורת ה’ באמונה שלמה, ואין לנו שיור אלא התורה הזאת. אבל חובה עלינו לתת ביטוי קבוע לתחושה זו אל מול הדור הצעיר, לחנכם ולתת להם את כלי האמונה עוד טרום קבלת התורה. ושלא תישאר אמונה זו רק בליבו בלבד, אלא לדאוג שזה יהיה בליבו ובלב כל אדם. במיוחד בלב בני ביתו.

הפוסט לחזק את שריר האמונה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

מבין השורות בגמרא עולה החשיבות הרבה שיש למנהיגי הקהילה ורבניה ביצירת ואכיפת ‘תקנות נזיקין’ שאינן מעיקר הדין. הגמרא (דף פ.) מביאה בהקשר זה שלושה סיפורים. הסיפור הראשון עוסק בחסיד אחד (ר’ יהודה בן בבא, ראו תמורה טו:) שבגלל עצת הרופאים החזיק בבעלותו עז, תוך כדי שהוא קושר אותה למיטתו ומוודא שהיא אינה מזיקה לאחרים, אך למרות מצבו הרפואי והקפדתו היתרה, חבריו התרעמו עליו, ואף הוא עצמו בעת מיתתו אמר “יודע אני שאין בי עוון, אלא עוון אותה העז, שעברתי על דברי חבריי”. וחידד המאירי כי מסיפור זה ניתן ללמוד כי “אף על פי שבמקום פיקוח נפש הותרו האיסורין להתרפאות בהן דבר שנאסר מכח תקנה ומחשש פסידת אחרים ראוי להחמיר בו ביותר”.

אך דומה כי חשיבות יתירה יש לעובדה כי העובר על התקנה היה ‘חסיד’ בעל מעמד, וזאת כפי שנראה בסיפור הבא שבו מספרת הגמרא על רב הונא שגידל בהמה דקה, והסביר כי הוא מאפשר לעצמו לגדל בהמה דקה בגלל שאשתו (ששמה ‘חובה’) שומרת באופן הדוק על העז, רב אדא בר אהבה הגיב להוראת ההיתר הזו בחריפות רבה. נזכיר, כי רב הונא נמצא בבבל, והאיסור לגדל ‘בהמה דקה’ בבבל הוא חדש ונתקן על ידי האמוראים. ודווקא לכן יש לבסס את האיסור הזה, כאיסור ותקנה כללית ללא פרצות והיתרים אישיים.

הסיפור האחרון של הגמרא, הוא המרתק והחידתי ביותר, הגמרא מספרת באריכות כי שלושה מגדולי החכמים (רב, שמואל ורב אסי) התווכחו ביניהם מי ייכנס ראשון לחגיגת ברית מילה או פדיון הבן, אלא שבאמצע ויכוחם מגיעה ידיעה כי בתוך אולם השמחות, נקטעה ידו של תינוק (הקורא תוהה האם מדובר בידו של התינוק העומד להימול? בכתב־יד אסקוריאל, הגירסא היא ‘ההוא ינוקא’) וייתכן שאף אותו תינוק מת (ראו במ”מ הלכות גזו”א טו, יז). הדיון בין החכמים על מי ייכנס ראשון הופסק, ורב יצא ודרש כי יש להרוג חתולים שניתן להעריך כי הם מסוכנים.

דומה כי הגמרא טרחה לפתוח בתיאור הדיון על סדרי הכניסה, בכדי להדגים כי לפעמים חובת המנהיג והרב היא להתמקד באתגרי הקהילה במקום שהם, כי התברר למעשה, כי בעוד החכמים דנו בדקויות של כבוד התורה ובין אדם לחברו, ההמון נכשל בזהירות בדיני נפשות החמורים. (וראו בספר בן יהוידע שתמה גם הוא על הצורך בתיאור הוויכוח על סדרי הכניסה, והלך בדרך אחרת).

הפוסט תקנות מניעת נזיקין הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

מלחמת חרבות ברזל ופיגועי הטרור המתלווים אליה בחודשים האחרונים הופכים את שגרת הקיום שלנו כאומה, כחברה וכיחידים, לחוויה מתמשכת של פחד, חוסר יציבות וכאוס. הבה נלמד מהפרשה שלנו לימוד נפלא המאיר את האפלה ומפזר הרבה מן הערפל.

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹקִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים …פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה: וַיַּסֵּב אֱלֹקִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

בפסוקים הללו אנו עדים לגילוי של רגישות לחשש שמא ייבהלו מהמלחמה. התורה גם מציינת את מעשה ההצטיידות בנשק לקראת מלחמה אפשרית כמעשה לגיטימי.

בזמן המרגלים, נתבעו ישראל על חוסר האמונה כי הארץ טובה וביקשו להשתדל בהשתדלות, שנתפסה כסתירה למידות האמונה והביטחון. ואילו כאן, ההתחמשות בנשק לקראת מלחמה אפשרית במדבר היא פעולה לגיטימית. מה פשר החילוק?

התורה פותחת לנו כאן צוהר הבנה לנפש האדם.

במצבים של שינוי דרמטי, המאופיינים ברכיבים של מעבר או איבוד הקרקע היציבה הקודמת והליכה אל הלא־נודע, כמו הגירת אומה שלמה מארץ מיושבת למדבר, נוצר סף רגישות גבוה לשינוי. ולכן מלמדת אותנו תורתנו הקדושה שזה בסדר שייצאו חמושים, וזה בסדר שעושים סיבוב כדי לא לראות מלחמה. במצב כזה לא נדרש מהאדם לדכא ולסרס את כוחות נפשו הטבעיים המחפשים מחסה רוגע ויציבות.

יש תקווה

מסר נוסף שאפשר ללמוד מהפרשה: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹקִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם.

מדוע דווקא יוסף נבחר להיות לפיד התקווה במשך מאות שנות שעבוד כשעמד ארונו והמתין עם המסר שהוריש טרם פטירתו: “עוד יבוא יום וכל זה ייגמר, אתם תצאו מכאן ואני מבקש שתקחו את עצמותיי מכאן”.

נראה לבאר, כיוון שמי שבעצמו עמד בגבורה בניסיונות של מכירת האחים, השלכה לבית האסורים, חוויית הניתוק הכפויה מבית אבא ומתורתו, חוויית הניתוק והבדידות בארץ זרה, וההסתברות שכל זה יוביל למרירות, טינה, כעס, תסכול וייאוש היא גבוהה מאוד בדרך כלל. ואילו יוסף צדיקא שומר על צלם בכל מצב. התקווה נר לרגליו והאמונה והאהבה אור לנתיבותיו.

הוא ממשיך לשמור בנחישות על עין טובה, אמונה ולב חי, בריא ושמח, מלא באור, למרות ומבלי להתחשב בתנאים החיצוניים. דווקא הוא ראוי להיות צינור ההשפעה של מורשת התקווה לכלל ישראל. העין הטובה ויכולת הזיהוי והציפייה לישועה העתידה מתוך ים של ייסורים.

אחים יקרים, השעה קשה מאוד. דם ישראל נשפך כמים ואין לנו שיור רק התורה ואור התקווה הבהירה, שמעניקה לנו עוז ותעצומות להמשיך ולחתור בתוך החושך.

בואו נשנן ונזכור את המילים המחיות והמרפאות שנתנו תקווה לאבותינו אשר בעזרתו יתברך יעניקו משנה כוח גם לנו: פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם.

הפוסט וחמושים עלו הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בפרשת ויחי השווינו בין בקשת יעקב להעלותו להיקבר במערת המכפלה לבין בקשת יוסף להעלות את עצמותיו. הסברנו שיעקב, שחשש מרדת מצרימה, ביקש להטמיע בעם את הזיכרון שהם אינם שייכים למצרים, וזאת על ידי כך שקברי אבותיהם ימתינו להם בכנען. יוסף גם הוא אחראי לכך שבני ישראל לא ייטמעו במצרים. הוא הרי זה שבפועל ביקש ממשפחת יעקב לרדת מצרימה. לכן יוסף מבטיח להם שהם ייפקדו, ומותיר צוואה לדורות להעלותו יחד עמם. הצוואה הזו עוברת מאב לבן יחד עם ההבטחה, והיא מזכירה לבנים ולבני הבנים שמצרים אינה ערש מולדתם. יום יבוא והם ייצאו ממנה.

האזכור של העלאת עצמות יוסף בתחילת פרשתנו מעיד על החלק החשוב שנטלה צוואת יוסף בעצם היציאה. כיצד? הנה, בפסוקים רבים מבואר שלא היה למשה קל לשכנע את ישראל לצאת ממצרים. עוד לפני קריעת ים סוף הם מפקפקים בחכמה שביציאה ואומרים: הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר. ואכן בפרשיות הקודמות נוכחנו בכמה מקרי משא־ומתן שבהם משה מנסה להלהיב את ישראל עם בשורת ‘פקד פקדתי’ ועם ישראל אינם שומעים לו, אם מקוצר רוח ומעבודה קשה, ואם משום שפרעה מכביד את עולו עליהם.

ייתכן שזהו מקור דרשתם של חז”ל שרק מעטים מבני ישראל יצאו ממצרים: “וחמושים עלו בני ישראל – אחד מחמישה, וי”א אחד מחמישים ויש אומרים אחד מחמש מאות” (מכילתא בשלח). המחשבה שרק מעטים הסכינו ליציאה, עולה ברורות מכך שהם שוב ושוב מתלוננים במדבר ומבקשים ‘ניתנה ראש ונשובה מצרימה’. הדבר מובן גם לאור זאת שהחלופה לעבודה במצרים לא הייתה ישיבה מיידית תחת גפן ותאנה בישראל. הם היו צריכים לפני כן לעבור במדבר, מקום נחש ועקרב וצימאון אשר אין מים, ובהמשך להילחם בכמה מלחמות לא קלות מול בני ענקים. תפקידו של משה, אם כן, אינו מסתכם בבשורה ‘פקד פקדתי’ אלא עליו לשכנע את ישראל ולדבר על לבם.

הוכחה ברורה לכך היא הדיון על היותו כבד פה וכבד לשון. אם בשורת הגאולה הייתה מספיקה כדי למושכם אתו החוצה, לא היה צריך משה להרבות בדברים, אלא שהיה עליו לעמול קשה בדברים כדי להצית בהם את הניצוץ שהוטמע בהם.

לאור זאת מקבלת צוואת יוסף משנה חשיבות. משה לא יכול היה להוציא אף לא יהודי אחד, אם לא שהיה יוסף משריש בהם את זיכרון ‘פקד פקדתי’. דברים אלו מונחים גם במדרש חז”ל, לפיו ‘פקד יפקוד’ היה סימן שעבר במסורת מיוסף עד לבשורת ‘פקד פקדתי’ של משה (שמות רבה ג ח). וכן במה שאמרו שהחרטומים הציעו לפרעה להחביא את ארונו של יוסף וכך לא ייצאו בני ישראל לעולם (דברים רבה יא ז). עומק הדברים הוא שהיכולת לצאת ממ”ט שערי טומאה מחייבת תודעה עמוקה שנקשרת אחורה לשרשרת הדורות. כל דור שסיפר על המשנה למלך האגדי שהיה יהודי ושלט בכל מצרים, סיפר גם על צוואתו להוציא את עצמותיו ולהעלותם אל הארץ שאליה הם שייכים ‘באמת’. מעתה יובן היטב מדוע נזכרה העלאת עצמות יוסף ביציאה, ומפני מה בוצעה העלאה זו דווקא על ידי משה.

מכאן גם יש לנו ללמוד את חשיבות המסרים המושרשים לנו מדורי דורות. שלוש פעמים ביום אנו מתפללים על שיבת ציון ועל בניין ירושלים. דורות רבים היו ייעודים אלה נראים כדבר שאין כל דרך ליישמו, אולם בסופו של דבר לא היה אפשר להשיב את עם ישראל לארצו, אחרי אלפיים שנות גלות, אם לא שהיה הדבר מוטמע בהווייתו. ומכאן גם לשאר הדברים שאנו משננים באזני עצמנו ובאזני בנינו: שמע ישראל, יציאת מצרים ועוד. סופה של גאולה לבוא – אך היא תלויה בחשיבות שנייחס לכל אותן אמונות אמת שאנו נוטעים בלבבות במהלך הדורות.

הפוסט הגאולה ממצרים ועצמות יוסף הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.