נאמר בגמרא (חולין קז ב): “אמר רבי זירא אמר רב: לא ייתן אדם פרוסה לתוך פיו של שמש [משרת], אלא אם כן יודע בו שנטל ידיו”. אם כן, אסור להגיש אוכל לאדם אחר, במקרה זה ה”שמש”, אלא אם וידאנו שהוא נטל את ידיו. הדברים נפסקו להלכה בטור, בשולחן ערוך וברמ”א.

רבינו יונה מביא דעה המרחיבה את פסיקת הגמרא – העוסקת בנטילת ידיים לפני האוכל – גם לברכות הנהנין: “יש למדין שאין ראוי לתת לאכול אלא למי שיודע בו שיברך”. אך הוא מסייג את הדברים: “ונראה שכיוון שמתכוון לעשות מצווה, שנותן בתורת צדקה, מותר”. כלומר, כאשר מדובר במצוות צדקה, איננו חייבים לבדוק אם העני שמקבל מאיתנו מזון למחייתו מברך עליו.

בהתבסס על דבריו של רבינו יונה, פוסק הב”ח כי אם ידוע שהמקבל לא נטל ידיו, ומניחים את הלחם בידיו או בפיו, עוברים על “לפני עיוור”. אך במצב שבו לא ידוע לנו אם המקבל יברך על המזון אין כאן עבירה על “לפני עיוור”, אלא אדרבה – אנו מקיימים מצוות צדקה. וגם אם אין העני מברך – הנותן צדקה אינו עובר על “לפני עיוור”.

גם ה”משנה ברורה” (קסט:יא) קובע כי אין עוקרים מצוות צדקה בשל חשש שמא המקבל לא יברך. ובכל זאת, אם ידוע בוודאות שלא יברך, אסור לתת לו אף לא בתורת צדקה; ובכלל, האיסור חל רק כאשר המקבל מסרב לברך, אך אם רק נבצר ממנו לומר הברכה, אין לעקור מצוות צדקה בשל כך.

למנוע חילול השם

ה”פסקי תשובות” (או”ח קסט:ג) מצטט כמה מגדולי הפוסקים בתקופתנו הפוטרים מאיסור “לפני עיוור” מי שבנסיבות מסוימות מגישים מזון ליהודים לא־דתיים:

“אלו המארחים אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות ונותנים לפניהם אכילה או שתיה, צריכים להציע ולומר להם שיטלו ידיהם (לַפַּת) ויברכו על האכילה ושתייה לפניה ולאחריה, וכדאי מאד שגם יציעו להם לכסות ראשם בעת הברכה. ואם בכל זאת אינם נענים ואינם מברכים לפניה או לאחריה, אין זה ענייננו ואין בידינו חשש איסור ‘לפני עיוור’ או ‘מסייע לעוברי עבירה’.

“וכל פוסקי זמננו הסכימו פה אחד שאם יש חשש של פגיעה בכבוד הזולת בזה שיציעו לו לברך, או שבלאו הכי ברור אצלנו שלא יענה בחיוב לבקשתנו, מוטב שלא להציע לו לברך, ואפשר לכבדו באכילה או שתייה אם ייגרם חילול כבוד שמיים במניעת כיבוד זה, שיאמרו שאין לשומרי תורה נימוסים ודרך ארץ, ויכולים לבוא לידי כעס ושנאה על כל ההולכים בדרך התורה. ולכן גם אפשר להזמינם להתארח או לשמחות משפחתיות וכדומה, אם על ידי זה אפשר שיתקרבו ליהדות, אף שידוע שלא יטלו ידיהם ולא יברכו על אכילתם”.

כך כתב גם הרב משה שטרנבוך, בעל “תשובות והנהגות”, לגבי “פועל שדורש לאכול ולשתות, ולא יברך – האם מותר לתת לו”. הוא מעלה את השיקול של “דרכי שלום”; וקובע שאם מניעת הגשת מזון משיקולים דתיים תחבל במערכת היחסים התקינה ביניהם, מותר לתת לו אף כשידוע שלא יברך.

הרב שטרנבוך מוסיף ומסביר כי איסור “לפני עיוור” מבוסס על כך שאין להכשיל יהודי אחר שיחטא, “אבל כאן מכוון לטובתו, שיתקרב ולא ישנא יהדות, וגם כאן – כשמניח האוכל או המשקה והוא מדעתו לא מברך – אינו כמאכילו בידיים, אלא ב’שב ואל תעשה’, שאינו מברך אף שחייב, ולכן כשאינו מאכילו ממש וכשיש דרכי שלום – ראוי להתיר”. ועל כל פנים, גם במקרה כזה צריך להציע לו לכסות ראשו ולברך.

סיכום

האיסור דאורייתא של “לפני עיוור לא תיתן מכשול” חל על מי שמסייע או גורם ליהודי אחר לחטוא. עם זאת, לא מדובר באיסור גורף. הגמרא מבחינה בין מי שאינם יכולים לחטוא בלא “עזרת” הזולת, למי שביכולתם לחטוא בכוחות עצמם. אף על פי כן, גם כאשר יהודי יכול לעבור עבירה בלעדיך, יש להיזהר שלא לעבור על האיסור דרבנן של “מסייע לדבר עבירה”. בשני האיסורים, “לפני עיוור” מדאורייתא ו”מסייע לדבר עבירה” מדרבנן, ישנם ניואנסים וחריגים רבים, וראוי לכל יהודי ירא שמיים הבא במגע עם עולם העבודה החילוני להעמיק בהלכות הרלוונטיות כדי שידע לכלכל את דרכיו בתבונה, ובמקרה הצורך לשאול רב הבקי בהלכה ובמציאות.

הפוסט האם מותר לכבד במזון עמית שאינו שומר מצוות? הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הורים יקרים, ובמיוחד האבות שבינינו. אנחנו חיים בעידן מאתגר, בו הפרנסה תובעת מאיתנו זמן ומשאבים רבים. כהורים, אנחנו לעיתים מוצאים את עצמנו במרוץ בלתי פוסק וכך היא דרך העולם – ״אדם לעמל יולד״. אבל הייחודיות שלנו כיהודים, עם שתמיד ריכלו עליו שהוא הכי חכם, היא שאנחנו יודעים במה שווה להשקיע, והנה משהו ששום הישג בעבודה לא יוכל להשתוות אליו: הזכות ללמוד תורה עם הילדים שלנו.

יכול להיות שהזמן היחיד שמתאפשר לנו ללמוד עם הילדים הוא בסופי שבוע, או אפילו לכמה דקות לפני השינה. אבל גם הדקות הספורות האלו, כשהן מנוצלות נכון, יכולות להיות בעלות ערך אינסופי.

הבה נחשוב לרגע מדוע:

1. חיבור מעל הכל

במרוץ החיים, קל לאבד את החיבור עם הילדים שלנו. אבל כשאנחנו יושבים איתם ללמוד, כל ההפרעות והרעשים מתפוגגים. זה זמן שמוקדש אך ורק לנו ולהם, זמן של חיבור אמיתי ועמוק דרך דברי התורה. ב״משולש הצרכים של מאסלו״ אנחנו מתעלים מעל כל השגרה ועולים לפסגה של מימוש הדברים הנעלים ביותר. זה ישליך על הזמנים האחרים שלנו ושל הילדים.

2. מתנה לעתיד

אולי נראה שהילדים שלנו לא מפיקים מהלימוד את המקסימום עכשיו, אבל כל רגע של לימוד הוא השקעה לטווח הארוך. אנחנו זורעים בהם את האהבה ללימוד, את ההכרה בערך התורה. זרעים שיצמחו ויניבו פירות מתוקים בעתיד. המדד ל״חנוך לנער״ הוא תמיד ב״גם כי יזקין״.

3. עדיפויות אמיתיות

כשאנחנו מקדישים זמן ללימוד עם הילדים, גם כשהלו”ז צפוף והעומס גדול, אנחנו מעבירים מסר חזק – שהתורה והחיבור שלנו סביבה הם בראש סדר העדיפויות שלנו. זה מסר שהילדים יקחו איתם הלאה לחיים. צריכים לעשות את זה בנעימות בלי ‘נערווים’ אבל עם עמוד שדרה של סדרי עדיפויות.

4. מודל לחיקוי

הילדים שלנו רואים אותנו עובדים קשה ומתמודדים עם אתגרי הפרנסה. אבל כשהם רואים אותנו גם מתעקשים למצוא זמן ללמוד איתם, הם לומדים שאפשר וצריך לאזן בין העולמות. שאפשר להיות גם איש קריירה מצליח וגם לומד תורה מסור. זה מודל שהם חייבים לקבל מכם. רק מכם.

5. השראה הדדית

האמת? לא רק הילדים מרוויחים מהלימוד המשותף. גם אנחנו, האבות, יוצאים מחוזקים ומחודשים. הרעננות, התמימות והחכמה של הילדים יכולות להאיר את הלימוד באור חדש, ולהזכיר לנו את היופי והכיף שבלימוד שלפעמים אנו שוכחים ביומיום העמוס. הילדים שלנו בתפקידם כ״ערבים בעדנו״ יכולים לעזור לנו להתחבר מחדש.

6. להוסיף בתורה

חשוב לציין גם את הערך המיוחד של לימוד חדש, מעבר למה שנלמד בחיידר. כשאנחנו פותחים עם הילדים שלנו נושא חדש, מסכת חדשה או אפילו ספר חדש – אנחנו פותחים להם צוהר חדש. אנחנו מראים להם שהתורה היא אוצר בלום שאין לו סוף, ושתמיד יש עוד מה ללמוד ולגלות. זה מפתח אצלם סקרנות, תשוקה ללמידה עצמאית, ותחושה של התרגשות והתחדשות מול לימוד התורה. ויותר מכך, זה מאפשר לנו ליצור עם הילדים ‘שפה משותפת’, נקודת חיבור ייחודית משלנו, מעבר למה שהם לומדים בכל יום במסגרת הלימודים הרגילה.

אז איך עושים את זה?

תכננו מראש – קבעו זמן ספציפי ללימוד עם הילדים וחשבו עליו כעל פגישה חשובה שאי אפשר לדחות. רשמו אותו ביומן, והקפידו עליו ככל האפשר.

הַתחילו בקטן – לא חייבים להקדיש שעות. גם חצי שעה, או אפילו 15 דקות של לימוד משותף זו התחלה נהדרת. העיקר להתחיל, ולאט לאט לבנות את ההרגל. קביעות בזמן יוצרת קביעות בנפש.

תיהנו מזה – בחרו נושא או פרק שמעניין אתכם ואת הבן. למדו בקצב נעים, עם הרבה שיחה ודיון. ככל שתיהנו יותר מהתהליך, כך יהיה לכם קל יותר למצוא זמן לזה.

הֱיו יצירתיים – הלימוד לא חייב להיות תמיד על שולחן הכתיבה. אפשר ללמוד בזמן נסיעה משותפת, בזמן הליכה או טיול, או אפילו בזמן ארוחה. כל רגע הוא הזדמנות.

גייסו תמיכה – שתפו את בני המשפחה והחברים בחשיבות שאתם רואים בלימוד עם הילדים. בקשו את עזרתם וההבנה שלהם כשאתם מפנים לזה זמן. סביבה תומכת יכולה לעשות את כל ההבדל בין נשירה להתמדה.

חפשו חברותות – אם קשה לכם למצוא זמן, חשבו על אפשרות של חברותא עם אב ובן אחרים. זה יכול להוסיף מוטיבציה ומחויבות, וגם הזדמנות לחיזוק חברתי. נצלו את החברותא הזו בהמשך גם לחוויות משותפות.

נצלו את הטכנולוגיה – אם אתם נאלצים להיות רחוקים פיזית, אל תוותרו על הלימוד המשותף. נצלו כלים כמו שיחות וידאו או אפליקציות לימוד מרחוק כדי לשמר את הקשר והרציפות. זה שימוש ראוי ביותר.

הציבו מטרות – שבו עם הבן ובחרו יעד משותף, כמו לסיים פרק או מסכת. חגגו יחד כל אבן דרך. מטרה משותפת יכולה לחזק את המחויבות ולהוסיף התלהבות.

למדו מהילד – לפעמים, תנו לבן להוביל את הלימוד. בהתאמה לגיל, בקשו ממנו ללמד אתכם משהו שהוא למד. זה יחזק את הביטחון שלו ויעמיק את ההבנה שלו בחומר הנלמד. תנו לו לשמוע שיעור על הסוגיה ולספר לכם נקודה מעניינת שעלתה שם.

אבות יקרים, בין כל הדברים החשובים שאנחנו עושים בשביל המשפחות שלנו – מפרנסים, מחנכים, דואגים – בואו נזכור שיש דבר אחד שרק אנחנו יכולים לתת לילדים שלנו, והוא הקשר הייחודי הזה של לימוד תורה יחד.

זה שווה את זה. בכל פעם שנפתח ספר עם הבן שלנו, אנחנו בונים לבנה נוספת בבניין של הקשר שלנו איתו, ושל הקשר שלו עם התורה.

וכשהילדים שלנו יגדלו, כשהם עצמם יהיו אבות עסוקים – הם יזכרו את הרגעים האלו. הם יזכרו שאבא שלהם, עם כל העומס והלחץ, מצא זמן ללמוד איתם. והם ירצו לתת את אותה המתנה לילדים שלהם.

בחג השבועות הזה, כשאנחנו חוגגים את הזכות והמחויבות שלנו לתורה, בואו נמצא את הזמן, גם אם זה לא תמיד קל. כי בסופו של יום, שום הצלחה בקריירה, שום בונוס או קידום, לא ישתווה לסיפוק ולאושר של בניית נשמות, של יצירת שרשרת הדורות, של לימוד התורה מאב לבן.

זו המורשת האמיתית שלנו. זו המתנה הכי גדולה שאנחנו יכולים להעניק. וזה בידיים שלנו. רק בידיים שלנו.

שנזכה תמיד למצוא את הזמן והכוחות ללמוד עם הבנים שלנו, לגדול ולצמוח יחד איתם באהבת התורה.

בברכת קבלת התורה בשמחה ובפנימיות!

הפוסט אבות ובנים – הזדמנות מדהימה להתחיל! הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

רִבִּי שִׁמְעוֹן הֲוָה יָתִיב וְלָעֵי בְּאוֹרַיְיתָא בְּלֵילְיָא דְּכַלָּה אִתְחַבְּרַת בְּבַעֲלָהּ [היה יושב ועוסק בתורה בליל שבועות שהכלה מתחברת בבעלה] דְּתָנִינָן כָּל אִנּוּן חַבְרַיָא דִּבְנֵי הֵיכָלָא דְּכַלָּה אִצְטְרִיכוּ בְּהַהִיא לֵילְיָא דְּכַלָּה אִזְדַּמְנַת לְמֶהֱוֵי לְיוֹמָא אַחֲרָא גּוֹ חוּפָּה בְּבַעֲלָהּ [כי שנינו, כל אותם החברים בני היכל הכלה, צריכים באותו לילה שהכלה עתידה להיות למחרת בתוך החופה עם בעלה], לְמֶהוֵי עִמָּהּ כָּל הַהוּא לֵילְיָא, וּלְמֶחֱדֵי עִמָּהּ בְּתִקּוּנָהָא דְאִיהִי אִתְתַּקָּנַת לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא [להיות עמה ערים כל אותו הלילה, ולשמוח עמה בתיקוניה שהיא מִתַּקֶנת, לעסוק בתורה] מִתּוֹרָה לִנְבִיאִים, וּמִנְבִיאִים לִכְתוּבִים, וּבְמִדְרָשׁוֹת דִּקְרָאֵי וּבְרָזֵי דְחָכְמְתָא [ובדרשות הפסוקים ובסודות החכמה], בְּגִין דְּאִלֵּין אִנּוּן תִּיקּוּנִין דִּילָהּ וְתַכְשִׁיטָהָא [לפי שאלו הם תיקוניה ותכשיטיה].

וְאִיהִי וְעוּלֵמְתָהָא עָאלַת וְקַיְימַת עַל רֵישֵׁיהוֹן וְאִתְתַּקָּנַת בְּהוּ וְחָדַת בְּהוּ כָּל הַהוּא לֵילְיָא [ועל ידי לימוד זה, השכינה עם נערותיה (הם המלאכים), נכנסת ושורה על ראשיהם של העוסקים בתורה, ומִתַּקֶנת ומתקשטת על ידם, ושמחה בהם כל אותו הלילה]. וּלְיוֹמָא אָחֳרָא לָא עָאלַת לַחוּפָּה אֶלָּא בַּהֲדַיְיהוּ, וְאִלֵּין אִקְרוּן בְּנֵי חוּפָּתָא. וְכֵיוָן דְּעָאלַת לְחוּפָּתָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁאִיל עֲלַיְיהוּ וּמְבָרֵךְ לוֹן וּמְעַטֵּר לוֹן בְּעִטְּרָהָא דְּכַלָּה. זַכָּאָה חוּלַקְהוֹן [ולמחרת לא נכנסת לחופה אלא יחד איתם, ואלה נקראים בני החופה. וכיון שנכנסת לחופה, הקב”ה שואל עליהם, ומברך אותם ומעטר אותם בעטרת הכלה, אשרי חלקם].

וְהֲוָה רִבִּי שִׁמְעוֹן וְכֻלְהוּ חַבְרַיָיא (בהדיה) מְרַנְּנִין בְּרִנָּה דְאוֹרַיְיתָא וּמְחַדְּשָׁן מִלִּין דְאוֹרַיְיתָא כָּל חַד וְחַד מִנַּיְיהוּ, וְהֲוָה חָדֵי רִבִּי שִׁמְעוֹן וְכָל שְׁאָר חַבְרַיָיא [והיה רבי שמעון וכל החברים מרננים ברינת התורה, ומחדשים דברי תורה כל אחד ואחד מהם, והיה שמח רבי שמעון וכל שאר החברים]. אָמַר לוֹן רִבִּי שִׁמְעוֹן, בָּנַי זַכָּאָה חוּלַקְכוֹן בְּגִין דִּלְמָחָר לָא תֵיעוּל כַּלָּה לַחוּפָּה אֶלָּא בַּהֲדַיְיכוּ. בְּגִין דְּכֻלְהוּ דִּמְתַקְנִין תִּקּוּנָהָא בְּהַאי לֵילְיָא וְחָדָאן בָּהּ כֻּלְהוּ יְהוֹן רְשִׁימִין וּכְתִיבִין בְּסִפְרָא דְדֻכְרָנַיָא וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְבָרֵךְ לוֹן בְּשִׁבְעִין בִּרְכָאן וְעִטְּרִין דְּעָלְמָא עִלָּאָה [אמר להם רבי שמעון, בני, אשרי חלקכם, כי מחר לא תכנס הכלה לחופה אלא יחד איתכם, כי כל החברים שמתקנים תיקוניה בלילה הזה ושמחים בה, כולם יהיו רשומים וכתובים בספר הזכרונות, והקב”ה מברכם בשבעים ברכות ועטרות של העולם העליון].

בהמשך דברי הזוהר שם [ט, א] מובא עוד, שמי שעוסק בתיקון כסדר הנ”ל, ‘יהיה שמור למעלה ולמטה כל השנה ההיא, ויוציא שנתו בשלום’.

עוד מובא בזוהר לפרשת אמור [צז, ב]: שזוכה הוא ובניו ובני בניו לתורה, וְעַל דָּא, חֲסִידֵי קַדְמָאֵי לָא הֲווֹ נָיְימֵי בְּהַאי לֵילְיָא, וַהֲווּ לָעָאן בְּאוֹרַיְיתָא, וְאַמְרֵי, נֵיתֵי לְאַחֲסָנָא יְרוּתָא קַדִּישָׁא לָן וְלִבְנָן, בִּתְרֵין עָלְמִין [ועל כן חסידים הראשונים לא היו ישנים בלילה הזה, והיו עוסקים בתורה, ואומרים: נבוא לנחול את התורה שהיא ירושה קדושה, לנו ולבנינו, בשני העולמות]. יעוין שם באורך.

סדר התיקון

מי שנתן תוקף, הלכה למעשה, לדברי הזוהר הקדוש, ועל פיהם יסד לראשונה את סדר ה’תיקון’, הוא האר”י הקדוש (ה’רצ”ד 1534 – ה’של”ב 1572). בספרו ‘שער הכוונות’ (שבועות, דף פט ע”א) הוא כותב: “ולא עוד, אלא שצריך האדם שלא לישן בלילה הזאת כלל, ולהיות כל הלילה נעורים ועוסקים בתורה […]. ודע, כי כל מי שלא ישן בלילה הזאת כלל אפילו רגע אחד, ויהיה עוסק בתורה כל הלילה, מובטח לו שישלים שנתו ולא יארע לו שום נזק בשנה ההיא, […] ולא עוד אלא שהוראת חיי האדם בשנה ההיא תלויה בענין זה, כי אם לא ישן כלל, ודאי שלא ימות בשנה ההיא, ודי בזה. ולכן פשט המנהג הזה בישראל לעסוק בתורה כל ליל חג השבועות […]”.

לאחר הקדמה זו, מונה שם האר”י ז”ל את סדר התיקון, כשבעיקרו קוראים פסוקים מהתנ”ך, באופן שמכל פרשה קוראים שלושה פסוקים ראשונים ואחרונים, [ואם יש פרשה פתוחה או פרשה סתומה באורך של כחמישה פסוקים, קוראים אותה שלא להפסיק מאמצע עניין]. ואם יש עניין מיוחד בעל קשר לחג השבועות, קוראים את כל העניין, “ואחר כך שאר הלילה בסודות התורה ובספר הזוהר כפי השגת שכלך”.

אמנם רבי יעקב ריישר (ה’תכ”א 1661 – ה’תצ”ג 1732) בספרו חק יעקב (סימן תצד) כתב, שבביתו של זקנו הגאון לא נהגו ללמוד התיקון בעשרה בליל חג השבועות, אלא כל אחד ואחד לומד כחפצו ביחידות, כי עיקר התיקון לא נתקן אלא רק לעמי הארץ שאינם יודעים ללמוד.

את הגישה הזו דוחה מרן החיד”א (ה’תפ”ד 1724 – ה’תקס”ו 1806) בספרו לב דוד (פרק לא), וכך דבריו: המנהג המפורסם בכל תפוצות ישראל לקרות בליל חג השבועות בחבורה הסדר המתוקן מרבינו האר”י. ואמנם שמעתי כי קצת לומדים קבעו לימודם ברמב”ם, ולא רצו ללמוד התיקון של האר”י ז”ל, שהוא תחילת וסוף פסוקי הפרשיות ונביאים וכתובים, ולא טוב עשו לבנות במה לעצמם, ואף על פי שלא באו בסוד ה’, מכל מקום חובה מוטלת עליהם ללמוד התיקון שהוא מנהג קבוע ברוב ישראל.

סדר לימוד זה מקורו בקהילות הספרדיות המשגיחות בדברי קבלה, כשברוח דברי החיד”א מתנסחים חכמים אחרים, מהם רבי חיים פלאג’י (ה’תקמ”ז 1787 – ה’תרכ”ח 1868) בספרו ‘מועד לכל חי’ (ח, יב), רבינו יוסף חיים (ה’תקצ”ה 1834 – ה’תרס”ט 1909) ב’בן איש חי’ (שנה א, במדבר, ד), ומרן הגר”ע יוסף (שו”ת יחוה דעת ח”ג סימן לב).

יחד עם התפשטות הקבלה מבית מדרשו של האר”י, התפשט המנהג גם אל קהילות אשכנזיות. כך למשל רבי ישעיה הלוי הורוביץ (ה’שי”ח 1558 – ה’שפ”ו 1630) בספרו של”ה (שבועות, נר מצוה, אות ה) כותב שסדר לימוד זה כבר נתפרסם ברבים, והמנהג הזה נתפשט בכל ארץ ישראל, ובכל המלכות, כולם קיימו וקבלו עליהם ועל זרעם ללמוד התיקון הנ”ל. (ראה מסגרת). כיוצא בזה כותב רבי יוסף יוזפא (גרמניה, ה’ש”ל 1570 – ה’שצ”ז 1637) בספרו ‘יוסף אומץ’ בו הוא מביא ממנהגי אשכנז, ובהגיעו למנהגי חג שבועות (סי’ תתנב) הוא מונה את סדר התיקון כנזכר באר”י ז”ל.

המשל של המגיד מדובנא

בספר שיח שרפי קודש (ח”ג סימן תמז) מביא את המעשה של גאון הדרשנים רבי יעקב קרַנץ זצ”ל, המגיד מדובנא, שהיה בחג השבועות בבית המדרש של הגר”א מוילנא, והגר”א היה לומד התיקון של ליל חג השבועות, והמגיד מדובנא למד תלמוד. שאל אותו הגר”א, מדוע אין הוא לומד התיקון כנהוג, והשיב כדרכו בקודש על פי משל:

אברך אחד לאחר חתונתו היה יושב ובטל, שאל אותו חותנו מדוע אינך עוסק במסחר, השיב האברך איני יודע איך לעסוק במסחר, אמר לו חותנו, לך נא לשוק והסתכל במעשה הסוחרים, וכאשר הם עושים תעשה. הלך וראה שהסוחרים תולים בחלון הראוה דוגמאות של הסחורות שלהם מינים ממינים שונים, כדי שעל פי הדוגמאות יוכלו הלקוחות לבחור את הסחורה הדרושה להם. מה עשה הלך ושכר לו חנות וקנה לו קצת דוגמאות ותלה אותן בחלון הראוה, והחנות ריקה מכל סחורה, כשנודע לחותנו התחיל לשחק עליו, לאמר, לסוחרים האלה יש סחורות רבות בכמות הנדרשת ללקוחות, והדוגמאות הם רק כדי לבחור את הסחורה שמוצאת חן בעיניהם, ואילו אתה שהחנות שלך ריקה מכל וכל, בשביל מה לך הדוגמאות.

הנמשל, מורי ורבי הגאון מוילנא מלא ברכת ה’ בתורה בנביאים ובכתובים בתלמוד ובמדרשים, אוצר נחמד ושמן, והערב עוסק רק בקטעי הפסוקים והמאמרים הנכללים בתיקון של ליל חג השבועות, והם הדוגמאות של כל מין ומין אשר צבר ברוב שקידתו וחכמתו כיד ה’ הטובה עליו, ואילו אדם כמוני שלא קרא ולא שנה ולא למד כלום בכל השנה, ובביתי אין לחם ושמלה, אם אקרא את התיקון, ישימוני ללעג וקלס, הואיל והמחסן שלי ריק לגמרי מכל סחורה, ולרש אין כל. לפיכך אני יושב ולומד כאשר תשיג ידי יד כהה. עכ”ד.

נגישות המנהג להמון העם (“ואף על פי שלא באו בסוד ה'” כלשון החיד”א) ונתינת תוקפו לכל שכבות העם קטנים כגדולים, והעובדה שקיים סדר לימוד שווה לתופסי התורה כמו לאותם שעמלים במלאכתם, מעידה על עומק התפיסה לפיה לכל יהודי חלק בתורת ה’. הדבר נכון לכל ימות השנה, אך יותר מכל ביום בו אנו חוגגים את עצמאות אומתנו, כשלכל יחיד ויחיד באומה – חלק וחדווה בשמחתה של תורה.

הלימוד של מרן רבי יוסף קארו ובני חבורתו

השל”ה הקדוש, רבי ישעיה הלוי הורוביץ [שבועות, נר מצוה, אות ו], מביא עדות של רבי שלמה אלקבץ (1505-1584) על מרן רבי יוסף קארו (ה’רמ”ח 1488 – ה’של”ה 1575) ובני חבורתו אודות לימודם בליל שבועות:

ובעת שהתחלנו ללמוד […] זיכנו בוראנו ונשמע את קול המדבר בפי החסיד נר”ו [הוא מרן הבית יוסף], קול גדול בחיתוך אותיות, וכל השכנים היו שומעים ולא מבינים. והיה הנעימות רב והקול הולך וְחָזֵק, ונפלנו על פנינו, ולא היה רוח באיש לישא עיניו ופניו לראות מרוב המורא. והדיבור ההוא מדבר עמנו, והתחיל ואמר: שמעו יְדִידַי, המהדרים מן המהדרים, יְדִידַי אהובי. שלום לכם, אשריכם ואשרי יולדתכם, אשריכם בעולם הזה, אשריכם בעולם הבא, אשר שמתם על נפשכם לעטרני בלילה הזה, אשר זה כמה שנים נפלה עטרת ראשי ואין מנחם לי, ואני משלכת בעפר חובקת אשפתות, ועתה החזרתם עטרה לישנה. התחזקו ידידי, התאמצו אהובי, שמחו ועלצו, ודעו כי אתם מבני עליה, וזכיתם להיות מהיכלא דמלכא, וקול תורתכם והבל פיכם עלה לפני הקדוש ברוך הוא, ובקע כמה אוירים וכמה רקיעים עד שעלה, ומלאכים שתקו ושרפים דממו והחיות עמדו, וכל צבא מעלה והקב”ה שומעים את קולכם. […] לכן בני התחזקו ואמצו ועלצו באהבתי בתורתי ביראתי, […] חזקו ואמצו ועלצו בני ידידי המהדרים, ואל תפסיקו הלימוד, כי חוט של חסד משוך עליכם ותורתכם ערבה לפני הקב”ה. לכן עמדו בני ידידי על רגליכם, והעלוני בקול רם כיום הכפורים, “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”.

הפוסט תיקון ליל שבועות: וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

מאז פרוץ המלחמה, אנו עדים שוב ושוב לקריאה לאחדות. אבות על קברי ילדיהם הקדושים זועקים “איה האחדות?”, וכולם רוצים אותה, אך בפועל, ככל שחולף הזמן, האחדות היא נחלתם של בודדים. הציבור בכללותו לא מייצר אחדות, ואדרבה, כל אחד ממשיך להצטדק בדרכו.

איני בא מעל במה חשובה זו לקרוא לאחדות עם אלו שאינם שומרי תורה ומצוות, על אף שיש מקום לזה בדרכים הנכונות. אך אם כולנו חכמים ויודעים לצטט את דברי חז”ל “כאיש אחד בלב אחד” כתנאי לקבלת התורה, כיצד אנחנו, המוגדרים בהגדרת שומרי תורה ומצוות, מתקשים לקבל את מי שאינו נוהג כמותנו בהנהגה, בהשקפה, בצבע כיפה ובדמויות הוראה?

ועל כולנה עולה העוול הנוראי הנעשה לבחורי חמד שבחרו שלא להמשיך ללמוד באותן ישיבות קונבנציונליות במגזרנו (כל אחד מסיבתו הוא). אנו בונים השקפה שמרחיקה אותנו מהם. אין זה המקום לחשבון נפש מעמיק עד כמה מציאות זו משבשת חיים, די לי בשיחת טלפון אחת של אם ששיתפה שלא קיבלו את בתה לסמינר מכובד, על אף שהיא ראויה, רק משום שאחיה לא לומד במוסדות הרצויים – היכן נעדרה מהם הוראת החכם “חנוך לנער על פי דרכו”?

האם אנו באמת באחדות כנה עם כלל הציבורים של שומרי תורה ומצוות, עד כדי כך שניתן לומר שאנו מוכנים לקבלת התורה? או שמא נסכים לקבל את התורה רק עם מי שיגיע עם חולצה בצבע ספציפי, שהרב שלו הוא אדם מסוג מסוים ושאביו לא עובד? אם על אחת מהשאלות הללו התשובה שלילית, מוטב לעשות חזרות גנרליות נוספות לקבלת התורה שלך.

רש”ר הירש, בתחילת ספר במדבר (פרק א, פסוק א), מציג את היסוד הבא: “החומש הרביעי חוזר עתה אל המציאות הלאומית, והרי הוא מראה לנו את ישראל כמות שהוא; הוא מציג לפנינו את האומה הממשית – ביחסה אל חזון ייעודה, כפי שצויר בחומש השלישי. בתחילת הספר מונים את האומה כ”עדה”, המאוחדת על ידי ייעודה המשותף; ומונים באומה את כל חבריה העצמאיים, אחד אחד. כך תחדור ההכרה אל לב נציגי הציבור, שהכלל איננו רעיון גרידא, אלא הוא קיים רק בכלליות הממשית של כל חבריו; וכך יכיר גם כל יחיד, שהוא חבר חשוב של הכלל, המצטרף עמו למנין; והתפקיד המוטל על כולם זקוק לנאמנותו של כל יחיד ולמסירותו לייעוד המשותף”.

ייתכן שהבלבול מתחיל כשחושבים שיש צורך באחידות, אך האמת היא שמה שנדרש זו אחדות, לא אחידות. ניתן לחלוק, ניתן להתווכח, אבל אסור לקטלג ולהוציא מחוץ לתחום את מי שלא הולך בצבע המכנסיים שלי.

הגיע הזמן, שנייה לפני שהמשיח לוחץ על הידית, שנתאחד כאיש אחד בלב אחד, כדי שהריקוד עם מלך המשיח יהיה של כלל היהודים. כי אחרת, הוא פשוט לא יבוא.

הפוסט כאיש אחד בלב אחד? הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

קריאה פשוטה של הפסוק היא שאם אירע הנזק במצב שבו השואל נמצא ליד המשאיל והם משתמשים יחד בחפץ המושאל, השואל פטור מלשלם. אפשר להבין את הדין הזה מסברה – אם גם המשאיל שהוא הבעלים נמצא עם השואל, הגיוני שהאחריות על הנזקים הינה משותפת.

אלא שהגמרא (דף צה:) דוחה את ההבנה הזו (בגמרא ההבנה הזו מופיעה בשמו של רב המנונא) ומסקנת הסוגיות היא כי פטור ‘בעליו עמו’ הינו אחר לחלוטין, והוא שאם יש מקרה שבו יחד עם עסקת ההשאלה של החפץ, המשאיל גם התחייב לבצע עבודה מסוימת עבור השואל, במקרה כזה השואל פטור מתשלומים במקרה של אונס, גניבה ואבידה, ואולי גם במקרה של פשיעה.

במילים אחרות, אם עסקת השמירה של החפץ התבצעה יחד עם מחויבות של הבעלים לבצע עבודה עבור השומר/שואל, השומר/שואל פטור מכלום. סיכום ההלכה בלשונו הבהירה של הרמב”ם הוא כדלהלן: “מפקיד אצל חברו בין בחנם בין בשכר או השאילו או השכירו, אם שאל השומר את הבעלים עם הדבר שלהן או שכרן, הרי השומר פטור מכלום, אפילו פשע בדבר ששמר ואבד מחמת הפשיעה הרי זה פטור … מפי השמועה למדו היה עמו בשעת השאלה אף על פי שאינו בעת הגניבה והמיתה פטור, לא היה עמו בשעת השאלה אף על פי שהיה עמו בעת המיתה או השבייה חייב. והוא הדין לשאר השומרים שכולן בבעלים פטורין, אפילו פשיעה בבעלים פטור”.

דין זה קשה מאוד מסברה. למה שאהיה פטור מלשלם על פשיעה שביצעתי בחפץ ששאלתי, אם בעלי החפץ הסכים גם לעבוד אצלי במטבח? ניתן כמובן ללכת לפתרון הקל ולהגיד כי מדובר בגזרת הכתוב ללא טעם, אלא שמהלך הסוגיה (צה-צו) לא מאפשר זאת. הגמרא מדגישה כי לדעתה סביר יותר לפטור ‘בעליו עמו’ במובן של ‘עסקה שנכרתה גם בנוגע לבעלים’, מאשר ‘בעליו עמו’ בעת השימוש בחפץ.

יש ניסיונות רבים בראשונים ובאחרונים להסביר את הטעם של דין זה, אך אף אחד מהם לא הניח את דעתי בעת כתיבת שורות אלו. ולכן, אני מעדיף לסיים את הטור השבועי, דווקא בניסוחו החריף של בעל ה’חות יאיר’ (סימן רכג) ששואל את השאלה, ומותירה ללא מענה.

“הנה בגוף הדין (של בעליו עמו, ש”ט) תמהתי כל ימי אחר שפיקודי ה’ ישרים וכלם נכוחים בטוב טעם וישרים למוצאי דעת והאריך בהם הרמב”ם במורה נבוכים כללים וממנו ינקו ולקחו כל הבאים אחריו בטעמי מצות בנגלה ומי יתן ואדע לקרב הדבר הזה (בעליו עמו, ש”ט) אל השכל. ודמיא למה שאמר פלוני [עי’ מס’ כתובות נ”ג ע”א] אילו הוינא התם אמינא משיב רעה תחת טובה וגו’ (כלומר, על פניו הדין הזה נראה כ’משיב רעה תחת טובה’, ש”ט) וכי משום שהמשאיל במלאכתו של שואל ילקה באבדון ממונו ביד שואל? כי לולי דרשת חז”ל לא קשה, והיינו אומרים כי פי’ הכתוב עמו ר”ל אצל דבר ששאל לחברו והיה לו להשגיח עליו (כפי פשוטו של מקרא שהצענו, ש”ט) וק”ל עכ”ל.

הפוסט לדעת להישאר בשאלה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

יש לברר מדוע אנו קוראים מגילת רות בשבועות. חז”ל לימדו אותנו בפרקי אבות (א’ י”ז): “ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה”. משמעות הדברים היא שכאשר האדם הוא איש מעשה, החי את התורה שלמד, לומד על מנת לקיים ובאמת מיישם בפועל את דברי התורה אשר הוא לומד, אזי התורה ממש נבלעת בדמו ונחקקת בליבו. על זה נאמר: “אשרי אדם עוז לו בך”, שהעוז, שהיא התורה, נמצאת בתוך האדם, בתוך מערכת הדם והלב שלו, על ידי הפעולות המעשיות והחיים המעשיים שהוא חי על פי התורה.

בועז נקרא כך על שם “בו עוז”, כלומר התורה שנקראת עוז נמצאת בתוכו, הוא איש מעשה. כשרואים אותו ואת ההתנהגות שלו עם רות, את החסד הפשוט שעשה עם אישה זרה, נוכרייה וענייה, שחס עליה וקירב אותה תחת כנפי השכינה, כשרואים מעשייה כזו, רואים התגלמות בפועל של תורה.

לכן, מגילת רות נקראת בשבועות, כדי ללמד אותנו שהסיפור הזה של בועז ורות הופך לתורה, וכל אחד מאיתנו שחי בעולם המעשה, פועל ביושר ובטוב לב, ופועל נכון על פי התורה, בעצם יוצר מציאות של תורה. מסיבה זו, הקדימו בני ישראל במתן תורה את “נעשה” ל”נשמע”, כי הם הבינו את העיקרון היסודי הזה שהמעשה גדול מהתלמוד.

זו גם משמעות הפסוק “דע את אלוקי אביך ועבדהו”, שעיקר הידיעה, ההשכלה והלמידה בתורה היא מה שמביאה לעבדות ה’ בפועל, לעשייה פרגמטית של רצון ה’ יתברך. מאותה סיבה, בתפילת מוצאי שבת אנו מבקשים: “אתה חוננתנו למדע תורתך ותלמדנו *לעשות* חוקי רצונך”, כלומר כל החכמה תכליתה אך ורק להגיע למעשים הטובים, שזה העיקר (שפת אמת על התורה).

מכאן, מודעה רבה לאורייתא לאנשי מעשה, אשר בכל השנה כולה זוכים לקיים את הדיבור הקדוש הזה – לחיות את התורה בחיי המעשה, להטמיע את התורה שאנו לומדים בזמן קביעות עתים, בתוך מרחבי החיים השונים שלנו: במשפחה ובקריירה, בתחומים השונים: ברפואה ובביטחון, ברווחה ובהייטק, במסחר ובבנייה.

כל אחד ואחד מאיתנו ראוי לו לזכור, להפנים ולומר בפה מלא: אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו, שזכינו בזכות המיוחדת לא רק לקבוע עתים לתורה, אלא לחיות חיי מעשה של תורה.

בהזדמנות זו, נקדיש מילה של הכרת הטוב למערכת “אחוות תורה” ועלון “אחוותא” המושקע, אשר בכל השנה כולה מסייעים ועמלים לפתח תחנות אנרגיה של תורה, המאפשרות לאנשי מעשה לחיות חיי מעשה של תורה.

הפוסט המפתח לחיים של משמעות הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

למה כל כך חשוב להדגיש את זה? כי אנחנו מתקרבים לחג השבועות שהוא היום הגדול הזה שהפך אותנו לכל מה שאנחנו, שהגדיר אותנו כעם ושאלת “מאי אהנו לן רבנן” נשאלת באופן חריף מאי פעם. לא מדובר רק על ה’אנשכנו-כחמור’ניק’עס שהם לא צריכים סיבה טובה בשביל כל זה. אני מדבר על אחרים, יראים ואוהבי תורה שעומדים נבוכים בבחינת “לדידהו קרו ולדידהו תנו” אל מול הקורבנות האדירים של התקופה הזו, קורבנות אדם, דם ונפש.

מספר מילים, לא על ערכה הרוחני של לימוד התורה, אלא דווקא על הערך המטריאליסטי, ההיסטורי, האמפירי, שניתן לצפייה ולהבנה גם ללא מאמינים שבינינו.

הישרדות העם היהודי היא פלא היסטורי בכל מובן, נס שאינו ניתן להסבר, כמעט.

העם היהודי סבל מרורות, אבל שרד בכל מקום שהמשיכו לספר את הסיפור שלו. אין שום דרך לספר את הסיפור של העם היהודי בלי לימוד תורה, במקום שלמדו תורה, במקום שצמחו תלמידי חכמים שידעו לספר את הסיפור, המלא הגדול הכביר הזה, היה המשך. במקום שהפסיקו להתעסק באינטנסיביות בסיפור, נגמר העם, הוכחד, נעלם.

כך היה בעבר, בבבל ויוון וספרד וגרמניה, כך גם היום, באמריקה, עם 75 אחוזי התבוללות, זה יכול להיות גם כאן, גם אצלנו. יש כמה פרויקטים לאומיים: האחד הוא הקמה ושמירה על מדינת היהודים ועל היהודים שגרים בה, במיקרו, כעת. השני הוא שמירה על העם היהודי, כולו, גם לעתיד, גם אם חס וחלילה מדינת היהודים תפסיק לעשות את תפקידה המופלא.

היהדות היא לא רק תפילין ושבת, הם אומרים לי, היא גם ערכים יהודיים. ברור אני אומר להם, אבל הערכים הללו יהודיים כי הם מופיעים בספר. זה מה שהופך אותם לסיפור יהודי.

אצלנו ביום כיפור, אמר לי חבר, קיבוצניק, עושים סעודה גדולה. זה מצער, אמרתי לו, מאוד, אבל הילדים שלך יודעים לפחות שיום כיפור היום, וזה עדיף על מצב שהם לא היו יודעים את הפרט הזה.

במקום שאין עיסוק בסיפור היהודי באהבה או אפילו בכעס נגמרים היהודים, ומכיוון שכך, לומדי התורה מעניקים לעם היהודי את הקיום הממשי שלו, הדמוגרפי, לא רק הדתי או הרוחני.

וכך כתב נסיך השמאל הסופר עמוס עוז: וכך, כשנסת על נפשך מטבח ומפוגרום מבית בוער ומבית כנסת עולה באש נטלת איתך את הילדים ואת הספרים, ספר תורה ביד אחת וילדים ביד אחרת. *פרט זה בהיסטוריה החברתית שלנו הוא לטעמנו העובדה החשובה ביותר בתולדות הישרדותם של היהודים…* גם הלא־מאמינים כמונו נשארים יהודים בזכות הקריאה… אם קיימת שלשלת מילים המחברת אותנו אל אברהם, היא עשויה ממילים כתובות. עודנו כרוכים במילה הכתובה, והמילה הכתובה כורכת אותנו עם אבותינו, אנחנו האתאיסטים של הספר. סוף ציטוט.

פרט מעניין הוא העובדה שאותו ר’ יוסף שניסח באופן חד כל כך את טענת האפיקורס – “מה אהנו לי רבנן לדידהו קרו ולדידהו תנו”, הוא זה שחגג בחג השבועות עם עגלה משולשת, והגדיר “אלמלא ההוא יומא כמה יוסף איכא בשוקא”.

בין אם אתה אדם של דף היומי או של שיעור בעיון, שניים מקרא או שיעור תורני בפודקאסט; חג השבועות מתקרב ואיתו זמן החגיגה הגדולה שלנו, התורה הזו שמגדירה את מי שאנחנו, והמשפחה והקהילה שלנו והעם המיוחד הזה שלנו, בין המיליארדים האחרים. אנחנו נזכרים שבכל פעם שאנחנו פותחים את הספר, אנחנו שותפים בשימור, בביסוס ובהמשכיות שלו, של כולו.

ואלמלא ההוא יומא, כמה יוסף איכא בשוקא.

הכותב הינו ראש קהל בשכונת טלביה, מרצה ואיש חינוך

הפוסט לימוד התורה: המפתח להישרדות העם היהודי הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

כשעם ישראל יוצא ממצרים הוא עתיד לעבור תהליך ארוך שבסופו הוא יהיה עם ה’. בשביל להיות עם ה’ הם צריכים קודם כל להיות עם. אומה אמיתית היא כזו שיש לה חוקה משלה, ארץ משלה ושלטון מרכזי ומאוחד, תחת מלך אחד ומטבע אחד. זו הייתה ההבטחה לאבות. כאשר הם הובטחו על ארץ ישראל, לא היה פירוש ההבטחה, שהיהודים יחיו בה כפרטים בודדים, אלא כממלכה עצמאית ומתפקדת. זה הייעוד הגדול שכל התורה צועדת לקראת הגשמתו. אולם כפי שנראה, משימה זו אינה קלה בכלל.

את שלבי ההתגבשות העיקריים של עם ישראל כאומה הם עוברים מחוץ לארץ הקודש. במצרים הם מתחילים להיקרא בשם ‘עם’ (שלח את עמי), ביציאה משם הם מובחנים ומופרדים, גוי מקרב גוי, אחר כך מתאחדים כל השבטים יחד לכרות ברית עם ה’ במתן תורה, ובמסע לארץ ישראל הם מסתדרים סביב המשכן, איש על מחנהו ואיש על דגלו. זהו תהליך ארוך ולא פשוט, להפוך מיחידים מפוזרים ומשועבדים, משבטים שונים, לאומה אחת מאוחדת.

גם כשהם נכנסים לארץ, לא מיד הם משלימים את התהליך. בתקופת השופטים הם עדיין אומה של שבטים שכל אחד עושה הישר בעיניו. אין מרכז שלטוני אחד יציב. רק אחרי שנים ארוכות הם מתקבצים יחד תחת הנהגה של מלך אחד ומקימים מקדש אחד. בימי שלמה הם מגיעים לשלמות של אומה מאוחדת המקיימת את ייעודיה באופן מושלם. אך כידוע פרק מזהיר זה בתולדות עם ישראל לא נמשך זמן רב. תיכף התפלגה הממלכה.

ההיסטוריה הייחודית הזו מובילה להבנה שהמציאות של ממלכה עצמאית מאוחדת היא חלום קשה להשגה עבור עם ישראל. וכשמעיינים במקראות, מבינים את הסיבה לכך. עם ישראל ביסודו הוא עם קשה עורף. הוא מסרב לקבל מרות. יש לכך צד חיובי מאד. התורה אומרת ‘עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים’. עם ישראל הוא בעל תודעה של חירות והוא מסרב לקבל על עצמו עול. הבעיה היא שעם ישראל מתקשה לקבל גם עול של הנהגה מכל סוג שהוא. במשך שהייתם במדבר עם ישראל שוב ושוב בחנו את משה. גם אחרי האותות וגם אחרי שהאמינו בה’ ובמשה עבדו, לא חדלו מעולם לפקפק במנהיגות שלו ובהחלטותיו. ביקשו לתת ראש ולשוב למצרים, התלוננו על העדר מים ובשר ועל טעמו של המן, ועוד.

חוסר היכולת להתאחד תחת הנהגה אחת הוא אתגר קריטי ליצירת ממלכה. ממלכה יכולה להתקיים ולשגשג רק כשיש שלטון מרכזי שכולם מכירים בו. לכן עם ישראל היה מוכרח לעבור תהליך חינוכי ארוך של התגבשות במצרים, למרגלות הר סיני ובתלאות ארבעים השנה במדבר; הם היו צריכים לחיות שנים ארוכות במצב של ‘איש הישר בעיניו יעשה’ ולהרגיש כיצד נראה עם חסר מנהיגות; ורק כך הם הגיעו לבסוף להכרה שהם זקוקים להתאחד באחדות אמיתית תחת מלך שינהיג אותם. וכשהם שכחו זאת לאחר זמן קצר, מהר מאד טפחה המציאות על פניהם בחורבן ובגלות. אי אפשר לנחול את ארץ ישראל ולהתמודד עם כל האויבים כאשר כל אחד מושך את השמיכה לכיוונו.

הקושי להתאחד תחת שלטון מרכזי ומאוחד ממשיך ללוות אותנו לאורך כל דברי ימי עמנו. הפילוגים אכלו בנו בכל פה בימי הבית השני ובכל הגלויות שגלינו אליהן. המסקנה ברורה שאנחנו יכולים להסיק מכל מה שעבר עלינו היא שבלי הנהגה מאוחדת ומרכזית, עם ישראל לא יוכל לעמוד. אם בכוונתנו להמשיך להתקיים כעם בארצו, אם ברצוננו להתמודד מול האתגרים הגדולים שעומדים לפנינו, עלינו להבין שאנחנו יכולים לממש את ייעודנו כעם ה’ רק אם נצליח לוותר על הפיצולים לפלגי פלגים ולהתאחד תחת הנהגה מרכזית הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית.

הפוסט משבטים לממלכה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.