1. לבקש מעמיתים לעבודה להימנע מדיבורים גסים

>>> בעבר ביקשתי מאנשים להימנע משימוש בשפה גסה בנוכחותי, והם אכן עשו זאת; הם הבינו שמילים גסות הן פוגעניות עבורי, ואפילו התביישו קצת והכירו בכך שזו שפת־ביבים. אבל היום זה הרבה יותר גרוע מאי־פעם. התחושה היא שסגנון השיח הזה התקבל לחלוטין, והפך להיות חלק מדרך “נורמלית” לתקשר.

>>> אני רוצה לציין שבאירופה המציאות גרועה בהרבה מאשר בישראל או באמריקה. לאחרונה נשלחתי למשימה עסקית באירלנד, והגעתי לפגישה בחברה רב־לאומית יוקרתית. כשנכנסתי למשרד, נציג החברה קידם את פניי באמירה הבאה: “***, סוף סוף אנחנו נפגשים! נעים מאוד”. נדהמתי וביקשתי ממנו שלא להשתמש במילים כאלה במחיצתי. איך הוא הגיב? “***, אני יכול לנסות אבל אני כמעט יכול להבטיח שזה לא עומד לקרות”. והוא לא היה היחיד שהתבטא בצורה כזו. התרשמתי שבאירלנד שכיחותם של פעלים מיניים על כל הטיותיהם גדולה במיוחד – אפילו חמש פעמים במשפט! לא יכולתי לחמוק מזה, והרגשתי נורא.

2. להימנע משיחה עם אנשים הנוהגים לדבר בגסות

>>>עבדתי פעם עם אדם שלא רק השתמש במילים שעד אז הייתי שומעת רק לעיתים רחוקות, אלא גם חיבר אותן יחד באופנים שמעולם לא הצלחתי לדמיין. במפגש הראשון שלי איתו נעתי בחוסר נוחות על כיסאי, ואחר כך אמרתי לאחת מעמיתותיי שאעשה כל מה שיטילו עליי, אבל לפגישות נוספות עם האיש הזה אינני מתכוונת להגיע. תוכן השיחה הזו גונב לאוזניו, ומאז הוא מעולם לא חזר על הדברים שאמר או דומים להם בפגישותינו הבאות. ואז, יום אחד הקדמתי להגיע לפגישה שנקבעה לנו, והייתי צריכה להמתין בזמן שהוא שוחח בטלפון. שיחתו הייתה משובצת במילים ססגוניות מאוד, אבל כיוון שהגעתי מוקדם והדברים לא נאמרו אליי, לא אמרתי דבר. בסיום השיחה הוא פנה אליי ביוזמתו והתנצל. ומה היה התירוץ שלו לשפה הוולגרית? “דיברתי עם אשתי!”.

3. לצאת החוצה

>>> בזמן לימודיי באוניברסיטה, חלק מחבריי לספסל הלימודים נהגו לדבר באופן מפורט מאוד על מערכות היחסים האינטימיות שלהם. אחרים שדיברו משום מה על הנושאים הכי בלתי מתקבלים על הדעת. כיוון שהשיחות הללו התקיימו בדרך כלל בזמן ההפסקות, לא הייתה לי שום בעיה לעזוב את המקום עד לתחילת השיעור הבא.

4. להעמיד פנים שאין לך מושג על מה מדובר

>>> עבדתי פעם תחת מנהל שתמיד תיבל את דבריו במשחקי מילים גסים ובהערות דו־משמעיות. גיליתי שהדרך הטובה ביותר היא להעמיד פנים שאינני מבינה דבר מה”הומור” הזה. האמת היא שפעמים רבות אכן לא היה לי מושג מה הסתתר מאחורי הביטויים שלו, אבל גם כשהבנתי את הניואנסים המשכתי להעמיד פנים שלא. כך, חשבתי, לפחות לא תהיה הסלמה במצב.

באין עצה: לבחור בחוכמה את המאבקים

>>> הרופאים המתמחים בבית החולים שאני עובדת בו הם בעיקר גברים, והסטנדרטים שלהם ביחס לגסויות ולדיבור מגונה שונים משלי. בדרך כלל אני בוחרת להתעלם מסגנון הדיבור שלהם, אם כי אחת לכמה חודשים אני מתערבת בדיון הקבוצתי בווטסאפ ומבקשת שידברו כראוי. לפעמים זה עובד, וקרה כבר שאנשים התנצלו על שניבלו את פיהם במחיצתי. אבל אני לא יכולה לעשות מזה עניין גדול מדי, משום שאני מעדיפה לבחור את הקרבות שלי. לדוגמה, הרבה יותר חשוב לי שלא ייגעו בי.

ויהי רצון שבזכות ההקפדה על שמירת ההלכה, לא נבוש ולא ניכשל ולא ניכלם. לעולם ועד.

הפוסט עצות מעשיות לשמירה על סביבה בטוחה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

תפקידו של המורה המקצועי מתבטא בריבוי מטלות ותפקידים:

1. העברת ידע מקצועי: הוראת התכנים העיקריים של המקצוע.

2. יצירת סקרנות ועניין סביב הלמידה והיישומים הערכיים שלה: קישור תחום הדעת לערכים ומשמעות בחיי התלמידים, מה שנקרא לעיתים “למידה משמעותית”.

3. קישור לחיי היומיום ולעתיד: הדגמת הרלוונטיות של הידע הנרכש. חלק מהידע לא נחשב בעיני הילדים כרלוונטי ללא תיווך מספק של המורה.

4. חיזוק זהות ושייכות: סיוע בהבנת הזהות והשייכות התרבותית במקצועות הרוח (גם אלו שלא מוגדרים כמקצועות תורניים), למשל מקצוע ההיסטוריה שהמיקודים בו יהיו שונים בין עם לעם ובין יהודים שומרי מצוות לאלו שאינם.

5. פיתוח מיומנויות למידה ומיומנויות המאה ה-21: מיומנויות המאה ה-21 הן קבוצת מיומנויות שהוגדרו במחקרים כמיומנויות קריטיות לחיים תקינים בעולם כיום. בין מיומנויות אלו קיימות מיומנויות שיכולות להתפתח מאוד תחת שרביטם של המורים המקצועיים, למשל: למידה עצמאית, עמידה מול קהל, חשיבה רפלקטיבית, חשיבה ביקורתית, עבודת צוות, יצירתיות, פרואקטיביות, פתרון בעיות ואוריינות דיגיטלית. מיומנויות אלו, כשהן משולבות בתוך השיעורים, תורמות להטמעת הידע, הופכות אותו לרלוונטי, מסייעות לתלמיד בהתפתחותו האישית, וכך מוסיפות למעמד המורים בעיני התלמידים וההורים.

6. תכנון סיורים לימודיים: מורה מקצועי ברמה גבוהה יוזם סיורים לימודיים בתחום הידע, שימחישו לתלמידים את הלמידה, למשל סיור למוזיאון בלימוד היסטוריה, סיור לאתרי מורשת בלימודי תנ”ך, או סיור לטבע בלימודי מדעים.

7. הנחלת ערכים “על הדרך”: שילוב ערכים בהוראה השוטפת. באמצעות שימת לב לקשר בין הנלמד לבין שאלות ערכיות, מורה יכול להנחיל ערכים לעיתים בצורה אפקטיבית יותר מאחרים בגלל האגביות של הלמידה שמעקרת מנגנוני התנגדות. למידה מבוזרת כגון למידה מבוססת פרויקטים (P.B.L) יכולה לסייע למורים מקצועיים בהבניית מגוון גדול של מיומנויות ביעילות מרבית.

אתגרים ייחודיים למורה המקצועי

ריבוי כיתות ותלמידים: מורים מקצועיים מלמדים הרבה תלמידים והרבה כיתות. הקשר עם כמות גדולה של תלמידים, הורים ומחנכי כיתות יוצר אצלם עומס רב.

לחץ להספק: התמודדות עם דרישות תוכנית הלימודים ולעיתים עם לחצים מההורים, גורמת שחיקה למורים המקצועיים ומשאירה את האכפתיים מביניהם במתח מתמיד.

ניהול כיתה: מורה מקצועי עלול לחוות אתגרים שונים בניהול כיתה מכיוון שאין לו מספיק זמן או מעמד ליצירת קשר משמעותי עם התלמידים וההורים.

זמני הלמידה: זמן הפעילות של מורים מקצועיים לרוב הוא בשעות ה”קשוחות” של היום כשהילדים כבר עייפים ולעיתים פחות קשובים.

מוטיבציה: ישנם הורים שתופסים את לימודי המקצועות ככורח נדרש ולא כתחומים חשובים. במקרים חריגים יש גם מורים שלא ברור להם עד הסוף למה התלמידים שלהם זקוקים למקצוע שאותו הם מלמדים. אירוע כזה נפוץ יותר אצל מורים שהמקצוע “הונחת” עליהם בהיעדר מורה מתאים יותר או שלא הוכשרו להוראת התחום באופן מסודר.

התאמת חומרי לימוד לרמות שונות: התמודדות חכמה עם רמות שונות של ידע ויכולות אצל התלמידים.

השתלמויות מקצועיות: עדכון בחידושים בתחום הדעת, למידת שיטות הוראה חדשניות, ולמידת כלי הוראה דיגיטליים חדשים.

דגשים מיוחדים במסגרת החינוך החרדי

רגישות רוחנית: הצגת תכנים באופן נכון מבחינה ערכית ותורנית.

עידוד חשיבה ביקורתית: פיתוח יכולת ניתוח וחשיבה עצמאית תוך שמירה על מסגרת של קבלת עול ויראת שמים.

שיתוף פעולה עם המחנכים: תיאום מתמיד להעלאת קרנו של התחום הלימודי אותו המורה מלמד מול הצוות החינוכי הנוסף וההורים על מנת שהתלמידים ישמעו מכולם שכדאי להשקיע בתחום הזה.

קיום “ימי שיא” וסיורים: במערכות החינוך החרדיות התלמידים יוצאים לסיורים, מסעות וטיולים, במידה פחותה באופן ניכר מבמערכות החינוך האחרות. מורה מקצועי טוב צריך להתאמץ יותר שיתקיימו סיורים בתחום הידע שהוא מלמד.

העמקת אהבת הידע: הדגשת ערך אהבת הידע מנקודת מבט יהודית ותורנית.

טהרת הלמידה: התאמת תכנים שמקורם בעולם האקדמי-מקצועי באופן שיבנה אצל התלמידים זהות חזקה של יהודים שיראתם קודמת לחכמתם, ויחד עם זאת שמירה על רמה גבוהה של התכנים.

בטור הבא נעמיק בתפקיד המחנך, ונבחן את האחריות הכוללת שלו בהטמעת ערכים ומיומנויות, תוך שיתוף פעולה עם המורים המקצועיים והצוות החינוכי כולו.

בהצלחה!

הפוסט הכרת אנשי המקצוע – חלק ג’: המורה המקצועי הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

רבי חיים עֲטַר (או אִבְּן עטר) נולד בשנת ה’תנ”ו (1696) בסלא – המוכרת בפי יהודי מרוקו בשם ‘סאלי’ – שבמרוקו [הרב אהרן מרקוס סבור שעיר מולדתו הייתה אסואירה – מוגדור (‘החסידות’ עמ’ 318)].
אביו, רבי משה עטר (נפטר בה’תק”א), נודע כדרשן ובעל ידע בתחום האגדה, והיה בנו של רבי חיים בן עטר ‘הזקן’, מחכמי מרוקו (ה’ת’ – ה’ת”פ בערך).

פרנסתו

במאמרנו על הרמב”ם (גיליון 25, פרשת תרומה תשפ”ד, מדור ‘הצצה היסטורית’) סקרנו את גישתו ביחס לעיסוקו כרופא, מקצוע בו בחר לעסוק לפרנסתו בשל טביעת אחיו רבי דוד, ועמו כספו והשקעותיו שאפשרו לו לעסוק בתורה בנחת, ומשעה שנפטר נשבר מטה לחמו ונאלץ לישא באחריות לפרנסתו.

קווי דמיון נמתחים בין הרמב”ם לרבי חיים בן עֲטַר. משפחת בן עטר השתייכה לקהילת המגורשים, ואבותיה היו בין מגורשי ספרד שהשתקעו במרוקו. פירוש השם ‘עטר’ הוא בושם או בַּשָּׂם (רוכל בשמים), על שם מלאכתם.

באופן דומה לרמב”ם מבכה רבי חיים בן עטר את שבירת מטה לחמו בדמות בני משפחתו שהחזיקו בו כדי שיעסוק בתורה. כך בשנת ה’ת”פ (1720) בערך נפטר סבו רבי חיים בן עטר הזקן, שהיה עד פטירתו רבו הקרוב של נכדו. בשנים שלאחר פטירתו הורע גם מצבה הכלכלי של המשפחה; בשנים 1721–1723 שררה בצורת בכל רחבי מרוקו, ויוקר המחיה עלה, מה שהוסיף לערער את פרנסת המשפחה. חמיו מאשתו הראשונה היה משה בן עטר, איש עשיר ומוכר אשר קיים קשרים עם בית המלוכה. מולאי איסמעיל, מלך מרוקו באותה עת, נודע באכזריותו נגד נוצרים, אך כלפי היהודים גילה אדישות. בניגוד למה שמקובל לטעון, על אף שהמלך לא רדף בפועל את היהודים, הוא לא מנע השפלות ופוגרומים עממיים שהתרחשו נגדם בדרום מרוקו בתקופת שלטונו, ואף הטיל על הקהילות היהודיות, ואף על מקורביו מקרב היהודים, מיסים רבים.

בשנת 1722 הושלך משה בן עטר לכלא בעקבות הלשנה עליו, ושוחרר תמורת תשלום כופר כספי גבוה. בראשית 1723 נפטר נגיד יהדות מרוקו, רבי אברהם מאימראן, שהיה מקורב למלך ושימש כמתווך בינו לבין קהילות יהודי מרוקו. לאחר פטירת אחיו משה מאימראן באותה שנה (בתשרי ה’תפ”ד), התמנה משה בן עטר לנגיד. בחודש אדר ה’תפ”ד (1724) חרץ המלך את דינו של משה בן עטר לשריפה, אך המיר את העונש לקנס כספי. זמן קצר לאחר מכן לקה בליבו ומת. למעשה, עם מותו של חמיו, איבד רבי חיים בן עטר את מקור הכנסתו היחיד.

גם מהירושה לא נותר דבר בשל סכסוך עם משפחה מקומית נחשבת, עליה הוא רומז בהקדמתו לספרו ‘חפץ השם’: “שללו ממני כל אשר חנני ה’, כוחי והוני, מעת פטירת אדוני חמי… הנגיד רבי משה בן עטר… וכמה הרפתקי עדו [=הרפתקאות עברו] עלי מהם ומהמוניהם, בני ברית [=יהודים] ושאינם בני ברית”. רבי חיים בן עטר איבד למעשה את מקור פרנסתו, ובמשך תקופה מסוימת פִּרנס אותו אביו.

מקובל לטעון שרחב”ע עסק בצורפות. אין עדות לעובדה זו, ואפשר שמבלבלים בינו לבין קרוב משפחתו רבי יהודה בן עטר (ה’תט”ו 1655 – ה’תצ”ג 1733) מרבני מרוקו, שהיה אב”ד ובעל ה’מנחת יהודה’ וה’שיר מכתם’, שכל חייו – גם כשכיהן ברבנות – התפרנס מיגיע כפיו ולא חפץ לקבל שכר מקופת הציבור.

גם סיפור הצלתו של רחב”ע מגוב האריות אין לו מקור, ואפשר שגם הוא יוחס בטעות מסיפור אודות רבי יהודה בן עטר; החיד”א בספרו ‘שם הגדולים’ (ערך יהודה בן עטר) כותב על רבי יהודה שיהודים וגם גויים כינו אותו “רבי אל-כביר” – “הרב הגדול” בערבית, לאחר שבהוראת מושל המדינה הוא הושלך לכלא, וכשלא היה לקהילת היהודים את הכסף הנדרש לפדיונו, המושל השליכו לגוב אריות, והוא שהה שם יממה ללא פגע.

תורה ומלאכה

משנתו בדבר תורה ומלאכה מנוסחת הפלא ופלא בספרו ‘ראשון לציון’ (משלי ג טז): “‘אורך ימים בימינה משמאלה עושר וכבוד’ – הכוונה היא כאשר יהיה האדם עוסק בתורה רוב היום, ואיזה שעות ביום, עוסק במחיית הנפש לצרכיו, יכול לזכות בעולם הבא ובעולם הזה. והנה אמרו רבותינו זיכרונם לברכה דבר זה כתוב בתורה, כל העוסק בתורה נכסיו מצליחים, וזהו אומר ‘אורך ימים בימינה’. וקשה, מה הוא ימין התורה ומה הוא שמאלה? …אכן ידוע הוא כי הימין הוא תוקף האדם – באשר יעשה כל כוחו ורוב ימיו בתורה, היא שומרתו ומגדלתו לעולם שכולו ארוך. ובשמאלה, פירוש, גם אותו המעט שהוא זמן האדם שהוא מוצא בו טרפו ומזונו – ימצא בו עושר וכבוד, כי יצליחו נכסיו. ואומר בשמאלה – להיות כי הימין צריך לשמאל. שאם לא יהיה לו מזון, הרי אין לו הכנה לתורה! באופן יקראו שלה בשניהם, בין הימין בין השמאל”.

ספריו

רחב”ע מכונה על שם ספרו המונומנטלי ‘אור החיים’ ובו מערכות ופירושי הוד על חמישה חומשי תורה. לצדו חיבר ספרים בחלקים נוספים בתורה: ‘חפץ השם’ על הש”ס, ‘פרי תואר’ על השולחן ערוך חלק יורה דעה, ‘ראשון לציון’ ובו גם מהנ”ל וגם מערכות בדיני ספק ספיקא לצד פירושים על הנ”ך.

כינויו ‘הקדוש’

הכינוי הנלווה ‘הקדוש’ הוא פרי תואר שניתן לו מפי רבני העיר סאלי, בהסכמה לספרו הראשון, שם תארוהו ”איש אלוקים קדוש הוא בדורנו”. גם תלמידו הגדול החיד”א, כותב עליו בספרו ‘שם הגדולים’: מהר”ר חיים ן’ עטר – עיר וקדיש מק”ק סאלי ובא לעיר הקודש תבנה ותכונן סוף שנת תק”ב. ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה ועיני ראו גדולת תורתו עוקר הרי הרים וקדושתו הפלא ופלא. ולפי דורנו היה לב הרב מבעית בתלמוד והיה כמעין המתגבר. והן בעוון הדור כמעט שכ”ב ובחדש תמוז תק”ג עלה לשמים בן מ”ז שנה זכרונו לחיי העולם הבא. וחיבר ספר חפץ ה’, ראשון לציון, אור החיים, פרי תואר. וחכמתו ניכרת מספריו, אך זה אחד מחכמתו ורוחב לבו וחורפתו הפלא ופלא וחופף עליו כל היום סדר קדושה והבדלה מעניני העולם הזה ורבו עזוז נוראותיו”.

פטירתו

רבי חיים בן עטר חי את מרבית שנותיו – כארבעים שנה – במרוקו. בתקופה זו היה מוכר בעיקר בקרב יהודי מרוקו. בגיל ארבעים ושלוש עלה לארץ ישראל עם שתי נשותיו וחבורת תלמידים שהתכוונה להקים בארץ ישראל ישיבה, תוך כדי שהוא קורא ליהודים שפגש בדרכו להצטרף לעלייתם. במסעו לארץ ישראל עבר דרך איטליה, ובה הדפיס את ספריו שהקנו לו את שמו בפזורה היהודית כולה, כולל באירופה. לאחר תקופת נדודים בצפון ארץ ישראל, השתקע בירושלים, ובה הקים את ישיבתו, מדרש כנסת ישראל. במוצאי שבת ליל ט”ו בתמוז ה’תק”ג (6 ביולי 1743), פחות משנה לאחר עלייתו לירושלים, הסתלק לישיבה של מעלה והוא בן 47 שנה.

הידיעה על פטירתו הפתאומית התפשטה במהירות ברחבי העולם היהודי, ונישאו עליו הספדים מפי גדולי הרבנים: רבי ישראל יעקב אלגאזי (1680-1756) בירושלים, ורבי יצחק בכר דוד (1690-1755) בקושטא.

רב העיר ליוורנו, רבי מלאכי הכהן (1700-1771), מחבר ספר הכללים ‘יד מלאכי’, חיבר קינה מיוחדת על לכתו (בתוך: משירי ישראל באיטליה, שיר קז); בין שורותיה שזורים שמות כל ספריו של רבי חיים בן עטר:

אוֹי כִּי שְׂשׂוֹן כָּל לֵב וָגִיל נֶאֶסָפוּ / הָה כִּי כְּהַיוֹם מַעֲנִי לִי סָפוּ
הַמְקוֹנְנִים הַמְיַלְלִים הַמְיַבְּבִים / הִתְקַבְּצוּ עָדַי וְהִתְאַסָפוּ
כִּי בָא זְמַן לִסְפוֹד לְקוֹנֵן גַם נְהִי / בְּעֵת בַּמָרוֹם נָגְהוּ קָצָפוּ
כָּל כּוֹכְבֵי שַׁחַק בְּקַדְרוּת לֻבָּשׁוּ / אֶגְלֵי דְמָעוֹת מִזְבוּל יִרְעָפוּ
יוֹם הִשְׂרָפִים לִמְצוּקִים נִצָּחוּ / וּשְׁבִי צְבִי צַדִיק הַלֹא חָטָפוּ
אֵשֶׁל וְעֵץ חַיִים לְפִרְיָם חָמָדוּ / עוֹדָם בְּאִבָּם יָבָשׁוּ נִשְׁדָפוּ
אֶבֶן מְאִירָה וַעֲטֶרֶת דָת וְזִיו / עוֹלָם מְאוֹרוֹת זָהֳרָם אֳסָפוּ
זַיִת רַעֲנָן וִיְפֵה פְרִי תֹאַר, בְּצִּ- / לָם יֶחֱסוּ הָעָם וְיִסְתּוֹפָפוּ
עַתָּה כְמוֹ צִיץ נָבָלוּ גַם נִגְדָעוּ / גַם נִכְרָתוּ גַם אוּמְלָלוּ נִקְטָפוּ
מִדְרַשׁ כְּנֶסֶת עַם וְיִשְׂרָאֵל אֲהָה / כִּי בֶּעָוֹן דוֹר מוּסָרָיו רוֹפָפוּ
אֵין עוֹד מְאוֹר שֶׁמֶשׁ אֲשֶׁר בָּם יַאֲהִיל / חֹשֶׁךְ וְעָנָן כִּמְעִיל עָטָפוּ
לֹא יִלְקֹּטוּ עוֹד מִפְּרִי דַעַת וְלֹא / יִשְׁתוּ לְמֵימָיו כַּאֲשֶׁר יִשְׁאָפוּ
אֶשׁוֹם וְאֶשְׁאָף אֵיךְ תְּהוֹמוֹת הַתְּבוּ- / נוֹת חָסְרוּ חָסוֹר וְלֹא עָדָפוּ
פַּטִישׁ יְפוֹצֵץ הַסְלָעִים אֵיךְ יְהִי / נִגְדָע וְאוֹתוֹ מָחָצוּ יֶחְלָפוּ
עַמוּד יְמָנִי רֹאשׁ לְפִנָה אֵיךְ כְּמוֹ / קָנֶה וָסוּף רֹאשָׁם הֲכִי כָפָפוּ
הָה כִּי גְאוֹן הַדוֹר הַלֹא נֶעְדָר וָרָב / כִּי מַאֲמְרוֹת פִּיו כְּפָז צוֹרָפוּ
מִיוֹם הֶיוֹתוֹ סָר לְמִשְׁמַע אֵל וְכָל / יָמָיו קְרָבָיו הֵם כְּצוֹם סוּגָפוּ
וּבְתוֹכֵחוֹת מוּסָר לְרַבִּים מֵחֲטֹא / הֶחֱדָל וְצֶדֶק וְאֶמֶת נִכְסָפוּ
שְׁפַר חֲסִידִים אַחֲרָיו הֵם יֵלֵכוּ / תַּחַת כְּנָפָיו יֶחֱסוּ נִכְנָפוּ
דָרַשׁ לְעַמוֹ טוֹב כְּמוֹ פַרְדֵס בְּיוֹם / וָלֵיל וְשִׂפְתוֹתָיו דְבַשׁ נָטָפוּ
עָנָיו כָּאִישׁ מֹשֶׁה כְּהִלֵל מַעֲשָׂיו / מוּל הָאֶלֹהִים עַד מְאֹד יָפְיָפוּ
אַבִּיט תְּהִלוֹתָיו וּמֵחוֹל יִרְבָּיוּן / כָּל פֶּה וְלָשׁוֹן מִסְפוֹר יִיעָפוּ
מִי יַעֲלֶה לָנוּ וְעַל מִי נִסְמָכָה / וּפְנֵי יְדִיד אֵל בַּחַרוּלִים חָפוּ
עַל כֵּן שְׁעוּ מֶנִי אֲמָרֵר בְּבֶכִי / כִּי קָצְרָה רוּחִי וְיָדַי רָפוּ
אֶצְעַק בְּקוֹל מַר עַל תְּמִימֵי עָם אֲשֶׁר / בְּבַחַרוּת הֵם עוֹפָפוּ רָחָפוּ
אֶזְכּוֹר בְּעֵת נַפְשִׁי בְנַפְשׁוֹ נִקְשָׁרָה / לוֹ יֶהֶמוּ מֵעָי וְיִתְעַלָפוּ
אִלוּ לְפִי אֵדִי דְמָעַי יִזָּלוּ / הֵמָּה כְמַבּוּל הַיְקוּם שָׁטָפוּ
חֵפֶץ ה’ בּוֹ לְהָאִיר לוֹ בְּאוֹר / חַיִּים בַּגָן שָׁם הַיְשָׁרִים עָפוּ
לֹא מֵת נְשִׂיאֵנוּ אֲבָל חַי יָעֳמָד / כִּי יֶהֶגוּ דָתוֹ אֲשֶׁר אֻלָפוּ
הוּא שָׂר יְחַלֶה אֵל עֲלֵי עַמוֹ בְּעִיר / קֹדֶשׁ בִּשְׂשׂוֹן לֵב וָגִיל נֶאֶסָפוּ.

הפוסט ה’אור החיים’ הקדוש רבי חיים בן עטר (1696-1743) הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

כשאדם בא לעשות קניין כדי למכור משהו, הוא צריך מעשה בפועל; בהקדש מספיק שאדם אומר בפיו “הרי זה הקדש”. לפה יש כוח בנושאי קדושה, בדומה למה שהידיים פועלות בכל ענייני העולם הזה. ככלל, לאדם יש יתרון על הבהמה בכוח הדיבור שלו, והיהודי ניצב בדרגה מעל כל זאת מתוקף היותו יהודי שקיבל על עצמו בכוח הפה את התורה. לכן לפה יש שימוש ייחודי, ולכך ישנם דברים בתפילה שאם לא הוציאם בפיו – זו תפילה שספק אם יוצאים בה ידי חובה.

היוצא מהפה, מעיד על האדם לטוב ולמוטב. הדיבור הוא תרגום מעשי של עולם המחשבה המודע והלא־מודע. ידועה האמירה “מילים בונות עולם”. אכן, על ידי דיבור שמבטא את העולם שאחרי עולם המחשבה, אדם יוצר עולמות בדיבורו וכך יכול גם להחריב עולמות.

ולא רק בנושאי בין אדם למקום, אלא עוד יותר בנושאי בין אדם לחברו: ניתן לבנות בדיבור, עולמות של ידידות וטוב. וניתן לבנות עולמות של שנאה ורוע, עד שהדיבור שלו גרוע מבהמה. הוא יכול להיות מנהיג ואיש דגול, הוא יכול להיות איש בעל השפעה במקומות שונים, אבל הוא פספס דבר אחד חשוב – את הדבר שמבדיל בינו לבהמה, כוח הדיבור.

אחד האירועים המרגשים שכל ילד יודע לספר מפרשת־השבוע, הוא סיפור פתיחת פי האתון. ללא ספק אירוע היסטורי וייחודי, אך כידוע, תורת האמת שלנו איננה מספרת סיפורים חסרי מטרה על אף שהיו עוצמתיים ומיוחדים. כל עוד אין בהם לימוד הלכתי או מוסרי לדורות, הסיפור אינו מופיע בתורה.

הרש”ר הירש בפרשתנו (פרק כב פסוק כח) עומד על נושא זה: “ויפתח וגו’. איש זה היה בעל שאר רוח וניב שפתיים, אך תאוות ליבו ותשוקותיו השפלות העבירו אותו על דעתו ומשלא היה ראוי לכשרונו הרוחני, חנן ה’ את דעת הבהמה ואת דחף התחושה המוצדקת של הבהמה והעניק לה את מתת הדיבור האנושי. באותה שעה גם הכין את לב האיש למה שצפון לו בחיק העתיד. הנה הוא ניחן בדיבור אנושי נמלץ, ואף על פי שלא היה ראוי למתת אלקים זו ועד כה ניצל אותה לרעה, הרי עתיד הדיבור האנושי שבפיו לעמוד בשירות המאמר האלוקי, והוא – בניגוד לרצונו – יעשה את פיו שליח לבשורת האמת האלוקית. מי שנותן שפה לבהמה יוכל לשים את דברו גם בפי בלעם”.

מהיום, אם אתם שומעים משפט של שנאה, משפט של רשעות, משפט של קיטוב, מילים שכל מטרתם היא מחלוקות – אל תיבהלו! הביטו היטב, יתכן מאוד שלא האיש ההדור העומד לצידכם הוא מדבר אתכם, אלא בהמתו שלידו או הבהמה שבתוכו שאבדה שליטה ורסן.

הפוסט המד־חום הרוחני הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

כך, בתיקוני נוסח קלים, שואל ר’ יעקב מליסא בספרו ‘נתיבות המשפט’ על שולחן ערוך ‘חושן משפט’ (סימן קנה, חלק הביאורים, ס”ק יח) באחד מהקטעים המפורסמים ביותר בעולם הישיבות מספרו.

השאלה של ה’נתיבות’ היא יסודית והיא משקפת את התחושה של הלומדים כי פרק ‘לא יחפור’ שמסדיר את היחסים בין השכנים ואת האופן בו הם לא יזיקו אחד לשני, הוא קרוב למדי לדיני נזיקין של מסכת בבא קמא.

ואכן, הנתיבות בתשובתו מחדד את ההבדל שבין דיני נזיקין לבין דיני הרחקת נזיקין בין שכנים. ומכיוון שפתחנו בדבריו לניסוח השאלה, נשתמש במילותיו גם לניסוח התשובה, למרות שקיימות כמובן גם נוסחאות אחרות. הנתיבות כותב כך:

“ד’ אבות נזיקין אינו חייב עליהן רק בתנאי שהאדם יוכל להחזיק (את הדברים שיוצרים את הנזק, ש”ט) ברשותו ובשמירה שלא יזיקו, במקרה כזה, התורה חייבה בשמירה, ואם לא שמרת, אתה חייב בתשלומים”.

לעומת זאת, בפרק ‘לא יחפור’ עוסקים בדברים “שאם האדם יהיה מחויב לשלם את הנזק במקרה ויהיה נזק, זה יביא לכך שלא תהיה לו אפשרות לעשות תשמיש זה ברשותו כלל, ויתבטל תשמיש זה מרשותו, כיון שאי אפשר בכלל בעשייה ובשמירה, ובביטול רשות לא חייבה אותו התורה”.

דברי ה’נתיבות’ מתבססים על כך שבסופו של דבר דיני נזיקין ודיני שכנים נועדו להסדיר את היחסים בתוך החברה ולאפשר חיים משותפים. ולכן, העולם של בבא-קמא עוסק בחובות השמירה והתשלום, ואינו עוסק בכלל בעיצוב המציאות, באיך מוודאים שכל אחד יכול להשתמש בשור שלו.

ההנחה הסמויה של ‘בבא קמא’ היא כי כל אחד משתמש ברכושו, והעובדה שהוא יקח אחריות לא להזיק ולשלם במקרה שהזיק היא איזון ראוי בינו לבין החברה. מאידך, בפרק ‘לא יחפור’ אין את ההנחה הזו. בפרק ‘לא יחפור’, אנו מעצבים את החברה, ואנו דואגים כי כל אדם יוכל להשתמש ברכושו כיאות, ובפרק ‘לא יחפור’, אם נדרוש חובת תשלום, החברה לא תוכל לתפקד.

עצם הקביעה של הנתיבות כי התורה לא חייבה אדם ‘בביטול רשות’ ניתנת לערעור. יש לדוגמה את שיטתו של ר’ אליעזר בבבא קמא (מו) כי ‘אין לשור שנגח שמירה אלא סכין’. אך עצם האבחנה של הנתיבות כי דיני הרחקת נזיקין ודיני שכנים הן עולם מקביל לדיני נזיקין, והם עוסקים בעיצוב החברה מלכתחילה, ולא רק במי ישלם במקרה של נזק, היא בסיסית להבנת הפרק.

למעשה, כדאי לשים לב כי עצם החובה להרחיק נזיקין, היא חובה נוספת וייחודית שלא נובעת מדיני נזיקין עצמם (יש בראשונים ובאחרונים דיון מה המקור לחובה ‘להרחיק נזק’, ויש הסבורים שמדובר בתקנת חכמים).

המחלוקת בין רבא לאביי שפותחת את פרק ‘לא יחפור’, האם ניתן לחפור בור סמוך לשדה של החבר שלי, בטרם הוא חפר את בורו, היא מחלוקת שמסתעפת בגמרא לכמה לשונות ומובאות ראיות שונות במהלך הדיון, ולכן מסקנת הסוגיה נמצאת גם היא במחלוקת ראשונים רחבה.

אך בשורש המחלוקת אנו רואים גישות שונות של שניים מגדולי האמוראים, בעוד אביי סבור שהרחקת נזיקין היא הנחיה פרטנית שתלויה בכל מקרה האם השכן כבר חפר בור, נטע אילן, וכדומה; רבא סבור כי דיני הרחקת נזיקין הן מעבר לכך: הן מעין תקנות עזר עירוניות שמגדירות את המרחב הציבורי כולו, ואין אדם יכול לפעול במרחב שלו מבלי להעלות על הדעת את השימושים העתידיים של שכנו.

הפוסט יסודות דיני שכנים: העולם של ‘לא יחפור’ הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

“ועיקר כל כוח הבחירה רואים בפרשה זאת של בלעם בעניין הילוכו לקלל את ישראל, חס ושלום, ואיך התנהג ה’ יתברך עמו. כי היה רצונו חזק מאוד לקללם ואמר להם לינו פה הלילה, כי אע”פ שגילה שהכל ביד ה’ יתברך, אבל הלך בדרכו שיוכל להמשיך רצונו של ה’ יתברך כרצונו של בלעם… ומי שרוצה לתת לב בפרשה זאת יכול להבין היטב עד היכן כוח הבחירה, וצריך כל אדם להבין מזה גם עתה כי ממשלתך בכל דור ודור. כי גם עתה ה’ יתברך מנהיג עולמו בחכמה עמוקה בדרך זה, כי מאוד עמקו מחשבותיך והוא בכלל ובפרט… והעיקר כי הכל תלוי ברצון האדם כי הארץ ניתנה לבני אדם, היינו שה’ יתברך מסר הבחירה לאדם”.

ר’ נתן ממשיך ומבאר: “וכמו שיש כוח באדם לילך אחר תאוותיו חס ושלום או להיפך לשבר ולברוח מהתאוות ולסור מרע ולעשות טוב, כן יש לו כוח להתגבר ברצונו עד שכביכול יכריח רצונו יתברך למלאות תאוותו ורצונו הרע, וכמו שרואים נפלאות תמים דעים למי שמשים לב על זה… שהמחשבה יש לה כוח גדול… וכן בעניין פרנסת האדם שהמאמין רואה נפלאות ה’ בכל עת, איך פרנסתו בהשגחה נפלאה לבד, כי אע”פ שעושה איזה עסק ומלאכה, אעפ”כ רואה שכמה פעמים אינו מצליח כלל בעסק זה, וכשה’ יתברך רוצה – מסבב בהשגחתו פרנסתו בדרך נפלא ומזמין לו רוח בדרך נס המלובש בתוך הטבע”.

הוא מוסיף אזהרה: “אבל את זה לעומת זה עשה אלוקים שגם ההולך למרחקים לדבר עבירה חס ושלום… מתגברים ברצון חזק עד שה’ יתברך מסבב להם סיבות עד שבאים לשם למה שרצו לעקור אותם משני עולמות, כי בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו והרצון יש לו תוקף גדול וכל זה מחמת גודל הבחירה וכן הוא בכל הדברים שבעולם”.

ר’ נתן מסביר כי טעותם של בלעם וחכמי הטבע הייתה דווקא מחמת שראו שבדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו, אז טעו לחשוב ולהסיק מזה כביכול אין רצון עצמי לה’ יתברך ואפשר תמיד להמשיך את רצונו לרצונם. וזו הייתה הטעות שהפילה אותם לשאול תחתית, כי אכן בעולם הזה ה’ יתברך נותן ארכה ומשך זמן לטועה לטעות ולבחור בחירה חופשית ממש כרצונו, אבל בסוף בוודאי ה’ יתברך גומר את הדברים כרצונו ועל זה נאמר ואתה מרום לעולם ה’, שבסוף תמיד ידך ה’ יתברך על העליונה.

ידיעה זו מעניקה תקווה לנו השרויים בתקופה מאתגרת, כאשר השקר מרים את ראשו ויראי חטא ימאסו וחכמת סופרים תסרח וחוצפה יסגי וכבוד ישראל וכבוד התורה מושפל עד עפר. במצב כזה אפשר בקלות ליפול חלילה לייאוש ורפיון ידיים, ולכן חיוני וחשוב לזכור שאכן מסתרי הנסתרות של יוצר היצורים הוא כוח הבחירה המופלא לטוב ולמוטב, המוענק ליצירי כפיו אשר נבראו בצלמו וכדמותו, עם יכולת לנטוע שמים וליסוד ארץ, לברוא עולמות ולהחריבם. תמיד נזכור שבסוף, ידו של ה’ יתברך על העליונה ומי שדבק בו ובתורתו הוא יזכה לאחרית טובה.

הפוסט כוח הבחירה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

לפעמים מי שנמצא בתוך הסיפור רואה את עצמו באופן שלילי אבל מישהו אחר שלא בתמונה רואה מבט מלמעלה, כמו מבט של גוי על עם ישראל, ובמבט כולל רואים כמה יתרונות יש לעם ישראל.

[2] “מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל”. רש”י מבאר: ראה שאין פתחיהם מכוונים זה לזה. אינטימיות, צנעת הפרט, יש בית שלי ובית שלך ולא מתוך בושה אלא ממקום של אצילות, כדי שתשרה ברכה ‘אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין’.

[3] ר’ נתן מברסלב מוסיף עומק לפסוק (ליקוטי הלכות נזקי שכנים פרק ה) “לא יפתח אדם פתח כנגד חברו, חלון מול חלון”. חלון הוא המקום שאדם משקיף על העולם דרך זווית ההסתכלות שלו וחלון זה המקום שבו אדם רואה את השמיים ולכל אדם יש זווית הסתכלות שלו, השקפה שלו. תחיה נטול שיפוטיות, הדרך לעבוד את הקדוש ברוך הוא היא מגוונת. יש אדם שמתפלל ארוך ויש קצר, אתה לא צריך לצפות שחברך יחשוב ויתנהג כמוך וכמו שאתה חושב ומבין. כשתבין ותנהג כך, תוכל לדון לכף זכות, תחיה את חייך, תהיה שלם עם הדרך שלך ולא תנסה להיות כמו חברך.

[4] ולכן כתוב בפסוק לשון רבים “מה טובו אוהליך, משכנותיך” – יש בעם ישראל ריבוי אהלים וריבוי משכנות, כולם כמובן בתוך מסגרת יעקב, ישראל.

[5] המגיד ממזריטש מבאר עוד עומק בפסוק: הפה של האדם נקרא פתח. ראה בלעם שגם כשיש חילוקי דעות, זה לא כדי להתנצח, לקנטר או להגיד בכוונה הפוך. הפה ‘הפתח’ אינו מכוון זה כנגד זה, מטרתם להגדיל תורה ולהאדירה גם אם בסברות שונות.

[6] ר’ ברוך ממז’יבוז’ מבאר: ה’ אומר לעם ישראל – פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם. פתחיהם של עם ישראל מול הפתח שה’ פותח לא שווים, לא מכוונים, כי אתה רק רצית והתאמצת קצת וה’ פתח לך שערי סייעתא דשמיא. אמר בלק: אני לא יכול עליהם, בהרהור תשובה, הם מקבלים הרבה עזר משמיים, הם ינצחו אותי.

הכותב הינו ראש קהילת נאמני ארץ בית שמש

הפוסט מה טובו אוהליך יעקב הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

מה ראה בלעם שגרם לו לשנות את גישתו? הפסוקים מתארים: “וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו”. בלעם מבחין במבנה הייחודי של עם ישראל – עם אחד המורכב משבטים נפרדים. אך לכאורה לא מובן מה מעורר בו תגובה כה משמעותית, כפי שהיא מתבטאת בברכתו “מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל”.

בדרך כלל, שליטים שואפים ליצור אחידות בין חלקי העם כדי לבסס שלטון מרכזי. חוסר אחידות תרבותית נתפס כאיום על שליטת המלך ועלול להוביל לאנרכיה. אולם בלעם רואה בעם ישראל מודל שונה. הוא מגלה שהחניה של ישראל סביב המשכן היא בצורה של שבטים נפרדים, כל אחד עם זהותו הייחודית.

זה לא מובן מאליו. לכאורה, בנוגע לעבודת ה’ אין מקום לי”ב שבטים. יש עם אחד המחויב בתרי”ג מצוות ומקבל אותם בנוסח אחד בהר סיני. במה חלוקים הם השבטים זה מזה? הרי תורה אחת היא לכולם.

אמנם, מתן האפשרות לביטוי אישי לכל שבט בפני עצמו הוא ערובה להצלחת העם. לכל שבט יש ייחודיות טבעית המאפיינת אותו. רואים זאת לאורך ההיסטוריה של עם ישראל, והדבר בא לידי ביטוי בברכות יעקב שבפרשת ויחי ובברכות משה שבפרשת וזאת הברכה. כל שבט מקבל ברכה המיוחדת לכוחותיו שלו.

כאשר ניתן לבני השבט להביא לידי ביטוי בעבודת ה’ את כוחם המיוחד, הם אכן ייקחו צד מסוים בעבודת ה’. הם ישקיעו בתחומים מסוימים בהם הם עשויים יותר להצליח ובהם הם יתמקצעו. כמו שבט יששכר שהיו יודעי בינה לעיתים. דבר זה לא היה קורה לולי היה ניתן מקום לביטוי האישי של כל שבט בפני עצמו.

עם זאת, אסור שיקרה מצב בו שבט מסוים יחשוב שהוא האמת המוחלטת ואין בלתה. סוף סוף, ברור שדרכו אינה אלא ייצוג של פן מסוים מתוך שנים עשר הפנים של עם ישראל, וכשם שיש לה מעלות כך יש לה חסרונות. כשם שיש בכל שבט דברים ייחודיים הבאים מצד כוחותיו האופייניים לו, כך יש לו גם פגמים ייחודיים. יתרה מכך, עצם ההתמקדות בפן אחד בלבד עלולה לרוב להביא להפסד של פנים אחרים.

לשם כך דרושה כמובן התמונה הרחבה והמאזנת של העם כולו. כל שבט חייב לראות את עצמו חלק מהפרספקטיבה הרחבה של העם כולו. כל שבט מייצג פן מסוים אך הוא מודע לכך שהוא רק חלק הפועל בתוך מכלול שלם. כך מאזן כל שבט ושבט את שאר השבטים. כשבסך הכללי מתקבלת תמונה שלמה ועשירה הנובעת מהפרטים המיוחדים שבקרבה.

בלעם מבין שבגלל מבנה זה – אי אפשר לקלל את ישראל. קצרה יריעה זו לבאר את כוח הקללה שלו, אך בקיצור נאמר שכוחו לקלל טמון במציאת חסרונותיהם של אחרים ובהדגשה שלהם. אך המנגנון המיוחד הזה של השבטים המשלימים זה את זה ויוצרים יחד את העם, גורם לכך שכאשר יש חיסרון מסוים בשבט כלשהו, הוא יאוזן ויתוקן על ידי שבט אחר. החיסרון לא יתפשט בכל העם משום שהעם בנוי ממתח שבו כל שבט שואף להביא לידי ביטוי את דרכו הייחודית.

כאשר שבט בנימין חטא בפילגש בגבעה, נזעקו שאר השבטים להענישו. כאשר בני גד ובני ראובן בנו מזבח בגבול ארץ ישראל, מיד באו שאר השבטים לוודא שעדיין נאמנים הם לברית. כך היה תמיד בעם ישראל גם לצד החיוב. היכולת של שבט לוי להתמסר כליל לעבודת ה’ נובעת מהאיזון שמעניקים שאר השבטים המקדשים את החומר ומגלים את שם ה’ במציאות המעשית. אחרת, עלולה ההתמסרות המוחלטת להביא לניתוק מהמציאות. וכן להיפך, קידוש החומר לא היה אפשרי לולי שבט לוי, כיון שבקלות יכולים היו השבטים ליפול לחומריות חסרת משמעות.

חז”ל מדגישים שלא רק השבטים היו נפרדים, אלא גם בתוך כל שבט: “ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין, ראה שאין פתחיהם מכוונין זה כנגד זה, שלא יציץ לתוך אהל חבירו”. אלו אינן שתי מעלות נפרדות. כשם שיש מעלה בכך שאין השבטים מעורבים, כך יש מעלה לייחודיות של כל אוהל ואוהל בתוך השבט. הדבר מבטא את העבודה העצמית של כל אדם. כל אחד עובד את ה’ בדרכו הייחודית, מבלי להציץ ולהעתיק את דרכי שכנו.

מבנה זה מאפשר לעם ישראל להתפתח באופן דיאלקטי. אילו עם ישראל היה הופך במתן תורה לעם אחד נטול שבטיות, הוא היה עלול להפוך לעם מאובן חסר דינמיות. מאידך, מצב שבו אין שום אחידות אלא “אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה”, קרוב לאנרכיה.

זהו אפוא מה שזיהה בלעם בברכתו: המתח בין המקום השמור לביטוי העצמי ובין ההנהגה הקבועה לעם כולו אינו דבר שבדיעבד אלא הוא מנגנון מהותי בעבודת ה’, והוא מתכון לצמיחה ולברכה.

הפוסט שבטים נפרדים, עם אחד הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.