חלק מן הפוסקים אף כתבו שאסור להשתכר. כך כתב ה’ארחות חיים’ שצוטט בבית יוסף (תרצה) “חייב אינש לבסומי בפוריא: לא שישתכר שהשיכרות איסור גמור ואין לך עבירה גדולה מזו שהוא גורם לגילוי עריות ושפיכות דמים וכמה עבירות זולתן אך שישתה יותר מלימודו מעט”.

הדעת נותנת כי השאלה האם וכמה להשתכר בפורים תלויה גם במבנה האישיות של כל אדם, ואכן, ה’חיי אדם’ כתב – ודבריו הובאו ב’ביאור הלכה’ – כי “היודע בעצמו שיזלזל אז במצוה מן המצות, בנטילת ידים וברכה וברכת המזון או שלא יתפלל מנחה או מעריב או שינהוג קלות ראש מוטב שלא ישתכר וכל מעשיו יהיו לש”ש”. דברי ה’חיי אדם’ הנאמרים מסברא משקפים את אחת התובנות שחכמינו לימדו אותנו כלפי היין: מצד אחד, מדובר במשקה שהוא ראש למשקים, שיכול לפקח את הלב, להשיב את הלימוד. אך מאידך, הוא יכול להביא לידי עוני, ניאוף, ושפיכות דמים.

אל הדיון בטיבו של היין הגענו בגמרא סביב סוגיית ‘בן סורר ומורה’. שתיית היין של ה’בן סורר ומורה’ היא רכיב מרכזי בהכרעה שלנו כי הוא עתיד להידרדר למצב שבו ‘מלסטם את הבריות’. הגמרא מביאה אוסף של מימרות בנוגע ליין. המימרה הפותחת היא של ר’ חנן כי ‘לא נברא היין אלא לנחם אבלים ולשלם שכר לרשעים’, כלומר, הסיכונים ביין הם כה גדולים, עד שדעתו של ר’ חנן שמטרת בריאתו הייתה רק למקרים חריגים וזמניים כמו ‘אבל’, או עבור הרשעים. פתיחה זו מדגישה כי באופן בסיסי שתיית היין לא נועדה עבור חיי השגרה של האדם הממוצע.

אחרי הפתיחה הזו, הגמרא מדגישה את הפנים הכפולות של היין, שתלויות באופיו של האדם, וכדברי החיי-אדם, יש אדם ש’לא זכה’ – שהיין מרושש אותו, ויש אדם ש’זכה’ והיין הופך אותו לראש. יש אדם ש’זכה’ והיין משמח אותו, ויש אדם ש’לא זכה’ והיין משמים אותו. רש”י מבאר כי ההבדל בין ‘זכה’ ל’לא זכה’ נובע מהשאלה כמה אדם בחר לשתות. אך ייתכן, כי ההבדל גם קשור למודעות של האדם כלפי עצמו.

לאחר מכן, הגמרא עוברת לדון במעורבות של היין בחטאים היסטוריים שעיצבו את האנושות, החל בשיטת רבי מאיר כי ‘עץ הדעת’ היה גפן, וחטאו של אדם הראשון היה שתיית יין. וכלה בכך שחילולו של נח על ידי חם נגרם כתוצאה משכרותו של נח.

סוגיית הגמרא חותמת בכך ששלמה המלך ננזף על ידי אמו בת שבע על שתיית היין שלו. בת שבע הדגישה בפני שלמה את מעלתו הרוחנית והשכלית (שכל רוזני עולם משכימים לפתחו, או שכל רזי עולם גלויים לפניו) ואמרה שאין זה מתאים לו לשתות יין. אנו כמובן יודעים שיש גם צדדים חיוביים ליין, אך סביב ‘בן סורר ומורה’ הגמרא מדגישה את החסרונות של היין, והיא משייכת את היין ואת ההימשכות אחריו, לרשעים.

דומה כי הגמרא מלמדת אותנו כי החינוך הנכון בגיל צעיר, בגילאי בן סורר ומורה, הוא להדגיש כי יש ביין הרבה סכנות, וכי היין בתרבות היהודית איננו ערך מכונן לכשעצמו. הגמרא לא מבקשת לעודד ‘הינזרות מיין’, אך מבקשת לחנך להתרחקות מרדיפה אחרי תרבות יין ושתיית יין מופרזת, ולכן הגמרא (וגם המשנה בדף עא:) מייחסים באופן בסיס את ה’יין’ כתופעה שמשויכת לעולמות הבלתי מושכים, כמו האבלים והרשעים.

הפוסט גבולות שתיית היין בפורים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.