אז כיצד נוכל לחנך את ילדינו ואת עצמנו להתמודד עם מורכבות רגשית זו? ולמה כל כך חשוב לחנך לרגשיות מול מורכבות וגם בשגרה?

חשיבות החינוך לרגשיות

חינוך לרגשיות הוא המפתח להתמודדות עם מצבים מורכבים שעוברים על האדם. זהו תהליך שבו אנו מלמדים את עצמנו ואת ילדינו לזהות רגשות (להכיר ולתת שם לרגשות שאנו חווים), להבין רגשות (להבין מאיפה הם נובעים ומה המשמעות שלהם), לווסת רגשות (לדעת כיצד להתמודד עם רגשות עוצמתיים או מנוגדים), להביע רגשות (לתקשר את רגשותינו באופן בריא ואפקטיבי), ולפתח אמפתיה (להבין ולהזדהות עם רגשותיהם של אחרים).

בהקשר של המצב הנוכחי, חינוך לרגשיות יכול לסייע לנו להכיר בכך שמותר ואף טבעי לחוות רגשות מעורבים, להבין שאין סתירה בין כאב לבין שמחה והודיה, ולפתח כלים להתמודדות עם מצבים רגשיים מורכבים.

במקום שבו לא מפתחים רגשות, שם מופיעות חרדות, אלימות, ועוד תופעות מורכבות שיכולות להימנע כשה”דלת” פתוחה והרגשות “על השולחן”. לא בכדי אמרו חז”ל “דאגה בלב איש ישיחנה” – ביטוי הרגשות פועל טוב ומשחרר את נפש האדם.

וכאן אשים הערת אזהרה: אדם החושב שהדרך לעבור ימים מורכבים היא להתעלם ו”לברוח” מהמורכבות, טועה ובגדול. ילדים צוברים רגשות מהסביבה, מבינים כל העת שיש מורכבויות, ומחפשים דרך ללמוד מהי הדרך הנכונה להתמודדות עמן.

בדוגמה שלנו משמחת תורה השנה, התעלמות מהכאב – גרועה מאוד ומראה אי אכפתיות ליום השנה להרצחם של מעל 1,000 יהודים (מה שיגרום לילד דיסוננס וחוסר הבנה כעת או בהמשך ההתבגרות). גם כניסה לדיכאון עמוק אסורה, מחמת שזהו יום חג שאסור להתאבל בו.

התמודדות עם רגשות מורכבים

הדרך הנכונה ביותר היא לפעול מתוך חיבור עמוק לרגש ולשאת את שני הרגשות בו זמנית, כנכתב בזוהר הקדוש: “חדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא, ובכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא” (שמחה תקועה בליבי מצד זה, ובכי תקוע בליבי מצד זה). זאת אומרת: ציר העבודה החינוכי הוא לא למצוא את המקום שבין שמחה לכאב אלא פשוט להתחבר לשניהם, לא להתעלם מהרגשות אלא לנהל אותם.

ניקח דוגמה מהשבוע הזה, וממנה נלמד את אבני היסוד לשיח רגשי בשגרה:

חשובה הכרה והכלה: הסבירו לילדים (ולעצמכם) שזה בסדר להרגיש דברים שונים בו-זמנית, ועודדו שיחה פתוחה על הרגשות השונים שעולים.

תנו לגיטימציה: הדגישו שאין דרך “נכונה” להרגיש במצב כזה, ואפשרו מרחב לביטוי של כל הרגשות, גם אם הם נראים מנוגדים.

מצאו איזון: חפשו דרכים לכבד את הזיכרון תוך שמירה על שמחת החג, והסבירו את החשיבות של המשכיות ותקווה לצד הכאב.

חברו לערכים: הדגישו את הערכים של אחדות, תמיכה הדדית ואהבת ישראל, והראו כיצד השמחה בתורה יכולה להיות מקור כוח בזמנים קשים.

הצעות מעשיות

הצעות מעשיות לשמחת תורה השנה (למשפחה או לפעילות בקהילה עם הילדים): בערב החג להדליק נרות נשמה שילוו את החג; פתיחת חגיגות שמחת תורה בדבר תורה קצר על גאולה, נחמה ונצחיות עם ישראל מתוך התורה, לעילוי נשמתם של הנרצחים.

במהלך ההקפות, שלבו שירי אמונה, ביטחון ואחדות עם ישראל לצד השירים השמחים. עודדו את הילדים לעשות מעשי חסד לזכר הנרצחים, או ארגנו התנדבות קהילתית/משפחתית כחלק מחגיגות החג. פעולה מעשית מחברת מאוד לרגש ממקום של מעשה ושליטה.

תפקיד המחנכים וההורים בחינוך לרגשיות

תפקיד המחנכים וההורים בחינוך לרגשיות כולל מספר היבטים חשובים. ראשית, מודלינג רגשי: הראו לילדים כיצד אתם מתמודדים עם רגשותיכם ושתפו באופן פתוח את המחשבות והתחושות שלכם. הראו כאב. שנית, יצירת מרחב בטוח: אפשרו לילדים לשאול שאלות ולהביע את רגשותיהם ללא שיפוטיות והיו זמינים לשיחות אישיות ולתמיכה רגשית.

חשוב גם להתאים את המסרים לגיל: התאימו את המסרים והפעילויות לרמת ההבנה של כל קבוצת גיל. לילדים צעירים, התמקדו במסרים פשוטים של אהבה ותקווה. לבוגרים יותר, אפשרו דיון מעמיק יותר על משמעות האירועים.

בנוסף, חזקו את החוסן: הדגישו את הכוח של הקהילה והעם בהתמודדות עם קשיים, ספרו סיפורים על התגברות ו”גאון יעקב” מההיסטוריה היהודית, ודברו על נוסח ברכת ההפטרה: “כי בשם קדשך נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם ועד”.

לבסוף, שימו לב לסימני מצוקה: היו ערניים לשינויים בהתנהגות או במצב הרוח של הילדים ואל תהססו לפנות לעזרה מקצועית אם אתם מזהים קושי מתמשך.

לסיכום, ההתמודדות עם שמחת תורה בצל הטרגדיה מציבה בפנינו אתגר רגשי וחינוכי משמעותי. אולם, דווקא ברגעים אלה, החינוך לרגשיות והיכולת שלנו לשלב בין רגשות מורכבים הופכים לחיוניים יותר מתמיד.

הבה נלמד את עצמנו ואת ילדינו להכיל את מורכבות החיים, לכבד את הכאב, ובה בעת לשמור על תקווה ואמונה. עם ישראל בכל הדורות פעל כך, ותמיד שאף לחבר שמים וארץ, תורה ולב.

יהי זכר הנרצחים ברוך, ומי ייתן שנזכה לראות בנחמת ציון וירושלים במהרה בימינו, ונזכה ל”ושמחת בחגך” בגאולה האמיתית והשלמה.
בהצלחה!

הפוסט לחבק את המורכבות: חינוך רגשי בעידן של אתגרים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בשנה האחרונה יצא לכולנו לעסוק רבות בענייני מלחמה. אין ספק שבתוך דברי האסטרטגיה המעמיקים, לצד הסברים חוצבי להבות אש, נכשלנו בחטא של “כוחי ועוצם ידי”. ואולי לא רק שם נכשלנו, אלא גם בתוך המרחב המוגן. אולי בתחושת הביטחון ליד השכן עם הנשק, או מכיתת הכוננות המורחבת. כל אלו הכשילו אותנו, שלא במתכוון, בתליית עינינו בבשר ודם, ברזל וכימיקלים.

עברנו השנה שיעור כללי במידת הביטחון, שיעור שהתחיל באמצע ההקפות בבוקרו של יום שמחת תורה ונמשך כל השנה כולה. אבל בתוך השיעור הכללי הזה מפיו של בורא עולם, ייתכן וקצת הכשלנו ותלינו תקוותנו באותם שאמרנו בצילם נחיה. לכן השנה יש לנו עבודה שמקבלת משמעות חזקה ומחודשת בחג הסוכות: הסוכה מסמלת את הביטחון בקב”ה, וארבעת המינים את השליטה בכוחות כולם.

המאירי מסביר שיש לכוון כנגד כל טעם בעת הנענועים: “וכן אמרו מוליך ומביא לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד לעצור טללים רעים, כלומר שתהא מחשבתו להאמין שהשם ייטיב לטובים ויכפר לשבים”.

הבן איש חי כותב (והביאור הלכה מצטט כדבריו) איזו כוונה יש לכוון בשעת הנענועים: “אלא הכוונה בהולכה והובאה זו לבקש מהשי”ת שארבע רוחות שלו שיעצור רוחות רעות, וכן מעלה ומוריד היינו לבקש מהשי”ת שהשמים והארץ שלו לעצור טללים רעים”.

הרש”ר הירש משלב בין עבודות ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות. החג שבו אנחנו בונים סוכות מתוך ביטחון מלא בה’, החג שבו אנחנו “לוקחים” את יבול הארץ כדי לשמוח לפני ה’ בקיומנו וביצירתנו. השנה בחג הסוכות יש לנו הזדמנות להעמיק עם בני הבית את השיח וחידוד מטרת ה”כי יצפנני בסוכו”, להפנים ולהבין שהכל זו מערכה אחת שמובילה בסופו של דבר לביטחון בה’ יתברך. מי ששואף לקרבו את אוויר הסוכה, אזי הוא חי בביטחון הנכון כל השנה כולה.

וכה דברי הרש”ר הירש, ויקרא, בפרשת המועדים:

“בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה – ‘לחודש השביעי הזה’ בדווקא. היום הראשון של חודש זה הוא יום תרועה, יום המזעזע ומעורר אותנו, ומזרזנו לעזוב את הרע. היום העשירי של חודש זה מביא אותנו לפני ה’, ומראה לנו שאנו משוללי זכות הקיום והיצירה. היום החמישה עשר של חודש זה מביא לנו את פרי הכפרה שזכינו לה בעשירי: הוא מביא לנו את החג שבו אנחנו בונים סוכות מתוך ביטחון מלא בה’, החג שבו אנחנו ‘לוקחים’ את יבול הארץ כדי לשמוח לפני ה’ בקיומנו וביצירתנו. עברֵנו שלל מאתנו את הזכות לקיום ויצירה; יום הכיפורים מחק עבר זה; וסוכות משיב אותנו לקיום וליצירה ארציים. בסוכות זוכים אנו לקניין הארצי היקר ביותר – שמחה לפני ה'”.

וכשנגיע לשמחת תורה, אותו יום שנצטרך להתחזק במצוות השמחה, נוכל לעשות זאת רק אם נכניס וניצוק לתוכו את התוכן של כל החודש הגדול שעברנו. שאם לא כן, יהיה זה סתם עוד יום של הוללות וחגיגה שאינם ראויים. וכך כותב הרש”ר הירש בהמשך דבריו:

“יום זה אנו אוספים את כל ההבנות וההחלטות שהגענו אליהן במשך מועדי החודש השביעי ובמהלך מועדי כל השנה כולה; אנחנו מקבלים על עצמנו להתעכב לפני ה’ ולאחוז בחוזקה ברווחים הרוחניים החדשים שלנו. כך לא יישמט עושר זה מידינו במהלך חיי היומיום, שאליהם אנחנו עומדים לחזור; נמשיך לשמור על עושר זה, יהיו מה שיהיו מקרי וענייני השנה הבאה, ונישאר דבוקים בה'”.

הפוסט עבודת חג הסוכות: ימי הביטחון האמיתיים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

ר’ אליעזר מדגיש את ההשוואה בין ד’ מינים לסוכה. כשם שד’ מינים צריכים להיות בבעלות מלאה של האדם, כך גם סוכתו.

השיטה הטעונה בירור היא דעת חכמים. הם מודים לדרשת ר’ אליעזר אך מחלקים בין ‘שאולה’ ל’גזולה’: “וחכמים אומרים אע”פ שאמרו אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון בלולבו של חבירו אבל יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו דכתיב ‘כל האזרח בישראל ישבו בסוכות’ – מלמד שכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת. ורבנן, האי לך מאי דרשי ביה? מיבעי ליה למעוטי גזולה, אבל שאולה כתיב כל האזרח”.

אם חכמים היו חולקים על הדרישה הכוללת לבעלות על הסוכה, ניחא. אולם גם הם מודים שסוכה גזולה פסולה מן הדרשה “תעשה לך – משלך” וגם הם מודים לדמיון העקרוני לד’ מינים. מה אם כן המובן של “כל ישראל ראויים לשבת בסוכה אחת”, ואיך בגלל זה מוכשרת סוכה שאולה על אף הדרישה לבעלות.

במבט כולל על מערכת החגים נוכל להציב את פסח לעומת סוכות כשתי קומות באחדות עם ישראל.

בפסח נכנס העם לברית. קורבן הפסח הוא קורבן גירות, עד כדי כך שהיה לחז”ל הוה אמינא (מכילתא בא, טו) שכל גר שהתגייר יהיה חייב להביא מיד קרבן פסח. את הפסח עושים “כל עדת ישראל”. כל יחיד ויחיד מצטרף לברית הכללית של העם ובכך נהיה חלק מהעם.

מצידו השני של מעגל הרגלים ניצב חג הסוכות ובו אנו נדרשים ללמוד לחיות יחד כל שבטי ישראל בסוכה אחת. זוהי קומתה השנייה של האחדות. אם חג הפסח משקף את רגע התהוות האומה סביב הברית עם ה’, הרי שחג הסוכות מבטא את יכולתה של האומה לעמוד באחדות ולחיות בשותפות בבית אחד.

אלו הם שני שלבים שונים. כשיצאו ממצרים היו ישראל י”ב שבטים נפרדים, הם אמנם באו יחד בברית ה’, אך רק לאחר כניסתם לארץ וכינון המלוכה הם זכו לאחדות מלאה גם ברובד הארצי והגשמי. במילים אחרות, לא די בכך שכולם עובדים את ה’ ומקיימים את אותן מצוות. דרושה גם אחדות מעשית שמאפשרת חיים משותפים בלי פילוגים ומחלוקות.

מכאן נבין את החילוק בין מצוות סוכה למצוות ד’ מינים. שתי המצוות נקשרו לאחדות, אך חילוק דק וחשוב יש ביניהן.

כידוע, חז”ל אמרו שהמינים השונים משקפים אחדות בין חלקי העם (ויק”ר ל, יב), אבל בסופו של דבר לקיחת ד’ מינים היא עבודה שהאדם עובד לפני ה’. בכך נותרת האחדות בתחום החיים הרוחניים. כלומר בנטילת לולב אנחנו אמנם מכירים בכך שצירוף כל חלקי העם הוא תנאי יסודי בעבודת ה’, אך אחדות זו יכולה להישאר רק ברובד התורה והמצוות. היא עלולה להסתיים בכך שכולנו נתפלל לאותו כיוון, מבלי שהיא יורדת לרובד החיים הארציים המשותפים.

מצוות סוכה עוסקת באחדות במובן מקיף יותר. הסוכה היא המצווה “הגשמית” ביותר. האדם נדרש לחיות את החיים הרגילים – רק בדירת עראי. עליו לאכול, לישון, לטייל ולעשות שם את כל מה שהוא עשה ביומיום. ודווקא שם – במקום הטבעי והיומיומי – הוא נדרש לתת מקום גם לחברו.

זוהי הדרישה שחכמים שומעים בפסוק “כל האזרח בישראל ישבו בסוכות”. לאמור, יש דין מיוחד במצוות סוכה שהיא תתקיים בצורה כזו שכל ישראל יכולים לשבת בסוכה אחת. לפיכך מכשירים חכמים סוכה שאולה, למרות שגם הם מודים שיש דין “לכם” בסוכה, משום שממהותה של מצוות הסוכה היא שהאדם יארח את חברו בה וכולם ישבו יחד באחדות ובאחווה.

הפוסט כל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

רבי אליעזר אומר ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה, אחת ביום ואחת בלילה, וחכמים אומרים אין לדבר קצבה.

רבי אליעזר אומר אין יוצאין מסוכה לסוכה ואין עושין סוכה בחולו של מועד, וחכמים אומרים יוצאין מסוכה לסוכה ועושין סוכה בחולו של מועד.

רבי אליעזר אומר… אין אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו… וחכמים אומרים… יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו.

הדעת מבקשת למצוא את הקשר בין המחלוקות האלו, שמן הסתם תלויות במחלוקת יסודית אחת בהבנת מהותה של מצוות סוכה.

בהקדם נבקש לעיין בגדר דירת עראי. בדף ז’ ע”א מובאת מימרא של אביי המונה את כל שיטות התנאים שסבירא להו ‘סוכה דירת קבע בעינן’: רבי שהצריך סוכה ד’ אמות על ד’; רבי יאשיה שהצריך גם בדפנות ‘צלה מרובה מחמתה’; רבי יהודה שהכשיר סוכה מעל כ’ אמה; רבי שמעון שהצריך ג’ כהלכתן ורביעית אפי’ טפח; רבן גמליאל שפסל סוכה בראש העגלה והספינה; וכן עוד כמה וכמה שיטות תנאים אחרות, שהמשותף לכולן, לדעת אביי, הוא קביעת הלכות הסוכה באופן שתהא דומה ככל הניתן לדירת הקבע.

ולכאורה צריך ביאור, שהרי פשיטא שגם למאן דאמר סוכה דירת קבע בעינן, גדר הסוכה הוא ‘דירת עראי’. אין מי שסובר שמשום ש’דירת קבע בעינן’ מוטל על האדם לבנות סוכה שמגנה מפני הגשמים. דעת ר”ת שאפילו לבית הלל שמעובה כמין בית כשרה, מכל מקום אם מגינה היא מפני הגשמים פסולה. ואף אם יש מכשירים בכהאי גוונא (עיין טוש”ע סי’ תרלא), מכל מקום לא יימצא מי שיסבור שיש לקבוע נסרים במסמרות להצל מפני הגשמים. משום שדבר פשוט הוא ששם סוכה הוא בית עראי שנעשה לזמן ולהגנה חלקית, ובזה חלוק שמו מבית. לא מיבעיא לדעת הסוברים ש’אמרה תורה צא מדירת קבע ושב בדירת עראי’ ומשום כן דירת עראי בעינן, אלא אפילו הסוברים ש’סוכה דירת קבע בעינן’, בהכרח מודו שעיקר שם סוכה נקבע בשל העראיות, ואם כן צריך עיון בשיטתם, מה הטעם שייקבעו הלכות הסוכה באופן שתהא דומה לדירת קבע, אם בד’ דפנות, אם בד’ אמות על ד’ וכו’, והלא כל מהותה בעראיותה?

הנה, תוכן מצוות סוכה הוא להעביר את הישיבה הבוטחת והשאננה בבית הקבוע והיציב, לסוכה עראית שאין בה את אשליית הביטחון של ‘כוחי ועוצם ידי’, והאדם חש בה כי הוא בצילא דמהימנותא ונתון תחת השגחת ה’. כשם שבארבעים שנות הליכת ישראל במדבר, האכילם הקב”ה את המן כדי לחנכם שאכילת המזון בארץ ישראל היא מיד ה’, ולא על הלחם לבדו יחיה האדם, כך נצטווינו לשבת בסוכות פרק אחד בשנה כדי להפנים בקרבנו שעל כל מוצא פי ה’ יחיה האדם, ולא על הבית וחוזקו. כלומר דין ‘תשבו שבעת ימים’ אינו אומר שכך ראוי שיהא מצבו של האדם כל השנה, שלא יישב בביתו הקבוע, אלא תוכן המצווה הוא שבשבעת ימים אלו יקבע האדם בהכרתו שגם כל השנה כולה יושב הוא תחת צל השכינה, והגנתו אינה נסמכת על קורות ביתו.

קל להבין שאם הישיבה בסוכה אמורה לנטוע באדם הבנה הנוגעת לביתו, הכרחי, במידה מסוימת, שהיא תהא דומה לישיבה בבית. אם הסוכה תהיה כה עראית, עד שהאדם לא יחוש כל קשר בין הישיבה בבית לישיבה בסוכה, הרי שגם כשהוא יחזור מן הסוכה אל הבית הוא לא ייקח עמו את ההכרה שהופנמה בו בדיוריו בסוכה אל תוך הבית. ונראה שזהו טעם הסוברים ‘סוכה דירת קבע בעינן’. כמובן גם הם מודים שעיקר שם סוכה הוא בעראיותה, אלא שכל אחד מהם, בשיטתו שלו, מבקש שהסוכה תדמה באופן כלשהו לדיורים בבית, כדי שתהא המשכיות בין תחושת הביתיות המיוחדת הנוצרת בסוכה, בישיבה בצלא דמהימנותא, ובין הביתיות היציבה של הישיבה בבית, במשך כל ימות השנה.

ובאמת אף שמצינו מחלוקת לגבי בניין הסוכה, עד כמה הוא צריך להיות עראי או קבע, לגבי הישיבה בסוכה מצינו עקרון מוסכם שהיא צריכה לדמות ישיבה של קבע. כלשון המשנה: *כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי (סוכה פ”ב מ”ט)*, ודבר זה למדוהו מקרא ד’בסוכות תשבו שבעת ימים’, אף שממנו גופא למד רבא שאמרה תורה ‘צא מדירת קבע ושב בדירת עראי’, ואין זו סתירה כלל, משום שדין ישיבה בסוכה הוא לעשות דיורים המדמים דיורי קבע – בבניין עראי של סוכה.

לפי זה תובן היטב דעת רבי אליעזר בכל ג’ מחלוקותיו עם חכמים. רבי אליעזר ודרש שהדיורים עצמם יהיו ככל הניתן במתכונת של קבע, ואת זה הוא קבע בג’ הלכות: א. שיאכל בסוכה את כל הסעודות. וטעמו מבו’ בגמ’: *תשבו כעין תדורו מה דירה אחת ביום ואחת בלילה אף סוכה אחת ביום ואחת בלילה (שם כ”ז ע”א)*. ב. שלא ייצא מסוכה לסוכה, אלא יקבע את דיוריו בסוכה אחת המוכנה לו מערב חג. ג. שתהא הסוכה שלו ולא של חבירו. כל אלו נועדו כדי לגרום לקבוע את הישיבה בסוכה כעניין הישיבה בבית, כדי ליתן את של זה בזה, ולגרום לאדם לשבת בביתו כל השנה בצילא דמהימנותא. י”ד הסעודות מדמות את קביעות האכילה בבית, ואף איסור היציאה מסוכה לסוכה והישיבה בסוכה שלו קובעות את הדמיון לבית, כפי שהוא אינו עובר מדירה לדירה מדי יום וכפי שביתו הוא שלו.

חכמים, החולקים על ר”א, גם כן מודים לעיקרון של דיורי קבע, אלא שהם סוברים: כדירה, מה דירה אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל אף סוכה נמי אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל (שם). כלומר הם סוברים שדווקא הכבילה של האדם לדירת העראי עלולה להיות מלאכותית ובכך לפגום בדמיון לדירת הקבע שבה האדם חופשי לאכול כרצונו, לעבור בין דירות ואף לגור לעתים בבית חברו. דווקא כבילה שכזו עלולה להפוך את הסוכה למצור על האדם, ולפגוע בדמיון לדיורי הקבע.

סמך נאה לעניין אנו מוצאים משני מקומות שנקבע להלכה להעביר כלים נאים, הראשון – מן הבית לסוכה, כדי להופכה לישיבה של קבע: *היו לו כלים נאים מעלן לסוכה מצעות נאות מעלן לסוכה (כ”ח ע”ב)*, והשני – מן הסוכה אל הבית בסיומו של החג: *סוכה שבעה כיצד גמר מלאכול לא יתיר את סוכתו אבל מוריד את הכלים מן המנחה ולמעלה מפני כבוד יום טוב האחרון של חג (מ”ח א’)*. הגמרא מפרשת שהורדת הכלים נעשית כדי שיוכל לשבת בסוכה גם בשמיני עצרת בלי לעבור על ‘בל תוסיף’, אך בפשט המשנה היה מקום להציע שהחזרת הכלים אל הבית היא חלק מהגדרת ‘סוכה שבעה כיצד’. היא מחברת את הישיבה בסוכה בחזרה אל הבית, לתוך יו”ט אחרון של חג, שבו ה’בצלא דמהימנותא’ של סוכות מתקיים בתוככי הבית. וכפי שכתב בתרגום יונתן (פרשת פנחס) *בְּיוֹמָא תְמִינָאָה כְּנִישִׁין תֶּהֱווֹן בְּחֶדְוָא מִן מַטִילְכוֹן לְבָתֵּיכוֹן*, מבואר שעניינו של היום השמיני הוא המעבר חזרה מן הסוכה אל הבית. נמצא שאת הכלים הנאים שבבית צריך האדם להעביר לסוכה, בשביל שבסופו של חג הוא יוכל להחזירם בשובו מן הסוכה אל הבית, ובכך הסוכה תשוב ותשפיע על אופי דיוריו בבית. וזהו גדר הקיום של ‘סוכה שבעה’, שאף שאסור לו להתיר סוכתו, מכל מקום הורדת הכלים חזרה אל הבית אינה נוגדת את מצוות הסוכה ביום השביעי, אלא היא היא קיומה. (ואפשר שזהו מה שהבינה גם הגמרא, בהו”א, כששאלה ‘אין לו כלים להוריד מהו’, כלומר אין זה רק היתר להוריד כלים אלא זהו דין להעביר את דיורי הסוכה חזרה אל הבית, כי זהו קיומה המלא של מצוות הסוכה, כאשר היא שבה ומתחברת אל הבית לקראת יו”ט אחרון, וממילא יש מקום לשאול מה הדין כשאין לו כלים להוריד. אך כאמור הגמרא בהמשך אינה מפרשת כן).

לסיכום, תוכן מצוות הסוכה עצמה הוא להטמיע בביתיות של השנה כולה את התוכן שהופנם בסוכה. זהו עצם החג: האדם צריך לעשות את הישיבה בדירת העראי דומה לישיבת הקבע במידת האפשר, כדי שיוכל אחר כך לשאוב חזרה את הבטחון בה’ שהוטבע בו בשבעת הימים אל תוך מתכונת הישיבה בביתו הקבוע.

הפוסט ישיבת קבע בסוכה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.