אחוות תורה

בחירת מוסד חינוכי לילדינו

David Markus — Thu, 04 Apr 2024 10:37:26 +0000

בערך פעם בשבוע יוצא לי לשמוע אנשי חינוך מתלוננים על מוסד החינוך של ילדיהם. בתדירות נמוכה יותר אני פוגש גם ״סתם הורים״ שמגלים שתיאום הציפיות שלהם עם מחנכי ילדיהם לא היה מספיק טוב.

תלונות אנשי החינוך על מוסדות החינוך של ילדיהם מוכיחות שאכזבה או חוסר בתיאום ציפיות זו לא תופעה של ״אלו שלא מבינים״ אלא דבר גורף. בעיות רבות יכולות להיפתר מתוך בחירה נכונה של מוסד חינוכי עבור ילדינו.

ניתן לומר שיש אתגר משמעותי בתיאום ציפיות על חלוקת התפקידים בין ההורים לבין המוסד החינוכי, ולא מעט פעמים יש פערי תפיסות משמעותיים. למשל, מנהל מוסד שמבחינתו חושב שתפקיד המוסד הוא לקחת ילדים שהתחנכו בבית וללמד אותם, והורים של תלמידים שחושבים שהמוסד יחנך להם את הילדים והם רק יתמכו בתהליך. בגלל שינויים בצורת החיים כיום, יחד עם חוסר הפניוּת והזמן של ההורים, המוסד החינוכי חייב לתת הרבה יותר מבעבר.

הנה כמה מחשבות והמלצות שכדאי לקרוא לפני ״תקופת הבחירה״:

א. ״במקום שליבו חפץ״ – בחירת מוסד חינוכי ובמיוחד בגיל הנעורים היא בחירה שצריכה להיעשות בשיתוף פעולה עם המתבגר. תחושת הבחירה שלו חשובה מאוד להצלחת השילוב במוסד. לא מעט פעמים אנחנו רואים שיבוץ של נער במקום שהוא לא רוצה להיות בו – בהרבה מקרים זה נגמר לא טוב. נסו להפחית את השפעתה של החברה, דעתם של השכנים או כל שיקול שאינו רלוונטי לנושא. בטווח הארוך זה משתלם.

ב. תיאום ציפיות לגבי למידה או חינוך – בהיסטוריה של מוסדות חינוך לגיל הנעורים אנו יודעים שהם היו מוסדות של למידה ולא חינוך בהגדרה הפשוטה. כמובן שמי שרוצה לחנך את עצמו יכול בכל מקום אך מי שהיה מגיע לפני 100 שנים לישיבה, היה מגיע כבר מחונך ברמה מספקת כדי לרצות להיות בה. היום המצב שונה ולכל מוסד מגיעים גם צעירים שעדיין לא בחרו מרצונם ללמוד. משום כך, חשוב להורים לילדים שעדיין לא מצאו ״טעם״ בלימוד לחפש מוסד שיודע לחנך ולעורר מוטיבציה ולא רק ללמד את מי שכבר רוצה.

ג. ואכן יש שני סוגי מוסדות: מוסדות שנותנים לתלמיד אופציה להמשיך להיות איך שהוא הגיע, ומוסדות שיודעים להוביל תהליכים חינוכיים ולפתח באופן אקטיבי תלמידים. הסוג השני עדיף, כמובן.

ד. וזה כבר מוביל אותנו לזהות אנשי החינוך: ישנם אנשי חינוך ששואבים את סמכותם מהיכולת שלהם להעניש או 'להעיף', ולעומתם יש מנהיגים ערכיים, מובילים בכוח הלב הגדול והנפש המכילה. הסוג השני עדיף, כמובן.

ה. חזון חינוכי – מוסד חינוך מהסוג הנכון קם עם חזון ברור שיש בו תפיסת עולם חינוכית. חזון ומרכזיותו הם האויבים של השקיעה והניוון של ארגון. נסו למצוא מוסד שיודע להגדיר את החזון שלו ושעדיין יש למנהליו אש חינוכית בעיניים.

ו. תכנית עבודה חינוכית – חזון מדהים הוא לא מספיק. מוסדות חינוך מובילים פורטים את החזון לתכנית עבודה חינוכית (ולא רק תכנית לימודית). ישנם מוסדות המחזיקים תכנית לימודית בנויה לתלפיות אבל אין בהם התייחסות סדורה לחינוך, להטמעת ערכים ומיומנויות רכות. נסו למצוא מוסד שיודע להגשים את החזון שלו בצורה מסודרת.

ז. שעת מחנך ומיומנות מחנך בשיח אפקטיבי עם תלמידים – לכל מחנך אמורה להיות במערכת שעת מחנך שבועית בה הוא ישב עם התלמידים במעגל ויקדם אותם בערכים ומיומנויות. זו תשתית קריטית לכל הגילאים שבלעדיה קשה מאוד לקדם תהליכים חינוכיים ולהצמיח תלמידים.

ח. ואל תשכחו את התפילות – הן כלי שתמיד עובד, לצד ההשתדלות והאחריות שלנו.

בהצלחה!

הפוסט בחירת מוסד חינוכי לילדינו הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בדרך לריאיון

David Markus — Thu, 04 Apr 2024 10:36:22 +0000

החוק במדינות רבות במערב אוסר להפלות לרעה מבקשי עבודה דתיים, שומרי שבת ובעלי משפחות. מעסיקים אינם רשאים לנהוג בעובדיהם איפה ואיפה על רקע דתם. כיצד מִתַּרגמת ההצהרה הזו הלכה למעשה בשוק העבודה? מהי הדרך הטובה ביותר להתמודד עם המכשולים בקבלה לעבודה? האם עדיף להניח את כל הקלפים על השולחן במהלך הריאיון, או שמוטב להסתיר מידע העלול לעמוד בדרכנו – לפחות עד שנתקבל לעבודה?

לדוגמה: האם שמירת שבת וכשרות היא עובדה משמעותית או משנית בריאיונות עבודה? האם הופעה לריאיון עבודה עם כיפה על הראש משדרת למראיין כי למבקש העבודה יש מגבלות מסוימות בשל הקפדתו על מצוות היהדות (באשר לגילוי נאות בקשר להתמכרות, או על קיומה של מחלה קשה נרחיב בהזדמנות קרובה אי"ה)?

בתקופת לימודיו האקדמיים של אחי – כיום פרופסור בפקולטה למנהל עסקים – הוא ניהל ויכוח בנושא זה עם אחד הסטודנטים שהיה גם הוא שומר מצוות. אחי, שבאותה עת כבר היה נשוי ובעל משפחה, טען שבכוונתו להודיע למעסיקים פוטנציאליים על כך שמשפחתו ומחויבותו לשמירת מצוות ניצבות אצלו בראש סדר העדיפויות. חברו סבר שמוטב להותיר פרטים אלה בתחום צנעת הפרט – אחרת, לדעתו, יהיה בלתי אפשרי להתקבל לעבודה. בסופו של דבר שניהם מצאו עבודה, והפרט המעניין הוא שלמרות הגילוי הנאות (ואולי בגללו), אחי זכה במשרה טובה יותר.

ביניים: שלושה סוגי מעסיקים

באיזו מידה ומתי, אם בכלל, יש לחשוף בפני מעסיק פוטנציאלי את הצרכים והמגבלות שמביא איתו יהודי דתי למקום העבודה?

עמית לשעבר, העומד כיום בראש משרד עורכי דין בינלאומי גדול, ציין כי הדברים שיש לומר או להימנע מלומר בראיונות הם עניין לשכל ישר, ותלויים בנסיבות הריאיון.

הוא הציע חלוקה של מקומות העבודה הפוטנציאליים לשלוש קבוצות, כדלהלן:

אין צורך להעלות את הנושא.

אם עסק או מקום עבודה מסוים מעסיקים כבר יהודים דתיים, יש להניח כי למדו להתאים עצמם לצורכיהם, ואין כל טעם להעלות את הנושא בשלב הריאיון.

כמו כן, אם מבקש עבודה מגיע לריאיון חבוש כיפה, או אם ברור מאליו שהוא שומר מצוות, אין צורך לציין בריאיון את עובדת היותו יהודי דתי; גם אם לא אמר זאת במפורש – הכיפה, קורות החיים או שניהם יעידו על כך כאלף עדים.

להעלות את הנושא כאשר מתקבלת הצעת עבודה.

ישנן חברות שאינן מודעות בהכרח לדרישותיהם המיוחדות של עובדים דתיים, אך תהיינה נדיבות וגמישות דיין כדי להיענות להן ובכך לאפשר את העסקתם. במקרה זה עדיף להודיע מראש על היותך דתי, אלא שאין צורך לעשות זאת בריאיון עצמו; אפשר להמתין עד שהצעת העבודה מתקבלת. בשלב זה אכן נדרש גילוי נאות. השמירה על דיני כשרות אינה מעניינו של המעסיק (אלא אם כן דרישות העבודה מחייבות טעימת מזון), אבל שמירת שבת ומועדי ישראל בהחלט רלוונטית עבורו.

אין טעם לקבוע ריאיון מלכתחילה.

ישנם מקומות עבודה שלא יוכלו להעסיק יהודים שומרי שבת – למשל, חברות קטנות עם צוות עובדים מצומצם, שבהן החלפת שעות קבועה עם עמית לעבודה אינה אופציה ריאלית, או עסקים העובדים שבעה ימים בשבוע. אף אחד מאלה אינו מאפשר [ואינו יכול לאפשר] גמישות בהעסקת יהודים דתיים, וממילא אין טעם לחפש עבודה שם מלכתחילה.

הפוסט בדרך לריאיון הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

מלחמה כקטגוריה ייחודית בהלכה

David Markus — Thu, 04 Apr 2024 10:33:58 +0000

בפרקים הקודמים עמדנו על ההיתר והמצווה למסור נפש במלחמה אף שאינה מג' עבירות חמורות. אמרנו שיש בכך כדי ללמד שהמלחמה היא קטגוריה הלכתית ייחודית.

בפרק זה נסקור ב'קצירת האומר' עוד שלושה הסברים להיתר המסירות נפש במלחמה: מלחמה כמאבק קולקטיבי, עד רדתה, ולוחם כאומן באומנותו.

"אין למדין הצלת יחידים מהצלת כלל ישראל", כתב הנודע ביהודה (תניינא יורה דעה סי' קס"א) בהסבר ההיתר לאסתר ללכת לאחשוורוש. וכך כתבו כמה ראשונים ואחרונים גם על מעשה יעל: "שעשתה עבירה לשמה כדי להציל את ישראל" (תוספות כתובות ג: ד"ה ולדרוש).

הר"ש ישראלי (ארץ חמדה עמ' נ, ועוד) ופוסקים נוספים כתבו שכך יש לראות את המלחמה. המלחמה היא מאבק קולקטיבי בין לאומים, ולכן דיני המלחמה שונים בכמה היבטים. אחד ההיבטים הוא מסירות הנפש של הלוחם, הנצרכת אף כאשר אין המלחמה על אחת משלושת העבירות החמורות.

מקור נוסף לייחודיות ההלכתית של המלחמה הינו היתר מיוחד לחילול שבת במלחמה.

בגמרא (שבת יט) מובאת ברייתא: "אין צרין על עיירות של נכרים פחות מג' ימים קודם לשבת ואם התחילו אין מפסיקין. וכן היה שמאי אומר (דברים כ, כ) עד רדתה אפילו בשבת". אם ההיתר להילחם בשבת הוא משום פיקוח נפש, לכאורה אין צורך בדרשתו של שמאי מהמקרא. לפי זה נראה כי דרשת שמאי מלמדת גדר חדש במלחמה בשבת, גדר הנלמד מעד רדתה.

ובאמת כך כתב הריב"ש בתשובה (סימן קא): "אבל יש בה התר א' מיוחד שאם התחילו אין מפסיקין ומחללין את השבת לכל צרכי המצור ואפילו שלא מפני הסכנה, כמו שבא הקבלה עד רדתה ואפילו בשבת". וכן פירש השפת אמת בסוגיא בשבת שם: "ונראה דוודאי לא מיירי בדאיכא סכנה דא"כ למה לי קרא וע"כ צ"ל דמיירי היכי שידינו תקיפה אלא שע"י ההפסק בשבת יתבטל הכיבוש ואתי קרא לומר דהכיבוש דוחה שבת".

מי שהעלה והשיב את 'עד רדתה' כמקור הלכתי, היה הרב גורן שהשתמש בסוגיה זו כמקור לחלק מפסקיו על לחימה בשבת. אולם היתר זה לא נידון והתבסס בפסיקה ההלכתית, והיו כמה פוסקים שהתייחסו להיתר ושללו אותו. ראו עוד במקורות בהרחבות.

שני ההסברים האלו הראו גם הם את ייחודה ההלכתי של המלחמה. לעומתם, היה מי שהסביר את ההיתר לחייל להסתכן בנפשו כבעל מלאכה שלעיתים מותר להסתכן בנפשו.

כמו בשני הסברים הקודמים, לא נוכל להרחיב כאן בהיתר לבעל מלאכה להסתכן, וכאמור הרוצה להרחיב יעיין בהפניות למטה. נציין רק לשו"ת 'שם אריה' (יורה דעה, סימן כז) שהסביר את ההיתר להסתכן במלחמת הרשות כדברים המותרים להסתכן משום מנהגו של עולם. "וכן בכל דבר שהוא לצורך העולם כמו לרדת למלחמה דהוי ודאי סכנה שרי, ואף במלחמת הרשות".

להרחבה ראו:

ההפניות לפי סדר הנושאים. עמוד הימיני סימן יד; חוות בנימין סימן יז; שו"ת שרידי אש ח"ב ס' לד אות טו; הרב משה צבי נריה "מלחמות שבת" ירושלים תשי"ט; הרב אליעזר שינוולד "עד רדתה: מקור הלכתי לבחינת סוגיות מבצעיות בשבת במדינה יהודית ריבונית" בתוך: ספר הראל: צבאיות ישראלית באספקלריה תורנית, חיספין תש"ס; שו"ת ציץ אליעזר חלק ג, סימן ט פרק ב; הרב אברהם אבידן, שבת ומועד בצה"ל, ירושלים תש"ן, עמ' ד – יז; הרב אשר וייס, "חילול שבת ע"י שוטרים לשמירה על נוצרים בכנסיית הקבר", תחומין לט; שו"ת מנחת אשר ח"א סימן קטו ח"ג סימנים קכ – קכא.

הפוסט מלחמה כקטגוריה ייחודית בהלכה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

שלא עשני גוי

David Markus — Thu, 04 Apr 2024 09:43:02 +0000

כי תשא את ראש בני ישראל. אחד הדברים שאנו רואים במניין בני ישראל, הוא שלכל יהודי ויהודי יש ערך עצמי. כל אחד ואחד נספר לעצמו, כי חוץ ממעלת היותו שייך לציבור יש משמעות לכל יחיד ויחיד.

ויש להתבונן בדבר, שמעלת כל אחד ואחד היא בוודאי מעלה עצמית שלו, ולא רק ביחס לחברו. ואם כן, יש להבין מדוע אנו מברכים את נוסח הברכה בבוקר "שלא עשני גוי, שלא עשני עבד, שלא עשני אישה", למה אנו מדברים בשלילה? מדוע לא לברך שעשני יהודי? וראיתי בט"ז (שו"ע או"ח מו ד) שהקשה כך.

ועוד הקשה ה'אור זרוע'" מדוע צריך לברך בכל יום שלא עשני גוי? מספיק פעם אחת וזהו! הרי אחרי שאתה יהודי זה אל-חזור, אתה לא יכול להיות גוי. פוקח עיוורים או שאר ברכות זה התחדשות של כל יום, אבל שלא עשני גוי, עבד, אישה, היה מספיק לברך פעם אחת? וכך כותב ה'טורי אבן' (מגילה כד): ברכות אלו על חסדי המקום היה לברך על החסד שבלידה ולא כל יום.

ואולי בדרך צחות אפשר לומר בעקבות מאורעות שמחת תורה האחרון, שבכל פעם מתגלה שפל גדול חדש של הגויים ועל כך אנו מברכים שאנו לא כמוהם.

ויש ליישב שיש הבדל גדול בין יהודי לגוי. הגוי עובד כדי לאכול. אין לו שום מטרה בחיים חוץ מלאכול ולאסוף ממון והוא משועבד כל חייו למטרה זו, ויוצא לחירות בימי הזקנה כאשר כבר לא יכול לרוץ. וכך אומר ה'כלי יקר': כל כנעני אשר לא נגה עליו אור התורה אין לו תכלית אחר כי אם ליזון בו שיניו ועיניו ולכן עבד יוצא לחירות בשן ועין. אבל היהודי, המטרה היא עבודת ה' והשיניים והאיברים הם בשביל לעזור להגיע למטרה זו.

כשאנו קמים בבוקר פורצת מאיתנו הברכה 'שלא עשני גוי' כי אנו מקיימים מצוות, נזכרים באושר הגדול בכך שאנו יהודים ולכן מברכים כל יום על האושר הזה. כתוב במדרש על הפסוק 'אנכי ה'…' – בשעה שאמר הקב"ה אנכי ה' בירך משה שלא עשני גוי. מה הקשר? הרי קיבלו מצוות במרה? אלא כאשר מתבוננים שבנו בחר ה', פורצת הברכה מאליה.

ולכן אנחנו מברכים בשלילה שלא עשני גוי, כיוון שהזכות שלך זה לא להיות גוי, אבל כמה אתה יהודי זה תלוי בך ובבחירה שלך.

שנזכה ונתבונן כמה שבח שלא עשני גוי ומכאן נעבוד על עצמנו כמה שיותר להיות מחוברים בדרגה של להיות יהודי. אמן.

הפוסט שלא עשני גוי הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.