בעשרות השנים האחרונות אנו עדים לשינוי משמעותי בתפיסת החינוך במוסדות החינוך. בעוד שבעבר התמקדנו בעיקר בלימוד טכני של תחומי הידע התורניים והכלליים – שהיו הבסיס והיסוד להכנה לחיים – ואת שאר הדברים עשינו ״על הדרך״ או באמצעות דוגמה אישית בלבד, היום אנו מבינים שעלינו להתייחס לשלושה מעגלים שלמים בחינוך ילדינו: למידה, חינוך ערכי-חברתי, ורווחה נפשית.

המעגל הראשון הוא הלמידה – לימוד התורה והמקצועות הנלווים (המהווים עזר לתורה ולחיים של תורה עם דרך ארץ).

חז”ל לימדונו “אם אין קמח אין תורה”, וכך גם להפך – אם אין כלים ללמידה, קשה לרכוש את הידע הנדרש. כיום אנו יודעים שלכל ילד סגנון למידה משלו, וחשוב להתאים את דרכי ההוראה ליכולותיו. ילד שמתקשה בלימודיו אינו בהכרח “חלש”, אלא ייתכן שפשוט זקוק לגישה שונה או לכלים מותאמים שדרכם יוכל להצליח.

המעגל השני שחשיבותו הולכת וגדלה ובשנים האחרונות עובר מלהיות ״תוסף מזון״ ל״מנה העיקרית״ הוא החינוך החברתי-ערכי.

בעולם שבו הניסיונות מתרבים והאתגרים גדלים, לא די בהעברת ידע. עלינו לצייד את ילדינו בכלים מוטיבציוניים להניע את עצמם למקומות הטובים והנכונים. כלים אלו נועדו להטמעת הערכים אצל הילדים בנפשם (רצון) ובחיי היום-יום (סדירות), במיומנויות כלליות וחברתיות, בכלים להתמודדות עם אתגרים, וביכולת לקבל החלטות נכונות (ועוד).

בתחום זה חשוב לנהוג כמאמר החכם באדם “חנוך לנער על פי דרכו”. עלינו לסייע לכל ילד למצוא את דרכו הייחודית בעבודת ה’ ובחיים בכלל וזהו מסע חינוכי. חלק מהתוצר החינוכי הוא כמובן יצירת הזהות והשייכות של הילד כחלק מעם, חברה, קהילה ומשפחה.

המעגל השלישי, שחשיבותו גדולה מאוד, הוא הרווחה הנפשית.

ילד שאינו מרגיש בטוח ומוגן, או שמתמודד עם קשיים רגשיים, יתקשה להתרכז בלימודיו ולהתפתח כראוי. הרווחה הנפשית ובתוכה תחושת הביטחון של הילד והתמיכה אותה הוא מקבל בעת הצורך היא תנאי בסיסי להצלחה בכל התחומים.

כהורים, תפקידנו לתמוך בכל שלושת המעגלים הללו. כיצד נעשה זאת?

ראשית, עלינו להיות קשובים לצרכי ילדינו בכל אחד מהתחומים. ילד שמתקשה בלימודים זקוק לא רק לשיעורי עזר, אלא גם לחיזוק הביטחון העצמי שלו. ילד שמתמודד עם אתגרים חברתיים זקוק להכוונה ולכלים, ולא רק לעצות.

שנית, חשוב ליצור שיתוף פעולה הדוק עם הצוות החינוכי. המחנך, היועץ החינוכי, והמורים המקצועיים – כולם שותפים לדרך. כשיש תקשורת פתוחה ושיתוף פעולה, קל יותר לזהות אתגרים ולתת מענה מתאים.

לבסוף, עלינו לזכור שכל ילד הוא עולם ומלואו. מה שמתאים לאחד לא בהכרח מתאים לאחר ולעיתים אפילו עלול להזיק. עלינו להיות גמישים בגישתנו ולהתאים את התמיכה שלנו לצרכים הייחודיים של כל ילד.

בשבוע הבא נתמקד באופן מעשי בדרכים לחיזוק כל אחד מהמעגלים הללו גם בבית. בינתיים, אני מזמין אתכם להתבונן בילדיכם ולחשוב – האם הוא מקבל מענה מספק בכל אחד מהתחומים?

בהצלחה!

הפוסט על שלושה דברים החינוך עומד הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

כאשר שני אנשים או יותר נמצאים יחד, והם מודעים לנוכחות של האחר, מתרחשת תקשורת, לא משנה כמה עדינה או לא מכוונת.

אחד האסונות הגדולים של האנושות בדור האחרון הוא הסחת הדעת בשיחות בין בני אדם. אנשים קובעים תור לרופא, ממתינים חודשים, ואז תוך כדי דיבור על תפקודי הכליות הבעייתיים הם מעיינים בהודעות וואטסאפ שהם מקבלים, או המחמירים – עונים לשיחת טלפון מול פרצופו המשתאה של הרופא.

ולא צריכים להיות רופאים בשביל לחוות את זה. מספיק שתמתין בסניף הדואר כדי לדעת היטב מה יאכלו בארוחת הצהריים בביתו של היושב לצידך או מה שלום בנו.

ולצערנו, כך זה בשיחה עם הילדים שלנו, ואצל בני זוג, ואף בתפילות בחלק מהמקומות. אנשים זמינים גם בתפילה לקבלת שיחה מהאישה אם להוציא את הילד מהגן וכדומה. התקשורת שלנו הפכה ללקויה וחסרה, איננו שותפים במבטיו או מקשיבים לתת-הטקסט של בן שיחנו, וכך אנו מאבדים קשרים עמוקים ורגישים.

ראשיתו של שיח לקוי זה כבר מופיע בפרשתנו, כאשר אם אחת רואה שבנה במצב קשה. היא לא יושבת לידו לעודדו ולחזקו כראוי לאם, אלא היא מזניחה אותו ונותנת לו לדבר לעצמו מתחת לשיחים.

רש”ר הירש פרשת וירא פרק כא פסוק טו:

“כל התנהגותה של הגר אופיינית ביותר ומציינת את הטבע של בת-חם שלא נתעדן. אם ישראלית לא תטוש את ילדה, ולו רק כדי לדבר על לבו, ולו רק כדי להקל עליו כדי חלק אחד במיליון של שנייה. הנוטש ילד באפס מעשה, מפני ‘שאין בכוחו לראות בייסוריו’, אינו פועל מתוך רחמים; זוהי אנוכיות אכזרית של נפש-אדם שנעצרה בטבעה הגס. אדם בעל שיעור-קומה אנושי יודע להשליט את הכרת חובתו על רגשותיו העזים ביותר, חובתו משכיחה את הכאב שבלבו ומדריכה את ידו להושיט סיוע ועזרה, ולו יהא בידו רק לגמול חסד עם המתייסר בייסורים ולעמוד על גביו ולהשתתף בצערו. מכאן משמעות עמוקה לנאמר בפסוק יז: ה’ שמע ‘את קול הנער’, ולא קולה של הגר. זעקתו של אדם, היוצאת מתוך אנוכיות ובאפס מעשה, אינה מגיעה עד לכסא הכבוד”.

דברי הרש”ר הירש מהדהדים היטב בדורנו. כמו הגר שלא הייתה שם בשביל בנה, גם אנחנו לא נמצאים באמת עם היקרים לנו. ההתעלמות שלנו היא לא בריחה למדבר אלא בריחה למסך – לעוד הודעה, עוד שיחה, עוד סרטון.

אנחנו חייבים לעצור את זה, להניח את המכשיר בצד ולהתחיל להקשיב באמת זה לזה.

הפוסט תקשורת בין-אישית בעידן המסכים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הטענה הראשונה מדברת על צדק, האם ראוי שאדם ייענש על לא עוול בכפו, רק בגלל מעשי שכניו? לפי טענה זו גם אם יש צדיק אחד בלבד בכל סדום לא ראוי שהוא ייספה בעוון הרשעים. לעומת זאת, הטענה השנייה מבקשת לישא למקום כולו כי אולי יש קבוצה גדולה של צדיקים שעבורם ה’ יאריך את אפו וישא את חטאת סדום כולה.

אולם ה’ עונה רק על הטענה השנייה: וַיֹּאמֶר ה’ אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם. אין כאן תשובה לשאלה העקרונית האם ראוי שייספה צדיק עם רשע. אף שזו לכאורה הטענה המרכזית של אברהם: חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט.

למעשה עד סיום המשא ומתן עם אברהם, ה’ לא משיב לו שאין צדיק בסדום. הדיון לכל אורכו הוא רק על קבוצת הצדיקים ועל גודלה, ומשאברהם מבין שאין אפילו עשרה צדיקים, הוא מקבל את גזר דינה של העיר. אך מה בנוגע לצדיקים הבודדים שאולי ימותו?

תמיהה דומה עולה בנוגע לדין עיר הנידחת. לפי חלק מהראשונים, גם כאשר רק רוב העיר עבדו עבודה זרה, נידונים כל תושבי העיר למיתה. והשאלה המתבקשת היא: מה דינם של אלו שלא חטאו? והלוא הצטווינו: לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ.

היה מקום להבין שיש תביעה על המיעוט בעיר הנידחת או על צדיקיה הבודדים של סדום, שהיה עליהם להשפיע לטובה על שאר העיר, ועל כך הם נתבעים. אך מה באשר לטף, נטול ההשפעה? ומה באשר לתושב חדש שזה מקרוב הגיע ועוד לא הספיק להשפיע על בני עירו?

למעשה הדין הוא שבעיר הנידחת נהרג כל מי שישב בעיר שלושים יום (סנהדרין קיא:), כגדר קביעות ישיבה לגבי מזוזה, משום שבכך הוא מוגדר בכלל ‘יושבי העיר ההיא’. הגמרא דנה מדוע אין הזמן י”ב חודש, כגדר קביעות ישיבה לעניין חיוב מכס, אך מוסכם וברור שהזמן המחייב אינו נקבע לפי יכולת ההשפעה לטובה על אנשי העיר, אלא אם אדם מוגדר כתושב העיר – מיד הוא מתחייב בכל חיוביה.

מכאן שהם נידונים למיתה בגלל שעצם ההחלטה להתגורר במקום מסוים משמעה הזדהות עם העיר ועם ערכיה, ובכלל זה טמונה גם קבלת הגורל המשותף של יושביה.

לפי זה נבין את המשא ומתן בין ה’ לאברהם.

למעשה שתי טענותיו של אברהם הן טענה אחת. הוא מבין היטב שאנשי סדום רעים וחטאים, ומי שבחר לגור עימם ולהזדהות עם מה שעירם מייצגת – אל לו להתפלא שגורלו כגורלם. אולם טענתו היא, שמא יש חמישים צדיקים שבכוחם להשפיע לטובה על שאר העיר. כלומר, בקשתו היא לתת לאנשי סדום הזדמנות נוספת. מכאן נגזרת גם הטענה הראשונה, הנוגעת לצדק. במידה שיש קבוצה כזו של צדיקים, שביכולתה להשפיע על סדום כולה, אכן יהיה זה עוול שלא להבחין בין צדיק לרשע, משום שקבוצה כזו אינה מזוהה עם אנשי העיר.

ועל כך באה תשובת ה’ שאין חמישים צדיקים, ולא ארבעים ואף לא עשרה. משאברהם מבין שאין קבוצה מובחנת של צדיקים בעלי יכולת השפעה על העיר, הוא לא שב על טענת ‘והיה כצדיק כרשע’. משום שאם צדיקים אלו אינם מובחנים כקבוצה נפרדת ומשפיעה, זהותם היא ‘אנשי סדום’ ודינם כבני העיר.

כדי להיות “צדיק בסדום” נדרש הצדיק להיות בעמדה נבדלת ומשפיעה על סביבתו, אחרת אחת דינו להיטמע בזהות הכללית של סביבתו, ולא תעמוד לו זכות היותו צדיק בביתו פנימה.

הפוסט צדיק בסדום הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בטור הקודם עסקנו במיומנויות הבסיסיות החיוניות לחיים תקינים. הפעם נתקדם לשלב הבא: המיומנויות המתקדמות שנבנות על גבי היסודות הללו. פיתוח מיומנויות מתקדמות מצריך התנסות מעשית והתמודדות עם אתגרים מורכבים יותר ולשם נחתור בטור הזה.

המיומנויות המתקדמות

תהליך קבלת החלטות מושכלת כולל זיהוי הבעיה, ניתוח מידע, שקילת חלופות והשלכותיהן, וקבלת החלטה מאוזנת.

ניהול משימה מתחיל בתכנון ארוך טווח (נתחיל בשבועי). יש לחלק משימות לשלבים לפי זמנים, להעריך משאבים, לבצע מעקב והתאמות, ולהוביל לסיום מוצלח.

חשיבה רפלקטיבית היא כנראה המיומנות החשובה ביותר כיום. היא כוללת התבוננות פנימית, זיהוי דפוסים, הבנת קשרי סיבה-תוצאה, והסקת מסקנות חיוביות ליישום עתידי.

עבודת צוות מתבססת על שיתוף פעולה, חלוקת תפקידים, תקשורת יעילה, פתרון קונפליקטים ופיתוח מנהיגות.

דרכי הקניה והטמעה

פיתוח המיומנויות מתבצע במספר מישורים: למידה התנסותית: יצירת הזדמנויות מעשיות לעשייה, מתן אחריות על פרויקטים ועידוד יוזמות אישיות תוך ליווי הורי או מקצועי – חשוב לעודד את הילד להתייעץ עם אנשי מקצוע כשנדרש. שילוב משימות משפחתיות: תכנון אירועים משפחתיים, ניהול תקציב אישי (דמי כיס), ארגון טיולים ופעילויות, או אחריות על פרויקט ביתי. מעורבות קהילתית: התנדבות, השתתפות ביוזמות חברתיות, עזרה הדדית וקבלת תפקידים משמעותיים. השקעה בתרגול: משחקי תפקידים, ניתוח מקרים (כמו תכנון תקציב או אירועים), ולמידה מניסיון אחרים.

פיתוח המיומנויות מתבצע במספר מישורים מקבילים:

ראשית, דרך למידה התנסותית: יצירת הזדמנויות מעשיות לעשייה בפועל, מתן אחריות למתבגר על פרויקטים ועידוד יוזמות אישיות של המתבגר תוך ליווי הורי ו/או מקצועי בעת הצורך – כדאי להשקיע בזה – ילד צריך לקבל מכם דחיפה לדעת להתייעץ עם אנשי מקצוע כשצריך, בדיוק כמו שאתם עושים זאת (עם רב, יועץ משכנתאות, שמאי, וכו’).

שנית, באמצעות שילוב משימות משפחתיות כמו תכנון אירועים משפחתיים על ידי הילדים, ניהול תקציב אישי (דמי כיס), ארגון טיולים ופעילויות למשפחה ולכיתה, או אחריות על פרויקט ביתי לבחירת הילד.

שלישית, דרך מעורבות קהילתית הכוללת התנדבות מאורגנת, השתתפות ביוזמות חברתיות, עזרה הדדית וקבלת תפקידים משמעותיים.

רביעית, השקעה בתרגול באמצעות סימולציות, צרו משחקי תפקידים, בצעו ניתוח מקרים של סיטואציות אפשריות (למשל: נגמר התקציב בתכנון יום הולדת לאחד האחים הקטנים), תרגלו סיטואציות שדורשות התנסות (למשל: בניית תקציב), ועודדו את הילדים ללמידה מניסיון אחרים.

אתגרים והתמודדות

העבודה על פיתוח מיומנויות מלווה במספר אתגרים משמעותיים:

1. התמודדות עם חשש מכישלון: באמצעות יצירת סביבה בטוחה לניסוי בלי האשמות, הדגשת הלמידה מטעויות, חיזוק הביטחון העצמי באמצעות פידבקים על ההשקעה וכמובן – מתן גיבוי ותמיכה ברגעים קשים.

2. התמודדות עם מורכבות המשימות: באמצעות פירוקן לשלבים קטנים והדרגתיים, ליווי צמוד בהתחלה והגדלה הדרגתית של האתגר. וגם – חגיגת הצלחות ביניים.

3. התמודדות עם קושי בהתמדה: באמצעות הצבת יעדים ריאליים תלויי גיל והתפתחות, מעקב ותיעוד התקדמות, יצירת מערכת תמריצים ומתן שותפות בקביעת המטרות

עקרונות מנחים להורים

חשוב לפעול תוך התמקדות בשלושה מישורים עיקריים. המישור הראשון הוא ההתאמה האישית, המתבטאת בעיקרון של “חנוך לנער על פי דרכו”. זה כולל זיהוי נטיות אישיות, בחירת אתגרים מתאימים והתחשבות בקצב האישי של כל ילד. המישור השני הוא הליווי ההורי או המקצועי, הכולל הדרכה צמודה בתחילת הדרך, מתן משוב בונה תוך כדי התהליך, זיהוי מוקדם של קשיים והתייעצות עם מומחים כשהדבר נדרש. המישור השלישי הוא שיתוף הפעולה המשפחתי, המתבטא בחלוקת אחריות נכונה, יצירת מערכת תמיכה הדדית (למשל סבב שבו כל אחד משתף את האחרים בקושי) ועידוד למידה משותפת.

סימני התקדמות חיוביים

ניתן לזהות התקדמות משמעותית בשלושה תחומים מרכזיים. בתחום העצמאות, נראה יותר יוזמות אישיות, קבלת אחריות על תחומים, חיפוש אתגרים חדשים וקבלת החלטות עצמאית. בתחום הבגרות הרגשית, נבחין ביצירת יכולת הוויסות העצמי, התמודדות טובה יותר עם תסכולים, פיתוח המודעות העצמית ועלייה ברמת האמפתיה לאחרים. בתחום המיומנויות החברתיות, נראה שיפור באפקטיביות התקשורת, ביכולת לעבוד בצוות, בביטויי מנהיגות טבעית ובפתרון קונפליקטים ביתר קלות וב”זרימה”.

לסיכום:

פיתוח מיומנויות הוא שלב חיוני בהכנת ילדינו לחיים עצמאיים המשלבים תורה ודרך ארץ. עלינו לפתח בילדינו את היכולת להתנהל בחברה, להוביל ולהשפיע לטובה.

המלצות מעשיות: התחילו מוקדם ככל האפשר; בנו תכנית הדרגתית; שתפו את הילדים בתהליך; היו סבלניים ועקביים; חגגו הצלחות והתקדמות.

בהצלחה!

הפוסט מיומנויות לחיים תקינים – חלק ב’: קומה שנייה בבניין האישיות הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הימים ימי מלחמה, מלכים חוברים אלו לאלו ובתווך נלכדים חלשי העם. שבויים נלקחים בשבי, ואימפריות נבנות ונכחדות. ביום מן הימים, על דלתו של ר’ אברהם דופק שליח גבוה במיוחד, ומתנשף כולו. “משדה הקרב באתי”, הוא מספר, “ויש לך ד”ש משאר בשרך שנלקח בשבי. הוא מתחנן שתבואו להתמקח או להילחם עם שוביו ולהוציאו לרווחה”.

ר’ אברהם החל להתלבט בינו לבין עצמו: “האמנם שווה הוא אותו שאר בשרי שזנח את דרך התורה בכדי שאצא להילחם למענו? ונצרך אני גם לכל בני משפחתי והמשרתים – האיך אוציא אותם ממבצרנו הרוחני החם והמבודד אל עולם של תוהו ורפש? האם יאבדו הם את כל עולמם על מנת להציל את בן דודי הרחוק השבוי שאינו בן תורה בשום דרך?”

כהרף עין נעמד ר’ אברהם במרכז הקמפוס והכריז לכל משרתיו ועבדיו: “עלינו לצאת למלחמת מצווה להציל את שאר בשרי השבוי. עליכם להצטייד בכלי נשק ומקלעים כי למלחמה אנו יוצאים!”. בני הקהילה היו המומים – לצאת למלחמה? מה לנו המבודלים מן העולם, השמורים מכל פגע, לעשות בשדה קרב? אך הם אינם מהרהרים חלילה על החלטת רבם, והם ניצבים כאיש אחד בלב אחד למלחמת מצווה.

האם נכון נהג ר’ אברהם? האם התמודדויות העולם הפתוח לא יפגעו בחינוך שכה הוא מוסר נפש עליו? משמים נגלה לו אור יקרות – דברי הרש”ר הירש בפרשת לך לך:

“‘וירק’ מגלה את טעמו ונימוקו של אברהם, שהתרחק עד כה מכל מגע עם אחרים. אברהם ושרה לא דאגו לעצמם; אך היו לאברהם שמונה עשר ושלוש מאות חניכים; היו אלה שלוש מאות ושמונה עשרה נפשות, שחינכם לייעודם בעיצומה של ההשחתה; והייתה זו חובתו להגן עליהם כדי לקיים אותם לייעודם; ולמענם הוא ביקש את הבדידות. היו אלה ילידי ביתו, – ורק משום כך יכלו להיות ‘חניכיו’; לא עלתה בידו לחנך את לוט, שכן הלה בא אליו כאדם מבוגר. החינוך מתחיל בלידה; קל וחומר הדברים באברהם, שחינך את בני ביתו לייעוד ‘העברי’, – שכל העולם מעבר אחד והוא מעבר אחד. עד כה התרחק אברהם מכל מגע עם העולם החיצוני – מדאגה לשלום חניכיו; הללו היו עד כה כלולים במסגרת ביתו. אך עתה הייתה שעה של פיקוח נפש – ואברהם לא חשש לסכנה. הוא ‘הריק את חניכיו’, כביכול ‘עירה’ אותם מביתו. ומשפחת אברהם – שלוט ואנשי סדום לעגו עד כה לבדידותה – חשה עתה להצלתם”.

פניו של ר’ אברהם אורו – אך מה הוא תפקידו אם כן של המחנך? הרי ברגע אחד יכול להפסיד החניך את כל החינוך שקיבל. ובאותו רגע צצה מול עיניו השאלה ששאלה אותו רעייתו הרבנית שרה ערב אחד: האם חינוך הכוונה לחנוק את החניך מהמתרחש סביבו, או דווקא ליצור לו עונג פנימי שיגרום לו מעצמו להחליט על דרכו? והרש”ר הירש גם על זה ענה לו:

“המחנך מרגיל את האדם הצעיר להגביל את כוחותיו המתעוררים לחיים; הגבלה זו דרושה לעצם ייעודם; והחניך לומד לפתח את כוחותיו במסגרת הגבולות הללו. החינוך איננו מחוך ‘מחניק’, אלא לבוש רוחני בו ינוע האדם. אם ‘החינוך’ הוא נכון, הרי הוא בבחינת ‘עונג’. אמת, יש בו משום הגבלה לכוחות; אך הוא מניח להם את המרחב הראוי – והמספק”.

(על פי רש”ר הירש, פרשת לך לך, פרק יד, פסוק יד)

נ.ב. כל קישור בין הדמויות בטור זה לדמויות קדושות ותנ”כיות הם על דעת הקורא בלבד.

הפוסט לצאת למלחמה או להישאר בבית? הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הפסוק אמנם מדגיש כי ראובן הפסיד את הבכורה בגלל שחילל את יצועי אביו, ופגע בכבודו. אך אנו יודעים כי אמו של ראובן, זו לאה, שהכתוב אמר עליה כי היא ‘שנואה’ (בראשית כט לא), וממילא, יש מקום לתהות: מדוע כשיעקב מחליט לשלול את הבכורה מראובן, הוא מעבירה דווקא ליוסף, ‘בן האהובה’?

התהייה הזו איננה מפורשת בסוגיית הגמרא הפותחת את הדיונים בגדרי ‘ירושת חלק הבכורה’, אך דומה כי היא נמצאת ברקע דברי האגדה (קכג.), המשמשים מעין מבוא לדיון הלמדני בגדרי ירושת בכור. הגמרא פותחת בספק מפתיע: האם הכוונה ב’פי שניים’ היא שהבכור מקבל חלק נוסף? (אם יש חמישה אחים, מחלקים לשישה, והבכור לוקח שני חלקים) או שמא הכוונה היא שהבכור מקבל כנגד כל מה שאחיו מקבלים? (במקרה של חמישה אחים מחלקים לעשרה, והבכור לוקח חמישה חלקים). ההתלבטות נוגעת למהות מעמד הבכור: האם הוא ראשון בין שווים, או שמא הוא בקטגוריה נפרדת, בין אב לאח?

הגמרא מכריעה את הספק באמצעות הפסוקים העוסקים בחלק הבכורה שקיבל יוסף, שם נאמר “נתתי לך שכם אחד על אחיך” – כלומר, חלק אחד יותר. זוהי השלמת סיפור יוסף ואחיו: ליוסף יש עדיפות ומעמד גבוה בתוך האחים, אך לא מעמד נפרד כפי שאולי חשב בתחילה.

בשאלת העברת הבכורה ליוסף, הגמרא דוחה את ההסבר שזו הכרת תודה על שפירנס את יעקב, בטענה “וכי אם ראובן לא היה חוטא, אז יוסף לא היה מקבל הכרת הטוב?”. משמעות הדחייה היא כי העברת הבכורה איננה יכולה לשמש כ’החזרת טובה’ – זו צריכה להיות מתנה והכרה פנימית, ולא העברה של ‘בכורה’ שהתגלגלה ליוסף בגלל חטאו של ראובן.

הגמרא מציעה כי הבכורה הגיעה ליוסף מפני שרחל הייתה אמורה להיות האישה הראשונה. אמנם לאה הצליחה להקדים בתפילות רחמים וזכתה להינשא ליעקב ולהביא את הבכור – הגמרא מפרשת כי ‘שנואה לאה’ אין משמעו שהיתה שנואה אלא שהיא שנאה את מעשי עשיו. הקדימה של לאה היתה אמורה להיות מוחלטת, אך מכיוון שרחל נהגה בצניעות והעבירה את הסימנים ללאה, השיב לה הקב”ה את הבכורה באופן חלקי – וזאת רק לאחר חטאו של ראובן.

צניעותה של רחל התבטאה ביכולתה להצניע דברים ולשמור סוד, בניגוד לאופייה הפומבי יותר של לאה (ראה רש”י בראשית לד א). גם חטאו של ראובן מאופיין בפומביות יתר. יוסף, לעומת זאת, הפך בסופו של תהליך לאדם הנוהג בהצנעה (בהסתירו מאחיו את כוונותיו וזהותו, בניגוד לתחילת דרכו) ולכן ראה בו יעקב את הראוי לבכורה.

מעבר לפרטי האגדה, העיקרון המרכזי הוא שחלק הבכורה שונה במהותו מחלק ירושה רגיל. הוא איננו אוטומטי ותלוי בשיקול דעת האב, קשור למקומו של הבן אל מול אביו, אך גם אינו ניתן להעברה ללא טעם מספיק. חלק הבכורה נע בין ירושה כפויה למתנה מרצון – תפיסה הנרמזת בחלק האגדה ומתחדדת בדיוני ההלכה על זכות הבכור למחול וזכותו בנכסים ‘ראויים’.

הפוסט מדוע הבכור מקבל ירושה כפולה? הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

האם אברהם אבינו ידע את כל הציוויים מפי ה’? חכמים משיבים על כך: “אב לא למדו ורב לא היה לו, ומהיכן למד את התורה, אלא זימן לו הקדוש ברוך הוא שתי כליותיו כמין שני רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה” (ב”ר סא, א). כלומר אברהם אבינו ידע את כל התורה מתוך הבנה פנימית.

כאן מתעוררת שאלה: בשלמא לגבי המצוות השכליות, מובן שאברהם אבינו בחכמתו השיג את טעמן וקיימן. אך מה לגבי המצוות שהם ‘גזירת המלך וחוקותיו על עבדיו’? כיצד שתי כליותיו של אברהם יכולות ללמד אותו מצוות שכאלו? ועוד יש להבין, מה באו חכמים ללמדנו בכך שאברהם אבינו קיים את כל התורה כולה? מה הערך של ידיעה זו עבורנו? והלוא כבר יודעים אנו שאברהם אבינו היה צדיק ועשה כל מה שה’ ביקש ממנו עד כדי עקידת בנו. מה ערך הידיעה שהוא קיים אפילו עירוב תבשילין.

נראה שחז”ל מבקשים ללמד אותנו יסוד חשוב ביחס לתורה ולמצוות. תורת ה’ איננה סתומה ומופקעת מההבנה האנושית. העובדה שאברהם אבינו קיים את כל התורה מעצמו, מוכיחה שאין דבר בתורה שלא ניתן להבינו. ייתכן שדעתנו הקצרה לא תצליח להשיג את טעם מצווה כזו או אחרת, אך מאברהם אנו למדים שברמה העקרונית יש טעם, ולא רק טעם נעלם ומוסתר אשר מי יעלה לנו השמימה ויקחנו לנו, אלא טעם שהאדם יכול וצריך לשאוף להבינו.

איך באמת אפשר להבין את המצוות מתוך הכליות? התשובה היא שכל מצווה היא תיקון מסוים של העולם ושל האדם. ממילא, כאשר אברהם אבינו בחן את העולם ואת עצמו, הוא יכול היה להסיק מה הם התיקונים הנדרשים ולהבין שזהו רצון ה’.

החידוש בדברי חז”ל הוא לגבי מצוות שהן חוקים. לדבריהם, גם את החוקים שמר אברהם אבינו, ומכאן שאפשר להבינם. יש להביא לכך ראיה מלשון הפסוק בספר דברים: וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה. באופן מתוקן, הגויים מתבוננים אפילו בחוקים ומבינים שעם ישראל הוא עם חכם ונבון. התורה אינה אומרת שהגוי מביט ביהודי מקיים את החוקים ומתרשם מכניעתו לבוראו, אלא שהוא מתרשם מחכמתו ותבונתו. מכאן שגם החוק יכול להצטייר כמובן – ואפילו בעיני גוי.

חשוב להדגיש שההבנה בשום אופן איננה תנאי לקיום. אחרי מתן תורה אנחנו מחויבים לברית גם אם לא נבין. נעשה ואחר כך נשמע. אולם אין פירוש הדבר שההבנה מנוגדת למעשה המצווה. אדרבה, דרך אברהם היא להעמיק בהבנת המצוות ולהבין אותן, ולא רק לעשות אותן מתוך ידיעה מעורפלת על השפעות בעולמות עליונים.

את קיום המצוות מתוך הבנה למדנו מאברהם, אך עוד קודם לכן אנחנו יכולים ללמוד זאת מאדם הראשון. הציווי הראשון שהאנושות מצטווה אי פעם הוא “ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה”. הטעם של הציווי היסודי הזה גלוי ופשוט: העולם זקוק לתיקון ולשימור – והאדם מופקד על כך. מכאן עלינו ללמוד שכל מצוות ה’ לאדם מיוסדות על עיקרון זהה, הן פועלות תיקון בעולם שלנו. מכאן שכל מצווה ניתנת להבנה, אם רק נתבונן מהי הפעולה שהיא פועלת בעולם ואיזה חיסרון היא מביאה לידי תיקון. לא תמיד זו מלאכה קלה, ולא בכל מקרה נבין את מעשי המצוות, אולם אין אנו בני חורין להיפטר ממלאכת הבנת המצוות ומקיומן המרומם מתוך הבנה.

הפוסט הבנת המצוות הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

מאידך, על אף ריבוי ההסברים, אנו מכירים מהמשנה את אופיו של היום ומה התרחש בו בפועל. לפי המשנה בתענית, היום נשא אופי חגיגי שבו בני ירושלים יוצאים בכלי לבן שאינם שלהם (שואלים מחברים) בכדי לא לבייש את מי שאין לו, ובנות ירושלים יוצאות ומחוללות בכרמים ומבקשות מן הבנים לא להסתכל רק על היופי החיצוני. לכן יש מקום להעריך, כי כל ההסברים של האמוראים צריכים להסביר בסופו של דבר את האופי הייחודי של החג. יתר על כן, הרשב”ם אומר (קכ”א א, ד”ה יום שהותר) שהאמוראים לא חולקים ביניהם, אלא כל אחד התמקד באירוע אחר בעקבות רבותיו. נראה שיש ערך לנסות למצוא מעין מכנה משותף לכל ההסברים.

שמואל הסביר כי ביום ט”ו באב דרשו חכמים שהאיסור על בת יורשת נחלה להינשא לבן שבט אחר הוא רק לדור המדבר, וכך ניתן היתר לכל בת ישראל להתחתן עם בן מכל שבט. כדאי לשים לב כי לא היה איסור גורף להינשא בין שבטים, אבל בוטלה מגבלה שיצרה פירוד בין השבטים. רבי יוחנן הסביר כי בט”ו באב הותר שבט בנימין לבוא בקהל. כאן כבר מדובר על שבועה של ממש שנגעה לשבט שלם בישראל שהיה צורך להפר. שני הסברים אלו הם דרשה של חכמים שביטלה מגבלה היסטורית על איחוד בתוך עם ישראל.

רב נחמן הסביר כי ביום זה כלו ‘מתי מדבר’ וחזר הדיבור אל משה, לאחר שהושלמה גזירת חטא המרגלים על דור המדבר. עולא הסביר כי בט”ו באב ביטל הושע בן אלה מלך ישראל את השומרים שהציב ירבעם בן נבט שמנעו מבני ממלכת ישראל לעלות לירושלים. ואילו רב מתנה הסביר, כי בט”ו באב היה ניתן לקבור את הרוגי ביתר אחרי שנים שגופותיהם לא שוחררו לקבורה. שלושת ההסברים הללו בולטים בכך, שבעצם היה ניתן להגדירם כאבל, מעין ‘חגיגת עניים’, חגיגה על סילוקו של משהו שלילי.

ההסבר האחרון, של רבה ורב יוסף, הוא שזה היום שבו הפסיקו לכרות עצים למערכה בשל מזג האוויר הקריר, ולכן כל העצים למקדש נכרתו לפני תאריך זה. ובט”ו באב, חוגגים את סיום המצוה (המהרש”ל ב’ים של שלמה’ בסוף פרק שביעי של בבא קמא למד מכאן את החשיבות של סיום מסכת). ההסבר האחרון נותן לנו פתח להבין את המשותף לכל ההסברים – יש שמחה מיוחדת בסיומו של שלב ובמעבר לשלב הבא, גם אם מדובר בסיום של מצוה, וגם אם מדובר בסיום של גזירה או של פירוד שנועדו למטרה מסוימת.

השמחה שבסיום ובמעבר לשלב הבא היא שמחה מהותית וטבעית לאדם שמטבעו חפץ בהתחדשות, והיא מסמלת את יצר החיים והשמחה שבחיים. לכן טבעי שהאופי של יום זה כולל בתוכו את חדוות הנעורים והחיים שבאים לידי ביטוי בבני ובנות ירושלים שמבקשים להמשיך את הדורות הלאה, ומתבקש ששמחה זו תהיה ללא מעמדות ומגבלות חיצוניות של מעמדות כלכליים ויופי.

הפוסט בין יום הכיפורים לט”ו באב הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

במקביל, בטלפון הראשון שהוריה של נעמה קיבלו ממנהלת הסמינר, הם לא היו מופתעים. הם הרגישו עליה בתקופה האחרונה שהיא מנותקת, שהיא חיה בעולם משלה. ככל שניסו לדבר איתה, המצב החמיר. המנהלת התריעה שהמצב חמור, והיא בשלה.

וכך ביום בהיר אחד נזרקו להם נשמות קדושות ממקור חינוכם.

“הנוער של היום” – זהו משפט המפתח של כל תחילת שיחה העוסקת בנוער. “דור של מפונקים”, או יש שיאמרו: “דור המסכים”. הם לא יודעים להתמודד, הם מפונקים וחלשים, רוצים הכל ולא יודעים לתת כלום. ילדים חלשים……

אולם דווקא החלשים האלו מתגלים במלוא הדרתם ועוצמתם ברגעים שדווקא המבוגרים מתקשים – אם זה במלחמות, צרה בתוך המשפחה, ורגעי מצוקה שונים, כי כשהגלים חזקים – החזקים מתגלים!

אז מה באמת קורה פה עם בני הנוער האלו? למה הם נושרים ממסגרות, משדרים חולשה ופתאום מתברר שהם חזקים?

תורת גיל הנעורים

אוי לו להורה ומחנך שלא יודע את דברי הרש”ר הירש הבאים (פרשת נח פרק ח פסוק כא): “צעירים רוצים להתפתח מתוך עצמם; רשמים טובים או רעים אינם נקלטים בם דרך קבע. טבע הנער עודנו בתכונתו המקורית, טרם התעטף בטלית של חנופה, עודנו ‘מנער’ מעליו רשמים טובים ורעים.

“צעירים אינם לא צדיקים ולא רשעים. אוי לו למי שסבור שהילד הממוצע הוא רשע ומרושע! מי שמכיר ילדים, יודה: לא, אין זה נכון, הנוער איננו מושחת, יצר לב האדם איננו רע מנעוריו, לא מנעוריו ישאף האדם אל הרע.

“בזמנים רגילים – מספר המבוגרים השואפים אל הרע הוא רב ממספר הצעירים. אמת, צעירים עלולים לעשות את הרע, – שכן טרם הורגלו להיכנע לעול מצוות; שליטה עצמית ומשמעת דומות עליהם כעול, ובשאיפתם לעצמאות ‘ינערו’ עול זה מעליהם. אכן, קשה להתגבר על עצמאות זו של הרצון; חוסר הבגרות השכלית מתווה עליה את תו העקשנות; אך עצמאות זו היא היא השורש של האישיות המוסרית שלעתיד”.

ממשיך הרש”ר במתק לשונו: “וכך נטע הקדוש ברוך הוא בלב כל אדם את השאיפה לעצמאות – כדי לחשל את אפיו בדרך הטוב. עצמאות זו מתגלה תחילה כ’נעורים’: הצעיר משלח רסן, ‘מנער’ ופורק את העול. אך משהוא מגיע לכלל הכרה, שתכלית המצוה היא חירות, ולא הגבלה, הרי הוא מתמלא התלהבות נעורים, ונודר להתמסר לכל אידיאל נעלה”.

אין ספק שמופנה פה כתב-אישום בסתר אל אותם הורים ומחנכים שלא מאפשרים לבני הנוער להתנער ולבדוק את דרכי ומסלולי החיים. נער כזה הוא נייטרלי, איננו רשע ולא צדיק – הוא פשוט בודק את החיים.

אז מי אם כן הבעייתיים פה? הרש”ר לא מונע מעצמו להשחיז את סכינו כנגד ההורים והמחנכים הטועים: “המבוגרים, ולא הצעירים – הם הם הפקחים החכמים בעיניהם, השטופים בתאווה ורדיפת ממון, הלועגים לכל שאיפה ואידיאל ורואים בהם ‘חלומות נעורים’. משאדם מתבגר ויוצא מכלל נער, הרי הוא לומד להסתגל ולהיכנע, – אך הוא נכנע לדרישות התאווה והאנוכיות, בזמנים רגילים – עיקר נצחונו של הרע הוא אחרי גיל הנעורים. אם יגיעו ימים, שגם הצעירים ישאפו אל הרע מתוך הכרה, וגם הם יראו בו את ה’יצר’ והאידיאל של לבם, – הרי אלו ימים, שיהיה בהם צורך במבול חדש. אולם, מצב זה הוא בלתי טבעי בהחלט”.

נמצאנו למדים כי גיל הנעורים אינו תקופה של משבר או סטייה, אלא שלב התפתחותי הכרחי בדרך לבניית אישיות מוסרית בוגרת. דווקא ה’ניעור’ וחיפוש הדרך הם המעידים על בריאות נפשית ורצון לצמיחה אמיתית. האתגר האמיתי מוטל על כתפי ההורים והמחנכים – לאפשר את המרחב הזה תוך הכוונה מושכלת ואמונה בכוחות הטוב הטמונים בכל נער ונערה.

הפוסט אין נער רע – יש נער שמנער הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בעולם המשתנה במהירות, הצלחה בחיים אינה תלויה רק בידע או בכישרון טבעי. היא נשענת במידה רבה על מיומנויות חיים – אותן יכולות בסיסיות המאפשרות לנו להתנהל באופן מיטבי בעולם.

למה דווקא עכשיו?

בעבר, ילדים רכשו מיומנויות חיים באופן טבעי דרך השתתפות פעילה בחיי המשפחה והקהילה. כיום, כשהמציאות מורכבת יותר וזמן ההורים מוגבל, יחד עם שינויים גדולים בצורת החיים (מסכים, חוסר תנועה, ועוד), ובמקביל עלייה בחשיבות של המיומנויות ביחס לידע, עלינו לפעול באופן מכוון לפיתוח מיומנויות אלו.

הדבר נכון במיוחד בחברה שלנו, שבה לעיתים קרובות הדגש על למידה ושינון והתפעלות מ״עילויים״ עלולים לבוא על חשבון פיתוח כישורי חיים בסיסיים שיפגעו במתבגר בהתנהלותו כאבא, כבן-זוג. ועוד.

הבשורה הטובה היא שכיום הידע בנושא פיתוח מיומנויות הולך ומתרחב ולכן יש לנו כלים להבין יותר מה ילדים צריכים, אלו רכיבים אנו נדרשים לפתח בתוך תהליך של בניית מיומנויות, ואנחנו אף יודעים היום כיצד לעשות את זה באופן יעיל.

נתחיל בכמה מיומנויות בסיסיות ונפרט את הרכיבים המרכזיים בהן:

ניהול זמן: [1] תכנון סדר יום [2] קביעת סדרי עדיפויות [3] עמידה בלוחות זמנים [4] איזון בין מטלות שונות.

אחריות אישית: [1] דאגה לחפצים אישיים [2] עמידה בהתחייבויות [3] ביצוע מטלות עד הסוף [4] לקיחת אחריות על טעויות.

תקשורת בינאישית: [1] הקשבה פעילה [2] הבעת רגשות ודעות [3] התנהלות מכבדת [4] פתרון קונפליקטים.

ארגון וסדר: [1] ארגון סביבת העבודה/לימודים [2] שמירה על ניקיון [3] תחזוקת ציוד [4] מעקב אחר משימות.

כיצד מפתחים מיומנויות אלו?

מודלינג: הדגמה אישית של התנהגויות רצויות, שיתוף בתהליכי קבלת החלטות שלנו כהורים וכמורים והסבר על דרכי התמודדות שלנו עם האתגרים.

תרגול מעשי: מתן משימות מותאמות גיל, ליווי והדרכה צמודים בתחילת התהליך והגברה הדרגתית של עצמאות (בהתחלה נגיד מתי ואיך ולאט לאט ניתן מרחב ב״איך״ וב״מתי״ וכו׳).

משוב ועידוד: חיזוק חיובי על מאמץ והתקדמות, מתן משוב בונה על טעויות וזיהוי והדגשת הצלחות.

יצירת שגרות: קביעת זמנים קבועים למשימות (ישנה טענה לפיה כל דבר שאדם עושה 21 פעמים ברצף מתחיל להתקבע כרוטינה), בניית מערכת כללים ברורה של מה חשוב ממה ויצירת רוטינות יומיות.

אתגרים נפוצים ודרכי התמודדות

התמודדות מול חוסר מוטיבציה: קישור המיומנות לתחומי עניין שממילא נעשים או חשובים בעיני הילד (למשל: ניהול זמן יאפשר לילד יותר זמן לנגן), יצירת מערכת תגמול הגיונית ומידתית (בשלבים הראשונים עד לביסוס המיומנות, לתת עוד תגמול חיצוני), הדגשת התועלת המעשית דרך מחמאות ורפלקציה תוך כדי התהליך.

התמודדות עם קושי בהתמדה: פירוק משימות למרכיבים קטנים והתקדמות הדרגתית, קביעת יעדים ברי השגה וחגיגת הצלחות קטנות.

התמודדות עם התנגדות טבעית ואנושית לשינויים: הסברה מותאמת גיל ומרגיעה יכולה להפחית התנגדות; ⁠הדגשה של כל מה שלא משתנה יחד עם קבלת האחריות החדשה; שיתוף בתהליך התכנון והחשיבה וגמישות בדרכי היישום עד כמה שניתן.

טיפים מעשיים להורים

התחילו בהדרגה: בחרו מיומנות אחת לתקופה, התקדמו בקצב המתאים לילד והיו סבלניים לתהליך.

שמרו על עקביות: הציבו ציפיות ברורות, אכפו כללים באופן עקבי ותנו דוגמה אישית.

צרו סביבה תומכת: ארגנו את הבית באופן מותאם שיקל על ההתמודדות, ספקו כלים מתאימים (למשל: שעון לניהול זמן), אפשרו מרחב לטעויות והפחיתו אנרגיות שליליות סביב התהליך.

שתפו פעולה עם המסגרת החינוכית: תאמו ציפיות עם המחנכים והמורים, שתפו אותם בהתקדמות ואתגרים ובקשו תמיכה וסיוע כשנדרש.

לסיכום, פיתוח מיומנויות הוא תהליך מתמשך הדורש סבלנות והתמדה אך זה הנחת הכי קל שתצליחו להשיג במאמץ סביר. בטור הבא נעמיק במיומנויות מתקדמות יותר ונראה כיצד ניתן לעזור לילדינו לפתח אותן בצורה יעילה.

בהצלחה

הפוסט מיומנויות לחיים תקינים חלק א’: היסודות להצלחה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בספר קדושת לוי מבואר: “אלה תולדות נח, נראה דהנה יש שני מיני צדיקים שעובדים את הבורא, צדיק אחד יש שעובד הבורא ברוך הוא בהתלהבות גדול והוא לעצמו ואינו מקרב הרשעים להיותם גם כן מעובדי הבורא ברוך הוא, רק שהוא בפני עצמו לבדו עובד הבורא, ויש צדיק אחד שעובד הבורא ומחזיר הרשעים להיות גם כן מעובדי הבורא, כמו אברהם אבינו שהיה מגייר גרים. ואיתא בכתבי האר”י ז”ל שעל זה נענש נח על שלא היה מוכיח הרשעים שבדורו והוצרך לגלגל במשה ומשה היה מתקן שהיה מוכיח תמיד כל ישראל. וזהו הפירוש שאמרו חכמינו ז”ל ‘טוב לשמים וטוב לבריות’, כי זה הצדיק שעובד ה’ ומקרב את הרשעים גם כן להיות עבדי ה’ נקרא טוב לשמים משום שהוא עובד הבורא ברוך הוא וטוב לבריות גם כן בשביל שהוא מקרב הבריות לעבוד ה’ אבל נח לא היה מקרב הבריות לעבוד ה’ כנ”ל”.

נח היה אפוא צדיק שעובד את הבורא לעצמו ואינו דואג שגם אחרים יעבדו את הבורא. הצורה שבה נח ניצל ממי המבול משקפת היטב את הנהגתו. הוא הסתגר בתוך תיבה עם משפחתו, וכשבחוץ העולם כולו סער והושחת – הוא נשאר מוגן בפנים יחד עם בני ביתו. כמובן, לא לחינם נמנע נח מלקרב אחרים, הוא חשש שתדבק בו התנהגותם הרעה. אך בסופו של דבר ההשפעה שלו הוגבלה לעצמו ולבני ביתו. לעומת זאת, אברהם שעשה נפשות זכה להשפיע את אמונת הייחוד על כל העולם.

המושג “תיבת נח” משמש בהשאלה כסמל להנהגה של ריחוק מחברה רעה כדי לא להיות מושפע מהם. הרמב”ם (דעות ו, א) מורה לנהוג כך במקרי קיצון וז”ל: “ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אא”כ נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע יצא למערות ולחוחים ולמדברות ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים”.

אולם מחז”ל אנו למדים שאין זה פתרון אידיאלי. ההסתגרות בתיבת נח מועילה לאדם כדי להציל את עצמו ואת משפחתו, אך לדרך זו צמוד תג מחיר גבוה: תחום ההשפעה של האדם המסתגר מצטמצם להצלה שלהם בלבד והוא אינו זוכה להיות “טוב לשמים וטוב לבריות”.

מההבנה שהכניסה לתיבה היא בבחינת פתרון חירום בלבד יש להסיק שאין להתרווח בה כבתוך ביתנו הקבוע. התיבה היא רק תחנת מקלט, כמו ממ”ד בשעת אזעקה. גם אם יש צורך להימלט מסכנה, יש לבדוק בכל עת שמא כבר קלו המים מעל הארץ ואפשר לעבוד את ה’ בדרכו של אברהם אבינו.

ייתכן שכאשר נשלח יונה היא לא תחזור עם עלה של זית בפיה, הסכנות ימשיכו לארוב מחוץ לתיבה, ובכל זאת, מאחר שאנו יודעים שהתיבה היא חבל הצלה זמני, ננסה לפתח פתרונות אחרים שיאפשרו לנו לצאת ולפעול כאברהם ולא כנח, משום שאי אפשר לשגשג ולצמוח בתודעה נפשית של חירום.

במה דברים אמורים? רבותינו ראו בישיבות מעין “תיבת נח” נגד העולם החילוני והמתירני שבחוץ. עצם השימוש במינוח “תיבת נח” מעיד שזהו מוצא של חירום.

הדרך שבה הילכו דורות רבים של יהודים היא שהקהילות הן העוגן הרוחני של האדם אל מול ניסיונות החיים. הקהילה היהודית היא מיסודות צורתו של עם ישראל לאורך אלפי שנים. מעלתה הגדולה היא בכך שאיננה תיבת נח הרמטית החוסמת מלפעול בעולם ולהשפיע עליו, ומאידך היא מספקת מעטפת ושייכות המגינות מפני רוחות זרות.

השיבה אל הקהילה היהודית כמקור הכוח והשייכות תאפשר את ההתקדמות מ”תיבת נח” ל”בית אברהם” – ממקלט זמני לצמיחה לדורות.

הפוסט מתיבת נח לבית אברהם הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בהשוואה לאירוע המוצלח של השנה שעברה, השנה נרשמה עלייה משמעותית בכל הפרמטרים: מספר המשתתפים זינק מכ-200 בשנה שעברה ליותר מ-300 משתתפים השנה, עלייה של למעלה מ-50%. אך לא רק בכמות ניכרה הצמיחה – איכות התכנים, הארגון והחוויה הכוללת עלו לרמה גבוהה אף יותר.

שולחנות נושא מגוונים

האירוע נפתח בהתכנסות וארוחת בוקר יוקרתית, כשלאחריה החלה תוכנית עשירה ומגוונת. באופן מרגש ומשמעותי, בשולחנות הנושא בתחילת האירוע הוצבו שמות של חיילים שנפלו במלחמה בשנה האחרונה, והלומדים למדו והתפללו לעילוי נשמתם הטהורה.

קבוצות הלימוד, שהיוו את ליבת האירוע, הורחבו השנה וכללו נושאים חדשים כמו תנ”ך, חסידות ומחשבת ישראל, לצד לימוד גמרא והלכה. “ההרחבה בנושאי הלימוד משקפת את רצונם של חברי הקהילות במגוון רחב ועמוק של סגנונות תורניים”, אמר הרב יצחק קוסובסקי שחור, מנהל קהילות בארגון ואחראי מחלקת ההכשרות, שהיה אחראי על הפקת האירוע והנחייתו.

תורת חיים

סדרת ההרצאות הקצרות “תורת חיים”, שזכתה להצלחה רבה בשנה שעברה, שודרגה אף היא. השנה כללה הסדרה מרצים מרתקים ונושאים עכשוויים יותר, המשלבים תורה עם אתגרי החיים המודרניים. בין הדוברים המכובדים היו ד”ר ליאור אלפרוביץ, ד”ר שלמה בלאק והפרשן הכלכלי שלמה טייטלבאום, שהביאו זוויות מעניינות ומגוונות לדיון.

“אנחנו רואים חשיבות רבה בחיבור בין עולם התורה לעולם המעשה”, הסביר אבי פליישמן, מנהל התוכן של ‘אחוות תורה’ ומי שהיה אחראי על פיתוח הקונספט ותוכניות הלימוד במהלך היום. “ההרצאות האלה מדגימות כיצד התורה נוגעת ומחוברת לכל היבט בחיינו”.

ועשית הישר והטוב

שיא האירוע היה השיעור הכללי שמסר הגאון רבי דוד לייבל, נשיא ומייסד ‘אחוות תורה’. השיעור, שעסק בנושאים אקטואליים לאור הציווי “ועשית הישר והטוב”, ריתק את הקהל ועורר דיון ער בין המשתתפים. הרב לייבל התייחס גם למצב הביטחוני, ואמר: “בזכות התורה, שכל החיילים בצפון ובדרום ילכו ויחזרו לשלום והחטופים יחזרו במהרה. אנחנו לא מתעלמים, מתפללים עבורם תמיד. כולנו חלק מזה”.

לאחר שיעורו של הרב לייבל, העביר הגאון רבי מנחם מנדל שפרן, נשיא אחוות תורה, שיעור מיוחד שבו הועלו שאלות שהתקבלו מהקהילות, הדיון היה מלא ריתחא דאורייתא מצד הקהל.

ראש ישיבת מיר הגאון רבי יצחק אזרחי כיבד בנוכחותו וקרא למשתתפי הכינוס להתחזק עוד יותר בלימוד התורה הקדושה בעיון ובשקיעות.

אקורד סיום מרגש

לקראת סיום האירוע, המשתתפים זכו לחוויה מרגשת נוספת בדמות קומזיץ נעילה מרגש. הקומזיץ, שהתקיים בניצוחו של בעל התפילה מאיר גפני יחד עם המוזיקאי שלמה ברונר, הביא את האירוע לשיאו הרוחני. הרב איתיאל גולדויכט הוסיף נופך מיוחד עם קטעי קישור מחזקים ומעוררים, שתרמו לאווירה המרוממת.

לאחר ההתעלות הרוחנית, המשתתפים נהנו מארוחת ערב בשרית עשירה, שסיפקה מענה גשמי הולם לצד התוכן הרוחני העשיר. כסיום מושלם ליום העמוס והמפרה, ניתנה למשתתפים האפשרות ליהנות ממתחם הבריכה היוקרתי של המלון, מה שאפשר רגעי רגיעה והתרעננות לאחר יום גדוש בלימוד וברוחניות.

אירוע ירחי הכלה השני הסתיים בתחושת סיפוק והתעלות, כאשר המשתתפים יצאו ממנו מחוזקים רוחנית ומצוידים בכלים חדשים לשילוב עולם התורה בחיי המעשה. ההצלחה הגדולה של האירוע מבטיחה כי ‘אחוות תורה’ תמשיך לצמוח ולהתפתח, ולספק מענה הולם לצרכים הייחודיים של הציבור החרדי העובד בישראל.

מנוע צמיחה לקהילות

המשוב מהמשתתפים היה חיובי במיוחד השנה. רבים ציינו את ההתפתחות הניכרת באיכות התכנים, בארגון ובאווירה הכללית. “הרגשתי שהאירוע השנה לקח את כל הטוב משנה שעברה והעלה אותו לרמה חדשה לגמרי”, אמר אחד המשתתפים.

לאור ההצלחה הגדולה, ‘אחוות תורה’ כבר מתכננת את האירוע הבא, עם כוונה להרחיב עוד יותר את היקף המשתתפים והתכנים. “אנחנו רואים את ירחי הכלה כמנוע צמיחה לקהילה שלנו”, סיכם זלמי זוננפלד, מנכ”ל אחוות תורה. “כל אירוע כזה מחזק את הקשרים בין חברי הקהילה, מעמיק את הלימוד ומרחיב את האופקים שלנו. אנחנו מצפים להמשיך ולצמוח יחד”.

אירוע ‘ירחי כלה’ השני של אחוות תורה הוכיח שהחיבור בין עולם התורה לעולמם של העובדים אינו רק נחוץ, אלא הוא טבעי ומעשיר ביותר. עם הפנים קדימה, נראה שאחוות תורה ממשיכה להוביל את הדרך בבניית קהילה תורנית משמעותית לחרדים עובדים בישראל.

הפוסט ‘ירחי כלה’ השני של ‘אחוות תורה’: סיפור של צמיחה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הכאב שלנו כהורים, כשילדנו (או אנחנו בעבר) חווים חרם כזה, הוא עצום. גם הצוותים החינוכיים לא יודעים ברוב המקרים מה לעשות במקרים אלו, ויש החוששים שכל התערבות רק תסבך את המצב. אז איך ניתן לזהות, למנוע ולהתמודד עם חרם חברתי באופן אפקטיבי?

מהו חרם חברתי?

חרם חברתי מתרחש כאשר קבוצה מחליטה להדיר או לבודד ילד מסוים. זו צורה של אלימות חברתית שיכולה להתבטא במגוון דרכים: התעלמות מוחלטת מהילד המוחרם, הפצת שמועות אמיתיות או שקריות בגנותו, מניעת השתתפות בפעילויות חברתיות, לעג ופגיעה מילולית, שימוש ברשתות חברתיות או בפלטפורמות חוץ בית ספריות להמשך החרם גם מחוץ לכותלי בית הספר.

חשוב להבין שחרם יכול להיות גלוי או סמוי, ולעתים קרובות הוא מתפתח בהדרגה. לכן, ערנות מתמדת מצד ההורים והמורים היא קריטית. בנוסף, שני הצדדים מנסים לעיתים להסתיר אותו או “להקטין” אותו. המחרימים מנסים להצדיק את מעשיהם בכל דרך אפשרית (כולל לעיתים צידוקים “תורניים”), והמוחרם מתבייש מהמצב אליו הגיע וחושש לבקש סיוע עד שהמצב מחמיר.

הנה כמה שלבים חשובים בהתמודדות מול חרם חברתי:

זיהוי סימנים מוקדמים

שינויים בהתנהגות

הימנעות מפעילויות חברתיות: למשל, ילד שתמיד אהב לשחק כדורגל בהפסקות פתאום מעדיף להישאר בכיתה, בגיל הנעורים מצבים אלו יכולים למנוע מילד להגיע למוסד החינוכי כדי לא להתעמת עם החרם.

ירידה פתאומית בביצועים לימודיים: כשילד מוטרד חברתית, יכולת הריכוז שלו נפגעת. הוא מאוים ומחפש מאיפה תגיע הפגיעה הבאה.

שינויים קיצוניים במצב הרוח: עצבנות יתר, עצבות או התכנסות פנימה.

תלונות על כאבי בטן או ראש תכופים, במיוחד בבקרים לפני הליכה לבית הספר. זהו ניסיון להימנע מהמפגש, או תגובה חרדתית אמיתית.

תקשורת פתוחה

עודדו שיחות יומיומיות על חוויות בית הספר: “מה היה הדבר הכי טוב שקרה היום? ומה הכי פחות טוב?”

הקשיבו בתשומת לב לרמזים על קשיים חברתיים: לעתים ילדים לא יאמרו במפורש שהם סובלים מחרם, אך ירמזו על כך.

שימו לב לשינויים בשפת הגוף ובטון הדיבור כשמדברים על נושאים חברתיים.

יצירת סביבה תומכת בבית

טפחו אווירה של אמון ופתיחות: הקפידו על זמן איכות משפחתי ללא הסחות דעת.

הדגישו את חשיבות הקבלה והכלת האחר: ספרו סיפורים אישיים על התמודדות עם קשיים חברתיים.

חזקו את הביטחון העצמי של הילד: עודדו תחביבים וכישרונות, והדגישו את הערך הייחודי של כל אדם.

למדו את הילדים על חשיבות הגבולות בחברות: “חבר טוב הוא מי שמכבד אותך ואת הרצונות שלך”.

יצירת סביבה תומכת בכיתה (למחנכים):

קבעו כללים ברורים נגד אפליה וחרם: נסחו “כללי התנהגות” בשיתוף התלמידים.

עודדו פעילויות המקדמות שיתוף פעולה וגיבוש חברתי: למשל, פרויקטים קבוצתיים שמערבבים את ההרכבים החברתיים הרגילים.

הטמיעו תכניות לפיתוח כישורים חברתיים: שיעורי “שעת מחנך” שבועיים יכולים לסייע רבות למרקם החברתי.

צרו “פינת עושה שלום” בכיתה: מקום שבו תלמידים יכולים לפתור קונפליקטים בצורה מכבדת ומונחית.

התערבות אפקטיבית

להורים ומורים יחד – גישה מערכתית

שתפו פעולה בין הבית לבית הספר: כהורים וכמורים – קיימו פגישות קבועות של הורים והצוות החינוכי. הגיעו לאסיפות הורים. שאלו על מצבו החברתי והרגשי של הילד בבית ובמוסד (בהתאמה).

במקרה של התחלה של חרם – ערבו את היועץ החינוכי והצוות הטיפולי: הם יכולים לספק תובנות מקצועיות ואסטרטגיות התערבות מותאמות.

שבו יחד (הורים וצוות חינוכי) על תכנית התערבות מותאמת אישית: הגדירו יעדים ברורים ובדקו התקדמות באופן שוטף.

למורים – טיפול בשורש הבעיה

זהו יחד עם ההורים את הגורמים לחרם: האם מדובר בקנאה? פחד מהשונה? חוסר הבנה?

עבדו על פיתוח אמפתיה בקרב כלל התלמידים: השתמשו בסימולציות ומשחקי תפקידים.

למדו את הילדים כלים לפתרון קונפליקטים: הציגו מודל של “גישור עמיתים”.

התמודדו עם “מנהיגים שליליים”: זהו את מובילי החרם או את אלו שלצידם (לא בזמן בו הם מתגוננים על מעשה רע שהם עשו) וערבו אותם בפתרון הבעיה.

בניית חוסן נפשי

להורים – העצמת הילד המוחרם

עודדו פיתוח תחביבים וכישרונות אישיים: זה יכול לחזק את הביטחון העצמי ולספק מקורות תמיכה חלופיים.

למדו את הילד אסטרטגיות להתמודדות עם לחץ חברתי: טכניקות נשימה, או מנטרות חיוביות (“אף אחד לא יצליח ‘ללחוץ לי על הכפתור'”) יכולות לסייע.

חזקו את הזהות האישית והערך העצמי: עזרו לילד לזהות את החוזקות שלו ולהתגאות בהן, גם אם במעגלים אחרים כמו משפחה מורחבת או משפחה גרעינית.

ספקו כלים להתמודדות עם בריונות: למדו טכניקות של אסרטיביות ותקשורת בטוחה.

הרחבת מעגלים חברתיים

עודדו השתתפות בחוגים ופעילויות מחוץ לבית הספר: זה יכול לספק הזדמנויות ליצירת קשרים חדשים.

סייעו ביצירת קשרים חברתיים חדשים: ארגנו מפגשים עם ילדים בעלי תחומי עניין דומים.

טפחו מיומנויות חברתיות דרך משחקי תפקידים: תרגלו סיטואציות חברתיות שונות בסביבה בטוחה (תירגול בבית עם האחים של סיטואציות הוא כלי נהדר שניסיתי רבות).

שקלו חונכות אישית: לעתים, ילד בוגר יותר יכול לשמש כמודל חיובי ומקור תמיכה

לסיכום, חרם חברתי הוא אתגר מורכב, אך באמצעות שיתוף פעולה בין הורים, מורים וצוות בית הספר, ניתן ליצור סביבה בטוחה ומכילה לכל הילדים. עלינו לזכור את דברי חז”ל: “כל ישראל ערבים זה לזה”, ולפעול ברוח זו.

המאבק בחרם חברתי הוא לא רק אחריותם של המוחרמים או של הצוות החינוכי. זוהי משימה קהילתית המצריכה מעורבות של כל הגורמים – הורים, מורים, תלמידים והנהלת בית הספר. רק באמצעות גישה הוליסטית ומקיפה נוכל ליצור בעז”ה שינוי אמיתי ובר-קיימא.

גילוי נאות: הכותב חווה חרם חברתי שבעטיו הוא נשמט מהתלמוד תורה למשך כמעט שנה וחצי.

הפוסט התמודדות עם חרם חברתי: מדריך מקיף להורים ומורים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

לקראת היום הקדוש, החלטתי להביא ציטוט מדבריו ללא הסבר וללא פרשנות. די בקריאת הדברים הנפלאים כדי לגרום לנו לצאת בריקוד סוחף לקראת היום הקדוש בשירת “מה מקווה מטהר את הטמאים אף הקב”ה מטהר את ישראל” – גמר חתימה טובה לכל עם ישראל.

וכך הם דברי רש”ר הירש (ויקרא כג) בפרשת המועדים:

“חסרה כאן הפתיחה ‘דבר אל בני ישראל’, הנמצאת בשאר המועדים. שכן, זוהי אינה פרשה חדשה לגמרי, מאחר שיום הכיפורים קשור במהותו לראש השנה המהווה הכנה אליו.

אך בעשור וגו’ – ‘רק בעשור לחודש השביעי הזה’ וגו’. כפרה היא מעשה עילאי של חסד מצד האל הכל־יכול, העושה פלא. כפרה מסירה את מה שנעשה, מוחקת את כל עבר החטא, ומבטלת את תוצאותיו הפנימיות והחיצוניות, המביאות השחתה לעתיד החוטא. כפרה גדולה שכזו אינה ניתנת להשגה בכל עת, או כשמבודדים אותה לעצמה, אלא רק ‘בחדש השביעי הזה’: רק מי שתשרי עבורו אינו החודש הראשון והיחיד המקרב אותו אל ה’. רק מי שאצלו תשרי הוא החודש השביעי, והוא מונה את החודשים כיהודי – בחודש הראשון יצא עם אבותיו ממצרים, בחודש השלישי עמד עמהם בסיני וקיבל את תורת חייו מיד ה’ – כך שאצלו כל השנה היא שנה יהודית, רק הוא ימצא כפרה בחודש השביעי של אותה שנה ויזכה בחסד העליון שבן־תמותה יכול לקוות אליו. אך מי שאיננו מכיר לא פסח ולא שבועות, מי שאינו מונה את השנים כיהודי, ואינו מונה את תשרי מניסן, ואף על פי כן מבקש כפרה בתשרי על עבר לא־יהודי, למען עתיד לא־יהודי – הוא מגדף את ה’ ומרמה את עצמו.

אולם גם בחודש השביעי עצמו, יום הכיפורים חל רק ביום העשירי. תחילה צריך אדם לעבור זיכרון תרועה בראשון לחודש. דבר זה מעורר שינוי באורח חייו ומשחרר אותו לחזור אל ה’ (תשובה). תשעה ימים מוקדשים לשינוי זה, כך שבעשור לחודש השביעי ניגש היהודי אל ה’ כאדם חדש במצב חדש של הוויה. רק כך יוכל העשור של החודש להיות לו ‘יום הכיפורים’: ‘יום הכיפורים אין מכפר אלא על השבין’ (שבועות יג.).

בעשור לתשרי התגלתה למשה הבנה בהנהגת הרחמים של ה’. ביום זה הוא מסר לעם ‘לוחות חדשים’ הנושאים את ‘התורה הישנה’. לוחות אלה הביאו את בשורת חסד ה’, בהבטיחם לעם את עתידו – עתיד שזכה בו מחדש לאחר שקיפח אותו בחטא העגל.

ביום זה מוטבע אפוא חותמו ההיסטורי של חסד ה’. ביום זה נתגלה, שגם מי ששקע לשפל המדרגה של החטא יכול לחזור ולזכות באהבת ה’ – על ידי הכרת החטא, חרטה ותשובה. ה’, באהבתו ובכוחו הנסי, יכול למחוק את כל העבר על כל תוצאותיו. יום זה הוא ההוכחה ההיסטורית על הכפרה.

יום הכפורים – הוא היום שכבר נקבע לכך (לעיל טז, כט–לד). הכתוב אינו קורא לו ‘יום כפרה’ אלא ‘יום כפורים’: הוא מביא כפרה על כל סוגי החטאים והעוונות, בשונה ממקום־הכפרה של המקדש, המיועד כל ימות השנה בעיקר לריפוי מוסרי מהתרשלות במילוי חובה (עולה), ומחטאים שנעשו מחמת אי־זהירות וחוסר שימת־לב (חטאת)”.

הפוסט הרש”ר הירש בטהרתו הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

נראה כי דור שכולו חייב מהווה מצע מתאים להנעת תהליך התיקון. זהו דור שאינו יכול להסתתר מאחורי זכויותיו והוא נאלץ לעמוד אל מול החובה והחיסרון. מכאן פתוחה הדרך להתחיל מסע של תשובה וגאולה. במובן זה עדיף הדור החייב מדור שחציו זכאי וחציו חייב. לדור בעל זכויות יש מוצא לברוח אליו מפני תהליך התיקון, הוא יכול להתנער מאחריות ולא להיות מודע לחטאיו. לעומת זאת, היכן שיש אובדן דרך, לא נותרת ברירה אלא להודות במצב המר, והודאה זו היא המבוא לכל שינוי ושיפור.

לאור זאת נוכל להבין את הוראת חז”ל ביחס לעבודת יום הכיפורים: “בראש השנה כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי וביום הכפורים כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי” (ר”ה כו:). מהי אותה פשיטות שיש לסגל ביום הכיפורים, ובמה היא שונה מהכפיפות הרצויה בראש השנה?

בראש השנה האדם עומד לפני המלך והוא מלא אימה ופחד מהדר גאונו. זוהי עבודת ההמלכה. אך ביום כיפור אנו עוסקים בעבודת התשובה וכדי להניע שינוי פנימי דרושה עמידה אחרת – עמידה של פשיטות. ראשית התשובה היא בהתבוננות עצמית פשוטה, חפה מכל עקמימות. לב יודע מרת נפשו, והאדם שמביט בעצמו בפשיטות ובתום, בלי התחכמות יתרה, רואה את כל המגרעות והחסרונות ובקשת התשובה עולה מאליה.

לפשיטות זו יש היבט נוסף, חשוב לא פחות. בפנימיות האדם מסתתרת נקודה של טוב וטוהר. בתוך תוכו של האדם שוכנת הנשמה שחוצבה ממעל. זוהי הבחינה שעליה נאמר: “האלוקים עשה את האדם ישר”. אך כדי לשוב אל נקודת היושר הבסיסית הזו, האדם נדרש לשחרר רגע את אחיזתו מן החשבונות הרבים. אם יבוא בפשיטות לפני ה’, בלי להתחכם ובלי להצטדק, הוא יראה את עצמו כמו שהוא, עם כל פגמיו וחסרונותיו. אך זהו רק השלב הראשון. בשלב הבא, כשהוא יעמיק להתבונן, הוא יזהה איך כשהוא פושט מעליו את כל החשבונות וההתחכמויות הוא מוצא את עצמו מזוהה עם הטוב. במקום הפשוט ביותר שם מסתתרת גם נקודת הטהרה של יום הכיפורים.

כאמור, בכך תלויה גם הגאולה. אין עם ישראל זוכה לחירות אלא כשהוא עומד בפשיטות, במודעות לחסרונותיו ולדרוש תיקון. כך יש להבין את דברי הנביא זכריה (ט, ט) שמלך המשיח יופיע כעני ורוכב על חמור. המהר”ל (גבורות ה’ פרק כט) מבאר שהחמור הוא סמל הפשיטות. הדבר ניכר באופיו של החמור. בניגוד לנחש הערמומי המסמל את החטא, החמור אינו מתחכם. על פשיטות כזו יכול מלך המשיח לרכוב ולהופיע. כשהדור אינו מרמה את עצמו ואינו מתחכם ומערים על איש, אלא מודה ומודע לבעיותיו וחסרונותיו, זוהי הנקודה שבה מתחילה דרך התשובה שסופה גאולה.

הפשיטות היא מפתח מרכזי גם לחירותו וגאולתו של היחיד. חירות פנימית אמיתית מתחילה ברגע שאדם משתחרר מהצורך להצטדק או להסתיר את פגמיו. מתוך עמידה פשוטה וכנה זו, מתאפשרת התמודדות והתקדמות. וכמו שהדגשנו, כשאדם מוכן לראות את עצמו כפי שהוא, הוא זוכה גם לזהות את נקודת היושר הפנימית ולהזדהות עימה, ואין לך גאולה גדולה מזו.

הפוסט עבודת הפשיטות הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הטור התמקד בשלושה נושאים עיקריים: כיצד להסביר את משמעות התפילה לילדים, איך ליצור חוויה נעימה סביב התפילה, ואיך להתמודד עם האתגרים המיוחדים של תפילות ראש השנה ויום כיפור.

השבוע נדון בדרכים שבהן מבוגרים יכולים להוות מודל חיובי, ונסקור שיטות להתאמת החינוך לתפילה לגילאים שונים, מילדות ועד בגרות, תוך דגש על פיתוח הבנה ומוטיבציה פנימית לתפילה.

אז איך מבוגרים יכולים להיות דוגמה טובה?

להראות שהתפילה חשובה: הקפידו להגיע בזמן לתפילות. נסו לא לדבר דברים לא קשורים בבית הכנסת. הסבירו לילדים מראש שיש זמן שבו אתם לא רוצים לדבר וקבעו איתם ״שפה״ לזמן הזה.

לשתף בחוויות מהתפילה: דברו בארוחת שבת על מה שהרגשתם בתפילה. ספרו לילדים על רגע מיוחד שהיה לכם בתפילה. תנו גם להם מקום לשתף אך המבוגרים ידברו ראשונים.

להתכונן יחד לתפילה: למדו יחד על משמעות התפילות לפני החגים. חשבו יחד על דברים שרוצים לבקש מה’ בתפילה.

להיות כנים לגבי הקשיים: אם קשה לכם להתרכז, ספרו על זה לילדים והסבירו איך אתם מתמודדים. הראו לילדים שגם אם קשה, אתם ממשיכים להתאמץ בתפילה.

התאמת החינוך לתפילה לפי גיל

חשוב לזכור שהדרך בה אנו מעודדים ילדים להתפלל צריכה להשתנות ולהתאים לגילם ולרמת ההתפתחות שלהם. הנה כמה הצעות לפי קבוצות גיל:

ילדים צעירים (גיל 3–7):

השתמשו בפרסים קטנים וממתקים כתמריץ להשתתפות בתפילה. למשל, תנו לילד סוכרייה קטנה או פרס קטן כשהוא מצליח לשבת בשקט במשך חלק מהתפילה.

הדגישו את החוויה החושית של התפילה – השירה, התנועות וכדומה. עודדו משחקי תפקידים, כמו “לשחק חזן” בבית. אם לילד קשה לשמור על כללי בית הכנסת, כדאי שלא להביאו בגילאים האלו.

ילדים בגיל בית ספר יסודי (גיל 8–12):

התחילו להדגיש יותר את הכללים והמשמעות של התפילה. הסבירו למה חשוב להתנהג בכבוד בבית הכנסת. עודדו אחריות, למשל על ידי מתן תפקידים בתפילה (כמו לפתוח את ארון הקודש).

השתמשו במערכת נקודות או “כרטיסי הצטיינות” במקום ממתקים. הציעו פרסים גדולים יותר לטווח ארוך, כמו טיול משפחתי מיוחד אם הילד מתמיד בתפילה לאורך זמן.

נערים אחרי בר מצווה (גיל 13 ומעלה):

העבירו יותר אחריות לנער, ברוח “ברוך שפטרני”. במקום להכריח, נהלו שיחות על משמעות התפילה והבחירה האישית.

עודדו חשיבה עצמאית, למשל על ידי שאלות כמו “מה המשמעות של תפילה זו בשבילך?”.

אפשרו לנער לבחור באיזה מניין להתפלל או איזה חלק מהתפילה הוא מעדיף.

הציעו ללמוד יחד נושאים מעמיקים יותר הקשורים לתפילה, כמו פירושים חסידיים או פירוש המילות.

תנו פרס על הכנת רשימה דיסקרטית של 10 דברים עליהם המתבגר רוצה להתפלל.

זכרו, המעבר בין הגישות הללו צריך להיות הדרגתי ומותאם לכל ילד. יש ילדים שעדיין זקוקים לעידוד מוחשי גם בגיל מאוחר יותר, ויש כאלה שמוכנים לאחריות גדולה יותר בגיל צעיר. ההורים מכירים את ילדיהם הכי טוב ויכולים להתאים את הגישה בהתאם.

חשוב גם לזכור שהמטרה הסופית היא לפתח אצל הילד רצון פנימי ואהבה לתפילה, לא רק ציות לכללים חיצוניים. לכן, בכל גיל, חשוב לשלב שיחות ורפלקציות על המשמעות והערך של התפילה בחיינו.

לסיכום, ללמד ילדים להתפלל זה תהליך ארוך שדורש הרבה סבלנות ויצירתיות. חשוב לזכור שכל ילד הוא מיוחד, ומה שעובד לאחד לא בהכרח יעבוד לשני. 

התפקיד שלנו כהורים ומחנכים הוא לתת לילדים את הכלים, הידע והסביבה הטובה שיעזרו להם ליצור קשר אישי ומשמעותי עם התפילה. זה לא תמיד קל, אבל כשרואים ילד מתפלל בשמחה ובהבנה ומרגיש מחובר לה׳, זו הרגשה נפלאה.

נסיים בברכה שתפילותנו יתקבלו ברצון לפני ה’ ונזכה לשנה טובה ומתוקה.

בהצלחה!

הפוסט חינוך לתפילה: מהיומיום ועד הימים הנוראים – חלק ב’ הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הפער בין גישת ה”פלצות” לבין תפיסת “המלך בשדה” מחדד את ההבדלים בגישות ומאפשר לרבים לבטא את תחושותיהם: “קשה לי בראש השנה”, “אינני מתחבר ליום כיפור”. עלינו לתהות מה החמצנו בגישה זו.

לתלמיד שלי הסברתי כך: בכל עסק יש יום בשנה שבו סוגרים מוקדם ועורכים מאזן שנתי. ימים אלו מלחיצים בעיקר את מי שהתנהל בניגוד לחוק לאורך השנה. לעומת זאת, מי שהקפיד על סדר ודיווח נאות, יום זה מהווה עבורו הזדמנות להתקדמות ולהמשך עשייה חיובית.

האם היום עצמו יוצר את הלחץ? לא, הוא רק משקף את המצב הקיים. ככל שבעל העסק מדקדק ברישומיו, יום הגשת המאזן הופך למשמח ומספק.

הדרישה מיהודי לאורך השנה היא להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמו. בראש השנה אנו בודקים את המאזן היהודי שלנו: האם אנו עומדים בדרישות ההלכה? מה ניתן לשפר? הקב”ה אינו מצפה שנהפוך לבריאה חדשה, אלא שנהיה אותו אדם בגרסה המשופרת ביותר.

ראש השנה הוא יום לבדיקת “תוכנת היהודי” שבנו ועדכונה לגרסה הטובה ביותר. אנו עורכים את הבדיקה והתיקונים ביום שבתון, כשהעסק סגור, כדי שהשגרה לא תסיח את דעתנו. כך נוכל לבחון את מידת מימוש הפוטנציאל שלנו ולתכנן את השיפורים לשנה הבאה.

הרש”ר הירש מבאר זאת היטב בפירושו לויקרא כ”ג:

“במחזור השנתי של חגינו, ראש השנה – תחילת שנת חיינו הארציים – הוא יום של מבחן. ביום זה אנו מתבוננים בכל בחינות הווייתנו הארצית, כדי לראות עד כמה הן עולות בקנה אחד עם תפקידנו הנצחי כיהודים, אשר ניתן לנו ביום הראשון של ניסן. עלינו לערוך מאזן, כביכול, של מה שאנחנו כעת, כנגד אמת־המידה הנצחית הקובעת מה עלינו להיות.

“כל מלאכת עבודה לא תעשו – הפסוק הקודם אומר: ״יהיה לכם שבתון זיכרון תרועה״. בכך מצווים אנו לחדול מפעילותנו היוצרת, ובמקומה עלינו לסקור את חיינו, ולקבל נקודת מבט הגיונית מתוך יישוב הדעת; אנו צריכים לערוך מחדש את סדר העדיפויות שלנו – בכל מקום שנמצא שמעשינו אינם הגונים בעיני ה׳. זוהי קריאת ה׳ אלינו, קריאה לחשבון נפש. למרות כובד הראש שבקריאה זו, היא אינה קריאה לעצבות ונפילת רוח; אלא ״מקרא קדש״, קריאה המזמינה אותנו לזכות לקרבת ה׳ הקדושה והמקדשת. התשובה אל ה׳, המחכה לנו, היא רעיון מרומם המחיה את הנפש”.

אין מקום לעצבות, אך יש מקום לאחריות והתבוננות פנימית. זהו יום של הכרה עצמית מעמיקה, ללא הפרעות השגרה – שפרו מעשיכם וברית לא תופר!

כתיבה וחתימה טובה לכל עם ישראל.

הפוסט שפרו מעשיכם וברית לא תופר הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בדומה לאדם הפרטי, גם הציבור נדרש לביקורת עצמית. כאן הקושי גדול יותר. ביקורת עצמית-ציבורית נתפסת לפעמים כמעט כבגידה. כהורים וכמחנכים אנו מבקשים להראות לילדינו ולתלמידינו שדרכנו טובה יותר מהאלטרנטיבות, ואם נצביע על חסרונותיו של הציבור שלנו, תהא זו כהודאה שאיננו מושלמים.

אולם הימנעות מביקורת אינה דרכה של תורה – והראיה הטובה ביותר לכך היא ספר דברים, שאנו עומדים כעת לקראת סיומו. משה רבנו עומד בערבות מואב אל מול דור הנכנסים לארץ. יש חשש מוחשי שהם יפנו אחרי עבודות האלילים של שכניהם, והוא אף מזהיר מפני כך ללא סוף. אף על פי כן, הוא אינו חושך מהם את שבטו. הפרשיות הראשונות מציפות בצורה קשה את כל חטאי בני ישראל. חטא המרגלים, חטא העגל, ועוד. אלו חטאים ידועים שהתורה כבר כתבה אותם בחומשים הקודמים. למרות זאת משה שב עליהם בפירוט ומדגיש את המגרעות המהותיות שהם מעידים עליהן.

משה רבנו עושה זאת דווקא מפני שבני ישראל הולכים לצאת לדרך עצמאית. כאשר הם חטאו במדבר היה ה’ מוכיח אותם באופן מיידי, אך כעת הם עומדים להיכנס לארץ והנהגה זו תיפסק. בארץ ישראל יכול העם לעוות את דרכיו מבלי להיענש על כך מיידית. במצב כזה נדרשת ביקורת עצמית. בלעדיה, יכול העם למצוא את עצמו הרחק מן המסילה, בלי שהוא שם לב היכן סטה ממנה.

בתוכחת ספר דברים מורה משה רבנו דרך לדורות. ציבור שרוצה להתעלות בדרך העולה בית א־ל צריך לבקר את מומיו ולזהות את חסרונותיו. ציבור שאינו עושה כך, לא זו בלבד שפגמיו נשארים בלתי מתוקנים, אלא שהוא מאפשר להם להשתרש ולהתפשט, ולעתים אף להפוך לאידאולוגיה.

החשש של חילול השם לא היה זר למשה רבנו. הוא עצמו העלה אותו כמה וכמה פעמים בפני ה’ בשעה בני ישראל עמדו בפני גזירת השמדה. אולם בכל הנוגע לפרסום חטאיהם של ישראל לא חשש משה מחילול השם. אדרבה, זהו כבודו של השם יתברך, שעמו וצאן מרעיתו פועל לתיקון עצמי. דווקא הסתרת החטא עלולה להיות חילול השם, כאשר הצופה מן הצד רואה כיצד מחפים על עוולות באמתלה תורנית.

הדרכה דומה אנו מוצאים ביחס לענישה ופרסום החטא. בספר דברים נאמר לגבי כמה וכמה עבירות “למען ישמעו וייראו”. לפומביות של החטא והעונש יש השלכה ישירה על מניעת הישנות העוול.

ביקורת אמיתית אינה מכחישה את מה שראוי לשבח. דווקא ציבור שבטוח במעלותיו צריך לדעת להודות בחסרונותיו. מי שנלחץ מפני ביקורת מוכיח על חוסר ביטחונו באיכויותיו. דווקא היכולת להכיר בטעויות ובבעיות מעידה על חוסן ומשדרת לבנינו ולתלמידינו שאנו סמוכים ובטוחים בצדקת דרכנו. הביקורת היא גם תנאי הכרחי לחיזוק המעלות הטובות של הציבור, משום שבהיעדרה, סופו של הציבור להסתאב ולאבד אף את מעלותיו.

אין לך כלי מחזיק ברכה לשנה החדשה כמו הביקורת. ההנחה שאין לנו במה להשתפר, מובילה לקיבעון וממילא לניוון ונסיגה. מאידך, חשיבה מתמדת על מה שראוי לשפר תוביל בעזרת ה’ לצמיחה והתפתחות, ולשנה טובה ומתוקה.
כותרת: ביקורת עצמית כמפתח לצמיחה
משנה: תוכחת משה בספר דברים מלמדת לדורות שהציבור צריך לבקר את עצמו ואת דרכיו; זהו תנאי הכרחי לתיקון והתקדמות, וכלי מחזיק ברכה לשנה החדשה

“בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון”. בתחילת השנה האדם הפרטי בוחן ומבקר את מעשיו לקראת השנה הבאה. בביקורת זו הוא משתדל לשים לב לכישלונותיו ולנפילותיו, וזאת על מנת לתקן ולהשתפר. אם יכסה האדם על מגרעותיו ויעלים מהן עין, הוא אינו מזיק אלא לעצמו. הביקורת העצמית היא כלי העבודה החשוב ביותר של האדם הבוגר בבואו להתקדם ולהתפתח. זו הסיבה שהשנה החדשה מתחילה בביקורת, בדין. על ידי השינוי זוכה האדם לברכותיה של השנה הבאה.

בדומה לאדם הפרטי, גם הציבור נדרש לביקורת עצמית. כאן הקושי גדול יותר. ביקורת עצמית-ציבורית נתפסת לפעמים כמעט כבגידה. כהורים וכמחנכים אנו מבקשים להראות לילדינו ולתלמידינו שדרכנו טובה יותר מהאלטרנטיבות, ואם נצביע על חסרונותיו של הציבור שלנו, תהא זו כהודאה שאיננו מושלמים.

אולם הימנעות מביקורת אינה דרכה של תורה – והראיה הטובה ביותר לכך היא ספר דברים, שאנו עומדים כעת לקראת סיומו. משה רבנו עומד בערבות מואב אל מול דור הנכנסים לארץ. יש חשש מוחשי שהם יפנו אחרי עבודות האלילים של שכניהם, והוא אף מזהיר מפני כך ללא סוף. אף על פי כן, הוא אינו חושך מהם את שבטו. הפרשיות הראשונות מציפות בצורה קשה את כל חטאי בני ישראל. חטא המרגלים, חטא העגל, ועוד. אלו חטאים ידועים שהתורה כבר כתבה אותם בחומשים הקודמים. למרות זאת משה שב עליהם בפירוט ומדגיש את המגרעות המהותיות שהם מעידים עליהן.

משה רבנו עושה זאת דווקא מפני שבני ישראל הולכים לצאת לדרך עצמאית. כאשר הם חטאו במדבר היה ה’ מוכיח אותם באופן מיידי, אך כעת הם עומדים להיכנס לארץ והנהגה זו תיפסק. בארץ ישראל יכול העם לעוות את דרכיו מבלי להיענש על כך מיידית. במצב כזה נדרשת ביקורת עצמית. בלעדיה, יכול העם למצוא את עצמו הרחק מן המסילה, בלי שהוא שם לב היכן סטה ממנה.

בתוכחת ספר דברים מורה משה רבנו דרך לדורות. ציבור שרוצה להתעלות בדרך העולה בית א־ל צריך לבקר את מומיו ולזהות את חסרונותיו. ציבור שאינו עושה כך, לא זו בלבד שפגמיו נשארים בלתי מתוקנים, אלא שהוא מאפשר להם להשתרש ולהתפשט, ולעתים אף להפוך לאידאולוגיה.

החשש של חילול השם לא היה זר למשה רבנו. הוא עצמו העלה אותו כמה וכמה פעמים בפני ה’ בשעה בני ישראל עמדו בפני גזירת השמדה. אולם בכל הנוגע לפרסום חטאיהם של ישראל לא חשש משה מחילול השם. אדרבה, זהו כבודו של השם יתברך, שעמו וצאן מרעיתו פועל לתיקון עצמי. דווקא הסתרת החטא עלולה להיות חילול השם, כאשר הצופה מן הצד רואה כיצד מחפים על עוולות באמתלה תורנית.

הדרכה דומה אנו מוצאים ביחס לענישה ופרסום החטא. בספר דברים נאמר לגבי כמה וכמה עבירות “למען ישמעו וייראו”. לפומביות של החטא והעונש יש השלכה ישירה על מניעת הישנות העוול.

ביקורת אמיתית אינה מכחישה את מה שראוי לשבח. דווקא ציבור שבטוח במעלותיו צריך לדעת להודות בחסרונותיו. מי שנלחץ מפני ביקורת מוכיח על חוסר ביטחונו באיכויותיו. דווקא היכולת להכיר בטעויות ובבעיות מעידה על חוסן ומשדרת לבנינו ולתלמידינו שאנו סמוכים ובטוחים בצדקת דרכנו. הביקורת היא גם תנאי הכרחי לחיזוק המעלות הטובות של הציבור, משום שבהיעדרה, סופו של הציבור להסתאב ולאבד אף את מעלותיו.

אין לך כלי מחזיק ברכה לשנה החדשה כמו הביקורת. ההנחה שאין לנו במה להשתפר, מובילה לקיבעון וממילא לניוון ונסיגה. מאידך, חשיבה מתמדת על מה שראוי לשפר תוביל בעזרת ה’ לצמיחה והתפתחות, ולשנה טובה ומתוקה.

הפוסט ביקורת עצמית כמפתח לצמיחה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.