רבי יהודה נולד וחי בפאס שבמרוקו. הוא היה דיין ומשכיל נכבד בעיני היהודים והגויים כאחד, ומשורר בחסד. בשלב מסוים נדד רבי יהודה למזרח, ובשנותיו האחרונות חי בארם צובה (חַלַבּ). תושבי ארם צובה הפליגו בחשיבותו ‘ויש מהם יתפארו בשירי בן עבאס, ויאמרו כי לא קם אחריו מי יחבר שיר’ [רבי יהודה אלחריזי ב’תחכמוני’, מהד’ טופורובסקי, ת”א, תשי”ב שער יח, עמ’ 194]. לא ייפלא אפוא שכשליש מפיוטיו ששרדו, נשתמרו במחזור ארם צובה.

ח’ שירמן [ידיעות המכון, ח”ו עמ’ רצז-שיג] קיבץ כעשרים פיוטים, חלקם ממחזורים שונים: ארם צובה, רומא, תימן, ואף מסידור רב עמרם גאון; וחלקם מדפים שנמצאו בגניזה הקהירית. כולם שירי קודש, מוטיביהם: גלות וגאולה, סליחה וכפרת-עוון; והם נועדו לימים הנוראים.

מאחורי הפיוט

‘עת שערי רצון’ הוא אחד מפיוטים אלה. מכל פיוטי העקידה, נתחבב זה במיוחד על קהילות הספרדים ובני עדות המזרח. את הסיבה לכך יש לבקש לא רק בערכו הספרותי של הפיוט, אלא אף בנסיבות כתיבתו.

רבי יהודה נשא לאשה את חנה בת רבי יצחק אסחאק בן אל בצרי הלוי, עמה השתדך בעת ביקורו בבגדאד. שנים רבות לא היו להם ילדים, עד שבלילה אחד ראתה עצמה קוראת בחלום תפילת-חנה, ואז נדרה נדר שאם תלד בן, תקרא שמו שמואל, כשם שמואל בן חנה. לאחר שנות כמיהה ארוכות, זכו רבי יהודה ורעייתו לחבוק בן, כשחנה מקיימת את נדרה וקוראת לו: שמואל.

מיד עם עומדו על דעתו, השקיעו בו אביו ואמו בחינוך לתורה וחכמה. תחילה למדו אביו עברית, ואחר כך את התורה ופירושיה. בן י”ג התחיל ללמוד אצל חכמים שונים את המדעים: חשבון, אסטרונומיה, פנקסנות, הנדסה, אלגברה ורפואה. שמואל מעיד על עצמו שהתמסר בכל כוחו ללימודים ‘עד שלעתים שכח לאכול לחמו’. בגיל י”ח כבר חיבר חיבורים במדעים אלה, והתפרנס מן הרפואה שלדבריו הצטיין בה מאוד: ‘כל חולה שטיפלתי בו נרפא, וכל חולה שמאסתי בטיפולו, נלאו יתר הרופאים לרפאו’.

אלא שעם ההצלחה, חלה התפנית ששימשה רקע לחיבור הפיוט ‘עת שערי רצון’. במשך ארבע שנים הסתיר שמואל מאביו את משיכתו לאמונת האסלאם, עד שבשנת 1163 בהיותו בן 18 גולל במכתב ששלח לאביו לחלב את המניעים שהניעוהו להמיר את דתו. האב נסע למוסול כדי לפגוש את הבן פנים אל פנים ולנסות להניאו ממעשהו. ידע האב שסיכוייו אינם גבוהים, ובעודו בדרך חיבר את הפיוט ‘עת שערי רצון’. עם הגיעו למוסול, חלה ומת מבלי שיראה את בנו.

הפרטים על השתמדותו נודעו לנו ממקור ראשון, דהיינו מפי המשומד בעצמו. הוא חיבר ספר בשם ‘אפחאם אליהוד’ (סתימת טענות היהודים) שבו הוא מתפאר בדתו החדשה על פני הדת היהודית. שם הוא גם מעיד על אביו שבקצות המערב היו קוראים לו רבי יהודה אִבְּן אַבּוֹן, וכי הוא היה ‘הגדול בבני דורו במדעי התורה. ידיו רב לו במליצה, בנאום ובכתיבת שירה ופרוזה-חרוזה מניה וביה (אימפרוביזציה)’. על אמו חנה הוא כותב שמוצאה מבצרה, והיתה ‘חוקרת בחכמות התורה, ובכתיבה בלשון עברית’.

לא קשה לתאר את ייסורי הנפש הקשים שעברו על רב וגדול בדורו כר’ יהודה אבן עבאס, שבחייו הפך בנו יחידו – עורף לדת אבותיו, וביד רמה עבר לדת נכריה. כאברהם אבינו בשעתו, ראה אבן-עבאס את עצמו עוקד את בנו עקידת גוף ורוח על מזבח אש-דת זרה.

מזועזע ונסער עד מעמקי הנפש נטל רבי יהודה את עטו ושפך את מרי ליבו בעקידתו ‘עת שערי רצון’, אותה הוא משורר באופן דו-משמעי מרטיט כשהוא מותח קו מעורר פלצות בין קורותיו לקורות אבי האומה. הלמות-הכח ועוז הביטוי המפעמים בסליחה, נובעים מלב קרוע ומורתח של אב העוקד את בנו.

הסליחה כולה, לבד מבתי הפתיחה והחתימה, מספרת את פרשת העקידה על פי התורה והמדרשים. המחבר מייצר דרמה הממחישה את ניסיון העקידה מתוך מתח וריתוק נפש הקורא.

על העומק הדו-משמעי ניתן לעמוד במילותיו ‘הַאַתְּ בְּיוֹם זֶה דָּתְךָ שׁוֹכֵחַ’, לצד ביטויים נוקבים על דת האסלאם אותה הוא מכנה ‘מִמְּתֵי הַשֶּׁקֶר’, או: ‘אוֹר הַרְאִיתֶם צָץ בְּרֹאשׁ הַר הַמֹּר (=הדת היהודית), וַיֹּאמְרוּ לֹא נֶחֱזֶה רַק מַהְמוֹר (=דת האיסלאם. מהמורות – שוחה, בור עמק)’.

הרב יצחק שוראקי מבאר שבחתימת הבתים ‘עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ’ [שפירושה הפשוט הוא על אברהם ויצחק – העוקד והנעקד], הוא רומז לפרעות האל-מֻוַואחִידוּן שפרעו פרעות ושחטו כל מי שלא האמין באסלאם; ‘אָז יַאֲמִיר זֶבַח (=ישראל שנשחטו) וְהַזּוֹבֵחַ (=המוסלמים); עוֹקֵד (=המוסלמים) וְהַנֶּעְקָד (=ישראל) וְהַמִּזְבֵּחַ (=צדק ה’).

את צער אשתו חנה שכמהה לבן שיגדל לתורה ויראה, הוא משורר בקינה: שִׂיחוּ לְאִמִּי כִּי שְׂשׂוֹנָהּ פָּנָה / הַבֵּן אֲשֶׁר יָלְדָה לְתִשְׁעִים שָׁנָה / הָיָה לְאֵשׁ וּלְמַאֲכֶלֶת מָנָה / אָנָה אֲבַקֵּשׁ לָהּ מְנַחֵם אָנָה / צַר לִי לְאֵם תִּבְכֶּה וְתִתְיַפֵּחַ / עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ.

הפוסט מאחורי הפיוט ‘עת שערי רצון’: רבי יהודה בן שמואל אִבְּן-עַבַּאס (1080–1163) הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

ספר ‘עולם הקטן’ הוא מספרי הפילוסופיה היהודית העיקריים שחוברו בימי הביניים במערב (תולדות הפילוסופיה בישראל, ע’ 168), ולמעשה הוא הסיכום התמציתי הראשון של מדע, פילוסופיה ותאולוגיה בספרות היהודית (היסטוריה של פילוסופיה יהודית בימי הביניים, ע’ 128).

כבר במקורות חז”ל אנו מוצאים את האנלוגיה לפיה האדם הוא עולם קטן. באבות דרבי נתן (פרק לא) מובא: רבי נחמיה אומר, מניין שאדם אחד שקול כנגד כל מעשה בראשית? שנאמר זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם, ולהלן הוא אומר אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם, מה להלן בריאה ועשיה, אף כאן בריאה ועשיה. רבי אליעזר בנו של יוסי הגלילי אומר: הקדוש-ברוך-הוא, יהא שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים, בחכמתו ובתבונתו ברא את העולם כולו וברא את השמים והארץ, עליונים ותחתונים, ויצר באדם כל מה שברא בעולמו.

הפילוסופים היהודים שבסוף תקופת הגאונים ותחילת תקופת הראשונים (רבי יצחק בן שלמה הישראלי, רס”ג, רבי שבתי דונולו, רבי שלמה אבן גבירול) השוו את האדם לבריאה. רבי משה אבן עזרא בשירו ‘בשם אל אשר אמר’ נושא על כך משלו ומתאר:

“ונפש טהורה נגזרה מכבוד האל / ותחסר מעט מבוא לקצווי תהילותיו / ותשאף להתיימר במדע אשר קדם / וכבוד אשר נגנז לכל-תם בדורותיו / כי היא בגוף נובל אסורה בלי-כבל / וחיה ולא תיבל כשחק וצבאותיו / וזה הוא בשם עולם מכונה אבל קטן / ומי הוא אשר-בא עד תכונת יצורותיו”.

רבי יוסף הלך בעקבותיהם, ובמאמר השני בספרו (חלק ב, שער ד) הוא מיטיב לתאר את הרעיון, שעליו ביסס את ספרו:

“נברא האדם שלם, ר”ל [=רצונו לומר] שיש בו מכל מה שברא הבורא יתברך, ועל כן נקרא עולם קטן, ודומה לאדם שבנה בית לבנו ושם בתוכו מכל מה שיש בעולם ואמר לו אין לך צורך לצאת מן הבית הזה לשום דבר שהרי תמצא בו כל מחסורך, וכן הוא האדם כשירצה להרגיל עצמו בלימוד ויתבונן ויעיין תחלת מה שילמד המורגשות שהן יותר קרובות למתחיל… כלומר אשר בו יגלה בין היושר והעוול הוא היכר השכל בטבע האדם, וכשישיג האדם מידיעת גופו ידיעת עולם הגשמות, אז ישיג בדקותו ועיונו ורוב חקירתו בידיעת נפשו החכמה ידיעת העולם הרוחני, וכשיתלמד וירגיל עצמו הרגל נכון אז ידע בוראו יתברך, ויעמוד על אמיתת הדברים ושורשי הנמצאים, וכשיעשה אדם זה, ידע בהכרח שהבורא יתברך הוא האמת לבדו”.

הספר חובר בדרך קיצור כתשובה לשאלת תלמיד: “מה היא כוונת החכמים באמרם הטוב המתמיד להמעלה השלמה, ואמרו שהמעלה השלמה ההיא והטוב ההוא אינם מצויים בעולם הזה, ואמרו שהדבר זה ראוי לדרוש אותו לכל בעל שכל”.

רבי יוסף אבן צדיק מסכם בהקדמה לספר את כוונתו:

“שמתי כוונתי לבאר ידיעת האדם אמיתת עצמו לפי שמידיעתו לעצמו ידע הכל, ומי שידע עצמו אפשר שידע זולתו, ומי שלא ידע עצמו כל שכן שלא ידע זולתו. ועל כן נקרא האדם עולם קטן לפי שיש בו דמות מכל מה שבעולם. גופו כמעלת העולם הגשמי ונפשו החכמה כמעלת העולם הרוחני. וכעניין זה אמרו הפילוסופים בשומם חוק ורושם לפילוסופיה, כי הפילוסופיה היא ידיעת האדם נפשו כי מידיעת נפשו ידע הכל, ר”ל עולם הגשמות ועולם הרוחני. וזאת היא חכמת הפילוסופיה שהיא חכמת החכמות ותכליתן לפי שהיא מדרגה ושביל לידיעת בורא הכל ומתחילו יתברך ויתעלה”.

כלומר, האדם נקרא עולם הקטן, גופו דומה לעולם הגשמי, ונפשו לעולם הרוחני, ולפיכך הוא המפתח להכרת העולם הגדול; ומאחר שהכל כלול בנפש החכמה, ידיעת נפשו היא מדרגה ושביל לידיעת הבורא ועשיית רצונו.

מי שעוזר לנו להבין את חשיבותו, היקפו והקשרו של הספר ‘עולם קטן’, הוא רבי דוד הכהן ‘הנזיר’ (ראו: יסודות אמונת ישראל על פי ספר הכוזרי לרבנו יהודה הלוי, ע’ 6, 59, ירושלים: ‘אריאל’, תשס”ג). הפילוסופיה הדתית בישראל בימי הביניים מתחלקת לשלוש אסכולות: זו של המדברים בראשות רס”ג, הסודית (מיסטית) נאופלטונית שתחילתה ברבי שלמה אבן גבירול, והאריסטוטלית ששיאה ברמב”ם. לדבריו, רבי יוסף אבן צדיק “הולך אחר אריסטו, ונוטה ממנו בעיקרי הבריאה וההשגחה”. רוצה לומר שהספר ‘עולם הקטן’ נכלל באסכולה האריסטוטלית, לצד ‘האמונה הרמה’ לראב”ד (ראו במאמרנו על הראב”ד), ‘מורה נבוכים’ של הרמב”ם, ו’מלחמות השם’ של הרלב”ג.

הספר מחולק לארבעה מאמרים, מהם ניתן בין היתר להבחין בהיקף החכמות בהם היה בקי ומצוי המחבר. המאמר הראשון עוסק בפיזיקה: בעולם הזה הגשמי ובמיניו, ושכל מה שבו מן הנולדים השלשה מורכב מן היסודות ארבעה, וביאור הוויה והפסד ואיך יתחברו היסודות להיות מהם ההווים, ושהעולם הזה חולף אין לו עמידה. המאמר השני בתורת הנפש (פסיכולוגיה): בידיעת האדם עצמו ושהוא עולם קטן בבחינת גוף ונפש, ובחיוב האדם לחקור ולדרוש ביסודות המציאות ולעלות ממדרגה למדרגה, עד שבידיעתו נפש החכמה יגיע לידיעת בוראה. המאמר השלישי בתאולוגיה: היאך יקרב האדם לידיעת בוראו, בחידוש העולם, שהבורא אינו דומה לאחד מברואיו, וגבול השגת האדם מידות הבורא לזולתו בהביטו בפעולותיו (שלילת התארים). המאמר הרביעי במוסר: בעבודה ובעבירה, בתשובה, ובשכר ובעונש האמיתיים.

הרמב”ם שהכיר את רבי יוסף בנעוריו בקורדובה, לא קרא את הספר אך מעיד ששמעו הגיע אליו, באגרת אל רבי שמואל אבן תיבון הוא כותב: “ואמנם ספר ‘עולם קטן’ לא ראיתיו אבל אני ידעתי את האיש ואת שיחו והכרתי ערך מעלתו וערך ספרו”. רבים מהחכמים הראשונים מצטטים מספר זה וביניהם רבי דוד קמחי (הרד”ק, 1160–1235) רבי ידעיה הפניני (מחבר ספר ‘בחינת עולם’, 1270–1340) ורבי מאיר אִבֶּן אֶלְדָבִּי (מחבר ספר ‘שבילי אמונה’, 1310–1360).

מלבד ספרו זה, רבי יוסף כתב חיבורים בחכמת ההגיון, אך הם אבדו.

בין גברא לגברא? הנה המאמר בקצרה:

רבי יוסף אבן צדיק היה משורר, דיין ופילוסוף יהודי חשוב בספרד של ימי הביניים. ספרו העיקרי, “עולם הקטן”, מציג רעיון מרכזי: האדם הוא כמו עולם קטן, כשגופו מקביל לעולם הגשמי ונשמתו לעולם הרוחני. הספר טוען שהבנת האדם את עצמו מובילה להבנת העולם והאלוקים.

הספר מחולק לארבעה חלקים העוסקים בפיזיקה, פסיכולוגיה, תאולוגיה ומוסר. הוא השפיע רבות על ההגות היהודית ונחשב לאחד החיבורים החשובים בפילוסופיה היהודית של ימי הביניים. אפילו הרמב”ם הכיר בערכו של רבי יוסף וספרו, למרות שלא קרא אותו בעצמו.

טקסט המאמר משוחרר בהתאם לרישיון CC-BY-SA-4.0 ולרישיון GFDL, כיצירה נגזרת בתנאים דומים תוך ייחוס ליוצרים המפורטים בדף:
https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=עולם_הקטן&action=history

הפוסט אבי השיר, כליל החכמה: רבי יוֹסֵף אִבְּן צַדִּיק (1075–1149) הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הערכת חכמי דורו

רבי יוסף היה מיודד עם כמה מחכמי דורו, והערכה רבה שררה ביניהם. כך למשל היה מיודד עם רבי יהודה הלוי, כשריה”ל אף חיבר לכבודו ארבעה שירי שבח מופלג. כמו כן היה מיודד עם רבי אברהם אבן עזרא שכינה אותו ‘אבי בשיר, כליל החכמה’. רבי יהודה אבן גיאת תיאר את אבן-צדיק כ’צעיר יפה-תואר העוזר לדלים ונבוכים’. כמו כן היה מיודד עם רבי יוסף אבן מיגאש, לו הקדיש אבן-צדיק את השיר ‘ליל מחשבות לב אעירה’, ועם רבי מיימון הדיין, והיה מבאי ביתו.

רבי משה אבן עזרא הזכירו בראש חבורת משוררים שהצטיינו ברוך ונעימות, והצליחו לחבר שירים בתכלית היופי, מתובלים בדמיונות ומשלים. הוא אף תיאר אותו כבעל מזג טוב, נכון לבוא לעזרת ידידיו, וידיו רב לו בהלכה [בן ציון הלפר (מתרגם ומהדיר), שירת ישראל לר’ משה בן יעקב אבן עזרא, ליפסיה: א”י שטיבל, תרפ”ד, ע’ עה].

‘המאירי’ (פתיחה למסכת אבות) כלל את רבי יוסף אבן צדיק בין גדולי הרבנים שהיו בספרד.

שיריו

רבי יוסף נמנה עם משוררי תור הזהב של יהדות ספרד בדורם של רבי משה אבן עזרא ורבי יהודה הלוי. הוא חיבר שירי שבח, שירי חשק, קינות ושירי קודש (רשויות, סליחות, גאולות, וזולת). בין שירי השבח בולט שיר האזור ‘נומי אהא נגזל’ בו מתואר – לראשונה בשירת ספרד העברית – קונצרט שנערך בחליל ובכינור. עם שירי הקודש שלו נמנים ‘יפתה עלמת חן’, ‘יעל ארוכה’, ‘לו אור קדושי’, ‘יונת אלם רחוקים’, ‘יונה איך תהמי’, ‘קח נא אסירך’, והזולת הפילוסופי ‘ארחמך צורי ונפשי עד תברך שמך’ התואם את השקפתו בספרו ‘עולם הקטן’.

רבי יהודה אלחריזי (1165–1225) כתב עליו: “ור’ יוסף בן צדיק ברוח שירו יקרע ים המדע קרעים, מפרק הרוח ומשבר סלעים, ובתוקף מיליו הררי־עד יעתיק ומי־מרה ימתיק”.

בגניזה הקהירית נשתמרו חמש העתקות משירים אחדים שלו, מה שמלמד שהיו מקובלים על העם וחביבים עליו לפני 900 שנה. מחוץ לגניזה נשתמרו רק שירים בודדים שלו, ולפיכך עם גילוי הגניזה בדורות האחרונים, שיריו כמו נתגלו מחדש. חוקר הספרות דוד יונה אף חיבר מקבץ ‘שירי יוסף אבן צדיק’ אותם אסף על פי כתבי-יד ודפוסים (ירושלים תשמ”ב).

ספרו ‘עולם הקטן’

בשבוע הבא נרחיב על אודות ספרו המונומנטלי ‘עולם הקטן’, אחד מספרי הפילוסופיה היהודית החשובים מימי הביניים. הספר מבוסס על הרעיון שהאדם הוא “עולם קטן”, המכיל בתוכו את כל מרכיבי העולם הגדול. הספר מחולק לארבעה מאמרים העוסקים בפיזיקה, פסיכולוגיה, תאולוגיה ומוסר. מטרת הספר היא להסביר כיצד האדם יכול להגיע להכרת הבורא דרך הכרת עצמו.

רבי יוסף אבן צדיק משתייך לאסכולה האריסטוטלית בפילוסופיה היהודית של ימי הביניים, אם כי הוא נוטה ממנה בנושאי הבריאה וההשגחה. הספר זכה להערכה רבה מצד חכמים ופילוסופים יהודיים, כולל הרמב”ם, והוא מצוטט בכתביהם של מלומדים רבים מתקופת הראשונים. ועל כך, בהרחבה, בשבוע הבא.

—
* טקסט המאמר משוחרר בהתאם לרישיון CC BY-SA 4.0 ולרישיון GFDL, כיצירה נגזרת בתנאים דומים תוך ייחוס ליוצרים המפורטים בדף: https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=יוסף_אבן_צדיק&action=history

הפוסט אבי השיר: כליל החכמה רבי יוֹסֵף אִבְּן צַדִּיק (1075–1149) הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

כאשר האלמוואחידון פלשו לספרד, ברח אִבְּן דָּאוּד לממלכת קסטיליה הנוצרית, והתיישב בעיר טולדו, בה חי עד למותו על קידוש השם בשנת ד’תתק”מ (1180).

ספר הקבלה

בשנת ד’תתק”כ (1160) חיבר ראב”ד את ‘ספר הקבלה’ המציג את שלשלת מסירת התורה מתקופתו של משה רבינו ועד לתקופת הגאונים. במהותו הספר מהווה כתב הגנה (‘אפולוגטיקה’) בשירות היהודים בוויכוח שהתנהל אל מול הקראים שביקשו לערער על עקרונותיה של היהדות המסורתית.

ספר הקבלה הוא רק חלק אחד מכלל יצירתו ההיסטוריוגרפית של אבן דאוד, הקרויה ‘דורות עולם’. שלושת החלקים האחרים בספר דורות עולם, הוקדשו ל’תולדות מלכי ישראל’, תולדות מלכות רומי, ו’מדרש זכריה’.

רבי אברהם אדרוטיל (ה’רמ”ב, 1482 – ה’שכ”ו, 1566) שהיה מראשי קהילת המגורשים בעיר פאס שבמרוקו, כתב השלמה לספר זה, ובה הוא מביא את דורות החכמים שנשמטו מספרו של הראב”ד, ואת אלו שהופיעו מעת שנכתב ספר הקבלה ועד לזמנו (ה’ר”ע – 1510).

ארבעת השבויים

אחד האירועים המכוננים בהעברת המסורה הוא סיפור ‘ארבעת השבויים’. התיעוד ההיסטורי שלו הגיע לידינו אודות ל’ספר הקבלה’. על פי הסיפור, ארבעה חכמים נסעו מהעיר בארי שבאיטליה. היו אלה רבי חושיאל אביו של רבנו חננאל, רבנו משה בן חנוך עם אשתו ובנו רבי חנוך, רבי שמריה בן אלחנן, והרביעי ששמו לא ידוע [לדעת ההיסטוריון ה. גרץ היה זה ר’ נתן בן יצחק הבבלי (שאותו הוא זיהה בטעות כמחבר ספר הערוך), אך חלק עליו רי”א הלוי בעל ‘דורות הראשונים שסבר שהחכם הרביעי הוא רבי חנוך בן רבנו משה הנזכר]. הם יצאו מהעיר בארי שבחבל פולייה בדרום איטליה, והפליגו בים התיכון. בהיותם בדרך נשבו על ידי ספינה ספרדית, ששייטה תחת דגלו של הח’ליף עבד א-רחמן השלישי, מושל קורדובה.

רב החובל ניסה לפגוע באשתו של רבי משה, וכדי להימנע מכך היא קפצה לים וטבעה. כאשר הגיעה הספינה לנמל אלכסנדריה שבמצרים, הוא הציג את שבוייו למכירה, ובני הקהילה היהודית פדו את רבי שמריה. בקירוואן שבתוניס נפדה רבי חושיאל, ובקורדובה שבספרד נפדו רבי משה ורבי חנוך בנו. מיקומו המדויק של המרכז הרביעי אינו ברור. בקהילות שבהן נפדו השבויים הם הוכרו כתלמידי חכמים מופלגים, ותוך תקופה קצרה הם התמנו שם לראשי הישיבות המקומיות.

האמונה הרמה

ספר נוסף וחשוב לא פחות הוא ספרו ‘האמונה הרמה’ (או: האמונה הנישאה), שאותו כתב ראב”ד בעיקר כדי להתמודד עם בעיית הבחירה חופשית, אולם לשם פתרון בעיה זו אין הוא עוסק במיוחד דווקא בה, אלא מנסה ליישב את הדת בכללותה עם הפילוסופיה.

ספרו זה זכה באותה עת להעתקות רבות הכוללות גם הערות פרשניות בשולי הדפים, אך נזנח במרוצת השנים. תרמה לכך העובדה ש-30 שנה לאחר צאת הספר, ראה אור הספר ‘מורה נבוכים’ לרמב”ם, שהדיונים שבו מקיפים יותר, ברורים יותר וקוהרנטיים יותר. גם סמכותו הרוחנית של הרמב”ם כמנהיג וכאיש הלכה הייתה גדולה בהרבה, וכך הועמדה שיטתו הפילוסופית של אבן-דאוד בצל.

התפנית בהחזרת הספר למרכז הבמה התורנית-פילוסופית, אירעה כמאתיים שנה אחר כך, עם הופעתו של רבי חסדאי קְרֶשְׂקַשׂ במאה הי”ד (ה’ק’, 1340 בקירוב, ברצלונה – אחרי ה’ק”ע, 1410, סרגוסה). רב חסדאי היה תלמידו של הר”ן, ורבו של רבי יוסף אלבו בעל ‘ספר העיקרים’, ומעבר לגדולתו בתורה היה לאחד מחשובי הפילוסופים והתאולוגים בכל הזמנים. הוא היה מהראשונים שהטילו ספק בקביעותיה של הפילוסופיה היוונית ובייחוד זו של אריסטו, כשהוא שם לעצמו למטרה להגן על היהודים בפולמוס הפילוסופי היהודי-נוצרי.

כחלק משאיפתו של רב חסדאי, החלה עבודת ליבון של הפילוסופיה היהודית-אריסטוטלית, דבר שהוביל להתעוררות והתעניינות בספר ‘האמונה הרמה’ לראב”ד, והוא תורגם על ידי שני מתרגמים לעברית: האחד, של ר’ שלמה אבן לביא, מחוגו של רב חסדאי קרשקש, ממנו השתמרו 16 כתבי יד; והשני, של רבי שמואל אבן מוֹטוֹט, ממנו השתמר רק כתב יד אחד. רבי שמואל אף מספר בתרגומו שהריב”ש הוא שביקש ממנו לתרגם את הספר.

רב חסדאי אף למד ולימד מספר זה בקרב חוג תלמידיו, ובין הכל הוחזרה עטרת תפארת ספר ‘האמונה הרמה’ – ליושנה.

במהלך השנים שחלפו מאז תרגומו, הוא נלמד בחוגים שונים. על כתבי היד מופיעות הערות בשפות שונות: עברית, איטלקית, לטינית ואף ערבית. באיטליה אף נכתב פירוש מקיף על הספר, המצוי בכתב יד מאוסף משה מונטיפיורי. עם הדפסת הספר בברלין בשנת 1853 חלה התעוררות נוספת ללימודו, והפירוש על הספר חזר ונעתק על ידי מעתיק נוסף. ר’ ישראל משה חזן כתב הערות וביאורים על הספר, שנדפסו ב”כרך של רומי”, ליוורנו ה’תרל”ו, סימן כו.

הפוסט הראב”ד הראשון: רבי אַבְרָהָם אִבְּן דָּאוּד הלוי (1110–1180) הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

רבי חיים עֲטַר (או אִבְּן עטר) נולד בשנת ה’תנ”ו (1696) בסלא – המוכרת בפי יהודי מרוקו בשם ‘סאלי’ – שבמרוקו [הרב אהרן מרקוס סבור שעיר מולדתו הייתה אסואירה – מוגדור (‘החסידות’ עמ’ 318)].
אביו, רבי משה עטר (נפטר בה’תק”א), נודע כדרשן ובעל ידע בתחום האגדה, והיה בנו של רבי חיים בן עטר ‘הזקן’, מחכמי מרוקו (ה’ת’ – ה’ת”פ בערך).

פרנסתו

במאמרנו על הרמב”ם (גיליון 25, פרשת תרומה תשפ”ד, מדור ‘הצצה היסטורית’) סקרנו את גישתו ביחס לעיסוקו כרופא, מקצוע בו בחר לעסוק לפרנסתו בשל טביעת אחיו רבי דוד, ועמו כספו והשקעותיו שאפשרו לו לעסוק בתורה בנחת, ומשעה שנפטר נשבר מטה לחמו ונאלץ לישא באחריות לפרנסתו.

קווי דמיון נמתחים בין הרמב”ם לרבי חיים בן עֲטַר. משפחת בן עטר השתייכה לקהילת המגורשים, ואבותיה היו בין מגורשי ספרד שהשתקעו במרוקו. פירוש השם ‘עטר’ הוא בושם או בַּשָּׂם (רוכל בשמים), על שם מלאכתם.

באופן דומה לרמב”ם מבכה רבי חיים בן עטר את שבירת מטה לחמו בדמות בני משפחתו שהחזיקו בו כדי שיעסוק בתורה. כך בשנת ה’ת”פ (1720) בערך נפטר סבו רבי חיים בן עטר הזקן, שהיה עד פטירתו רבו הקרוב של נכדו. בשנים שלאחר פטירתו הורע גם מצבה הכלכלי של המשפחה; בשנים 1721–1723 שררה בצורת בכל רחבי מרוקו, ויוקר המחיה עלה, מה שהוסיף לערער את פרנסת המשפחה. חמיו מאשתו הראשונה היה משה בן עטר, איש עשיר ומוכר אשר קיים קשרים עם בית המלוכה. מולאי איסמעיל, מלך מרוקו באותה עת, נודע באכזריותו נגד נוצרים, אך כלפי היהודים גילה אדישות. בניגוד למה שמקובל לטעון, על אף שהמלך לא רדף בפועל את היהודים, הוא לא מנע השפלות ופוגרומים עממיים שהתרחשו נגדם בדרום מרוקו בתקופת שלטונו, ואף הטיל על הקהילות היהודיות, ואף על מקורביו מקרב היהודים, מיסים רבים.

בשנת 1722 הושלך משה בן עטר לכלא בעקבות הלשנה עליו, ושוחרר תמורת תשלום כופר כספי גבוה. בראשית 1723 נפטר נגיד יהדות מרוקו, רבי אברהם מאימראן, שהיה מקורב למלך ושימש כמתווך בינו לבין קהילות יהודי מרוקו. לאחר פטירת אחיו משה מאימראן באותה שנה (בתשרי ה’תפ”ד), התמנה משה בן עטר לנגיד. בחודש אדר ה’תפ”ד (1724) חרץ המלך את דינו של משה בן עטר לשריפה, אך המיר את העונש לקנס כספי. זמן קצר לאחר מכן לקה בליבו ומת. למעשה, עם מותו של חמיו, איבד רבי חיים בן עטר את מקור הכנסתו היחיד.

גם מהירושה לא נותר דבר בשל סכסוך עם משפחה מקומית נחשבת, עליה הוא רומז בהקדמתו לספרו ‘חפץ השם’: “שללו ממני כל אשר חנני ה’, כוחי והוני, מעת פטירת אדוני חמי… הנגיד רבי משה בן עטר… וכמה הרפתקי עדו [=הרפתקאות עברו] עלי מהם ומהמוניהם, בני ברית [=יהודים] ושאינם בני ברית”. רבי חיים בן עטר איבד למעשה את מקור פרנסתו, ובמשך תקופה מסוימת פִּרנס אותו אביו.

מקובל לטעון שרחב”ע עסק בצורפות. אין עדות לעובדה זו, ואפשר שמבלבלים בינו לבין קרוב משפחתו רבי יהודה בן עטר (ה’תט”ו 1655 – ה’תצ”ג 1733) מרבני מרוקו, שהיה אב”ד ובעל ה’מנחת יהודה’ וה’שיר מכתם’, שכל חייו – גם כשכיהן ברבנות – התפרנס מיגיע כפיו ולא חפץ לקבל שכר מקופת הציבור.

גם סיפור הצלתו של רחב”ע מגוב האריות אין לו מקור, ואפשר שגם הוא יוחס בטעות מסיפור אודות רבי יהודה בן עטר; החיד”א בספרו ‘שם הגדולים’ (ערך יהודה בן עטר) כותב על רבי יהודה שיהודים וגם גויים כינו אותו “רבי אל-כביר” – “הרב הגדול” בערבית, לאחר שבהוראת מושל המדינה הוא הושלך לכלא, וכשלא היה לקהילת היהודים את הכסף הנדרש לפדיונו, המושל השליכו לגוב אריות, והוא שהה שם יממה ללא פגע.

תורה ומלאכה

משנתו בדבר תורה ומלאכה מנוסחת הפלא ופלא בספרו ‘ראשון לציון’ (משלי ג טז): “‘אורך ימים בימינה משמאלה עושר וכבוד’ – הכוונה היא כאשר יהיה האדם עוסק בתורה רוב היום, ואיזה שעות ביום, עוסק במחיית הנפש לצרכיו, יכול לזכות בעולם הבא ובעולם הזה. והנה אמרו רבותינו זיכרונם לברכה דבר זה כתוב בתורה, כל העוסק בתורה נכסיו מצליחים, וזהו אומר ‘אורך ימים בימינה’. וקשה, מה הוא ימין התורה ומה הוא שמאלה? …אכן ידוע הוא כי הימין הוא תוקף האדם – באשר יעשה כל כוחו ורוב ימיו בתורה, היא שומרתו ומגדלתו לעולם שכולו ארוך. ובשמאלה, פירוש, גם אותו המעט שהוא זמן האדם שהוא מוצא בו טרפו ומזונו – ימצא בו עושר וכבוד, כי יצליחו נכסיו. ואומר בשמאלה – להיות כי הימין צריך לשמאל. שאם לא יהיה לו מזון, הרי אין לו הכנה לתורה! באופן יקראו שלה בשניהם, בין הימין בין השמאל”.

ספריו

רחב”ע מכונה על שם ספרו המונומנטלי ‘אור החיים’ ובו מערכות ופירושי הוד על חמישה חומשי תורה. לצדו חיבר ספרים בחלקים נוספים בתורה: ‘חפץ השם’ על הש”ס, ‘פרי תואר’ על השולחן ערוך חלק יורה דעה, ‘ראשון לציון’ ובו גם מהנ”ל וגם מערכות בדיני ספק ספיקא לצד פירושים על הנ”ך.

כינויו ‘הקדוש’

הכינוי הנלווה ‘הקדוש’ הוא פרי תואר שניתן לו מפי רבני העיר סאלי, בהסכמה לספרו הראשון, שם תארוהו ”איש אלוקים קדוש הוא בדורנו”. גם תלמידו הגדול החיד”א, כותב עליו בספרו ‘שם הגדולים’: מהר”ר חיים ן’ עטר – עיר וקדיש מק”ק סאלי ובא לעיר הקודש תבנה ותכונן סוף שנת תק”ב. ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה ועיני ראו גדולת תורתו עוקר הרי הרים וקדושתו הפלא ופלא. ולפי דורנו היה לב הרב מבעית בתלמוד והיה כמעין המתגבר. והן בעוון הדור כמעט שכ”ב ובחדש תמוז תק”ג עלה לשמים בן מ”ז שנה זכרונו לחיי העולם הבא. וחיבר ספר חפץ ה’, ראשון לציון, אור החיים, פרי תואר. וחכמתו ניכרת מספריו, אך זה אחד מחכמתו ורוחב לבו וחורפתו הפלא ופלא וחופף עליו כל היום סדר קדושה והבדלה מעניני העולם הזה ורבו עזוז נוראותיו”.

פטירתו

רבי חיים בן עטר חי את מרבית שנותיו – כארבעים שנה – במרוקו. בתקופה זו היה מוכר בעיקר בקרב יהודי מרוקו. בגיל ארבעים ושלוש עלה לארץ ישראל עם שתי נשותיו וחבורת תלמידים שהתכוונה להקים בארץ ישראל ישיבה, תוך כדי שהוא קורא ליהודים שפגש בדרכו להצטרף לעלייתם. במסעו לארץ ישראל עבר דרך איטליה, ובה הדפיס את ספריו שהקנו לו את שמו בפזורה היהודית כולה, כולל באירופה. לאחר תקופת נדודים בצפון ארץ ישראל, השתקע בירושלים, ובה הקים את ישיבתו, מדרש כנסת ישראל. במוצאי שבת ליל ט”ו בתמוז ה’תק”ג (6 ביולי 1743), פחות משנה לאחר עלייתו לירושלים, הסתלק לישיבה של מעלה והוא בן 47 שנה.

הידיעה על פטירתו הפתאומית התפשטה במהירות ברחבי העולם היהודי, ונישאו עליו הספדים מפי גדולי הרבנים: רבי ישראל יעקב אלגאזי (1680-1756) בירושלים, ורבי יצחק בכר דוד (1690-1755) בקושטא.

רב העיר ליוורנו, רבי מלאכי הכהן (1700-1771), מחבר ספר הכללים ‘יד מלאכי’, חיבר קינה מיוחדת על לכתו (בתוך: משירי ישראל באיטליה, שיר קז); בין שורותיה שזורים שמות כל ספריו של רבי חיים בן עטר:

אוֹי כִּי שְׂשׂוֹן כָּל לֵב וָגִיל נֶאֶסָפוּ / הָה כִּי כְּהַיוֹם מַעֲנִי לִי סָפוּ
הַמְקוֹנְנִים הַמְיַלְלִים הַמְיַבְּבִים / הִתְקַבְּצוּ עָדַי וְהִתְאַסָפוּ
כִּי בָא זְמַן לִסְפוֹד לְקוֹנֵן גַם נְהִי / בְּעֵת בַּמָרוֹם נָגְהוּ קָצָפוּ
כָּל כּוֹכְבֵי שַׁחַק בְּקַדְרוּת לֻבָּשׁוּ / אֶגְלֵי דְמָעוֹת מִזְבוּל יִרְעָפוּ
יוֹם הִשְׂרָפִים לִמְצוּקִים נִצָּחוּ / וּשְׁבִי צְבִי צַדִיק הַלֹא חָטָפוּ
אֵשֶׁל וְעֵץ חַיִים לְפִרְיָם חָמָדוּ / עוֹדָם בְּאִבָּם יָבָשׁוּ נִשְׁדָפוּ
אֶבֶן מְאִירָה וַעֲטֶרֶת דָת וְזִיו / עוֹלָם מְאוֹרוֹת זָהֳרָם אֳסָפוּ
זַיִת רַעֲנָן וִיְפֵה פְרִי תֹאַר, בְּצִּ- / לָם יֶחֱסוּ הָעָם וְיִסְתּוֹפָפוּ
עַתָּה כְמוֹ צִיץ נָבָלוּ גַם נִגְדָעוּ / גַם נִכְרָתוּ גַם אוּמְלָלוּ נִקְטָפוּ
מִדְרַשׁ כְּנֶסֶת עַם וְיִשְׂרָאֵל אֲהָה / כִּי בֶּעָוֹן דוֹר מוּסָרָיו רוֹפָפוּ
אֵין עוֹד מְאוֹר שֶׁמֶשׁ אֲשֶׁר בָּם יַאֲהִיל / חֹשֶׁךְ וְעָנָן כִּמְעִיל עָטָפוּ
לֹא יִלְקֹּטוּ עוֹד מִפְּרִי דַעַת וְלֹא / יִשְׁתוּ לְמֵימָיו כַּאֲשֶׁר יִשְׁאָפוּ
אֶשׁוֹם וְאֶשְׁאָף אֵיךְ תְּהוֹמוֹת הַתְּבוּ- / נוֹת חָסְרוּ חָסוֹר וְלֹא עָדָפוּ
פַּטִישׁ יְפוֹצֵץ הַסְלָעִים אֵיךְ יְהִי / נִגְדָע וְאוֹתוֹ מָחָצוּ יֶחְלָפוּ
עַמוּד יְמָנִי רֹאשׁ לְפִנָה אֵיךְ כְּמוֹ / קָנֶה וָסוּף רֹאשָׁם הֲכִי כָפָפוּ
הָה כִּי גְאוֹן הַדוֹר הַלֹא נֶעְדָר וָרָב / כִּי מַאֲמְרוֹת פִּיו כְּפָז צוֹרָפוּ
מִיוֹם הֶיוֹתוֹ סָר לְמִשְׁמַע אֵל וְכָל / יָמָיו קְרָבָיו הֵם כְּצוֹם סוּגָפוּ
וּבְתוֹכֵחוֹת מוּסָר לְרַבִּים מֵחֲטֹא / הֶחֱדָל וְצֶדֶק וְאֶמֶת נִכְסָפוּ
שְׁפַר חֲסִידִים אַחֲרָיו הֵם יֵלֵכוּ / תַּחַת כְּנָפָיו יֶחֱסוּ נִכְנָפוּ
דָרַשׁ לְעַמוֹ טוֹב כְּמוֹ פַרְדֵס בְּיוֹם / וָלֵיל וְשִׂפְתוֹתָיו דְבַשׁ נָטָפוּ
עָנָיו כָּאִישׁ מֹשֶׁה כְּהִלֵל מַעֲשָׂיו / מוּל הָאֶלֹהִים עַד מְאֹד יָפְיָפוּ
אַבִּיט תְּהִלוֹתָיו וּמֵחוֹל יִרְבָּיוּן / כָּל פֶּה וְלָשׁוֹן מִסְפוֹר יִיעָפוּ
מִי יַעֲלֶה לָנוּ וְעַל מִי נִסְמָכָה / וּפְנֵי יְדִיד אֵל בַּחַרוּלִים חָפוּ
עַל כֵּן שְׁעוּ מֶנִי אֲמָרֵר בְּבֶכִי / כִּי קָצְרָה רוּחִי וְיָדַי רָפוּ
אֶצְעַק בְּקוֹל מַר עַל תְּמִימֵי עָם אֲשֶׁר / בְּבַחַרוּת הֵם עוֹפָפוּ רָחָפוּ
אֶזְכּוֹר בְּעֵת נַפְשִׁי בְנַפְשׁוֹ נִקְשָׁרָה / לוֹ יֶהֶמוּ מֵעָי וְיִתְעַלָפוּ
אִלוּ לְפִי אֵדִי דְמָעַי יִזָּלוּ / הֵמָּה כְמַבּוּל הַיְקוּם שָׁטָפוּ
חֵפֶץ ה’ בּוֹ לְהָאִיר לוֹ בְּאוֹר / חַיִּים בַּגָן שָׁם הַיְשָׁרִים עָפוּ
לֹא מֵת נְשִׂיאֵנוּ אֲבָל חַי יָעֳמָד / כִּי יֶהֶגוּ דָתוֹ אֲשֶׁר אֻלָפוּ
הוּא שָׂר יְחַלֶה אֵל עֲלֵי עַמוֹ בְּעִיר / קֹדֶשׁ בִּשְׂשׂוֹן לֵב וָגִיל נֶאֶסָפוּ.

הפוסט ה’אור החיים’ הקדוש רבי חיים בן עטר (1696-1743) הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

מאז שימש רבי ברוך אלבאליה את הרי”ף בישיבתו בלוסנה (Lucena), יחד עם חברו ובן גילו רבי יוסף הלוי אבן מיגאש. אחרי פטירת רבם בשנת ד’תתס”ג (1103) עלו שני תלמידיו אלה לרבנות, כשהם רק בני עשרים ושש.

רבי ברוך הרביץ תורה בישיבה בקורדובה והעמיד תלמידים הרבה. הצעיר שבתלמידיו היה בן אחותו רבי אברהם אבן דאוד (הראב”ד הראשון), שהעלה פרטים לתולדותיו בספרו ההיסטוריוגרפי ‘ספר הקבלה’. לדבריו “היה רב ברוך זה יודע חכמה יוונית, מוסף על תורתו וחכמתו” (ספר הקבלה, אמסטרדם, שנת 1711, דף מו ע”א), כשכוונתו לחכמת הפילוסופיה.

שניים מגדולי המשוררים של אותו הדור – רבי משה בן עזרא ורבי יהודה הלוי היו ידידיו. רבי יהודה הלוי חיבר שיר לכבודו כשנולד לו בנו יצחק, כשיש אומרים שהיה זה שירו הראשון של ריה”ל והוא בן 13 בלבד (ראו ספר ליקוטי שירי ריה”ל, ‘בתולת בת יהודה’, פראג, שנת ת”ר, עמ’ 25). בשיר הוא מהלל את אביו – הסבא רבי יצחק, ואף על רבי ברוך ידידו הוא לא פוסח: “מקור חיים לכל נפש עיפה, ונגה לאשר הולך חשכים. שמו ברוך והוא כשמו מבורך, והמתברכים בשמו ברוכים” (דיוואן, הוצאת ברודי, עמ’ 120). גם בשיר אחר (שם, עמ’ 4) מפליג ריה”ל בשבחו וקורא לו: “בית קודש אשר חכמה מלואו”.

לצערנו לא נשתמרו כתבים מתורתו, ואף שמועות מפיו לא נרשמו כמעט על ידי תלמידיו. הידיעות עליו הן בעיקר מתלמידו ובן אחותו הראב”ד ב’ספר הקבלה’. עם זאת, נמצא פסק הלכה בודד בשמו, בו הוא מובא על ידי הרמב”ם יחד עם שאר גאוני דורו, והוא מובא בהוספות פרופ’ שרגא אברמסון לתשובות הרמב”ם, מהדורת בלאו 1989, חלק ג’, עמ’ 176. כמו כן שמועה נוספת נמצאה בגניזה הקהירית, בפירוש ערבי-עברי למסכת בבא מציעא (ראו בספר גנזי שכטר, חלק ב’, עמ’ 383).

רבי ברוך נפטר בחודש אלול שנת ד’תתפ”ו (1076) והוא כבן חמישים. חבריו המשוררים ביכו את הסתלקותו בשירה; רבי משה אבן עזרא כתב עליו קינה ארוכה בת ששים ותשעה בתים המתחילה “עינות תהום המה ולא עינים” (לקט שושנים, גרץ, עמ’ 64-69). ריה”ל כתב עליו ארבע קינות: “מה לעם יקראהו עצרה” (ברודי, דיוואן 80); “קול הקריה הומה” (שם עמ’ 107); “נאסף אביר הרועים” (שם עמ’ 116); “אוי לצעירי הצאן” (שם עמ’ 127). קינה נוספת המתחילה “מדי שבת”, נדפסה על ידי החוקר יהודה רצהבי בכתב העת סיני (פ”ה, עמ’ קלח), ובקינה זו נזכרים בניו. הצעיר שבהם נקרא יצחק על שם אביו; ובני אחותו “אשר גדלו בין זרועיו”, שביניהם נמנה ככל הנראה הראב”ד, אודותיו נרחיב בשבוע הבא.

הפוסט אביר הרועים: רַבִּי בָּרוּךְ (ב”ר יצחק) אִבְּן אַלְבָּאלִיָּה (1076–1127) הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

רבי יצחק אלבאליה נולד לרבי ברוך (ב”ר יעקב) בחודש אייר שנת ד’תשצ”ה (1035) בקורדובה. ב’ספר הקבלה’ מתאר נכדו רבי אברהם אִבְּן דָּאוּד (הראב”ד הראשון) כי משפחת אַלְבָּאלִיָּה היא מהוותיקות והמיוחסות ביהדות ספרד, אשר גלתה לשם בימי חורבן בית שני בזמנו של טיטוס.

על פי תיאורו, כשגברה ידו של טיטוס על ישראל ולכד את ירושלים, ביקש השר הממונה על ארץ ספרד שישלח לו ספינה משועי ירושלים. טיטוס שלח לו מקצתם, והיה בהם איש עושה מלאכת הפרוכת ויודע מלאכת המשי, ושמו – ברוך, והוא הוליד את משפחת ברוך אלבאליה, אשר נתיישבו בעיר מרידה (Mérida) שלגדות נהר הגוודיאנה בספרד. כשחרבה מרידה, גלו ממנה לקורדובה הסמוכה והיו שם מגדולי העיר.

רבי יצחק היה תלמידו של רבי פריגורס הצרפתי שבא מצרפת לספרד. כמו כן הכירו רבי שמואל הנגיד שנודע בזיהוי כשרונות (ראו מאמרנו הקודם ביחס לרבי יצחק אבן גיאת), אליו נקשר בעבותות של אהבה והיה שולח לו ספרים ומתנות כדי שיוכל לעסוק בתורה באין מפריע.

לאחר פטירת רבי שמואל הנגיד, כשמילא רבי יוסף את מקומו, שלח לו רבי יצחק את ‘מחברת העיבור’ ושאר סודות פרי עטו. רבי יוסף השיב לו אהבה והמשיך ואף הגדיל את התמיכה ברבי יצחק, עד שביום ט’ טבת ד’תשכ”ז נרצח רבי יוסף, כשגם באירוע הזה נכח רבי יצחק, אלא שנעשה לו נס והוא ברח וניצל.

שמו של רבי יצחק החל להתפרסם בכל הארץ, והוא זכה לשני שולחנות, גדולה בתורה לצד עושר גדול. הוא קנה ספרים רבים, וביניהם את ספריו של רבי יוסף הנגיד שנתפזרו לאחר הרצחו.

בשנת ד’תתכ”ט (1069) נסמך ברבנות ובנשיאות כשהוא בן 34 בלבד, ונעשה לרבה של דרום ספרד. היה חכם ובקי בחכמות האסטרונומיה והאסטרולוגיה, כמו גם בחכמת הפילוסופיה היוונית, ושמעו הגיע לשרים ואף למלך אל־מועתמיד, שאף מינהו לשר בביתו. על שם ידיעותיו באסטרולוגיה נשכר תחילה להיות איצטגנין החצר, ולאחר מכן נתמנה לשר ויועץ המלך. את מעמדו כמדינאי, ניצל לטובת אחיו בני עמו היהודים, ובחסותו הטיבה עמם המלכות.

ספריו וחיבוריו

רבי יצחק חיבר חיבורים רבים, אך לא נותר מהם בידינו רק מאמר אחד שנדפס בשו”ת ‘תמים דעים’ לרבי אברהם בן דוד (הראב”ד השלישי) סימן רכד, שם הוא משיב על דברי הרי”ף בעניין עשיית ציצית מפשתן, ומכנהו “הרב הגדול”. 

חיבורו ‘מחברת העיבור’ העוסק בענייני קידוש החודש – אותו שלח לרבי יוסף הנגיד, אף הוא לא נמצא, אך אזכור שלו מצוי בספר ‘יסוד עולם’ לרבי יצחק בן יוסף הישראלי (בן המאה הי”ד, מאמר ד’ פרק ז’): “עד שמצאתי כתבי יד רבי יצחק בן ברוך ביטול טענותיהם”.

כמו כן חיבר ספר ושמו ‘קופת הרוכלים’ לבאר הלכות קשות בתלמוד, אבל הוא לא השלים אותו. כן חיבר הרבה פיוטים ושירים שנמצאים בספרי הקדמונים וביניהם ה’תחכמוני’ של רבי יהודה אלחריזי, אותם הוא מפאר ומשבח. בספר ‘עמודי העבודה’ מזכיר 118 שירים ופיוטים מרבי יצחק אלבאליה.

משפחתו ומכריו

רבי יצחק זכה לבן, אותו קרא על שם אביו רבי ברוך. כאביו זכה הבן להתעטר בכתרה של תורה, והוא דמות הראויה למאמר נפרד, עליה נרחיב בשבוע הבא. 

חתנו היה רבי דוד הלוי אביו של רבי אברהם בן דאוד (הראב”ד הראשון) בעל ‘ספר הקבלה’ הנזכר. מתלמידיו ידוע לנו על רבי יוסף בן צדיק מקורדובה. לכולם נקדיש התייחסות בשבועות הבאים.

בין רבי יצחק אלבאליה לבין הרי”ף היתה מחלוקת גדולה שנמשכה שנים רבות. באופן סמלי, התשובה ב’תמים דעים’ – שהיא היחידה שנשארה מכתביו וחיבוריו כאמור, היא השגה על דברי הרי”ף. עם זאת, ראוי לציין שהיתה זו מחלוקת לשם שמיים. בתשובה הנזכרת הוא מכנה את הרי”ף “הרב הגדול” כנזכר. כך גם קודם פטירתו קרא לבנו רבי ברוך, שהיה בן 17 שנים, וציווה אותו שילך לפייס את הרי”ף, וילמד תורה מפיו, וכן עשה. עם היוודע דבר פטירתו של רבי יצחק, פרץ הרי”ף בבכי תמרורים. הוא קירב ביותר את בנו ר’ ברוך והתייחס אליו כאב לבן.

יחסי אהבה וידידות היו בין רבי יצחק לרבי מאיר הלוי מיגאש, אביו של רבי יוסף מיגאש. רבי יצחק היה משדל את רבי מאיר שיניח לבנו ללמוד תורה, והוא אף תמך בו, שעה שעמד על כשרונותיו הברוכים של יוסף הצעיר, והסיק שעדיו לגדולות.

בסוף ימיו ירד רבי יצחק מגדולתו, וזאת בעקבות מלחמה שפרצה בין המלך אל־מועתמיד שרבי יצחק היה שר בממשלתו, לבין יוסוף בן תאשפין. אל־מועתמיד נפל בשבי והוגלה לאפריקה, דבר שגרר את ירידתו של רבי יצחק ממשרתו הרמה. הוא עבר לגרנדה שם חי עד יום פטירתו בחודש ניסן שנת ד’ אלפים תתנ”ד (1094), ונקבר בקורדובה.

הפוסט רַבִּי יִצְחָק אַלְבָּאלִיָּה (1035–1094) הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

כבר בנעוריו הצטיין בכשרונות מיוחדים, דבר שעורר את התעניינותו של רבי שמואל הנגיד (ראה מאמרנו אודותיו ב’אחוותא’ גליון 13 לפרשת ויקרא). רבי שמואל שהיה תלמיד חכם מופלג ושר בממשלת המלך הספרדי באדיס, התיידד עם התלמיד־חכם הצעיר ותמך בו ביד רחבה, כדי שהלה יוכל להתמסר ללימוד התורה ולרכוש דעת באין דאגות פרנסה רובצות עליו.

כאשר נפטר רבי שמואל הנגיד, היה רבי יצחק אבן גיאת בן 25 שנה. בנו של רבי שמואל, רבי יהוסף הנגיד, שקיבל את משרתו הרמה של אביו המנוח, היה בן אותו גיל. הוא המשיך את הידידות שהחל בה אביו והוסיף לתמוך ברבי יצחק ביד נדיבה.

ידידותם נמשכה עשר שנים, עד למותו ללא עת של רבי יהוסף הנגיד, שנרצח בפוגרום שנערך ביהודי גרנדה, ביום השבת בט’ טבת שנת ד׳ תתכ״ז (1066). יהודים מעטים הצליחו להינצל, מהם אשתו של רבי יוסף הנגיד, שהיתה בתו של רבינו ניסים מקירואן, ובנם הצעיר עזריה.

האלמנה ובנה באו ללוסינה יחד עם יהודים אחרים, פליטי הפוגרום. יהודי לוסינה קבלו את הפליטים האומללים בזרועות פתוחות, ורבי יצחק אבן גיאת השתדל במיוחד לטובת אלמנתו ובנו של ידידו רבי יהוסף הנגיד. הוא דאג שקהילת לוסינה תקבל את עזריה הצעיר כרב העיר, והוא מצידו החל ללמדו ולחנכו לקראת המשרה הרמה, אולם בינתיים נפטר עזריה הצעיר, או אז בחרה הקהילה ברבי יצחק אבן גיאת כרב וראש ישיבה, כשהקהילה מקבלת על עצמה לתמוך באלמנת רבי יוסף הנגיד.

משנתו ההלכתית והשפעתו

מהרי”ץ גיאת היה פוסק בתחילת תקופת הראשונים. שנת הולדתו (1038) היא שנת פטירתו של אחרון הגאונים רב האי גאון, ומשנה זו נהוג לציין את תחילת תקופת הראשונים. מהרי”ץ גיאת נודע בגדולתו, בחריצותו ובבקיאותו התורנית, ונחשב לאחד מחמשה חכמים בני דורו, כולם נקראים יצחק, שהחזירו לספרד את כח העיון התלמודי: רבי יצחק בר יעקב אלבליה, סבו של הראב”ד הראשון; רבי יצחק בר משה, שנתמנה כממלא מקומו של רב האי גאון; רבי יצחק בר ראובן אל־ברצלוני, שהיה סבו של הרמב”ן, ורבי יצחק אלפסי, הרי”ף. בן דור מפורסם אחר, אף הוא שמו היה יצחקי – הלא הוא רבי שלמה יצחקי, רש”י.

מהרי”ץ כפף עצמו לגאונים, החשיב את דבריהם לסמכות מחייבת כמו זו של הגמרא, והקפיד להביא הרבה מדבריהם, בדקדוק רב, תוך הקפדה על שמותיהם. זאת בניגוד לבן דורו הרי”ף – רבי יצחק אלפסי (ד’תשע”ג 1013- ד’תתס”ג 1103) שהתחשב אמנם בדעת הגאונים, אך החשיב רק את דברי הגמרא כסמכות מחייבת.

הרמב”ם בתחילת דרכו הושפע בין היתר מהלכותיו של מהרי”ץ גיאת כמו גם של רב ניסים גאון. אך בהמשך התקרב יותר לדרכם של הרי”ף ותלמידו רבי יוסף אבן-מיגאש, אותם החשיב לרבותיו. הרשב”א קרא למהרי”ץ גיאת אחד מאבות עולם.

חיבוריו ופסקיו

מהרי”ץ גיאת היה הפוסק הראשון לאחר תקופת הגאונים, שחיבר ספר הלכות פסוקות הערוך לפי נושאים. הוא מסתמך על הגמרא, התלמוד הירושלמי, והלכות ותשובות הגאונים. הספר מהווה גם מעין אנציקלופדיה לתורת הגאונים כפי שקיבלה מרבותיו, מסודר היטב, וכתוב בלשון ברורה. ממנו שאבו, והביאו מדבריו, מגדולי הפוסקים הראשונים: הראב”ד, הרמב”ן, הרשב”א, הרא”ש, הריטב”א, הר”ן, המנהיג, הטור, רבינו ירוחם, הריב”ש, רבינו מנוח, ואורחות חיים.

במאות השנים האחרונות הספר לא נשתמר בשלמותו. מאחר שההלכות המוזכרות בשמו על ידי הראשונים, נוגעות לסדרים מועד, נשים ונזיקין, מניחים שחיבורו הקיף לפחות את כל ההלכות הנוהגות בזמן הזה. משערים שהספר נקרא ‘הלכות כלולות’. חלק מן הספר העוסק בהלכות של סדר מועד, יצא לאור בשני חלקים בשם ‘ספר שערי שמחה’ על ידי הרב יצחק דב במברגר מווירצבורג (גרמניה, 1807) עם הפירוש ‘יצחק ירנן’.

בהערת אגב חשוב לציין שכמו הרי”ף כתב מהרי”ץ גיאת הלכות מסדרי מועד, נשים ונזיקין בלבד, דבר המאפיין את הגישה הספרדית לעסוק בחלקי התורה הנוגעים לחיי המעשה בלבד.

כתב חיבורים רבים בהלכה ובלשון, ופירושים למקרא, למשנה ולגמרא. פירש ותירגם בערבית יהודית את ספר קהלת, פירוש המצוטט על ידי הרד”ק והאבן עזרא, ונדפס בליידן בשנת ה’תרמ”ד. על פירושו זה כתב הרשב”א שהוא “פירוש נאה בקהלת מראה ענייני החכמה ופיוטים”. הפירוש תורגם לעברית על ידי הרב יוסף קאפח בספר ‘חמש מגילות’, אך הוא מייחסו לרב סעדיה גאון.

הרמב”ם בפירושו למשנה מזכיר את פירושיו של מהרי”ץ גיאת, ומכאן שחיבר פירוש למסכתות במשנה, חיבור שלא נשתמר. כמו כן חיבר פירוש לתלמוד בשם ‘ספר הנר’ (אין להחליף עם ספר הנר של רבי זכריה בן יהודה הלוי אגמאתי, המאוחר ממנו ביותר ממאה שנה), ממנו נשתמרו שרידים למסכתות פסחים, כתובות, ובבא מציעא. בעל העיטור בהביאו מפירושו קוראו “הנר”. קיימות גם כן מקצת מתשובות שחיבר. כמו כן כתב פירוש למסכת אבות, אשר הרשב”ץ מביא מדבריו וגרסאותיו בספרו ‘מגן אבות’.

פיוטיו

רבי יצחק אבן גיאת היה החלוץ והמייסד של הפיוט הדתי הספרדי. תלמידו רבי משה אבן עזרא כתב עליו: “הוא היה מעיין המליצה ומקור הצחות, מושל במכמני הלשון העברית ומולך על הלשון הסורסית. הוא כתב מאמרי מליצה וחיבר שירים בהירים. בחיבה רבה הילל את חכמי זמנו וקונן את מנהיגי בני דורו. יש לו הרבה חיבורים בהלכה ובלשון, ולא שקט עד שבירר וליבן כמעט כל דבר. הוא הרבה לחבר יותר מאלה שקדמוהו דברי מוסר ותפילות, שירי תהילה וקינות, אבל לא כתב הרבה שירים שקולים משום שידיעותיו בחכמת בני ערב היו מעטות. הוא השתמש במילים נעימות שכוונתן פשוטה” (שירת ישראל, ליפסיה: שטיבל, תרפ”ד. עמ’ עב).

מאות מפיוטיו נשתמרו. פיוטיו התקבלו בחיבה יתרה, ונכנסו למחזורים של קהילות ספרד והמזרח, ובמיוחד למחזור טריפולי ‘שפתי רננות’. אחד מפיוטיו המפורסמים הוא הפיוט ליום הכיפורים ‘י-ה איום’ הנהוג בקהילות הספרדים.

ישנם פיוטים במנהג אשכנז המזרחי החתומים ‘יצחק’, וסביר שהם שלו [ראו גאולת ‘יקוש בעניו’ לשבת פרשת בהר ב’סדר עבודת ישראל’, נוסח פולין, רעדלהיים תרכ”ח, עמ’ 752].

בספר ‘פיוטים חדשים לר’ יצחק אבן גיאת’ מסכם החוקר ש. ברנשטיין את תפיסת מהרי”ץ גיאת בענין השירה: להבדיל מהפייטנים שבאו אחריו, שראו בשירה אמנות עליונה, מטרה בפני עצמה; עבורו השירה הייתה רק אמצעי, דרך להתעלות ולהתפלל, ולא מטרה בפני עצמה. ולעומת ההקפדה האמנותית בפיוטים של משוררי ספרד בדורות הבאים, ברבים מפיוטיו של ריא”ץ גיאת אין משקל. הוא דולה פסוקים מן המקרא, וסביב כל פסוק אורג את הגות רוחו והגיוני לבו, יוצא מן הפסוק וחוזר אל הפסוק, תוך ניגון המאחד את כל שורותיו לרעיון אחד ולתמונה אחידה, להשתפכות נפש של ישראל לאלקיו. להבדיל מהפייטנים הקדמונים שנהגו לדרוש כל פסוק, ריא”ץ גיאת לא הכניס לא מדרשים ולא אגדות לשיריו, אלא המשיך את הפסוק וצירף לתוכו מושגים ויסודות רוחניים הקרובים ללבם של בני דורו (כגון ספר יצירה, פילוסופיה ואסטרונומיה, ידיעות הטבע, תורת הנפש והרפואה), והכל בכדי לבקש רחמים ולספר גדלות א-לוה. פיוטיו מצטיינים בשפה צחה ובנעימות הסגנון וחדורים פשטות תנכי”ת.

רבי משה אבן עזרא כתב עליו: “שר שירי תהלות על גדולי דורו, וקינה ונהי נשא עליהם. התחיל לחבר הרבה ספרים בתורתנו הקדושה ובענייני הלשון, ורק מעט הספיק לגמור”.

העמיד תלמידים הרבה, ועליהם נמנו גם טובי המשוררים בספרד רבי משה אבן עזרא, רבי יוסף אבן סהל, ורבי יוסף אבן צדיק, אשר התאבלו על רבם וכתבו שירי קינה ומספד על מותו.

לאחר פטירתו עמד בראש ישיבתו בלוצנה, רבנו יצחק אלפסי (הרי”ף), שניהל את הישיבה עד לפטירתו, והוא בשנת התשעים לחייו.

הפוסט רבי יצחק אִבְּן גַיַאת (1038–1089) הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בשנת ד’תתקי”ח (1157) הגיע האבן עזרא ללונדון (לונדרי”ש). שנה לאחר מכן, ביום י”ד בטבת ד’תתקי”ט (6 בדצמבר 1158), בליל שבת פרשת ויחי, אירע לו אירוע אותו הוא מתאר בהקדמת החיבור: 

“ואני הייתי ישן ושנתי ערבה לי, ואראה בחלום והנה עומד לנגדי כמראה גבר ובידו אגרת חתומה, ויען ויאמר אלי קח זאת האגרת ששלחה אליך השבת.

“ואקוד ואשתחוה לה’ ואברך את ה’ אשר נתנה לנו, אשר כבדני זה הכבוד, ואתפשנה בשתי ידי, וידי נטפו מר, ואקראנה ותהי בראשית בפי כדבש למתוק, אך בקראי הטורים האחרונים חם לבי בקרבי, וכמעט תצא נפשי.

“ואשאל את העומד לנגדי מה פשעי מה חטאתי? כי מהיום שידעתי השם הנכבד אשר בראנו, ולמדתי מצותיו, לעולם אהבתי את השבת, ובטרם בואה הייתי יוצא לקראתה בכל לב, גם הייתי בצאתה משלח אותה בשמחה ובשירים, ומי בכל עבדיה כמוני נאמן? ומדוע שלחה אלי זאת האגרת?

והיא זאת:

״אֲנִי שַׁבָּת, עֲטֶרֶת דָּת יְקָרִים, רְבִיעִית בַּעֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים, 

וּבֵין הַשֵּׁם וּבֵין בָּנָיו אֲנִי אוֹת בְּרִית עוֹלָם לְכָל דּוֹרוֹת וְדוֹרִים. 

וּבִי כָל מַעֲשָׂיו כִּלָּה אֱלֹהִים, וְכֵן כָּתוּב בְּרֵאשִׁית הַסְּפָרִים. 

וְלֹא יָרַד בְּיוֹם שַׁבָּת אֲזֵי מָן, לְמַעַן אֶהְיֶה מוֹפֵת לְהוֹרִים. 

אֲנִי עֹנֶג לְחַיִים עַל אֲדָמָה, וּמַרְגוֹעַ לְעַם שֹׁכְנֵי קְבָרִים. 

אֲנִי חֶדְוַת זְכָרִים גַּם נְקֵבוֹת, וְשָׂשִׂים בִּי זְקֵנִים עִם נְעָרִים. 

וְלֹא יִתְאַבְּלוּ בִי הָאֲבֵלִים, וּבִי לֹא יִסְפְּדוּ עַל מוֹת יְשָׁרִים. 

וְהַשְׁקֵט יִמְצְאוּ עֶבֶד וְאָמָה, וְהַגֵּרִים אֲשֶר הֵם בַּשְּׁעָרִים. 

יְנוּחוּן כָּל בְּהֵמוֹת הֵן בְּיַד אִישׁ, כְּסוּסִים כַּחֲמוֹרִים כַּשְּׁוָרִים. 

וְכָל מַשְׂכִּיל בְּיֵינוֹ הוּא מְקַדֵּשׁ, וְגַם מַבְדִּיל חֲשֻׁכִּים כַּנְּזִירִים. 

בְּכָל יוֹם יִמְצְאוּ שַׁעֲרֵי תְבוּנָה, בְּיוֹמִי נִפְתְּחוּ מֵאָה שְׁעָרִים. 

מְכֻבָּד מֵעֲשׂוֹת דֶּרֶךְ, וְכֵן מִן מְצֹא חֵפֶץ וְדַבֵּר כָּל דְּבָרִים. 

שְׁמַרְתִּיךָ בְכָל יָמִים, לְמַעַן שְׁמַרְתַּנִי מְאֹד מִימֵי נְעוּרִים. 

בְּזִקְנָתְךָ שְׁגָגָה נִמְצְאָה בָךְ אֲשֶׁר הוּבְאוּ אֱלֵי בֵיתְךָ סְפָרִים, 

וְשָׁם כָּתוּב לְחַלֵּל לֵיל שְׁבִיעִי. וְאֵיךְ תֶּחֱשֶׁה וְלֹא תִדּוֹר נְדָרִים, 

לְחַבֵּר אִגְּרוֹת דֶּרֶךְ אֱמוּנָה וְתִשְׁלָחֵם אֱלֵי כָל הָעֲבָרִים״. 

“ויען ויאמר אלי ציר השבת: ״הגד הוגד לה אשר הביאו תלמידיך אתמול אל ביתך ספרים פירושי התורה, ושם כתוב לחלל את השבת. ואתה תאזור מתניך בעבור כבוד השבת להלחם מלחמת התורה עם אויבי השבת. ולא תשא פני איש״.

“ואיקץ, ותתפעם רוחי עלי, ונפשי נבהלה מאד. ואקום, וחמתי בערה בי. ואלבש בגדי וארחץ ידי, ואוציא חוצה הספרים אל אור הלבנה. והנה שם כתוב פירוש ״ויהי ערב ויהי בקר״, והוא אומר: ״כאשר היה בקר יום שני אז עלה יום אחד שלם, כי הלילה הולך אחר היום״. וכמעט קט קרעתי בגדי, וגם קרעתי זה הפירוש, כי אמרתי: ״טוב לחלל שבת אחת ולא יחללו ישראל שבתות הרבה, אם יראו זה הפירוש הרע. גם נהיה כולנו ללעג ולקלס בעיני הערלים״. ואתאפק בעבור כבוד השבת. 

“ואדור נדר אם אתן שנת לעיני אחר צאת יום הקדש עד אכתוב אגרת ארוכה לבאר מתי ראשית יום התורה, להרים מכשול ולהסיר פח ומוקש. כי כל ישראל, הפרושים גם כל הצדוקים עמהם, יודעים כי לא נכתבה פרשת בראשית, מעשה ה׳ בכל יום, רק בעבור שידעו שומרי התורה איך ישמרו השבת. שישבתו כאשר שבת השם הנכבד, לספור ימי השבוע. והנה אם היה סוף יום הששי בקר יום השביעי, היה לנו לשמור הלילה הבא. והנה זה הפירוש מתעה כל ישראל, במזרח ובמערב, גם הקרובים גם הרחוקים, גם החיים גם המתים. והמאמין בפירוש הקשה הזה ינקום ה׳ נקמת השבת ממנו. והקורא אותו בקול גדול תדבק לשונו לחכו. גם הסופר הכותב אותו בפירוש התורה זרועו יבוש תיבש ועין ימינו כהה תכהה”. 

לאחר צאת השבת החל ראב”ע בכתיבת החיבור ‘אגרת השבת’, כדי לבאר ולהוכיח שהיום מתחיל דווקא מהלילה ולא מהבוקר. לאחר ההקדמה בה הוא מספר את סיפור החלום ומצטט את לשון המכתב ששלחה לו השבת, הוא מגייס את כל ידיעותיו בחכמת האסטרונומיה (‘התכונה’) אותן הוא תומך בהוכחות תורניות. 

בחיבור יש שלושה שערים: בשער הראשון ‘בראשית השנה’ הוא מבאר שהשנה מתחילה מהלילה ולא מהבוקר, בשער השני ‘בראשית החודש’ הוא מבאר שהחודשים מתחילים מהלילה ולא מהבוקר, ובשער השלישי ‘בראשית היום’ הוא מבאר שהיום עצמו מתחיל מהלילה.

בסוף השער השלישי מסביר ראב”ע שקרא לחיבור ‘אגרת השבת’ משום שהוא אוגר בתוכו את התשובות לדעה השנייה, וכן על שם האיגרת שהשבת שלחה אליו.

מי הם הטועים?

כבר בפירושו על התורה על ספר שמות (טז, כה) מזכיר האבן עזרא את אותם “חסרי אמונה” שהשתבשו ואמרו “כי חייב אדם לשמור יום השבת והלילה הבא אחריו”, ומביא ראיות שהביאו אותם טועים מן הפסוקים שאמר משה : “שבת היום לה'” – ומשמע לכאורה “ולא הלילה שעבר”, וכן שאמר משה “שבת קודש לה’ מחר”, והרי אמר זאת ביום שישי, שנשמע שרק למחרת בבוקר תחל השבת. האבן עזרא מאריך שם לדחות את דבריהם, ומוכיח ששיבוש בידם.

על אף זאת, הסיבה שכתב את חיבור ‘אגרת השבת’ היא לא רק כדי להוציא מידי אותם טועים, אלא בעקבות אותו ספר שהתגלגל לביתו, כאמור באגרת “בְּזִקְנָתְךָ שְׁגָגָה נִמְצְאָה בָךְ אֲשֶׁר הוּבְאוּ אֱלֵי בֵיתְךָ סְפָרִים, וְשָׁם כָּתוּב לְחַלֵּל לֵיל שְׁבִיעִי”, לאמר שלא די להתנגד לאותם טועים, אלא שנדרש להצהיר זאת במניפסט מכונן שייתן לסוגיה את הדגש הנכון לה, וכחתימת האגרת ששלחה השבת: “וְאֵיךְ תֶּחֱשֶׁה וְלֹא תִדּוֹר נְדָרִים, לְחַבֵּר אִגְּרוֹת דֶּרֶךְ אֱמוּנָה וְתִשְׁלָחֵם אֱלֵי כָל הָעֲבָרִים”.

חוקרים מעלים (ש.טלמון, בתוך: מגילות, כרך א’, ה’תשס”ג) שהצדוקים והבייתוסים אשר נהגו לפי לוח השנה במגילות קומראן, חלקו על דברי חז”ל ונקטו דווקא בשיטה שהיום מתחיל בבוקר, והלילה הולך אחריו. עם זאת מסתמן שלא (רק) עליהם יצא הקצף, וכפי שכותב ראב”ע “כי כל ישראל, הפרושים גם כל הצדוקים עמהם, יודעים כי לא נכתבה פרשת בראשית, מעשה ה׳ בכל יום, רק בעבור שידעו שומרי התורה איך ישמרו השבת”.

קיימת השערה כי הספר המדובר שהתגלגל לביתו של האבן עזרא, הוא לא אחר מפירושו של רשב”ם על התורה. בכתב־יד מינכן, בפירושו לפסוק (בראשית א, ה) “ויהי ערב ויהי בקר יום אחד” הוא כותב: “אין כתיב כאן ויהי לילה ויהי יום, אלא ויהי ערב, שהעריב יום ראשון ושיקע האור, ויהי בוקר, בוקרו של לילה, שעלה עמוד השחר, הרי הושלם יום אחד מהו’ ימים שאמר ה’ בי’ הדברות (=מאמרות), ואחר כך התחיל יום שני”.

בחומשים רבים בהם נדפס פירוש רשב”ם הושמט קטע זה שהודפס לראשונה בכרם חמד (חלק ח), ולאחר מכן נדפס בפירוש התורה לרשב”ם מהדורת דוד ראזין (ברסלוי תרמ”ב).

הרשב”ם נאמן למגמתו בפירושו על התורה לבאר את המקרא בדרך של פשט כמבואר בדבריו המפורסמים בפרשת וישב (בראשית לז, ב. יעו”ש למוצאי דעת), ובוודאי שאין כוונתו לנקוט כך הלכה למעשה אלא כדרשות חז”ל שהם עיקר התורה [“עיקרה של תורה באה ללמדנו ברמיזת הלשון ההגדות וההלכות והדינין” (שם)], ועם זאת ראה האבן עזרא בציווי ציר השבת להרחיק – תרתי משמע – פירוש זה, שנותן פתח ומקום לטעות ולחלל את השבת.

אגרת מכוננת זו עמדה ליהדות בעת של תמורות. הדעה הטועה לפיה הלילה הולך אחר היום לא הוכחדה בין ליל. הנוסע המפורסם מתקופת הראשונים רבי בנימין מטודלה, שאת מסעו בעולם התחיל בסוף שנותיו של הראב”ע, מעיד בספרו ‘מסעות רבי בנימין’ (מהדורת אדלר, לונדון ה’תרס”ז, עמ’ יז) שכשהגיע לקיפרוס (קפריסין) הוא ראה ”יהודים מינים נקראים… אפיקורסים, וישראל מנדין אותם בכל מקום, והם מחללים ליל שבת, ושומרים ליל ראשון, מוצאי שבת”. עם זאת, היה זה מסמך מכונן שהעמיד דת על תילה, תוך גיוס ידע מדעי ותורני כאחד.

אזכור האיגרת ואמינותה

מעשה האיגרת הוזכר גם בדברי רבי חיים בן עטר בפירוש ה’אור החיים’ (ויקרא יט, ג): ”ושמעתי גם ראיתי כתוב מעשה שבימי ראב”ע עמד טועה אחד וכתב בראיות כי יום שבת יקדים בו היום ואחר כך הלילה ונתגלה הדבר להרב על ידי נס וסתר מועצותיו וכו’ דרשו מעל ספרו”. גם רבי יעקב דב בערקוויטש בספרו ‘עת הזמיר’ (מונקאטש, ה’תר”ע) כותב: ”אגרת ששלח השבת להרב רבי אברהם אבן עזרא זכרונו לברכה, להוכיח, כי תחילת השבת הוא בערב יום שלפניו, ואז היה האבן עזרא בעיר לאנדאן מדינת בריטאניא”.

עם זאת חשוב לציין כי הגאון הנאמ”ן – רבי מאיר מאזוז שליט”א (ראש ישיבת כסא רחמים) נשאל בזה הלשון: האם אגרת השבת לרבי אברהם אבן עזרא, זו כתיבה שלו, ומה שכתב שנגלה אליו ציר מהשמיים עשה כן כדי לעורר על כבוד השבת, או שבאמת אגרת זו הגיעה אליו משמיא? והשיב: זה סגנון שלו לייפות הנושא. ואפשר שחלם משהו והוא ניסח זה באגרת מחורזת ושקולה.

שכיחותה בארון הספרים

החיבור קטן הכמות ורב האיכות התגלגל במשך מאות שנים בכתבי יד. ראב”ע כתב את האיגרת באמצע המאה ה-12, ובספרייה הלאומית קיים כתב יד ראשון מאמצע המאה ה-16, (ה’שט”ו; 1555) שהועתק על ידי חכם נחמן אליעזר פואה בתוך קובץ חיבורי הראב”ע בכתיבה איטלקית. כתב היד הבא הוא מהמאה ה-17 בכתיבה אשכנזית שנכתבה על ידי רבי יצחק ליפמן. כתב יד נוסף מהמאה ה-18 בכתיבה ספרדית, הוא העתקה של רבי אברהם מיראנדה.

החיבור הודפס בתוך ספרים שונים, המקורות הקדומים ביותר הם: בתוך שולחן ערוך האר”י (פרנקפורט דאודר ה’תנ”א), ומאה וחמישים שנה מאוחר יותר בתוך ספר ‘מבחר מאמרים’ לרבי נתן בן שמואל הרופא (ליוורנו ה’ת”ר).

בהמשך הוא הוטמע גם בסידור ‘תפילת החדש’ דפוס ליוורנו, וכיום הוא מופיע גם בסידורי איש מצליח היוצאים על ידי ישיבת כסא רחמים.

הפוסט אִגֶּרֶת  הַשַּׁבָּת – רבי אַבְרָהָם אִבְּן עֶזְרָא – חלק ד’ הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

רִבִּי שִׁמְעוֹן הֲוָה יָתִיב וְלָעֵי בְּאוֹרַיְיתָא בְּלֵילְיָא דְּכַלָּה אִתְחַבְּרַת בְּבַעֲלָהּ [היה יושב ועוסק בתורה בליל שבועות שהכלה מתחברת בבעלה] דְּתָנִינָן כָּל אִנּוּן חַבְרַיָא דִּבְנֵי הֵיכָלָא דְּכַלָּה אִצְטְרִיכוּ בְּהַהִיא לֵילְיָא דְּכַלָּה אִזְדַּמְנַת לְמֶהֱוֵי לְיוֹמָא אַחֲרָא גּוֹ חוּפָּה בְּבַעֲלָהּ [כי שנינו, כל אותם החברים בני היכל הכלה, צריכים באותו לילה שהכלה עתידה להיות למחרת בתוך החופה עם בעלה], לְמֶהוֵי עִמָּהּ כָּל הַהוּא לֵילְיָא, וּלְמֶחֱדֵי עִמָּהּ בְּתִקּוּנָהָא דְאִיהִי אִתְתַּקָּנַת לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא [להיות עמה ערים כל אותו הלילה, ולשמוח עמה בתיקוניה שהיא מִתַּקֶנת, לעסוק בתורה] מִתּוֹרָה לִנְבִיאִים, וּמִנְבִיאִים לִכְתוּבִים, וּבְמִדְרָשׁוֹת דִּקְרָאֵי וּבְרָזֵי דְחָכְמְתָא [ובדרשות הפסוקים ובסודות החכמה], בְּגִין דְּאִלֵּין אִנּוּן תִּיקּוּנִין דִּילָהּ וְתַכְשִׁיטָהָא [לפי שאלו הם תיקוניה ותכשיטיה].

וְאִיהִי וְעוּלֵמְתָהָא עָאלַת וְקַיְימַת עַל רֵישֵׁיהוֹן וְאִתְתַּקָּנַת בְּהוּ וְחָדַת בְּהוּ כָּל הַהוּא לֵילְיָא [ועל ידי לימוד זה, השכינה עם נערותיה (הם המלאכים), נכנסת ושורה על ראשיהם של העוסקים בתורה, ומִתַּקֶנת ומתקשטת על ידם, ושמחה בהם כל אותו הלילה]. וּלְיוֹמָא אָחֳרָא לָא עָאלַת לַחוּפָּה אֶלָּא בַּהֲדַיְיהוּ, וְאִלֵּין אִקְרוּן בְּנֵי חוּפָּתָא. וְכֵיוָן דְּעָאלַת לְחוּפָּתָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁאִיל עֲלַיְיהוּ וּמְבָרֵךְ לוֹן וּמְעַטֵּר לוֹן בְּעִטְּרָהָא דְּכַלָּה. זַכָּאָה חוּלַקְהוֹן [ולמחרת לא נכנסת לחופה אלא יחד איתם, ואלה נקראים בני החופה. וכיון שנכנסת לחופה, הקב”ה שואל עליהם, ומברך אותם ומעטר אותם בעטרת הכלה, אשרי חלקם].

וְהֲוָה רִבִּי שִׁמְעוֹן וְכֻלְהוּ חַבְרַיָיא (בהדיה) מְרַנְּנִין בְּרִנָּה דְאוֹרַיְיתָא וּמְחַדְּשָׁן מִלִּין דְאוֹרַיְיתָא כָּל חַד וְחַד מִנַּיְיהוּ, וְהֲוָה חָדֵי רִבִּי שִׁמְעוֹן וְכָל שְׁאָר חַבְרַיָיא [והיה רבי שמעון וכל החברים מרננים ברינת התורה, ומחדשים דברי תורה כל אחד ואחד מהם, והיה שמח רבי שמעון וכל שאר החברים]. אָמַר לוֹן רִבִּי שִׁמְעוֹן, בָּנַי זַכָּאָה חוּלַקְכוֹן בְּגִין דִּלְמָחָר לָא תֵיעוּל כַּלָּה לַחוּפָּה אֶלָּא בַּהֲדַיְיכוּ. בְּגִין דְּכֻלְהוּ דִּמְתַקְנִין תִּקּוּנָהָא בְּהַאי לֵילְיָא וְחָדָאן בָּהּ כֻּלְהוּ יְהוֹן רְשִׁימִין וּכְתִיבִין בְּסִפְרָא דְדֻכְרָנַיָא וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְבָרֵךְ לוֹן בְּשִׁבְעִין בִּרְכָאן וְעִטְּרִין דְּעָלְמָא עִלָּאָה [אמר להם רבי שמעון, בני, אשרי חלקכם, כי מחר לא תכנס הכלה לחופה אלא יחד איתכם, כי כל החברים שמתקנים תיקוניה בלילה הזה ושמחים בה, כולם יהיו רשומים וכתובים בספר הזכרונות, והקב”ה מברכם בשבעים ברכות ועטרות של העולם העליון].

בהמשך דברי הזוהר שם [ט, א] מובא עוד, שמי שעוסק בתיקון כסדר הנ”ל, ‘יהיה שמור למעלה ולמטה כל השנה ההיא, ויוציא שנתו בשלום’.

עוד מובא בזוהר לפרשת אמור [צז, ב]: שזוכה הוא ובניו ובני בניו לתורה, וְעַל דָּא, חֲסִידֵי קַדְמָאֵי לָא הֲווֹ נָיְימֵי בְּהַאי לֵילְיָא, וַהֲווּ לָעָאן בְּאוֹרַיְיתָא, וְאַמְרֵי, נֵיתֵי לְאַחֲסָנָא יְרוּתָא קַדִּישָׁא לָן וְלִבְנָן, בִּתְרֵין עָלְמִין [ועל כן חסידים הראשונים לא היו ישנים בלילה הזה, והיו עוסקים בתורה, ואומרים: נבוא לנחול את התורה שהיא ירושה קדושה, לנו ולבנינו, בשני העולמות]. יעוין שם באורך.

סדר התיקון

מי שנתן תוקף, הלכה למעשה, לדברי הזוהר הקדוש, ועל פיהם יסד לראשונה את סדר ה’תיקון’, הוא האר”י הקדוש (ה’רצ”ד 1534 – ה’של”ב 1572). בספרו ‘שער הכוונות’ (שבועות, דף פט ע”א) הוא כותב: “ולא עוד, אלא שצריך האדם שלא לישן בלילה הזאת כלל, ולהיות כל הלילה נעורים ועוסקים בתורה […]. ודע, כי כל מי שלא ישן בלילה הזאת כלל אפילו רגע אחד, ויהיה עוסק בתורה כל הלילה, מובטח לו שישלים שנתו ולא יארע לו שום נזק בשנה ההיא, […] ולא עוד אלא שהוראת חיי האדם בשנה ההיא תלויה בענין זה, כי אם לא ישן כלל, ודאי שלא ימות בשנה ההיא, ודי בזה. ולכן פשט המנהג הזה בישראל לעסוק בתורה כל ליל חג השבועות […]”.

לאחר הקדמה זו, מונה שם האר”י ז”ל את סדר התיקון, כשבעיקרו קוראים פסוקים מהתנ”ך, באופן שמכל פרשה קוראים שלושה פסוקים ראשונים ואחרונים, [ואם יש פרשה פתוחה או פרשה סתומה באורך של כחמישה פסוקים, קוראים אותה שלא להפסיק מאמצע עניין]. ואם יש עניין מיוחד בעל קשר לחג השבועות, קוראים את כל העניין, “ואחר כך שאר הלילה בסודות התורה ובספר הזוהר כפי השגת שכלך”.

אמנם רבי יעקב ריישר (ה’תכ”א 1661 – ה’תצ”ג 1732) בספרו חק יעקב (סימן תצד) כתב, שבביתו של זקנו הגאון לא נהגו ללמוד התיקון בעשרה בליל חג השבועות, אלא כל אחד ואחד לומד כחפצו ביחידות, כי עיקר התיקון לא נתקן אלא רק לעמי הארץ שאינם יודעים ללמוד.

את הגישה הזו דוחה מרן החיד”א (ה’תפ”ד 1724 – ה’תקס”ו 1806) בספרו לב דוד (פרק לא), וכך דבריו: המנהג המפורסם בכל תפוצות ישראל לקרות בליל חג השבועות בחבורה הסדר המתוקן מרבינו האר”י. ואמנם שמעתי כי קצת לומדים קבעו לימודם ברמב”ם, ולא רצו ללמוד התיקון של האר”י ז”ל, שהוא תחילת וסוף פסוקי הפרשיות ונביאים וכתובים, ולא טוב עשו לבנות במה לעצמם, ואף על פי שלא באו בסוד ה’, מכל מקום חובה מוטלת עליהם ללמוד התיקון שהוא מנהג קבוע ברוב ישראל.

סדר לימוד זה מקורו בקהילות הספרדיות המשגיחות בדברי קבלה, כשברוח דברי החיד”א מתנסחים חכמים אחרים, מהם רבי חיים פלאג’י (ה’תקמ”ז 1787 – ה’תרכ”ח 1868) בספרו ‘מועד לכל חי’ (ח, יב), רבינו יוסף חיים (ה’תקצ”ה 1834 – ה’תרס”ט 1909) ב’בן איש חי’ (שנה א, במדבר, ד), ומרן הגר”ע יוסף (שו”ת יחוה דעת ח”ג סימן לב).

יחד עם התפשטות הקבלה מבית מדרשו של האר”י, התפשט המנהג גם אל קהילות אשכנזיות. כך למשל רבי ישעיה הלוי הורוביץ (ה’שי”ח 1558 – ה’שפ”ו 1630) בספרו של”ה (שבועות, נר מצוה, אות ה) כותב שסדר לימוד זה כבר נתפרסם ברבים, והמנהג הזה נתפשט בכל ארץ ישראל, ובכל המלכות, כולם קיימו וקבלו עליהם ועל זרעם ללמוד התיקון הנ”ל. (ראה מסגרת). כיוצא בזה כותב רבי יוסף יוזפא (גרמניה, ה’ש”ל 1570 – ה’שצ”ז 1637) בספרו ‘יוסף אומץ’ בו הוא מביא ממנהגי אשכנז, ובהגיעו למנהגי חג שבועות (סי’ תתנב) הוא מונה את סדר התיקון כנזכר באר”י ז”ל.

המשל של המגיד מדובנא

בספר שיח שרפי קודש (ח”ג סימן תמז) מביא את המעשה של גאון הדרשנים רבי יעקב קרַנץ זצ”ל, המגיד מדובנא, שהיה בחג השבועות בבית המדרש של הגר”א מוילנא, והגר”א היה לומד התיקון של ליל חג השבועות, והמגיד מדובנא למד תלמוד. שאל אותו הגר”א, מדוע אין הוא לומד התיקון כנהוג, והשיב כדרכו בקודש על פי משל:

אברך אחד לאחר חתונתו היה יושב ובטל, שאל אותו חותנו מדוע אינך עוסק במסחר, השיב האברך איני יודע איך לעסוק במסחר, אמר לו חותנו, לך נא לשוק והסתכל במעשה הסוחרים, וכאשר הם עושים תעשה. הלך וראה שהסוחרים תולים בחלון הראוה דוגמאות של הסחורות שלהם מינים ממינים שונים, כדי שעל פי הדוגמאות יוכלו הלקוחות לבחור את הסחורה הדרושה להם. מה עשה הלך ושכר לו חנות וקנה לו קצת דוגמאות ותלה אותן בחלון הראוה, והחנות ריקה מכל סחורה, כשנודע לחותנו התחיל לשחק עליו, לאמר, לסוחרים האלה יש סחורות רבות בכמות הנדרשת ללקוחות, והדוגמאות הם רק כדי לבחור את הסחורה שמוצאת חן בעיניהם, ואילו אתה שהחנות שלך ריקה מכל וכל, בשביל מה לך הדוגמאות.

הנמשל, מורי ורבי הגאון מוילנא מלא ברכת ה’ בתורה בנביאים ובכתובים בתלמוד ובמדרשים, אוצר נחמד ושמן, והערב עוסק רק בקטעי הפסוקים והמאמרים הנכללים בתיקון של ליל חג השבועות, והם הדוגמאות של כל מין ומין אשר צבר ברוב שקידתו וחכמתו כיד ה’ הטובה עליו, ואילו אדם כמוני שלא קרא ולא שנה ולא למד כלום בכל השנה, ובביתי אין לחם ושמלה, אם אקרא את התיקון, ישימוני ללעג וקלס, הואיל והמחסן שלי ריק לגמרי מכל סחורה, ולרש אין כל. לפיכך אני יושב ולומד כאשר תשיג ידי יד כהה. עכ”ד.

נגישות המנהג להמון העם (“ואף על פי שלא באו בסוד ה'” כלשון החיד”א) ונתינת תוקפו לכל שכבות העם קטנים כגדולים, והעובדה שקיים סדר לימוד שווה לתופסי התורה כמו לאותם שעמלים במלאכתם, מעידה על עומק התפיסה לפיה לכל יהודי חלק בתורת ה’. הדבר נכון לכל ימות השנה, אך יותר מכל ביום בו אנו חוגגים את עצמאות אומתנו, כשלכל יחיד ויחיד באומה – חלק וחדווה בשמחתה של תורה.

הלימוד של מרן רבי יוסף קארו ובני חבורתו

השל”ה הקדוש, רבי ישעיה הלוי הורוביץ [שבועות, נר מצוה, אות ו], מביא עדות של רבי שלמה אלקבץ (1505-1584) על מרן רבי יוסף קארו (ה’רמ”ח 1488 – ה’של”ה 1575) ובני חבורתו אודות לימודם בליל שבועות:

ובעת שהתחלנו ללמוד […] זיכנו בוראנו ונשמע את קול המדבר בפי החסיד נר”ו [הוא מרן הבית יוסף], קול גדול בחיתוך אותיות, וכל השכנים היו שומעים ולא מבינים. והיה הנעימות רב והקול הולך וְחָזֵק, ונפלנו על פנינו, ולא היה רוח באיש לישא עיניו ופניו לראות מרוב המורא. והדיבור ההוא מדבר עמנו, והתחיל ואמר: שמעו יְדִידַי, המהדרים מן המהדרים, יְדִידַי אהובי. שלום לכם, אשריכם ואשרי יולדתכם, אשריכם בעולם הזה, אשריכם בעולם הבא, אשר שמתם על נפשכם לעטרני בלילה הזה, אשר זה כמה שנים נפלה עטרת ראשי ואין מנחם לי, ואני משלכת בעפר חובקת אשפתות, ועתה החזרתם עטרה לישנה. התחזקו ידידי, התאמצו אהובי, שמחו ועלצו, ודעו כי אתם מבני עליה, וזכיתם להיות מהיכלא דמלכא, וקול תורתכם והבל פיכם עלה לפני הקדוש ברוך הוא, ובקע כמה אוירים וכמה רקיעים עד שעלה, ומלאכים שתקו ושרפים דממו והחיות עמדו, וכל צבא מעלה והקב”ה שומעים את קולכם. […] לכן בני התחזקו ואמצו ועלצו באהבתי בתורתי ביראתי, […] חזקו ואמצו ועלצו בני ידידי המהדרים, ואל תפסיקו הלימוד, כי חוט של חסד משוך עליכם ותורתכם ערבה לפני הקב”ה. לכן עמדו בני ידידי על רגליכם, והעלוני בקול רם כיום הכפורים, “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”.

הפוסט תיקון ליל שבועות: וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

שלל ספרים וחיבורים כתב ראב”ע, ולכולם מכנה משותף אחד: את כולם הוא חיבר בדרך נדודיו כפי שהוא מתאר בתחילת פירושו לספר איכה:

“ואני אברהם בר מאיר מארץ מרחקים,
הוציאתני מארץ ספרד חמת המצוקים,
וספרי אלו בגלותי היו בידי מחזיקים,
ויורוני לבאר ספרים בטעמים מנופת מתוקים”.

פרשנותו לתנ”ך

ראב”ע הוא מגדולי מפרשי המקרא בכל הדורות, ופירושיו בעלי נטייה מובהקת לפשט. ראב”ע שם דגש חזק על פירוש לפי כללי הדקדוק. פעמים רבות הוא מפרש על פי עקרונות האסטרולוגיה, בה ראה חכמה אמיתית וחשובה כיתר בני דורו. הוא מרבה לעסוק בשאלות כרונולוגיות ובבירור המציאות הממשית המתוארת במקרא.

בהקדמתו הנרחבת והמונומנטלית לפירוש התורה, מפרט ראב”ע חמש שיטות לפירושה. לצורך הדגמה של שיטותיו הוא משתמש במשל מתחום המתמטיקה – נקודה בתוך עיגול, כשהנקודה היא הפירוש האמיתי ושאר הפירושים ממוקמים ביחס אליה. היריעה קצרה מהכיל את חשיבות ותוכן הקדמתו בבואנו ללמוד את פרשנות התורה.

את פירושו לתורה, כתב ר’ אברהם בלשון קצרה, תמציתית ופיוטית, לכן נכתבו ספרים רבים כדי לפרש את כוונתו, מהם: צפנת פענח לרבי יוסף טוב עלם הספרדי (ספרד, המאה הי”ד); מקור חיים לרבי שמואל אבן צרצה (ספרד, המאה הי”ד); מאמר יום טוב לבעל התוספות יום טוב (גרמניה, המאה הט”ז); אבי עזר לרבי שלמה ליפמן הכהן מליסא (גרמניה, המאה הי”ח); מחוקקי יהודה לרבי יהודה קרינסקי (בלרוס, המאה הי”ט); באר יצחק והדר עזר לרבי יצחק שרים (ארם צובא, המאה הי”ט); דעת עזרא לרב נחמיה שינפלד (ירושלים, ה’תש”ע).

כמו כן כתב ראב”ע פירוש לחלקים נרחבים בנ”ך. כך ברומא הוא כתב את פירושו לחמש מגילות [פירושו לאיכה הסתיים בשבט ד’תתק”ב (1142)], לספר איוב ודניאל. בהמשך בהגיעו ללוקה הוא כתב פירוש על ספר ישעיהו, כמו גם פירוש לנביאים הראשונים, שלדאבון לב אבד.

בהגיעו לצרפת הוא כתב פירוש על דניאל, תהילים, תרי עשר, פירוש שני על מגילת אסתר ופירוש שני על שיר השירים.

מוסר, מצוות ופנימיות התורה

עוד כתב ראב”ע את ספר ‘חי בן מקיץ’, “שחיבר החכם השלם הנשר הגדול המפורסם ר’ אברהם בן עזרא כולל הרבה חכמות ודברי מוסר ומעניני גן עדן וגהינם בלשון צח ומצוחצח על פי המשקל” (עמוד השער של מהדורת אמשטרדם, שנת תצ”ג).

עם הגיעו ללונדון הוא כתב את ספר ‘יסוד מורא וסוד תורה’ העוסק ב”סדר מחלקות מצות התורה למערכותן ומיניהן, ומענין לימוד החכמות והידיעות וספרי נ”ך, ולעמוד על דברי תורה שבעל פה לעלות אל יסודות חכמת האמת להבין אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ובשני שעריו האחרונים מדבר על סוד השם הנכבד ואותיותיו בעומק הדעת ושום שכל” (מתוך ההקדמה).

דקדוק ובלשנות

תחום עניין מרכזי בכתיבתו של ראב”ע היה דקדוק ובלשנות. עיסוק זה מתחלק בין תרגומים (ספרי הדקדוק הערביים), חיבורים, פירושי המקרא, ושירתו.

מחיבוריו שרדו את השנים שמונה ספרים: ‘צחות’ – ענייני דקדוק בלשון הקודש וביאורם של פסוקים קשים; ‘מאזנים’ – מילון דקדוקי ובו פרק על תולדות תורת הלשון ורשימות חכמי הלשון; ‘יסוד דקדוק’ (או ‘בסוד דקדוק’); ‘שפה ברורה’; ‘שפת יתר’ – ספר ההגנה על רס”ג מהשגותיו של דונש בן לברט; ספר ‘יסוד מספר’ – על שם המספר; ‘ספר השם’ – חיבור על שם הויה; ספר ‘יסוד מורא’ – בו פרק אחד עוסק בדקדוק.

מתמטיקה

‘ספר המספר’, הוא חיבור מתמטי מובהק העוסק בעיקר ביסודות למקצוע החשבון (אָריתמֶטיקה), ובו מרחיב ראב”ע בהצגת השיטה העשרונית ובאופן השימוש בה. השיטה פותחה לראשונה בהודו וראב”ע קדם למתמטיקאי האיטלקי פִיבּוֹנַאצִ’י, בן המאה ה־12, בהבאת השיטה לאירופה. במקום הספרות ההודיות השתמש אבן עזרא באותיות העבריות א-ט, ואת האפס סימן בעיגול, וכינה אותו ‘גלגל’. בספר שבעה שערים: שער הכפל, שער החילוק, שער החיבור, שער החיסור, שער השברים, שער הערכים ושער השורשים.

בנוסף לאריתמטיקה, עוסק הספר בשער השורשים, במעגל (‘היקף מעגל’) ובתכונותיו.

ספר מתמטי נוסף של אבן עזרא הוא ‘ספר האחד’; הספר קצר מספריו האחרים ונחשב לפחות מוכר ומשפיע. הספר עוסק בתכונות המספרים השלמים 1 עד 9, מנקודת מבטן של האריתמטיקה, הגאומטריה, האסטרולוגיה והמיסטיקה.

בשנת תרנ”ה (1895) יצא לאור בפרנקפורט תרגום של ‘ספר המספר’ לגרמנית. בהמשך, בשנת תרפ”א (1921) יצא לאור בברלין תרגום של ‘ספר האחד’ לגרמנית.

אסטרולוגיה ואסטרונומיה

כפי שהזכרנו במאמר הקודם, ראב”ע היה אסטרולוג ואסטרונום שהטביע את חותמו בקרב קהילת גדולי חכמה זו בכל הדורות. מספריו בתחומים אלו: ‘ספר העיבור’ על לוח השנה; ספריו האסטרולוגיים: ספר הטעמים, משפטי המזלות, ספר המולדות, ספר מפתח שלמה – לא הודפסו, לעומת הספרים: ראשית חכמה, ספר המבחרים, ספר המאורעות וספר העולם שראו אור.

‘אברהם השׁר’ – שיריו ופיוטיו

ראב”ע הרבה לכתוב שירה והיה מהמשוררים הפוריים ביותר בתקופתו. שרדו לנו משיריו למעלה משלוש מאות שירים, ומשערים שחיבר שירים רבים נוספים שלא הגיעו לידינו. ראב”ע כתב בעיקר בסגנון השירה הערבי, רבי מאיר אבן עזרא אמר: “הם (ראב”ע וריה”ל) הגיעו למעלות השירה היותר רמה על פי דרך הערבים”. שיריו מתפרשים על מגוון רחב של נושאים, חלק עיקרי בשירתו היא שירת קודש והגות ובה גם שירת געגועים לציון. חלק עיקרי לא פחות היא שירת החול שחיבר, כמקובל בשירת ספרד, מהם מכתבים שנכתבו לידידים, שירת שבח, קינות, ושירת יין. בין השירים המיוחדים לו, השירים שחיבר על חוסר המזל שלו בפרנסתו, דוגמת ההלצה ”לוּ יִהְיוּ נֵרוֹת סְחוֹרָתִי לֹא יֶחֱשַׁךְ שֶׁמֶשׁ עֲדי מוֹתִי”. לעיתים שילב ממגוון הסוגות בשיר אחד. על פי עיסוקו וחיבתו לעיסוק זה כינה את עצמו ‘אברהם השׁר’.

משיריו הידועים: אגדלך א-להי כל נשמה; כי אשמרה שבת; לך א-לי תשוקתי; צמאה נפשי; ארץ ורום בהבראם; אשורר שיר במלחמה ערוכה; א-ל אליהו; אהה ירד עלי ספרד; ישראל עבדיך, ועוד.

במאמר הבא נסכם את סדרת המאמרים בסקירה על חיבורו המפורסם ‘אגרת השבת’ ואת המעשה המופלא שמסתתר מאחוריו, שמגדירים נאמנה את דמותו הכבירה.

פָּלִינְדְרוֹם

ראב”ע נודע בשנינותו וחריפותו. בין היתר הצטיין ראב”ע בכתיבת פָּלִינְדְרוֹמִים מעניינים רבים. פָּלִינְדְרוֹם (מיוונית: פַּלִין – שוב / הפוך, דרוֹמוֹס – כיוון), או בעברית: מִלָּה מִתְהַפֶּכֶת, הוא מילה, מספר, משפט או כל רצף סמלים אחר, שקריאתו מימין לשמאל ומשמאל לימין היא זהה.

מהידועים שבהם:

אָבִי אֵל חַי שְׁמֶךָ, לָמָּה הַמֶּלֶךְ מָשִׁיחַ לֹא יָבֹא?
׳דְּעוּ מֵאֲבִיכֶם, כִּי לֹא בוֹשׁ אֵבוֹשׁ, שׁוֹב אָשׁוּב אֲלֵיכֶם, כִּי בָא מוֹעֵד!׳

את המשפטים הללו ניתן לקרוא ישר והפוך.

הפוסט רבי אברהם הספרדי: רבי אַבְרָהָם אִבְּן עֶזְרָא – חלק ג’ הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

עוד בהיותו בספרד הוא פגש את רבי יהודה הלוי, איתו הייתה לו ידידות עמוקה וקשרים לימודיים, מה שמסביר את חלופת השירים הענפה ביניהם. לדברי האברבנאל (ה’קצ”ז–ה’רס”ט, 1437–1508) רבי יהודה הלוי לקח את ראב”ע לחתן, שכן הוא כותב בפירושו על התורה (שמות לב א, ד”ה ומסכים לזה): “הנך רואה שדברי שני החכמים האלה [ראב”ע וריה”ל] חתן וחותן הם מסכימים בזה הדעת, לא ידעתי מי קבלו ממי, אם הראב”ע מר’ יהודה הלוי בעל ספר הכוזר, או קבל הוא מהראב”ע חתנו, כי שניהם היו בזמן אחד ודברו פעמים רבות בדברי תורה כמו שזכר הראב”ע בפירושיו”.

בקורדובה הוא פגש והתיידד עם רבי יוסף אבן צדיק בעל ספר ‘העולם הקטן’ ותלמידו של הרי”צ גיאת, אותו מתאר ‘המאירי’ (הקדמה לבית הבחירה למסכת אבות) לאחד מגדולי הרבנים שהיו בספרד. בין שניהם שררה ידידות גדולה, עד כדי כך שרבי יוסף כינה את ראב”ע ‘אחי’, וראב”ע החשיב את רבי יוסף ‘אבי בשיר כליל החכמה’.

בהמשך, עם הגיעו לפרובאנס מצא לו ידידות עם רבינו תם כפי שהזכרנו במאמר הקודם, אך עוד קודם לכן, ברומא שבאיטליה מצא לו חבר את רבי מנחם בן שלמה, מחבר מדרש שכל טוב, וגם במקרה הזה כתב ראב”ע לכבודו כמה שירים.

סיפור נישואיו

סיפור נישואיו של האבן עזרא עם בתו של ריה”ל, שזור במעשה מופלא המובא בספר ‘סדר הדורות’ (ד’תתקל”ד), ומביאו הגר”ע יוסף בהקדמה לביאורו את הפיוט ‘מי כמוך’ לריה”ל (חזו”ע פורים עמ’ שנא):

ריה”ל היה עשיר גדול, והיתה לו בת יפה כלבנה ברה כחמה, וכשבגרה הייתה אמה לוחצת עליו להשיאה בהקדם, עד שקצף הזקן ונשבע להשיאה ליהודי ראשון שיבוא לפניו. ולמחרת בא לפניו רבי אברהם בן-עזרא בלבוש בלוי. ובראות האשה כן נפלו פניה, והתחילה לחקרו מה שמו ומה מדעו. ויתנכר האיש, והסתיר ממנה האמת. ותלך האשה אל בעלה, ותבכה לפניו, ויאמר לה רבי יהודה: אל תיראי, אני אלמדנו תורה. ויקראהו רבי יהודה ויחקרהו, ורבי אברהם הערים ולא רצה לספר לו האמת. ואז היה ריה”ל עוסק בבית מדרשו בעריכת הפרק הראשון של פיוט ‘אָדוֹן חַסְדֶּךָ בַּל יֶחְדַּל’, על סדר הא’ ב’ (הוא פיוט ‘מִי כָּמוֹךָ’), וכשהגיע לאות ר’ לא נזדמן לו לערכו, ובאותה שעה באה אליו אשתו והפצירה בו שילך לאכול. ואחר שפנה ללכת לביתו, קם ראב”ע והלך לבית המדרש, ומצא הפיוט לפניו, ויקח קולמוס, והתחיל לתקן בפיוט בשנים ושלשה מקומות, וכשהגיע לאות ר’ כתב כל הבית ההוא בזה הלשון:

רָצָה הָאֶחָד לִשְׁמֹר כִּפְלַיִם / מִשְׁמַרְתּוֹ וּמִשְׁמֶרֶת חֲבֵרוֹ שְׁתֵּי יָדַיִם / וְהַשֵּׁנִי שָׂם בְּסֵפֶל הַמַּיִם / שָׁם שָׂם לוֹ.

כשחזר רבי יהודה לבית מדרשו, וראה את אשר כוננו אצבעותיו של רבי אברהם, הכירו, ושמח מאוד לקראתו, ויחבקהו וינשקהו, ויאמר לו: עתה ידעתי כי אברהם בן עזרא אתה, וחתן אתה לי. ואז הסיר המסווה מעל פניו והודה על האמת. ויתן לו את בתו ויתעשר עושר גדול. אבל רבי יהודה חזר וכתב אות ר’ בזה הלשון:

רָחֲשָׁה אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּאִמְרֵי שֶׁפֶר / בְּשֵׁם מָרְדְּכַי וְנִכְתַּב בַּסֵּפֶר / בֻּקַּשׁ וְנִמְצָא לִפְנֵי צְבִי עֹפֶר / כִּי בוּל הָרִים יִשְׂאוּ לוֹ.

עם זאת, השאיר ריה”ל גם את אשר כתב רבי אברהם לכבודו.

בשבוע הבא נמשיך לספר על חיבוריו, פרשנותו לתורה, דקדוק ובלשנות, מתמטיקה, אסטרולוגיה ואסטרונומיה, שיריו ופיוטיו.

הפוסט רבי אברהם הספרדי: רבי אַבְרָהָם אִבְּן עֶזְרָא – חלק ב’ הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

רבי אברהם בן מאיר אִבּן עזרא (מכונה ראב”ע; ד’תתמ”ט, 1089 – א’ באדר א’ ד’תתקכ”ד, 27 בינואר 1164) נולד לגדות נהר האֶבְּרוֹ בעיר טודלה שבספרד. חייו התאפיינו בנדודים, כך שכבר בצעירותו נדד ממנה ועבר בערים טולדו, אליסנה וקורדובה שהייתה מרכז השכלה וחוכמה בתקופה זו, ובה שהה שהייה ממושכת.

בהמשך נדד ראב”ע גם בארצות צפון אפריקה: מרוקו, אלג’יריה ותוניסיה. כך למשל מתאר תלמידו לימים, רבי שלמה פרחון בעל ‘מחברת הערוך’, על הגעתו לצפון אפריקה יחד עם רבי יהודה הלוי: “וכשבאו רבי יהודה הלוי ורבי אברהם אבן עזרא ש”ן לאפריקי, וראו כל העולם קורין אשתים, תמהו מזה…” (מחברת הערוך, ד ב).

במהלך נדודיו במרוקו התיידד עם רבי יוסף בן עמראן, דיין העיר סיג’ילמסה, אצלו שהה תקופה ממושכת. ראב”ע הביע התפעלות מחוכמתו, וכתב ששה שירים המספרים בשבחיו. בהיותו בתוניסיה התיידד עם רבי שמואל אבן ג’אמע, אב בית הדין בעיר גאבס, אשר אף אצלו התגורר תקופה ממושכת, ושיבחו בשיר ‘ארי קם בתוך צאן והיה לגואל’. מידידיו הנוספים היה איוב שלמה אבן אלמועלם, משורר ורופא בחצר מלך מורביטון בעיר מרקש, וכהרגלו הוא שורר לכבודו מספר שירים.

נדודיו והיכרותו את קהילות עם קודש בחבל ארץ זו, תרמו תרומה מכרעת לכתיבת הקינה המפורסמת ‘אהה עלי ספרד’, אותה חיבר לאחר הפרעות בקהילות היהודיות בספרד וצפון אפריקה, בתקופת שלטון אל-מוואחידון, ובה הוא מבכה את חורבן הקהילות, כשהוא מונה אותן אחת לאחת.

בשנות הארבעים לחייו עזב ראב”ע את ספרד, והתחיל במסע נדודים בקהילות היהודיות בדרום אירופה ובמערבה.

את נדודיו באירופה החל ראב”ע בדרומה, בעיר רומא שבאיטליה. מהעיר רומא נדד לעיר סלרנו, שם הייתה קהילה יהודית גדולה, ובשיריו הוא משבח ומעריך את פטרונו בשם אליקים שתמך בו בשהותו בעיר. משם המשיך לנדוד ברחבי איטליה, כשהוא עובר בערים לוקה ומנטובה. במנטובה חלה במחלה קשה ואף נטה למות, או אז נדר לפרש את התורה לפי הפשט, והחלים. לאחר מכן המשיך בנדודיו לוורונה. בנדודיו ברחבי איטליה התחיל לכתוב ספרים רבים. כך למשל הוא כתב את פירושו לספר קהלת באיטליה, אותו סיים בשנת ד’תת”ק (1140 לסה”נ), כפי שכתב בפירושו לפסוק האחרון בספר “לחשבון היודעים, תעודת שעשועים, תשע מאות יש עם, אלפים ארבעה”.

מאיטליה המשיך ראב”ע מערבה לצרפת ולפרובנס. בצרפת התגורר בתחילה בעיר בדרש (כיום: בזייה), שם קיבלוהו יהודי המקום בכבוד גדול והוא אף חיבר לכבודם את ‘ספר השם’. לאחר שהותו בבדרש המשיך לכיוון נרבונה בחבל לנגדוק שבדרום צרפת, ואחר כך לרואן בחבל נורמנדי שבצפון צרפת.

בשהותו בצרפת התיידד עם רבנו תם, עמו נשא ונתן במלחמתה של תורה. כך למשל – באווירת הימים ולסימנא מילתא – דנים ראב”ע ור”ת על פשר הביטוי ‘מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח’ (יהושע ה, יא). דבריהם מובאים בתוספות למסכת ראש השנה (דף יג ע”א ד”ה דאקריבו): הקשה ר’ אברהם אבן עזרא הא ממחרת הפסח היינו ט”ו בניסן וכו’, והשיב לו רבינו תם וכו’. יעויין שם למוצאי דעת.

בפירוש ספר היצירה שמיוחס ביסודו לרב סעדיה גאון, נוסף קטע מאוחר המספר כי ראב”ע הדגים לר”ת יצירת גולם על ידי צירוף אותיות. רבי יעקב עמדין בספרו ‘מטפחת ספרים’ (ח”א פ”א ד”ה ‘והנה בענין שורש’) תוקף טענה זו בחריפות וכותב: “וכי מי לא ידע שלא היה לאבן עזרא חלק ונחלה בחכמת הקבלה?! אין צריך לומר בחלק המעשיי שבה, הלוואי שלא היה מכחישה. לכן סיפור מעשה הנ”ל – הבל הוא בוודאי”. לזכות הכותב הוא כותב: “כבוד בעל הפירוש ההוא במקומו מונח, שהיה בלי ספק אשכנזי ירא שמים, שמיהר להאמין בשיחה בטלה, מבלי חקירה וידיעה ברורה, כי חשבה לצדקה לכבוד התורה”.

עם זאת, לא ניתן להתעלם כי בדברי ראב”ע מצוי לרוב המונח ‘סודות’. כמו כן, עדות לרוח הקודש לה זכה בנדודים אלו, ניתן למצוא במכתב ששלח לרבי שמואל אבן ג’אמע, ובו הוא כותב: “…ואשמע את השם מדבר אליי, ביד הנדוד נפשך מסורה”.

בשנת ד’תתקי”ח (1158) שהה אבן עזרא בלונדון שבאנגליה, שם היה למורו של ר’ יוסף בר’ יעקב ממורויל, ושם כתב את איגרת השבת המפורסמת בט”ו בטבת ד’תתקי”ט, עליה נרחיב קמעה בעוסקנו ביצירותיו במאמר הבא.

בנדודיו הוא נשא בגאון את הכינוי “אברהם הספרדי”, כשהוא מקפיד לכתוב בעברית צחה ומדויקת, וכך למעשה הצליח להפיץ את חכמת יהדות ספרד, אשר הייתה כתובה ברובה בערבית יהודית. כמעט כל ספריו נכתבו במהלך נדודיו.

מכתש אבן עזרא (Abenezra)

בין למעלה מחצי מיליון מכתשים על פני הירח, ישנו מכתש המכונה ‘אבן עזרא’ על שמו של מושא מאמרנו רבי אברהם אבן עזרא. קוטרו 42 ק”מ, ועומקו 3.7 ק”מ. המכתש ממוקם באזור הדרומי-מרכזי של הירח, והוא מחובר לקצהו הדרומי-מזרחי של מכתש אצופי. מצפון מזרח לו שוכן מכתש גבר, ומדרום מזרח נמצא סקרובוסקו הגדול יותר.

מכתש זה כונה כך, משום שה’אבן עזרא’ עסק רבות בתחום האסטרונומיה, כתב לוחות אסטרונומיים, וערך תצפיות שונות ומחוכמות במערכת גרמי השמים. ספריו בתחום המתמטיקה, האסטרולוגיה והאסטרונומיה, היוו בסיס למתמטיקאים ולאסטרונומים בארצות אירופה ובעולם המערבי שנים לאחר מכן.

קיימים עוד שני מכתשים על שמם של ענקי רוח יהודיים. האחד, ‘מכתש רבי לוי’ (Rabbi Levi) על שמו של רבנו לוי בן גרשום מגדולי אשכנז, אשר חי כמאתיים שנה לאחר האבן עזרא (ה’מ”ח, 1288 – ה’ק”ד, 1344) וכמוהו, עסק רבות בתחומי המתמטיקה והאסטרונומיה, לצד גדלותו התורנית. רלב”ג אף פיתח מכשיר לניווט ימי המבוסס על צפייה במערכת גרמי השמים בשם ‘מטה יעקב’, ששימש במשך כארבע מאות שנה יורדי ים ונווטים. ספריו של רלב”ג תורגמו לשפות זרות, ושמשו בסיס מדעי לחוקרים ולמפתחים בתחום. רלב”ג אף ביצע תצפית על ליקויי חמה ועל ליקויי לבנה בתחילת המאה ה-14. המכתש הנוסף קרוי ‘זַכּוּת’ (Zagut) ע”ש רבי אברהם זכות בעל ‘ספר יוחסין’ שחי במאה ה-15 וה-16 (1452–1515), כאשר אף הוא לצד גדלותו העצומה בתורה, זכה להכרה עולמית בזכות ידיעותיו העמוקות בתחום האסטרונומיה. כך למשל כריסטופר קולומבוס הנודע התייעץ והשתמש בלוחות האסטרונומיים שלו לפני ובמהלך מסעותיו לעולם החדש.

הפוסט רבי אברהם הספרדי: רבי אַבְרָהָם אִבְּן עֶזְרָא – חלק א’ הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

רמב”ע חיבר הרבה פיוטים, ונודע בפיוטי הסליחות שכתב. רבים מסליחותיו נכנסו למחזורים, מהם מפורסם במיוחד הפיוט ‘אל נורא עלילה’, המושר עד היום לפני תפילת נעילה של יום הכיפורים, והפיוט ‘רעה בשבטך’ המושר עד היום ביום ראש השנה, בעיקר בקהילות ספרדיות. על שם סליחותיו כונה: אַל־סַלָּח, או בעברית: הַסַּלָּח.

פיוט נפלא במינו הוא ‘סדר העבודה’ ליום הכיפורים שיסד רמב”ע. הוא נבדל ממה שיסדו קודמיו בזה שהוא מתחיל מסיפור מתן תורה ולא מאדם הראשון. הפיוטים הכוללים את סדרי העבודה על פי התלמוד ובייחוד הפיוט ‘אשרי עין ראתה כל אלה’ עוטפים בהדר, חן ויופי רב, את יצירת הליבה.

שירי הקודש של רמב”ע רבים הם מאוד ומספרם עולה ל-243 (כנראה יסד עוד שירי קודש רבים אחרים שאבדו), המפוזרים במחזורים שונים (אך לא במחזורי אשכנז) ובתוך הדיוואן. רובם סליחות לראש השנה ויום הכיפורים. מטרתם היא לעורר את לב האדם להביט אל נגעי לבו ורוע מעלליו. הפיוטים האלו מעוררים את הלב על ריקנות החיים, הבלי הזמן ורדיפת הכבוד המדומה. הם מתארים את החרטה האיומה שבהכרח עתידה לחדור בלבות הפושעים והחטאים בנפשותם.

בפיוטיו הוא חותם את שמו: ‘משה ברבי יעקב’, או: ‘משה אבן עזרא הקטן’. לפעמים: ‘משה הנדכה בן יעקב’ ופעם אחת (בפתיחה ליוהכ”פ): “אני משה ברבי יעקב אבן עזרא גראנטו”. הוא גם חבר את הכתובת על מצבת הרי”ף.

ה’דיוואן של רמב”ע’ כולל 300 שירים יקרים, רובם שירי חול, מקצתם שירי הלל ושבח לאוהביו וידידיו, כמו רבי יהודה הלוי, רבי אברהם אבן עזרא ועוד; ומקצתם שירי תוגה ואבל על מות חכמים, על נדודיו וצרותיו. בין קינותיו נמצאות קינות על הרי”ף משנת ד”א תתס”ג; על מות ר’ ברוך בן יצחק רבו של הראב”ד וחכמים אחרים.

בדיוואן שני שירים ארוכים, השיר הפילוסופי (164 בתים) ‘בשם אל אשר אמר’ העשוי כמתכונת ‘כתר מלכות’ לרבי שלמה אבן גבירול; והקינה ‘כתב נוחם – שלחו אל אהוביו’ (89 בתים), שהשפיעו על שירים שחיבר הרמ”ה – רבי מאיר הלוי אבולעפיה.

את מעלת רמב”ע כמשורר אנו למדים גם מעדותו של ר’ יהודה אלחריזי האומר עליו: “ור’ משה בן עזרא מושה הפנינים ממליצת הרעיונים” (תחכמוני שער ג); “ושיר ר’ משה בן עזרא ייטב בעיני המשוררים יותר מן האחרים, בעבור מליצתו ונועם מלאכתו, ושירו לבדו קב ונקי, ושירי זולתו מלאו קיא, ולו המחברת היפהפיה. אשר תחילתה נאום טוביה בן צדקיה, הראה בה כל לשון נמרץ, ועל פיה חזון הישר נפרץ ולפניה איש לשונו לא יחרץ” (שם שער יח).

באווירת ימי החג הבעל”ט, נצטט משירו ‘כתנות פסים לבש הגן’, בו הטבע מואנש, הצמחים מולבשים בלבוש כהנים לתאר את הדרו, תוך שהוא נותן רמיזות מקראיות ליציאתם לחירות של יוסף ושל יהויכין, ולחג הפסח כחג האביב:

כָּתְנוֹת פַּסִּים לָבַש הַגָּן / וּכְסוּת רִקְמָה מַדֵּי דִשְׁאוֹ,
וּמְעִיל תַּשְׁבֵּץ עָטָה כָל עֵץ / וּלְכָל עַיִן הֶרְאָה פִלְאוֹ;
כָּל צִיץ חָדָשׁ לִזְמָן חֻדַּשׁ / יָצָא שׂחֵק לִקְרַאת בּוֹאוֹ,
אַךְ לִפְנֵיהֶם שׁוֹשָׁן עָבַר / מֶלֶךְ כִּי עָל הוּרַם כִּסְאוֹ,
יָצָא מִבֵּין מִשְׁמַר עָלָיו / וַיְשַׁנֶּה אֶת בִּגְדֵי כִלְאוֹ –
מִי לֹא יִשְׁתֶּה יֵינוֹ עָלָיו / הָאִישׁ הַהוּא יִשָּׂא חֶטְאוֹ!

ספריו

מפרי עבודתו בשדה הפילוסופיה היה הספר הערבי ‘אלחדאיק פי מעאני אלמגאז ואלחקיקה’ אשר ליקוטים אחדים ממנו תורגמו בעברית בשם “ערוגת הבשם”. מפורסם היה ספרו ‘אלמחאצרה ואלמדאכרה’ (‘השיחה והנזכר’) על חכמת המליצה. מעבודתו בשדה המליצה והשירה נשארו לנו שירים נפלאים בתארם ויפעתם.

כמו כן חיבר את ‘ספר התרשיש’ הנקרא גם ‘ספר הענק’ הכולל משלי מוסר בחרוזים, בעשרה שערים. בכל שער חרוזים כמנין שם אבן מאבני החושן, ומספר כל חרוזי הספר כמספר תרשיש (1210). הספר נודע גם בשם ‘ספר תגניס’, שם המורה על חרוזים כאלה. סופי החרוזים בנויים ממלות בעלות הברות ואותיות דומות והוראות שונות. השער הראשון מוקדש כולו לאיש חסדו אברהם בן מאיר, אשר הטיב עמו בארץ נודו. בפתח שעריו ישא המשורר משלו ויאמר:

הנה ענק שירי אשר אורו /
על פאתי ארץ יהי מאיר /
יד מחשב משה נתנהו /
על גרגרות השר בנו מאיר.

לצד אלה כתב את ‘ספר העיונים והדיונים’ שנכתב כתשובה לידיד חכם ונדיב שביקש לבאר לו שמונה קושיות על השירה העברית.

הספר מונה שמונה פרקים, וחשובים במיוחד הפרק החמישי, בו הוא סוקר את המשוררים היהודים בספרד לדורותיהם ותכונתם בארבע תקופות: א. זמנו של הנשיא רבי חסדאי אבן שפרוט. ב. מסוף המאה העשירית ועד כיבוש קורדובה ב-1013. ג. זמן פעולתו של רבי שמואל הנגיד ובני דורו הצעירים ממנו. ד. תקופת רבי משה אבן עזרא ובני דורו הקשישים והצעירים ממנו; הפרק הששי העוסק במידות הטובות הדרושות בשביל לחבר שירה ראויה, פרק שגם מלמד על טעמו הטוב ואצילות הנפש של המחבר; והפרק השמיני המלמד את כללי מלאכת השיר, או דרכי קישוט השיר, של משוררי הבדיע המוסלמים, כאלה שרוב רובם מצויים במקרא ומקצתם בשירי המשוררים שקדמוהו, בעשרים שערים.

רמב”ע סיכם את השערים בכלל הבא: “חשוב הרבה וקשט את דבריך. כל רעיון יפה שיכנס למוחך החזק בו, וכל עניין שהא-להים בחסדו ישים בלבך תסדר אותו היטב ברצון הא-להים ובטובו, שהרי הוא משגיח על כל דברי בני האדם והוא מוביל אותם אל הדרך הישרה, משום שהוא טוב ומיטיב לכל. אין א-להים בלתו ואין טוב אלא טובו”.

הפוסט הַסַלַּח – רבי משה אבן עזרא (1055-1140) – חלק שני הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

ר’ משה הוא השני בין ארבעה בנים: ר’ יצחק, ר’ יהודה ור’ יוסף. כולם נודעו בחכמתם ובעושרם, ושימשו כשרים. תלמיד הרא”ש, רבי יצחק בן יוסף הישראלי בספרו ‘יסוד עולם’ (חלק ד’ פ’ י”ח) מעיד עליהם שהיו “חכמים ומשכילים בכל חכמה”.

רבי משה, למד תורה מפי אחיו הגדול ר’ יצחק, ואחר כך למד תורה בישיבת לוסנה אצל רבי יצחק אבן גיאת, עליו כתב: “מפי הרב הזה שמעתי תורה וממנו למדתי, ומה שיצא מעטי הוא רק כטפה מן הים הגדול”.

רמב”ע רכש השכלה נרחבת גם בתחומי הפילוסופיה והספרות הערבית, ולאחר שהשלים את לימודיו בלוסנה, שב לגרנדה, “לסביבה של תרבות ענפה וידידי אמת וגנים מרהיבים, בתקופה של רווחה ואושר לעיר. אזי נחה עליו רוח השיר, ובהביטו על חמודות החיים ועל הדרת הטבע בעין טובה, חיבר שירים מלאי ששון והתפעלות מיפעת הבריאה וחמודות האהבה” (דוד כהנא, רבי משה אבן עזרא, השלח, כרך י”ג, טבת-סיון תרס”ד).

במהרה נחשב לאחד מגדולי המשוררים בדורו, המצטיין בשלמות אמנותו ובדמיונו הכביר. רמב”ע היה בעל מעמד נכבד בקהילה היהודית ובעיני השלטון, וכ’ראש המשוררים’ עמד בראש תחרויות המשוררים היוקרתיות.

ימי הטובה לא ארכו לרמב”ע. חורבן קהילת גרנדה על ידי גדודי המוראביטון בשנת 1090, ירידתו מנכסיו עד כדי היותו חסר כל, ידידיו הנאמנים שבגרנדה שהלכו והתמעטו בעוזבם את העיר, ועוד, גרמו לו לגלות מארץ מולדתו בשנת 1095, ומאז נע ונד ימים רבים בארצות ספרד הנוצרית.

על כבודו המחולל של המשורר הנרדף כתב חברו רבי יוסף אִבְּן סַהְל (אשר רמב”ע מעיד שהיה תלמידו המובהק ביותר של רבם רי”צ גיאת) את שורות השיר: “אוֹי כִּי פְּנִינֵי-שִׁיר כְּזֹהַר-חֶרֶס / הָיוּ בְּדוֹרֵנוּ לְנִבְלֵי-חֶרֶס”. גם רבי יהודה הלוי שלח לרמב”ע שירי ידידות לעודד את נפשו (ראה מאמרנו על ריה”ל בגיליון 29 לפרשת פקודי). על מנת להשכיח את יגונו, הרבה רמב”ע להשתקע בלימוד תורה וחכמה, ואת נפשו שפך בשירה.

כך למשל את ה’דיוואן’ (ספר השירים) שלו הוא בוחר לפתוח בשיר נהי המשקף את מצבו, לצד הנחמה בעסק השירה:

כָּל-אִישׁ דְּוֵה לֵבָב וּמַר צֹרֵחַ אַל יֶהֱמֶה לִבְּךָ וְיֵאָנֵחַ,
בֹּאָה לְגַן-שִׁירַי וְתִמְצָא לָךְ צְרִי עָצְבָּךְ וְשָׁם תָגִיל כְּרֹן פֹּצֵחַ,
נ­ֹפֶת לְמוּל טַעְמָם לְפֶה יֵמַר וְגַם רֵיחַם לְמוּלֹו מָר-דְּרֹור סֹרֵחַ,
בָּם שָׁמְעוּ חֵרְשִׁים וְעִלְּגִים דִּבְּרוּ וַיֶּחֱזוּ עִוְרִים וְרָץ פִּסֵּחַ,
בָּם יִשְׂמְחוּ נִכְאִים וְנֶעְצָבִים וְגַם כָּל-אִישׁ דְּוֵה לֵבָב וּמַר צֹרֵחַ.

בין ידידיו נמנו ר’ שלמה אבן גבירול, רבי יהודה הלוי, רבי אברהם אבן עזרא (אין קשר משפחתי), ושירים רבים בידידות אמת הוחלפו ביניהם.

במאמר הבא נסקור את יצירתו הענפה, על שיריו וספריו.

הפוסט הַסַלַּח – רבי משה אבן עזרא (1055–1140) – חלק א’ הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בתור הזהב של ספרד המוסלמית, צמח מעמד של יהודים אמידים שהחזיקו חצרות שכללו אמנים שונים ובהם משוררים. פטרונו של אבן גבירול היה יקותיאל אבן חסאן שדאג לצרכיו ובין השניים שררה הערכה הדדית. בתקופה זו חי אבן גבירול בסרגוסה, דבר שמסביר את אחד מכינויו של אבן גבירול – ‘המשורר מסרגוסה’, כינוי שניתן לו בשל פעילותו הענפה כאשר שהה בעיר.

בשנת 1040 נפטר פטרונו. בחלוף כמה שנים והוא בן 25, נאלץ לעזוב את סרגוסה ל’טאיפה של גרנדה’, שם חסה תחת רבי שמואל הנגיד ‘הווזיר הגדול’.

מלבד עסקו בשירה, הוא עסק גם בחכמת הפילוסופיה. הוא כתב את החיבור הפילוסופי החשוב ‘מקור חיים’ (שנשמר רק בלטינית בשם ‘Fons Vitae’) העוסק במטפיזיקה, אך גם בין שיריו ניתן למצוא ביטוי לנגיעות פילוסופיות, כמו למשל ביצירת המופת שלו ‘כתר מלכות’ – יצירה פיוטית ארוכה המתארת את הקב”ה, את הבריאה ואת האדם העומד בפני בוראו.

בחייו סבל רבי שלמה אבן גבירול מתחלואים שונים, דבר שמצא ביטוי ברבים משיריו. כך לדוגמה, בשירו ‘כאבי רב’ הוא מבכה: “כאבי רב ומכתי אנושה, וכוחי סר ועצמותי חלושה, ואין מנוס ואין מברח לנפשי, ואין מקום תהי לי בו נפישה”.

גדולתו

רבי שלמה אבן גבירול פעמים רבות כתב על מעלתו בחכמה ולעיתים אף בהשוואה לבני דורו:

“והנני ושש עשרה שנותי, וליבי בָן (=קנה בינה) כלב בן השמונים”.
“בין כל פתלתול וסכל, ליבו כלב תחכמוני”.

הגאון רבי יוסף רוזין (הרוגצ’ובר) משבח את גדולתו של רשב”ג, כשהוא מציין שהראב”ד ועוד ראשונים הפליגו רבות בשבחו. בכך הוא דוחה את דברי הרשב”ץ שעל אף הערכתו הרבה לרשב”ג בדמות כתיבת הספר ‘זוהר הרקיע’ על אזהרותיו, הוא כותב עליו (אות ב): “וזה המשורר לא היה רב בקי בתלמוד”. הרוגצ’ובר מעיר על אתר בפסקנות: “חלילה לומר כן על הרב”.

יצירותיו

יצירתו של רבי שלמה אבן גבירול כוללת שימוש גאוני בשפה העברית, מקוריות אינטלקטואלית ויכולת מדהימה לבטא בתוך הסד הנוקשה של כללי השירה של זמנו, רגשות אישיים שמסוגלים לרגש גם את הקורא בן זמננו.

מכלול יצירתו עשיר ורב אנפין, וכבר הזכרנו את ספרו ‘מקור חיים’ וגם את אחת המיוחדות שביצירותיו, היא שירת ‘כתר מלכות’, שאותה נוהגים לשורר בקהילות הספרדים לפני תפילת שחרית ביום הכיפורים.

היצירה מחולקת לחלקים, והיא פיוטית ופילוסופית, הבאה לתאר את גודל הבורא והבריאה ואת קטנות האדם למולו.

החוקר י. מ. אלבוגן מכנה אותה “אחת היצירות המופלאות ביותר של השירה ההגותית בספרות העולם” (התפילה בישראל, עמ’ 259). פרופ’ ישראל לוין כותב עליה “בהכרתי ראיתיו כשיר הקודש העברי החשוב ביותר שלאחר התקופה המקראית; שאין עוד שיר בודד אחד שמשקף כמוהו – בהיקפו, בתכניו העשירים, ברוחב דעתו, בעמקות רעיונותיו, בעוצמת הביטוי למגוון גילוייה של החוויה הדתית ובערכיו השיריים – האסתטיים – את עולמה הרוחני של יהדות ספרד המוסלמית”.

יצירותיו אינן נחלתן הבלעדית של קהילות הספרדים כלל ועיקר. כך למשל בין יצירותיו הידועות בסידורי אשכנז נמצאת קינת ‘שומרון קול תתן’ הנאמרת בתשעה באב ביום ובלילה; ‘שעה נאסר וגם נמסר’ בסליחות לשבעה עשר בתמוז, ופיוט ‘שני זיתים’ לשבת חנוכה. בנוסח אשכנז ‘המזרחי’ (חלוקה הבאה לידי ביטוי בעיקר בפיוטים), נתקבלו פיוטי אהבה על הלכות ציצית וקריאת שמע לשבתות ‘שלח’ ו’ואתחנן’, וכן נתקבלו פיוטי גאולה על שעבוד מלכויות לשבתות ספירת העומר.

יצירתו המפורסמת בתחום הסמי-הלכתי היא ה’אזהרות’ לשבועות, עליהם נכתבו פירושים מפוארים כמו ‘זוהר הרקיע’ לרבי שמעון בן צמח דוּרָאן (הרשב”ץ) ו’נר מצווה’.

כמו כן חיבר את ‘ספר תיקון מידות הנפש’ שנכתב במקור בערבית, ותורגם לעברית על ידי ר’ יהודה אבן תיבון. יש המייחסים לו גם את ספר ‘מבחר הפנינים’ כשעל פי ההשערה יתכן ונכתב כהקדמה ל’ספר תיקון מידות הנפש’. על בסיס מתכונתו נכתב ה’ארחות צדיקים’ באופן חלוקת המידות בצורה של ניגודים, כשלכל מידה מוקדש פרק נפרד.

הפוסט רבי שלמה אבן גבירול (1022-1068) הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

כמו רבים מבני דורו, גם לריה”ל הוצמד שם בערבית: אבו אל-חסן אל-לאוי.

לצד גאונותו בתורה וקדושתו הנוראה, עסק ריה”ל בשירה ופילוסופיה. מכיוון שהסביבה שבה עשה את ילדותו המוקדמת, הייתה נוצרית באופייה ונחשלת מבחינה תרבותית, הוא מצא לו חברים בחוגי המשכילים בספרד המוסלמית, שם היו אנשי ספר ומחשבה.

עסקו בשירה

רבי יהודה הלוי הכיר כמובן את הניב הספרדי הקדום, ששילב מילים בערבית עם מילים ממקור רומאני (לטיני), אבל שליטתו גם בשפה הערבית אפשרה לו התאקלמות מהירה בדרום ספרד. כמשורר צעיר הוא ביקש להסתופף בחברתם של משוררים שפעלו בדרום ספרד ולשם כך נדד לחבל אנדלוסיה. שם, כדרך התקופה, פעלו חוגי משוררים שניסו כוחם באלתור בתי שיר, בעיקר שירי אזור (חגורה) שקולים ומורכבים שאפיינו את שירת ימי הביניים. רבי יהודה הלוי הוזמן אל אחד החוגים האלה והתבקש להפגין את כישורי הכתיבה שלו. ניסיונו עלה יפה.

כך היה כשהגיע לגרנדה (דרום ספרד) על מנת להשלים את לימודיו, ולשמע שמעו של רבי משה אבן עזרא, שלח לכבודו שיר מלא חן והדר, הפותח בשורות:

“הֲרֵיחַ מֹר וְאִם רֵיחַ עֲסִיסִים / וְאִם רוּחַ מְנוֹפֶפֶת הֲדַסִּים / וְאִם דִּמְעַת עֳפָרִים עַל לֶחְיֵהֶם / וְאִם עַל הַוְּרָדִים הָרְסִיסִים?”

רמב”ע, בקוראו את השיר של ריה”ל, הכיר את מעלתו הגדולה של מחברו, והשיב לריה”ל בשיר “יַלְדֵי יָמִים חָשׁוּ לִצְבֹּא”, בו כתב עליו בהשתוממות:

“אֵיךְ בֶּן נָעִים וּצְעִיר שָׁנִים / יַעְמֹס הָרֵי בִּין עַל גַּבּוֹ / אוֹ עוּל יָמִים יֶהְדֹּף רָמִים / וּבְעוֹד נַעַר הוּא וּבְאִבּוֹ”.

כך שני המשוררים התיידדו. רמב”ע עמד לימין המשורר הצעיר ותמך בו בנדבת לבו, גם אצל עליו מרוחו ומחוכמתו. כך התערה ריה”ל בחוג המשוררים בגרנדה ובין ידידיו נמנה גם רבי יהודה אבן גיאת, בנו של הרי”ץ ן’ גיאת.

כמו כן התחבר ריה”ל עם רבי אברהם אבן עזרא (ראב”ע), והם נדדו יחדיו בספרד המוסלמית ובמגרב. ראב”ע אף מזכיר את ריה”ל מספר פעמים בפירושו למקרא (כגון בפירושו לשמות ט, א; כ, א; דניאל ט, ב). קיימת השערה כי ריה”ל אף השיא את בתו לבנו של ראב”ע (רבי יצחק בן אברהם אבן עזרא).

מלאכתו כרופא

לאחר 1090, כשגדודי הברברים השתלטו על גרנדה, רבי יהודה הלוי נאלץ לעזוב את המדינה המוסלמית. הוא שב לאזור הנוצרי בקסטיליה, התיישב בטולדו והתפרנס כרופא, מקצוע אותו רכש בשבתו באנדלוסיה. משיכתו אל היצירה העברית לא פסקה מעולם, ועל אף שחי חיי נדודים והתפרנס במשורה, הוא לא חדל ממלאכת השירה. רבי יהודה הלוי הותיר אחריו קורפוסים עשירים בשירי חול, קודש, הגות, ושירים אישיים.

שיריו

שיריו המפורסמים שזורים במועדי ישראל עד היום הזה, מהם: על אהבתך; יונה מצאה בו מנוח; ידידי השכחת (שירי שבת). ישן אל תרדם; י-ה שמע אביוניך; יעירוני רעיוני; משתחווים להדרת קודש (פיוטים לסליחות). ציון הלא תשאלי; ליבי במזרח; יפה נוף (קינות). שירת הבקשות ופיוטים שונים: ישנה בחיק ילדות; הידעו הדמעות; יום ליבשה; עבדי זמן. אדון חסדך בל יחדל (לשבת זכור); יחד באורך (לשבת חנוכה); י-ה שמך ארוממך; ידי רשים. ה’ נגדך כל תאוותי (לתפילות ימים הנוראים).

ספר הכוזרי

מלבד היצירה השירית הענפה, ריה”ל חתום על היצירה ההגותית העמוקה המוכרת – ‘ספר הכוזרי’, או בשמו המקורי: ‘כִּתַאבּ אלרַּד ואלדַּלִיל פִי אלדִּין אלדַּ’לִִיל’ (‘ספר ההוכחה והמופת להגן על האמונה המושפלת והבזויה’ / ‘ספר המענה והראיה לדת המושפלת’). שמו ‘הכוזרי’ ניתן על ידי המתרגם מערבית-יהודית – רבי יהודה אבן תיבון.

‘ספר הכוזרי’ נחשב אחד מעמודי התווך של הפילוסופיה היהודית בפרט, ושל מחשבת ישראל בכלל. ריה”ל שקד על הספר כעשרים שנה, ולספר יש מסגרת דרמטית מומחזת. הוא ביסס את סיפור המסגרת של הספר על התגיירותו של מלך כוזר. ביסוד הספר עומדת התמודדות נגד השיטה האריסטוטלית ששלטה בשיח הפילוסופי של התקופה, וריה”ל מצליח לחרוג מהתפיסות המקובלות ולהעמיד חלופה בעלת קסם פיוטי ולכידות פילוסופית משל עצמה, הנלמדת עד היום כקלאסיקה יהודית.

הגר”א חינך ללמוד את ספר ‘חובת הלבבות’ חוץ מהשער הראשון שבו (‘שער היחוד’) העוסק בבירור האמונה לפי דרך השכל. תחתיו אמר שיש ללמוד את ספר הכוזרי “שהוא קדוש וטהור, ועיקרי אמונת ישראל ותורה – תלויים בו” (מעשה רב, שיח אליהו, אות סא).

הכותב הוא רב קהילת ‘מקדש שלמה’ בירושלים, וראש ענף קהילה ורבנים במיזם המוגנות ‘בשבילם’

הפוסט רבי יהודה הלוי (1075–1141) הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

רבי יוסף אבן עקנין נולד בסביבות שנת 1150 בעיר ברצלונה שבספרד, אך כבר בצעירותו נמלט יחד עם אביו מספרד לעיר פאס שבמרוקו. הוא היה מהאנוסים שהתאסלמו למראית עין עקב רדיפות שושלת ה’אל-מוואחידון’. רמזים להתאסלמותו למראית עין מופיעים לאורך כתביו, וכך למשל הוא חותם את פירושו לשיר השירים:

“אני מצפה לשכר טוב מריבוני שיסייע בידי במאמציי להיטהר מטומאת השמד וימלא משאלתי בשאיפתי לצאת מן ארץ גזרה… כמה שאמרו רבותינו ז”ל בא לטהר מסייעין אותו” (‘התגלות הסודות והופעת המאורות’, עמ’ 501).

היכרותו וקרבתו לרמב”ם משתקפת בכתביו. הוא פוגש את הרמב”ם לראשונה בפאס (מרוקו), שם נוצרה ידידות קרובה ביניהם. אבן עקנין מדבר בו בהערצה גדולה, כשהוא אף מחבר לכבודו שיר פרידה כאשר הרמב”ם עוזב את פאס יחד עם משפחתו ונוסע למצרים, וכה דבריו:

“בְּעֵת נָסַע יָדִיד לִבִּי בְּרִכְבֵי־
נְדֹד שָׁכַח לְבָבִי אֶת נְוָתוֹ
וְאֵיךְ יִכּוֹן לְעוֹרֵר אַהֲבָתוֹ
וְנַפְשִׁי יָצְאָה עִמּוֹ בְּצֵאתוֹ”
(שם, עמ’ 431)

הגותו וכתביו

רבי יוסף אבן עקנין היה החכם השלם. הוא היה מחבר פורה וכתביו עסקו בתחומי הפילוסופיה, רפואה, פרשנות המקרא, התלמוד ועוד. לרוב, ספריו נכתבו כמרבית כתבי החכמים בני דורו – בשפה הערבית.

את השפעותיו של הרמב”ם על אבן עקנין ניתן למצוא בספרו ‘טב אלנפוס אלסלימה ומעאלג’ה אלנפוס אלאלימה’ (‘רפואת הנפשות השלמות והחלמת הלבבות הדוויים’), חיבור פילוסופי על מוסר ופסיכולוגיה. כמו גם בספרו ‘אכ’תצאר שרח גאלינוס לפצול אבוקראט’ (‘קיצור פירושו של גלינוס לפרקי היפוקרטס’), חיבור העוסק ברפואה שבו אבן עקנין מביא בתמציתיות את הפירוש של גלינוס לחיבור של היפוקרטס (אבי הרפואה המערבית, ומחבר שבועת הרופאים).

לספר פירושו לשיר השירים הוא קרא ‘אנכשאף אלאסראר וט’הור אלאנואר’ (‘התגלות הסודות והופעת המאורות’), אותו תרגם החוקר אברהם הלקין (הוצאת מקיצי נרדמים, ירושלים, התשכ”ד). הספר בנוי כאלגוריה ליחסים שבין נפש האדם ובין שכלו, ובין היתר הוא מתכתב בו עם מובאות מהפילוסוף המוסלמי אל-פאראבי.

עוד כתב את ‘ספר המוסר’ – פירוש בשפה העברית לפרקי אבות; ‘מבוא התלמוד’ – חיבור בן שנים-עשר פרקים ובו עקרונות שמנחים את האדם בבואו ללמוד את התלמוד; ‘מאמר על המידות והמשקלות’ – מאמר המתרגם את יחידות המידה של משקל וכסף בתלמוד למונחים של ימיו של אבן עקנין.

עוד שני חיבורים היו לאבן עקנין שלא השתמרו: ‘רסאלה אלאבאנה פי אצול אלדיאנה’ (‘אגרת גילוי יסודות דת התורה’) – שעסק בין השאר בשאלת הבחירה החופשית, ו’ספר חוקים ומשפטים’ – שעסק בהלכות הדת שיישמו יהודים בני זמנו.

בנוסף, היה רבי יוסף אבן עקנין משורר ופייטן. קדושתא שחיבר לראש השנה נאמרה בימי הביניים בנוסח קטלוניה של מגורשי ספרד.

הפוסט מקורבו של הרמב”ם: רבי יוסף בן יהודה אבן עקנין (1150-1220) הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.