התשובה היא כן. אין לשמוע ניבול פה גם במקרים שסירוב כזה עלול לגרום לנו אי־נעימות, ולפגוע ב”דרכי השלום” שלנו במקום העבודה. הגמרא במסכת שבת (לג.), העוסקת בהשלכות החמורות של ניבול פה, מציינת כי גם על שמיעה פסיבית חל איסור:

“אמר רב חסדא: כל המנבל את פיו – מעמיקין לו גיהנום, שנאמר (משלי כב יד) ‘שׁוּחָה עֲמֻקָּה פִּי זָרוֹת’ [כלומר, המנבל את פיו, ‘פי זרות’, מעמיקים לו את השוחה בגיהנום]. רב נחמן בר יצחק אמר: אף שומע ושותק, שנאמר (שם) ‘זְעוּם ה’ יִפָּל שָׁם’ [אפילו אם הוא עצמו אינו מדבר כלל]”.

במקום אחר (כתובות ה:) קובעת הגמרא שאחד מתפקידי אצבעות הידיים הוא “שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון – יניח אצבעותיו באוזניו”, וכך לא ישמע את הדיבורים האסורים. 

אני נתפסת במקום העבודה שלי כמישהי שונה, תמימה יותר, מכל השאר. בכל פעם שאחד מעמיתיי מתחיל לדבר בשפה נמוכה, אחת העובדות המבוגרות נעמדת לידי ומניחה את כפות ידיה על אוזניי. היא עושה זאת בחיוך, אבל באופן שמעמיד את כולם במקום ומעביר מסר שהם לא יכולים לדבר כך בנוכחותי. מעולם לא הערתי להם על כך דבר. הם קלטו את העניין לבד, ומנסים לשמור על שפה נקייה במחיצתי.

אחד הסיכונים הכרוכים בניבול פה הוא שאנו עצמנו עלולים להתחיל להשתמש בשפה כזו. אבל גם אם זה לא קורה, כמעט בלתי אפשרי שלא לאבד את הרגישות בנושא.

תלמידה שלי לשעבר, שהתקבלה לעבודה כעובדת סוציאלית בבית־חולים פסיכיאטרי, שלחה לי מייל ובו ביקשה לדעת האם יש לי רעיונות טובים כיצד להתמודד עם שפע המילים הגסות שהיא נחשפת אליהן ללא הפסקה. היא חששה שתאבד את הרגישות ותפתח “עור של פיל” ביחס אליהן. לצערי הייתי עמוסה באותה תקופה בעבודה ובהתחייבויות משפחתיות, כך שהמייל שלה חמק ממני במשך חודשיים. בסופו של דבר השבתי לה שבכל פעם שהיא שומעת מילה גסה – כדאי שתאמר פסוק מתהילים שיעזור לה להרגיש מחוברת לה’. היא הודתה לי על עצתי, אבל ציינה שלמרבה הצער היא הגיעה מעט מאוחר מדי: “מי היה מאמין שעד לא מזמן הייתי כל־כך תמימה וביקשתי את עצתך בנושא; כעת המילים הללו כבר לא מטרידות אותי עוד… ועברו בסך הכול חודשיים! כל־כך מהר איבדתי את הרגישות לשפה, אבל מעכשיו אשתדל ליישם את עצתך”.

***

שנים ספורות במקום העבודה החילוני הספיקו כדי להקהות את רגישותי לשפה מסוג זה ברובה הגדול. זה מצער אותי מאוד, אבל בינתיים לא מצאתי דרך לתקן זאת. אני מבחינה באותה בעיה גם אצל חברותיי. אחת מהן, שעובדת כקלינאית תקשורת בבית ספר ממלכתי, התחילה להשתמש בביטוי מסוים שאף פעם לא היה חלק מאוצר המילים שלה. מצד שני, יש לי שתי חברות שעזבו מקומות עבודה בגלל השפה הנוראית שרווחה שם, ועברו לעבודה אחרת שמתאימה להן יותר מבחינה רוחנית. אני מעריצה אותן על כך.

הפוסט האזנה פסיבית לדיבורים אסורים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

התשובה היא שהתנהגותנו כלפי חוץ משפיעה על הפנימיות שלנו. לפיכך, גם אנשים שהם בבסיסם טובים, משתנים לרעה כאשר הם מתבטאים בשפה גסה ונמוכה. וככל שהשפה ירודה יותר, כך מתעצמת השפעתה השלילית על הדובר.

על הפסוק (דברים כג, טו) “וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר”, דורשים חז”ל (ויקרא רבה, פרשה כד סימן ז) שהכוונה היא גם ל”ערוות דיבור”. התורה עצמה ממחישה בסגנונה את חשיבות ניקיון השפה, בכך שהיא טורחת להאריך במקום שניתן היה לקצר ובלבד שלא לומר דבר שיש בו גנאי, כפי שאומרים חז”ל (פסחים ג א):
“לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר (בראשית ז, ח) ‘מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה'”.

במקום לכתוב “הבהמה הטמאה”, העדיפה התורה להתבטא בלשון עקיפה ומרומזת ולדבר על “הבהמה אשר איננה טהורה”. ורש”י מסביר שאף שהביטוי “טמא” מוזכר במקומות אחרים בתורה, שינה הכתוב כאן מלשונו כדי “ללמדך לחזר על לשון נקייה”.

חכמי הגמרא התנגדו בתוקף לניבול פה, ומתוך חשש להשפעתו המזיקה – הן על האדם הפרטי הן על כלל ישראל – הזהירו בשפה שאינה משתמעת לשתי פנים (שבת לג, א):
“בעוון נבלות פה צרות רבות, וגזירות קשות מתחדשות, ובחורי שונאי ישראל מתים, יתומים ואלמנות צועקין ואינן נענין”… (הביטוי שונאי ישראל משמש כאן בלשון סגי נהור וכוונתו כמובן לצעירים יהודים).
כמה מזעזע לחשוב בימינו על עוון כה נפוץ, כה קל למניעה, ועונש כה חמור של גזרות מתחדשות, בחורים צעירים שיוצאים אל הקרב ואינם חוזרים, יתומים ואלמנות שצועקין ואינם נענים.

אם נדמה שהנושא נוגע רק לחיי החולין שלנו, הרי מסר חריף יותר העולה מדברי השל”ה (שער האותיות, אות שי”ן, שתיקה כב), הקובע כי שימוש בפינו לדיבורים אסורים, “מטמא” אותו וגורם לכך שגם תפילותינו ולימודינו לא יתקבלו לטובה:
“המטמא פיו ולשונו בטומאת הדיבור… כל דברי תורה ותפילותיו כולם נטמאו, ומחוץ למחנה מושבם, ואדרבא, מקבל עונש עליהם. כי הוא כמביא דורון חשוב למלך ונותן הדורון בכלי מלא קיא צואה – הנה מתקצף עליו המלך בכפליים”.

כסימוכין לדבריו, ממשיך השל”ה ומצטט את דברי חז”ל הבאים (דרך ארץ רבה, פרק ג):
“רבי אליעזר בן יעקב אומר, אדם נאה ומשובח – ומוציא דבר מגונה מפיו, למה הוא דומה? לטרקלין נאה וביב [בור שופכין] של בורסקי [מפעל לעיבוד עורות] קבועה בו, כל העובר ושב אומר כמה נאה טרקלין זה, אלא שביב של בורסקי בתוכו”.

בתלמוד הירושלמי (שבת, פרק א הלכה ב) מובאת הצהרה מעניינת בשמו של רבי שמעון בר יוחאי. אילו הייתי בהר סיני, אמר רבי שמעון, הייתי מבקש שיהיו לאדם שתי פיות – אחד לדברי תורה ואחד לדברי חולין, כדי שלא נצטרך להשתמש באותו פה לשני התחומים. על כך מוסיף השל”ה דברים חשובים לכל יהודי היוצא לפרנסתו:

“ודיבור הכרחי שהוא בעסק משא ומתן באמונה, קרוי דיבור של מצוה, כי טוב תורה עם דרך ארץ. ויהיה כוונתו לשם שמים, שעוסק במשא ומתן כדי שהעוני לא יעבירנו על התורה חס ושלום, ואז שכרו הרבה”.

הפוסט דיבורים אסורים | פרק 2: שהפה לא יהפוך ל”טמא” הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

>> זה נכון גם בנוגע למושגים שאני שומעת בשיחות שעמיתיי מנהלים ביניהם. אנשים משתפים זה את זה בפרטים על מערכות היחסים האישיות והאינטימיות שלהם, ובעיניי זה פשוט מטורף. כל הזמן אני טורחת להזכיר לעצמי שמה שהאנשים האלה מדברים עליו הוא לא נורמלי, לפחות לא בסטנדרטים של העולם שלי, ושבמערכות יחסים יש הרבה יותר מכפי שהם מתארים. החיים שלהם כל כך שונים משלנו! אני המומה לשמוע כיצד אנשים מעבירים את זמנם הפנוי, ואיך הם מדברים זה על זה.
 

בסביבת עבודה חילונית אנו עשויים להיחשף לצורות ביטוי הזרות לרוחו של יהודי שומר מצוות: החל משפה בוטה וגסה, רמיזות מיניות, ובקיצור – מה שחז”ל כינו “ניבול פה”, וכלה בדיבור לעגני, מלגלג ומשפיל על הזולת, וסוגים שונים של לשון הרע ורכילות.

בין אם מדובר בניבול פה ובין אם בלשון הרע, קיים איזון שברירי בין הצורך לשמור על מערכת יחסים טובה במקום העבודה עם עמיתים שזה סגנון דיבורם, ובין הקפדה מתבקשת שלא לעבור על ההלכה.

דוגמה לאיזון כזה נוכל לקבל מהדרכתם של חז”ל בתחום שונה. כך נאמר במשנה (גיטין ה ט): “מַשְׁאֶלֶת אִשָּׁה לַחֲבֶרְתָּהּ הַחֲשׁוּדָה עַל הַשְּׁבִיעִית נָפָה וּכְבָרָה וְרֵחַיִם וְתַנּוּר, אֲבָל לֹא תָבֹר וְלֹא תִטְחַן עִמָּהּ… וְכֻלָּם לֹא אָמְרוּ אֶלָּא מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם”.

כלומר, אישה רשאית להשאיל לשכנתה כלים המשמשים להכנת מזון, אף שייתכן שאותה שכנה איננה שומרת על הלכות שמיטה, והיא עלולה להשתמש בכלים הללו להכנת מאכלים שיש בהם איסור. שכן אף שההלכה אוסרת לסייע לחוטאים, במקרים מסוימים הדבר הותר “מפני דרכי שלום”, כלומר מפני הצורך לשמור על יחסים תקינים ואדיבים עם סביבתנו. מסיבה זו מתירה ההלכה להניח שאותה שכנה תעשה שימוש מותר בכלים שהשאלנו לה. עם זאת, כאשר אותה שכנה מבקשת לסייע לה בפועל בעיבוד והכנת המאכלים האסורים – זאת כבר לא נוכל לעשות.

מכאן אנו למדים הנחיה כללית יותר: אף שהצורך לשמור על “דרכי שלום” ולקיים יחסים טובים עם סביבתנו יכול לאפשר לנו מרחב פעולה כלשהו, גם למרחב הזה יש גבולות גזרה הלכתיים ברורים. 

ובחזרה לנושא שלנו: חכמינו הסתייגו בחריפות מדיבור גס מכל סוג שהוא, והתריעו מפני תוצאותיו העגומות. לפיכך, לצד הרצון המובן להיות נחמדים לעמיתינו והצורך לשמור על יחסים טובים במקום העבודה, עלינו לעמוד על המשמר ולוודא שאיננו חוצים קווים אדומים מבחינה הלכתית.
>> השימוש בשפה גסה במקום העבודה היה תמיד אחת הבעיות הקשות מבחינתי. לעיתים התמזל מזלי לעבוד עם אנשים מבוגרים ושמרנים יותר, שהיו רגישים מעט יותר למוצא פיהם, אך רוב הזמן הדיבור המכוער והגסויות יצאו מכלל שליטה. לצערי לא מצאתי שום פתרון לכך. לא היה לי נוח לבקש מאנשים לשנות את סגנון הדיבור שלהם עבורי, ולמען האמת – גם אם הייתי מבקש זאת, לא נראה לי שהם היו מסוגלים לכך!

הפוסט דיבורים אסורים – פרק 1 – כיצד נימנע משמיעת דיבורים אסורים בעבודה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.