כאשר שני אנשים או יותר נמצאים יחד, והם מודעים לנוכחות של האחר, מתרחשת תקשורת, לא משנה כמה עדינה או לא מכוונת.

אחד האסונות הגדולים של האנושות בדור האחרון הוא הסחת הדעת בשיחות בין בני אדם. אנשים קובעים תור לרופא, ממתינים חודשים, ואז תוך כדי דיבור על תפקודי הכליות הבעייתיים הם מעיינים בהודעות וואטסאפ שהם מקבלים, או המחמירים – עונים לשיחת טלפון מול פרצופו המשתאה של הרופא.

ולא צריכים להיות רופאים בשביל לחוות את זה. מספיק שתמתין בסניף הדואר כדי לדעת היטב מה יאכלו בארוחת הצהריים בביתו של היושב לצידך או מה שלום בנו.

ולצערנו, כך זה בשיחה עם הילדים שלנו, ואצל בני זוג, ואף בתפילות בחלק מהמקומות. אנשים זמינים גם בתפילה לקבלת שיחה מהאישה אם להוציא את הילד מהגן וכדומה. התקשורת שלנו הפכה ללקויה וחסרה, איננו שותפים במבטיו או מקשיבים לתת-הטקסט של בן שיחנו, וכך אנו מאבדים קשרים עמוקים ורגישים.

ראשיתו של שיח לקוי זה כבר מופיע בפרשתנו, כאשר אם אחת רואה שבנה במצב קשה. היא לא יושבת לידו לעודדו ולחזקו כראוי לאם, אלא היא מזניחה אותו ונותנת לו לדבר לעצמו מתחת לשיחים.

רש”ר הירש פרשת וירא פרק כא פסוק טו:

“כל התנהגותה של הגר אופיינית ביותר ומציינת את הטבע של בת-חם שלא נתעדן. אם ישראלית לא תטוש את ילדה, ולו רק כדי לדבר על לבו, ולו רק כדי להקל עליו כדי חלק אחד במיליון של שנייה. הנוטש ילד באפס מעשה, מפני ‘שאין בכוחו לראות בייסוריו’, אינו פועל מתוך רחמים; זוהי אנוכיות אכזרית של נפש-אדם שנעצרה בטבעה הגס. אדם בעל שיעור-קומה אנושי יודע להשליט את הכרת חובתו על רגשותיו העזים ביותר, חובתו משכיחה את הכאב שבלבו ומדריכה את ידו להושיט סיוע ועזרה, ולו יהא בידו רק לגמול חסד עם המתייסר בייסורים ולעמוד על גביו ולהשתתף בצערו. מכאן משמעות עמוקה לנאמר בפסוק יז: ה’ שמע ‘את קול הנער’, ולא קולה של הגר. זעקתו של אדם, היוצאת מתוך אנוכיות ובאפס מעשה, אינה מגיעה עד לכסא הכבוד”.

דברי הרש”ר הירש מהדהדים היטב בדורנו. כמו הגר שלא הייתה שם בשביל בנה, גם אנחנו לא נמצאים באמת עם היקרים לנו. ההתעלמות שלנו היא לא בריחה למדבר אלא בריחה למסך – לעוד הודעה, עוד שיחה, עוד סרטון.

אנחנו חייבים לעצור את זה, להניח את המכשיר בצד ולהתחיל להקשיב באמת זה לזה.

הפוסט תקשורת בין-אישית בעידן המסכים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הימים ימי מלחמה, מלכים חוברים אלו לאלו ובתווך נלכדים חלשי העם. שבויים נלקחים בשבי, ואימפריות נבנות ונכחדות. ביום מן הימים, על דלתו של ר’ אברהם דופק שליח גבוה במיוחד, ומתנשף כולו. “משדה הקרב באתי”, הוא מספר, “ויש לך ד”ש משאר בשרך שנלקח בשבי. הוא מתחנן שתבואו להתמקח או להילחם עם שוביו ולהוציאו לרווחה”.

ר’ אברהם החל להתלבט בינו לבין עצמו: “האמנם שווה הוא אותו שאר בשרי שזנח את דרך התורה בכדי שאצא להילחם למענו? ונצרך אני גם לכל בני משפחתי והמשרתים – האיך אוציא אותם ממבצרנו הרוחני החם והמבודד אל עולם של תוהו ורפש? האם יאבדו הם את כל עולמם על מנת להציל את בן דודי הרחוק השבוי שאינו בן תורה בשום דרך?”

כהרף עין נעמד ר’ אברהם במרכז הקמפוס והכריז לכל משרתיו ועבדיו: “עלינו לצאת למלחמת מצווה להציל את שאר בשרי השבוי. עליכם להצטייד בכלי נשק ומקלעים כי למלחמה אנו יוצאים!”. בני הקהילה היו המומים – לצאת למלחמה? מה לנו המבודלים מן העולם, השמורים מכל פגע, לעשות בשדה קרב? אך הם אינם מהרהרים חלילה על החלטת רבם, והם ניצבים כאיש אחד בלב אחד למלחמת מצווה.

האם נכון נהג ר’ אברהם? האם התמודדויות העולם הפתוח לא יפגעו בחינוך שכה הוא מוסר נפש עליו? משמים נגלה לו אור יקרות – דברי הרש”ר הירש בפרשת לך לך:

“‘וירק’ מגלה את טעמו ונימוקו של אברהם, שהתרחק עד כה מכל מגע עם אחרים. אברהם ושרה לא דאגו לעצמם; אך היו לאברהם שמונה עשר ושלוש מאות חניכים; היו אלה שלוש מאות ושמונה עשרה נפשות, שחינכם לייעודם בעיצומה של ההשחתה; והייתה זו חובתו להגן עליהם כדי לקיים אותם לייעודם; ולמענם הוא ביקש את הבדידות. היו אלה ילידי ביתו, – ורק משום כך יכלו להיות ‘חניכיו’; לא עלתה בידו לחנך את לוט, שכן הלה בא אליו כאדם מבוגר. החינוך מתחיל בלידה; קל וחומר הדברים באברהם, שחינך את בני ביתו לייעוד ‘העברי’, – שכל העולם מעבר אחד והוא מעבר אחד. עד כה התרחק אברהם מכל מגע עם העולם החיצוני – מדאגה לשלום חניכיו; הללו היו עד כה כלולים במסגרת ביתו. אך עתה הייתה שעה של פיקוח נפש – ואברהם לא חשש לסכנה. הוא ‘הריק את חניכיו’, כביכול ‘עירה’ אותם מביתו. ומשפחת אברהם – שלוט ואנשי סדום לעגו עד כה לבדידותה – חשה עתה להצלתם”.

פניו של ר’ אברהם אורו – אך מה הוא תפקידו אם כן של המחנך? הרי ברגע אחד יכול להפסיד החניך את כל החינוך שקיבל. ובאותו רגע צצה מול עיניו השאלה ששאלה אותו רעייתו הרבנית שרה ערב אחד: האם חינוך הכוונה לחנוק את החניך מהמתרחש סביבו, או דווקא ליצור לו עונג פנימי שיגרום לו מעצמו להחליט על דרכו? והרש”ר הירש גם על זה ענה לו:

“המחנך מרגיל את האדם הצעיר להגביל את כוחותיו המתעוררים לחיים; הגבלה זו דרושה לעצם ייעודם; והחניך לומד לפתח את כוחותיו במסגרת הגבולות הללו. החינוך איננו מחוך ‘מחניק’, אלא לבוש רוחני בו ינוע האדם. אם ‘החינוך’ הוא נכון, הרי הוא בבחינת ‘עונג’. אמת, יש בו משום הגבלה לכוחות; אך הוא מניח להם את המרחב הראוי – והמספק”.

(על פי רש”ר הירש, פרשת לך לך, פרק יד, פסוק יד)

נ.ב. כל קישור בין הדמויות בטור זה לדמויות קדושות ותנ”כיות הם על דעת הקורא בלבד.

הפוסט לצאת למלחמה או להישאר בבית? הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

במקביל, בטלפון הראשון שהוריה של נעמה קיבלו ממנהלת הסמינר, הם לא היו מופתעים. הם הרגישו עליה בתקופה האחרונה שהיא מנותקת, שהיא חיה בעולם משלה. ככל שניסו לדבר איתה, המצב החמיר. המנהלת התריעה שהמצב חמור, והיא בשלה.

וכך ביום בהיר אחד נזרקו להם נשמות קדושות ממקור חינוכם.

“הנוער של היום” – זהו משפט המפתח של כל תחילת שיחה העוסקת בנוער. “דור של מפונקים”, או יש שיאמרו: “דור המסכים”. הם לא יודעים להתמודד, הם מפונקים וחלשים, רוצים הכל ולא יודעים לתת כלום. ילדים חלשים……

אולם דווקא החלשים האלו מתגלים במלוא הדרתם ועוצמתם ברגעים שדווקא המבוגרים מתקשים – אם זה במלחמות, צרה בתוך המשפחה, ורגעי מצוקה שונים, כי כשהגלים חזקים – החזקים מתגלים!

אז מה באמת קורה פה עם בני הנוער האלו? למה הם נושרים ממסגרות, משדרים חולשה ופתאום מתברר שהם חזקים?

תורת גיל הנעורים

אוי לו להורה ומחנך שלא יודע את דברי הרש”ר הירש הבאים (פרשת נח פרק ח פסוק כא): “צעירים רוצים להתפתח מתוך עצמם; רשמים טובים או רעים אינם נקלטים בם דרך קבע. טבע הנער עודנו בתכונתו המקורית, טרם התעטף בטלית של חנופה, עודנו ‘מנער’ מעליו רשמים טובים ורעים.

“צעירים אינם לא צדיקים ולא רשעים. אוי לו למי שסבור שהילד הממוצע הוא רשע ומרושע! מי שמכיר ילדים, יודה: לא, אין זה נכון, הנוער איננו מושחת, יצר לב האדם איננו רע מנעוריו, לא מנעוריו ישאף האדם אל הרע.

“בזמנים רגילים – מספר המבוגרים השואפים אל הרע הוא רב ממספר הצעירים. אמת, צעירים עלולים לעשות את הרע, – שכן טרם הורגלו להיכנע לעול מצוות; שליטה עצמית ומשמעת דומות עליהם כעול, ובשאיפתם לעצמאות ‘ינערו’ עול זה מעליהם. אכן, קשה להתגבר על עצמאות זו של הרצון; חוסר הבגרות השכלית מתווה עליה את תו העקשנות; אך עצמאות זו היא היא השורש של האישיות המוסרית שלעתיד”.

ממשיך הרש”ר במתק לשונו: “וכך נטע הקדוש ברוך הוא בלב כל אדם את השאיפה לעצמאות – כדי לחשל את אפיו בדרך הטוב. עצמאות זו מתגלה תחילה כ’נעורים’: הצעיר משלח רסן, ‘מנער’ ופורק את העול. אך משהוא מגיע לכלל הכרה, שתכלית המצוה היא חירות, ולא הגבלה, הרי הוא מתמלא התלהבות נעורים, ונודר להתמסר לכל אידיאל נעלה”.

אין ספק שמופנה פה כתב-אישום בסתר אל אותם הורים ומחנכים שלא מאפשרים לבני הנוער להתנער ולבדוק את דרכי ומסלולי החיים. נער כזה הוא נייטרלי, איננו רשע ולא צדיק – הוא פשוט בודק את החיים.

אז מי אם כן הבעייתיים פה? הרש”ר לא מונע מעצמו להשחיז את סכינו כנגד ההורים והמחנכים הטועים: “המבוגרים, ולא הצעירים – הם הם הפקחים החכמים בעיניהם, השטופים בתאווה ורדיפת ממון, הלועגים לכל שאיפה ואידיאל ורואים בהם ‘חלומות נעורים’. משאדם מתבגר ויוצא מכלל נער, הרי הוא לומד להסתגל ולהיכנע, – אך הוא נכנע לדרישות התאווה והאנוכיות, בזמנים רגילים – עיקר נצחונו של הרע הוא אחרי גיל הנעורים. אם יגיעו ימים, שגם הצעירים ישאפו אל הרע מתוך הכרה, וגם הם יראו בו את ה’יצר’ והאידיאל של לבם, – הרי אלו ימים, שיהיה בהם צורך במבול חדש. אולם, מצב זה הוא בלתי טבעי בהחלט”.

נמצאנו למדים כי גיל הנעורים אינו תקופה של משבר או סטייה, אלא שלב התפתחותי הכרחי בדרך לבניית אישיות מוסרית בוגרת. דווקא ה’ניעור’ וחיפוש הדרך הם המעידים על בריאות נפשית ורצון לצמיחה אמיתית. האתגר האמיתי מוטל על כתפי ההורים והמחנכים – לאפשר את המרחב הזה תוך הכוונה מושכלת ואמונה בכוחות הטוב הטמונים בכל נער ונערה.

הפוסט אין נער רע – יש נער שמנער הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

לקראת היום הקדוש, החלטתי להביא ציטוט מדבריו ללא הסבר וללא פרשנות. די בקריאת הדברים הנפלאים כדי לגרום לנו לצאת בריקוד סוחף לקראת היום הקדוש בשירת “מה מקווה מטהר את הטמאים אף הקב”ה מטהר את ישראל” – גמר חתימה טובה לכל עם ישראל.

וכך הם דברי רש”ר הירש (ויקרא כג) בפרשת המועדים:

“חסרה כאן הפתיחה ‘דבר אל בני ישראל’, הנמצאת בשאר המועדים. שכן, זוהי אינה פרשה חדשה לגמרי, מאחר שיום הכיפורים קשור במהותו לראש השנה המהווה הכנה אליו.

אך בעשור וגו’ – ‘רק בעשור לחודש השביעי הזה’ וגו’. כפרה היא מעשה עילאי של חסד מצד האל הכל־יכול, העושה פלא. כפרה מסירה את מה שנעשה, מוחקת את כל עבר החטא, ומבטלת את תוצאותיו הפנימיות והחיצוניות, המביאות השחתה לעתיד החוטא. כפרה גדולה שכזו אינה ניתנת להשגה בכל עת, או כשמבודדים אותה לעצמה, אלא רק ‘בחדש השביעי הזה’: רק מי שתשרי עבורו אינו החודש הראשון והיחיד המקרב אותו אל ה’. רק מי שאצלו תשרי הוא החודש השביעי, והוא מונה את החודשים כיהודי – בחודש הראשון יצא עם אבותיו ממצרים, בחודש השלישי עמד עמהם בסיני וקיבל את תורת חייו מיד ה’ – כך שאצלו כל השנה היא שנה יהודית, רק הוא ימצא כפרה בחודש השביעי של אותה שנה ויזכה בחסד העליון שבן־תמותה יכול לקוות אליו. אך מי שאיננו מכיר לא פסח ולא שבועות, מי שאינו מונה את השנים כיהודי, ואינו מונה את תשרי מניסן, ואף על פי כן מבקש כפרה בתשרי על עבר לא־יהודי, למען עתיד לא־יהודי – הוא מגדף את ה’ ומרמה את עצמו.

אולם גם בחודש השביעי עצמו, יום הכיפורים חל רק ביום העשירי. תחילה צריך אדם לעבור זיכרון תרועה בראשון לחודש. דבר זה מעורר שינוי באורח חייו ומשחרר אותו לחזור אל ה’ (תשובה). תשעה ימים מוקדשים לשינוי זה, כך שבעשור לחודש השביעי ניגש היהודי אל ה’ כאדם חדש במצב חדש של הוויה. רק כך יוכל העשור של החודש להיות לו ‘יום הכיפורים’: ‘יום הכיפורים אין מכפר אלא על השבין’ (שבועות יג.).

בעשור לתשרי התגלתה למשה הבנה בהנהגת הרחמים של ה’. ביום זה הוא מסר לעם ‘לוחות חדשים’ הנושאים את ‘התורה הישנה’. לוחות אלה הביאו את בשורת חסד ה’, בהבטיחם לעם את עתידו – עתיד שזכה בו מחדש לאחר שקיפח אותו בחטא העגל.

ביום זה מוטבע אפוא חותמו ההיסטורי של חסד ה’. ביום זה נתגלה, שגם מי ששקע לשפל המדרגה של החטא יכול לחזור ולזכות באהבת ה’ – על ידי הכרת החטא, חרטה ותשובה. ה’, באהבתו ובכוחו הנסי, יכול למחוק את כל העבר על כל תוצאותיו. יום זה הוא ההוכחה ההיסטורית על הכפרה.

יום הכפורים – הוא היום שכבר נקבע לכך (לעיל טז, כט–לד). הכתוב אינו קורא לו ‘יום כפרה’ אלא ‘יום כפורים’: הוא מביא כפרה על כל סוגי החטאים והעוונות, בשונה ממקום־הכפרה של המקדש, המיועד כל ימות השנה בעיקר לריפוי מוסרי מהתרשלות במילוי חובה (עולה), ומחטאים שנעשו מחמת אי־זהירות וחוסר שימת־לב (חטאת)”.

הפוסט הרש”ר הירש בטהרתו הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הפער בין גישת ה”פלצות” לבין תפיסת “המלך בשדה” מחדד את ההבדלים בגישות ומאפשר לרבים לבטא את תחושותיהם: “קשה לי בראש השנה”, “אינני מתחבר ליום כיפור”. עלינו לתהות מה החמצנו בגישה זו.

לתלמיד שלי הסברתי כך: בכל עסק יש יום בשנה שבו סוגרים מוקדם ועורכים מאזן שנתי. ימים אלו מלחיצים בעיקר את מי שהתנהל בניגוד לחוק לאורך השנה. לעומת זאת, מי שהקפיד על סדר ודיווח נאות, יום זה מהווה עבורו הזדמנות להתקדמות ולהמשך עשייה חיובית.

האם היום עצמו יוצר את הלחץ? לא, הוא רק משקף את המצב הקיים. ככל שבעל העסק מדקדק ברישומיו, יום הגשת המאזן הופך למשמח ומספק.

הדרישה מיהודי לאורך השנה היא להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמו. בראש השנה אנו בודקים את המאזן היהודי שלנו: האם אנו עומדים בדרישות ההלכה? מה ניתן לשפר? הקב”ה אינו מצפה שנהפוך לבריאה חדשה, אלא שנהיה אותו אדם בגרסה המשופרת ביותר.

ראש השנה הוא יום לבדיקת “תוכנת היהודי” שבנו ועדכונה לגרסה הטובה ביותר. אנו עורכים את הבדיקה והתיקונים ביום שבתון, כשהעסק סגור, כדי שהשגרה לא תסיח את דעתנו. כך נוכל לבחון את מידת מימוש הפוטנציאל שלנו ולתכנן את השיפורים לשנה הבאה.

הרש”ר הירש מבאר זאת היטב בפירושו לויקרא כ”ג:

“במחזור השנתי של חגינו, ראש השנה – תחילת שנת חיינו הארציים – הוא יום של מבחן. ביום זה אנו מתבוננים בכל בחינות הווייתנו הארצית, כדי לראות עד כמה הן עולות בקנה אחד עם תפקידנו הנצחי כיהודים, אשר ניתן לנו ביום הראשון של ניסן. עלינו לערוך מאזן, כביכול, של מה שאנחנו כעת, כנגד אמת־המידה הנצחית הקובעת מה עלינו להיות.

“כל מלאכת עבודה לא תעשו – הפסוק הקודם אומר: ״יהיה לכם שבתון זיכרון תרועה״. בכך מצווים אנו לחדול מפעילותנו היוצרת, ובמקומה עלינו לסקור את חיינו, ולקבל נקודת מבט הגיונית מתוך יישוב הדעת; אנו צריכים לערוך מחדש את סדר העדיפויות שלנו – בכל מקום שנמצא שמעשינו אינם הגונים בעיני ה׳. זוהי קריאת ה׳ אלינו, קריאה לחשבון נפש. למרות כובד הראש שבקריאה זו, היא אינה קריאה לעצבות ונפילת רוח; אלא ״מקרא קדש״, קריאה המזמינה אותנו לזכות לקרבת ה׳ הקדושה והמקדשת. התשובה אל ה׳, המחכה לנו, היא רעיון מרומם המחיה את הנפש”.

אין מקום לעצבות, אך יש מקום לאחריות והתבוננות פנימית. זהו יום של הכרה עצמית מעמיקה, ללא הפרעות השגרה – שפרו מעשיכם וברית לא תופר!

כתיבה וחתימה טובה לכל עם ישראל.

הפוסט שפרו מעשיכם וברית לא תופר הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

נשאלת השאלה: האם הרב אלישיב לא הכיר את דברי הגמרא “או חברותא או מיתותא”? התשובה היא שבוודאי הכיר, אך הוא חש שהוא עצמו יצמח בדרך הזו של לימוד עצמי לאדם גדול. ואכן, הוא צדק!

כאשר יהודי יושב ומבקש ללמוד תורה, עליו להפיק מתוך החיבור שלו לתורה את הכלים הנחוצים לו לצמיחה. התורה מעניקה לו את כלי העזר הרוחניים והמוסריים. מי שעוסק בתורה כהלכה, מוצא בה את כל האמצעים הדרושים להבנתה, וככל שהוא מתקדם בלימודו, כך מתפתחים גם האמצעים המסייעים לו.

אין ספק שהחינוך שאדם מקבל מזניק אותו אל היכולת להכיר ולשאוב מתוך התורה את הכלים הללו. ללא חינוך מקדים ומכוון, יתקשה להבין את הכלים להם הוא זקוק. אולם, לאחר שקיבל את החינוך הבסיסי, הוא חופשי לבחור את דרך לימודו האישית.

ידועה שאלתו של בעל התניא על הפסוק “חנוך לנער על פי דרכו”: לכאורה זה נשמע כדרך שלילית, אז כיצד זה מתיישב עם המשך הפסוק “גם כי יזקין לא יסור ממנה”? הסבר מעניין לכך ניתן על ידי מרן הגראי”ל שטיינמן זצ”ל, שאמר כי אם תחנך את הנער כראוי לו, הוא ימשיך להתחנך כל ימיו, וגם בזקנתו ימשיך לחנך את עצמו וידבק בדרכי החינוך.

התורה היא זו שמעניקה לכל יהודי את הכלים לחוש כיצד הוא רוצה ללמוד וכיצד הוא יכול לגדול בתורה. כל כפייה של דרך לימוד מסוימת עלולה לפגוע בהתפתחותו הרוחנית העתידית.

הרש”ר הירש בפירושו (דברים ל, יד) מלמד אותנו יסוד זה בבהירות מופלאה:

“שלוש המילים האלה ‘לא בשמים היא’ מגינות על התורה מפני כל הטוען שזכה להארה על-טבעית או להתגלות אלוהית, ועל יסוד אותה הארה או התגלות הוא מתיימר להשפיע על התורה ולימודה. מאז נחתמה התורה ביד משה אפשר ללמוד אותה רק בחכמה ולא בנבואה. רק לחכמה הנלמדת מן הכתב והקבלה ולא לנבואה המושגת בהשראה עליונה יש תוקף ביחס ללימוד התורה וקיומה. כל התכונות המוסריות הדרושות להבנת התורה ניתנו יחד עמה. מי שעוסק בתורה כהלכה, מוצא בה את כל כלי העזר הרוחניים והמוסריים שהבנתה מותנית בהם, ועם כל התקדמות בלימוד התורה הולכים ומתפתחים גם האמצעים המסייעים לו. היא עצמה יוצרת לה את תלמידיה ונושאיה, ומשנמסרה לישראל בלא סייג, הרי בה וממנה הובטחה גם פריחתה הנצחית”.

דברים אלו מדגישים את חשיבות הגישה האישית ללימוד התורה, תוך שמירה על המסורת ועל החכמה המועברת מדור לדור.

הפוסט מסע הצמיחה הרוחנית של האדם הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

בני ובנות נוער רבים חווים תחושות קשות, לא רק מעצם ההתמודדות עם הדרישות המוסדיות, אלא גם מחוסר ההערכה לה הם זקוקים. שני סיפורים אישיים חקוקים בזיכרוני:

בילדותי הצעירה למדתי בתלמוד תורה מסוים. המלמד של אחר הצהריים עודד אותנו להיבחן בעל פה על משניות מסכת ביצה. אלא שעבדכם הנאמן התקשה בבחינות בעל פה. אותו מלמד לא ויתר ולא הסכים לאפשר מבחנים בכתב כחלופה. יום אחד הוא פנה אליי באופן אישי ושאל איזה ממתק אני אוהב. סיכמנו על חבילת במבה גדולה (מושג מאותם ימים…). אולם הסיכום האישי לא הספיק; מאותו יום, כשהיה בודק נוכחות ברשימה השמית, הוא שינה את שמי ל”בוטנים” (במלעיל). כך הוא והחברים הדביקו לי כינוי זה עד שבסוף השנה עזבתי את אותו מוסד. אמנם נבחנתי בעל פה על מסכת ביצה, אך נותרתי עם טעם חמוץ בפה ובנשמה של “בוטנים”.

בבחרותי למדתי באחת הישיבות שבה הר”מ נהג להאריך בשיעור העיון על חשבון תפילת מנחה, ויתרה מזאת, בעשרת ימי תשובה על חשבון לימוד המוסר המיוחד לימים אלו לפני מנחה. בתמימות, כבוד ועדינות ניגשתי אחרי השיעור לאותו ר”מ לבקש אם אפשר לסיים את השיעור בזמן כדי שנספיק ללמוד מוסר ולהתפלל מנחה. הוא שמע ולא הגיב במיוחד. למחרת, בשעה היעודה, אותו ר”מ עצר את השיעור מול עשרות רבות של בחורים וקרא לי בשם חיבה שהמציא: “אברהמל’ה, לך למנחה ולמוסר, אל תפסיד. אנחנו ממשיכים פה…”. מאז אותו יום ולאורך כל אותה שנה, לא נכנסתי עוד לשמוע שיעורים באותה ישיבה.

בדורנו, חובתנו לייצר תחושות הצלחה וחיבור אצל בני הנוער. דרישות מרובות או מציקות מובילות להאשמה עצמית ומשברים מתמשכים. המציאות המורכבת דיה; עלינו לעודד, לתמוך ולחבק, לצד החינוך הנדרש.

הרש”ר הירש מסביר את קללת “המארה”: “היא המהומה – התחושה המתמדת של גערה, של האשמה עצמית, והתודעה שאדם ראוי לנזיפה מאת ה’. חוסר שקט פנימי ומצב רוח מתמיד של האשמה עצמית ימנעו את ההצלחה ממעשה ידי האדם בכל” (פרק כח, פסוק כ).

על אלו הפוגעים בנפשות תחת מסווה של חינוך, מסביר הרש”ר: “החטאים הנזכרים כאן נעלמים בדרך כלל מעיני הבריות, והחברה האנושית שומרת החוק איננה יכולה לפקח עליהם; משום כך הם נמסרים כאן להשגחה האלוקית הגוזרת ברכה וקללה. זה הוא אפוא הרעיון של הארורים האלה: ‘ארור’: לא תצלח דרכו של אדם העושה אחד מאלה: הוא מתחזה כלפי חוץ כמי שדבק בה’, אך בחשאי הוא כופר במציאותו ובהנהגתו הבלעדית של ה'” (פרק כז, פסוק טו).

הפוסט על חטא שחטאנו בפגיעה בתלמידנו הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

עד ש… כל אחד מאיתנו קלט את גודל הטרגדיה. יש כאלו שזה קרה להם באמצע הקפיצה של “משה אמת”, ויש כאלו באמצע תנומת צהרים קצרה, או אפילו רק בצאת היום. אבל זה רק אצלנו; ישנו ציבור ענק שהטרגדיה שיתקה אותו כבר משעות הבוקר. היו אלו גיבורי מלחמה, חלקם תלמידי חכמים ואנשי מעשה, שעזבו הכל, עלו על הרכב ופשוט נסעו להשתתף במלחמת המצווה.

ויש כאלו שלא חזרו למשפחתם בכלל, ויש שחזרו בתוך ארונות, ואחרים חזרו עם איברים קטועים, ויש שחזרו בסוף החורף אחרי שבעה חודשי קרב קשים – נחו ושבו או נחו ולעולם לא שבו למה שהיו, אחרי כל מה שראו.

ביקרתי לאחרונה במחלקת “חוזרים לחיים” בתל השומר. אני אדם שזכה בחייו להיות רבות בבתי חולים במחלקות שונות וקשות, וזה מלבד היותי חובש מעל עשור באיחוד הצלה, כך שאני לא נבהל ממראות שכאלו. אבל שום דבר לא הכין אותי לעוצמה שפגשתי שם, שדווקא היא גרמה לי להישבר. עמדתי שם בצד ובכיתי כמו תינוק: בחורים צעירים קטועי גפיים, אחרים עם פציעות שונות, וכולם מחייכים ומדברים באמונה גבוהה. הרגשתי ננס לידם.

וכשיצאתי מבית החולים תל השומר, ועודני מושפע מהדברים הנוראים שראיתי שם, נתקלתי בקבוצת מפגינים נגד הגיוס. אין בשורות אלו להביע דעות בעד או נגד, אבל יש בשורות אלו צעקה לחינוך הילדים על השותפות ברגשות אחרים, להתחשבות, נדיבות ועוד. לא ייתכן שבמרחק עשרות מטרים בודדים שוכבים מלאכים קטועי גפיים מחזקים ומחוזקים, וביציאה משם עומדים אנשים וצועקים משפטים חסרי רגישות שפוגעים במשפחות הפצועים שחולפות שם.

אין בשורות אלו שום הבעת דעה בקשר לגיוס חרדים, אבל כן יש בשורות אלו שאלה להוריהם של אותם נערים: האם לזה כיוונתם בחינוך ילדיכם?

הרש”ר הירש בפרשה (כב, כא) אומר מילים קשות על אחריות ההורים כאשר הבן או הבת מתנהגים שלא כשורה: “‘והוציאו – מבית בעלה אל – פתח בית – אביה’, כלומר ‘ראו גידולים שגידלתם’… פריצות האשה הצעירה נזקפת לחובת החינוך שקיבלה בבית הוריה, והיא ממיטה קלון על האומה כולה: כי – עשתה נבלה בישראל, ‘לא עצמה בלבד ניוולה אלא כל בתולות ישראל’ (ספרי)”. האחריות של מעשה שכזה איננה רק על החוטא אלא על מקור היניקה שלו, כי הוא ממיט קלון על כולם”.

על ההבדל בין עם ישראל לשאר האומות, מוצא לנכון הרש”ר הירש לפרש דווקא במצוות זכירת עמלק (כה, יז) וזה לשונו הקדוש: “בני העם הזה לא ינצלו לרעה את אמון האדם בחברו, שבלעדיו אין בני אדם יכולים לחיות בחברה אחת. הם חדורי אמונה שה’ הוא א-לוהיהם רק אם הם נרתעים ויראים מכל עוול כלפי בריותיו, ומכאן נובע צדק ויושר ללא רבב במשא ומתן בין אדם לחברו. אלה היו הקווים האחרונים שהתורה ציירה בהם את תמונת האופי של העם הנקרא על שמה ומודרך על ידיה. באופי הלאומי של העם הזה יאירו הקווים של השתתפות ברגשות אחרים, של התחשבות, נדיבות וגמילות חסד עם כל חי… עם זה יהיה מוכן בכל עת להביא אושר ולא יהיה מסוגל לגרום צער”.

הבה נזכור את מהותנו כעם, ונחנך את ילדינו לרגישות, להתחשבות, ולאהבת ישראל אמיתית, במיוחד בימים קשים אלו.

הפוסט פצועים בגוף מול פצועים בנפש הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

התפיסה לגבי מהותה של “ישיבה” חייבת להיות של “בית חינוך”. לפני שהצוות נחשב למרנן ורבנן, עליהם להיות אנשי חינוך המסוגלים לגשת נכון ובשפה חינוכית לכל תלמיד לפי דרכו. כאשר חסר בתהליך החינוכי, אין להתפלא אם יש חוסר חיבור לחיי התורה.

שמעתי על מו”ז מרן הגרש”ז אוירבך זיע”א שהיה לומד מוסר זמן ממושך לפני השיעור היומי שמסר. כשנשאל על כך, הסביר: “היות והכנתי שיעור שעות מרובות בהשקעה גדולה, ויתכן ויהיה בשיעור תלמיד שלא יקשיב, זה יכול להכעיס אותי. לכן אני לומד מוסר כדי שאוכל להבליג ולא לפגוע בו”. הוא, ר’ שלמה זלמן, היה איש חינוך טרם היותו מרן פוסק הדור.

תפקידם של אנשי הצוות הוא להיות מחנכים שכל צעד שלהם מדבר בשפה חינוכית. על התלמיד לחוש בטוח שרבו הוא מלאך ה’, ולכן יבקש תורה מפיו ויתבונן בכל תנועה שלו. כפי שדוד המלך אומר בתהילים: “פִּי צַדִּיק יֶהְגֶּה חָכְמָה וּלְשׁוֹנוֹ תְּדַבֵּר מִשְׁפָּט”, שיבואו אנשים לשמוע מפיו דרכי חיים, “תּוֹרַת אֱלֹקָיו בְּלִבּוֹ לֹא תִמְעַד אֲשֻׁרָיו”. מי שמפנים דברי אלוקים חיים בליבו זוכה שכל תנועותיו והליכותיו יהיו מוצלחות.

המחנכים הגדולים של האומה הם הנביאים. בעוד שלרוב חושבים על נביא כמי שמחולל נסים גדולים, התורה בפרשת השבוע מדגישה דווקא את הדמות החינוכית שבאישיות הנביא. שליחותו של הנביא היא להיות מסייע לעמו להבין את עצמו ואת הליכות ה’ עמו – להיות איש חינוך העוזר לעם להכיר את עצמו, וכתוצאה מכך להכיר את ה’.

הרש”ר הירש מסביר בפירושו לפרשה (פרק יח, פסוק כא):

“עשיית נסים והגדת עתידות אינן התפקיד העיקרי של נביאי ישראל ואינן תכלית שליחותם. הנביאים אינם אלא כלי שרת בידי ה’, הם מסייעים לעמם להבין את עצמו ואת הליכות ה’ עמו ועם עמי האנושות. הם מגלים לו את פשר ההווה ואת משמעות ציפיותיו לעתיד, כדי לחזק את לבו בעשיית הטוב ולהזהיר אותו מן הרע; וכך הם נוסכים בו אומץ לב ונאמנות לה’ ולתורתו בכל הליכות העתים. זה תפקידם העיקרי של נביאי ישראל, כפי שעודנו גלוי לפנינו בדבריהם. בזכותם נעשה ישראל לעם ההיסטורי המהלך דרך ההיסטוריה בעין פקוחה הצופה את ה’. מה מעטים הנסים הידועים לנו על כל האנשים – מישעיה ועד מלאכי – שרוח ה’ פעמה בלבם ונבואתם מאירה בכל הדורות שלאחריהם, וכל הנסים הללו לא היו תכלית לעצמה אלא כולם עמדו בשירות אותו תפקיד לאומי עליון”.

לסיכום, לפני שאנו מחפשים אנשים השולטים בכל התורה כולה, עלינו לדאוג שמי שיחנך אותנו ואת ילדינו יהיו אנשים שיעזרו לנו להבין את עצמנו, ועל ידי כך נבין את רצון ה’. מי שחושב שקודם יבין את רצון ה’ ואחר כך את עצמו, לא יגיע לתכלית האמיתית.

הפוסט ואנשי חינוך תהיו לי! הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הוא מבטא את כאבו במילים כואבות: “בַּמָּה אֲקַדֵּם, אוֹ מַה רְפוּאָה אֲבַקֵּשׁ, כְּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה הָיִיתִי, כְּעֶבֶד מוֹרֵד עַל אֲדוֹנָיו, כְּתַלְמִיד חוֹלֵק עַל רַבּוֹ, אֶת אֲשֶׁר הִתַּרְתָּ אָסַרְתִּי, וַאֲשֶׁר אָסַרְתָּ הִתַּרְתִּי… אֵת אֲשֶׁר הֵקַלְתָּ הֶחֱמַרְתִּי, וַאֲשֶׁר הֶחֱמַרְתָּ הֵקַלְתִּי”.

במקום אחר, חסיד ברסלב עומד בפתח חדרו של רבו, שבור לחלוטין, מבקש נחמה. לא לחינם טרח ימים ולילות להגיע אל הצדיק לעצה. “אין לי טעם עוד בלימוד תורה, איבדתי את הטעם באידישקייט”. רבי נחמן מרגיע אותו ומכוון אותו אל התיקון: “וכמה בני אדם פסקו מלימודם לגמרי על ידי ריבוי הדקדוקים שלהם, ומאומה לא נשאר בידם. אבל כשירגיל עצמו ללמוד במהירות בלי דקדוקים הרבה – התורה תתקיים בידו, ויזכה ללמוד הרבה מאד, גמרא ופוסקים כולם, ותנ”ך ומדרשים וספרי הזוהר וקבלה ושאר ספרים כולם” (שיחות הר”ן, עו).

בחור ישיבה, לאחר שנה בישיבה גדולה, מוצא עצמו במשבר. בתחילה היה נרגש ושמח, אך כעת הוא שבר כלי. הוא לא מחכה לאלול הקרוב, הוא לא רוצה להתחיל, אין לו טעם. הוא לא יודע להצביע בדיוק על מקור הבעיה, אבל קשה לו. אוי לו אם יעיז לספר על זה למישהו. ואז נתקלים עיניו בדברי הרש”ר הירש על הפסוק: “אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ”.

הרש”ר הירש מפרש: “אל תמציא לך דרכים חדשות של עבודת הא-ל; אל תבקש להתרצות לא-להיך בדרכים שונות מאלה שנקבעו על ידיו. רק אם תעשה בנאמנות את מה שהוא ציווה, תביע את הכניעה שהוא מצפה לה ממך. הוא הטיל עליך מצוות והורה לך כיצד לקיים אותן, ומצוות אלה ודרכי קיומן מבטאות את רצונו. הן אומרות לך מה הוא מצפה ממך ומה עליך לעשות כדי לעצב את חייך על פי רצונו. כדרך שאין בהן פרי מחשבות לבך אלא הן תכתיב א-להיך, כן אסור לך לתקן אותן, להוסיף עליהן או לגרוע מהן. עם כל תוספת או מגרעת הן תחדלנה להיות תכתיב א-להיך”. עד כאן לשונו.

בני הדור הצעיר חייבים להתחנך לקיום מצוות התורה המדויקות בתורה ובשולחן ערוך, ללא תוספות מיותרות. יש להמתיק, לחבר ולהנגיש את התורה, להסביר עיקר וטפל, ולהבחין בין החומרות האמיתיות לאלו שנוספו. רק כך נוכל לכוון את הדור הצעיר ללמוד “במהירות בלי דקדוקים הרבה”, ולזכות ללמוד “הרבה מאד, גמרא ופוסקים כולם”.

הפוסט המשבר ופתרונו הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

כשראה את תדהמת המשפחה, האדמו”ר הידוע בפיקחותו הסביר: “בטח אתם מתפלאים שזה השבח הגדול שיש לי להגיד על החתן, אבל האמת שהוא גם למדן גדול, וירא שמים ומדקדק בהלכה. אך את כל זה הוא חייב לעשות מצד היותו יהודי וזה לא חידוש. להיות ‘בעל מנגן’ הוא לא חייב, ולכן זו המעלה הגדולה שלו”.

הניגון איננו רק דרך קול המתווסף למילים. הניגון היהודי מלווה בפנימיות רבה, לעיתים משנה את משמעות המילים עצמן. כפי שאמר ה’דברי ישראל’ ממודז’יץ זי”ע: “העולם אומרים שהיכל הנגינה הוא סמוך להיכל התשובה, ואני אומר לא כי היכל הנגינה הוא הוא היכל התשובה”. הנגינה יכולה לשנות תפיסה פנימית ועמוקה מאוד.

לפני מספר שבועות, צפיתי בקבוצת וואטסאפ של אנשים חשובים. מישהו כתב הערה לחברו, ושאר חברי הקבוצה הגיבו באי-נוחות. כששולח ההודעה ראה את המהומה שנוצרה, הוא שלח את אותן מילים בהודעה מוקלטת. שינוי המנגינה שינה לחלוטין את תוכן ההודעה, וכולם הבינו שטעו בפירושה הראשוני.

בדורנו, כשהמקלדת היא כלי בסיסי למבוגרים וצעירים, חשוב לזכור ולהזכיר את כוח הדיבור, חשיבות הפה, ומרכזיות המנגינה בהעברת מסרים. דיבור נכון יכול לא רק ליצור חיבורים אנושיים טובים יותר, אלא גם לשנות מקצה לקצה את הבנת הדברים.

הרש”ר הירש מבאר זאת להפליא בפירושו לפרשתנו (דברים ה, כה): “את קול־דבריכם, את קול־דברי וגו’. דומה שיש הבדל בין השומע “דברים” לבין השומע “קול דברים”. הראשון שומע רק את הדברים שנאמרו, ואילו האחרון מתחשב גם בקול, בנעימה שהדברים נאמרו בה, הוה אומר, ברוח הבאה לידי ביטוי בנעימת הדברים. שמיעת קול דברים מצויה עוד רק פעם אחת, לעיל א, לד: “וישמע ה’ את קול־דבריכם”, וגם שם החטא לא היה בעצם דברי העם אלא בעיקר בנעימה שהדברים נאמרו בה; היא ביטאה את כל חוסר האמונה ואת כל הכעס של המסתפקים בה’ והמתייאשים ממנו. ואילו כאן נעימת דבריהם ביטאה את הרוח הפועמת בלבם, החדורה הכרת גדולת ה’ והמשוכנעת בוודאות מהתגלותו האישית.

“רוח זו היתה גלויה וידועה לה’ עוד יותר מאשר למשה וה’ נתן לה את דעתו, ומשום כך אמרו: היטיבו כל אשר דברו. הם נתכוונו לטובה בכל דבריהם, ועל כן: מי יתן וגו’. רצון ה’ הוא שרוחנו הטובה תתמיד וישענו התלוי בכך יימשך לעולם; אולם הוא מביע את הרצון הזה כ”משאלה”, ועל ידי כך אישר ללב האדם את האצילות הא-להית של החירות, ומעשינו הטובים ואושרנו נמסרו לידינו”.

המנגינה היא יותר מסתם צליל. היא מבטאת את הרוח הפנימית, את הכוונה, ואת עומק המשמעות שמאחורי המילים. בעידן הדיגיטלי, חשוב במיוחד לזכור את כוחה של המנגינה ואת חשיבות הדיבור הישיר. כפי שלימדונו חכמינו, לא רק המילים חשובות, אלא גם הדרך שבה הן נאמרות.

הפוסט לא לוותר על המנגינה הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

הרש”ר הירש מתקשה להבין מאין המילה “ותרגנו” ומה פירושה. כתוצאה מספק זה, הוא מכריע שהמקור של המילה מלמד את המסר הבא:

“מוכיחים ש’רגן’ מציין פעילות המעוררת ריב ומפרנסת ריב. נראה שהוא מציין הסתה, ו’הֵרָגֵן’ – הסתה הדדית; ו’נרגן’, שאף הוא צורת נפעל, מציין מסית המראה את עצמו כאילו הוא נלחם לצורך עצמו ורוגז על עוול שנעשה לו, או חש את העוול שנעשה לאחר כאילו הוא נעשה לעצמו, ובמסווה זה מעורר אחרים לריב. מכאן המשפט ‘דברי נרגן כמתלהמים והם ירדו חדרי בטן’ (שם כו, כב): דברי המסית נשמעים כאילו הם רבים את ריב עצמם, ואף על פי כן הם חודרים לעומק נפשו של האחר”.

המומחיות של הנרגנים (ושכל אחד יחליף את המילה הזו בדימוי שרלוונטי עבורו) היא לא סתם ריב, אלא מנגינה שבונה אקלים של תלונות, לחפש היכן ניתן להתלונן ולדבר נגד בכל הזדמנות.

נשאלת השאלה: איך ייתכן לומר שדור דעה של יוצאי מצרים ומקבלי התורה חטאו בחטאים שכאלו? הסביר זאת מרן הגראי”ל שטיינמן זצ”ל במתק לשונו:

“‘בשנאת ה’ אתנו הוציאנו מארץ מצרים’. והנה אין הגיון בדיבורים אלו, שהרי אם הקדוש ברוך הוא רוצה להמיתם הוא יכל להמיתם במצרים, ולמה הוציאם ועשה להם את כל הניסים במצרים ובים סוף, אלא דכשחוטאים מדברים דברי שטות, וכמש”כ רש”י שהיו שונאים אותו רח”ל וכך רואים דאנשים שאינם שומרי תומ”צ אומרים דברים עקומים כדי להצדיק את דרכם” (אילת השחר, דברים, א, כז).

התורה מעידה מהי הדרך הנכונה, ויש מזה גם נפקא־מינה לדינא: “דרכיה דרכי נועם”. התורה שלנו לא מאפשרת להשתמש בסביבה שהיא של קוצים ושל מדנים. התורה מלמדת אותנו דרך אחת, דרך ישרה שיבור לו האדם: כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לאדם.

הדרך לתיקון ולתשובת המשקל היא לפתח סביבת דיבור והתנהגות חיובית. גם אם יש ביקורת, ניתן להעביר אותה בדרך של נועם, לא בדרך שבאופן טבעי נכנסת לתיבת־המחאה התורנית וישר יוצאים להפגנה. לא נאפשר לשיח שסביבנו להיות נרגני! לא בקרב הנוער ולא בקרב מבוגרים.

בידינו ובכוחנו לשנות את תופעת האלימות הבלתי אנושית, אלימות פיזית ומילולית, נגד כל אדם בעולם באשר הוא. חובה עלינו לא לאפשר טון ומנגינה נרגנית שכמו שלמדנו, היא מביאה בסופה חורבן היסטורי.

בימים אלו של התעסקות עם חורבן הבית, נזכיר לעצמנו שהחורבן והצרות הגיעו לעולם בעקבות “ותרגנו”. אם נחליף את המנגינה ואת טון הדיבור, נפסיק להיות ביקורתיים ושליליים, אז החינוך שנעניק לדור הצעיר יהיה חינוך לשיח חיובי, למנגינה שתבנה את בית המקדש במהרה בימינו אמן.

אנחנו לא צריכים להיות אחידים, אך כן חייבים להיות מאוחדים.

הפוסט חורבן של אלימות הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

שנות הגלות עשו את שלהן. עדות שונות לצד מנהגים והלכות עם חילוקי דעות לכאן ולכאן. אך בבוא ימים אלו של בין המצרים, עלינו להעמיק את התובנה שצורה זו היא חלק מהגלות ולא חלק מהגאולה. הבדלי עדות הינם סממן של קיבוץ גלויות רק אם הם מובילים בסופו של דבר לאחדות וחיבור. אך אם כל קהילה קדושה מתקבעת במנהגיה (אלו שאינם כתובים בשו”ע!) וכולם רואים בכך הליך רצוי, הרי זוהי גלות בתפארתה בלגיונו של מלך.

ההבדלים בין אשכנזים, ספרדים, תימנים וכו’ הפכו לחלק בלתי נפרד מחיינו. חלקנו אפילו אינם שמים לב לשפה המרעילה בה הם משתמשים, כביכול הם נעלים על אחרים. וכאשר תעיר להם על כך, תשמע רצף של בדיחות עלובות המצדיקות בדרכי ליצנות את התנהגותם.

אין ספק כי אותו היום שבו נוכל להיות עם אחד ומאוחד ללא הבדלי עדות, יהיה יום בשורה ויום של גאולה. ככל שנרבה בהתנהגות זו מתוך הבנה שאין זה מעשה הראוי לשבח מיוחד, אלא זוהי הצורה של היהודי האותנטי שניתנה לו התורה, כך נזכה לראות בבניין ירושלים. וחלילה להיפך.

בסוף פרשת מסעי אנו נתקלים שוב בסיפור חלוקת הארץ לשבטים וטענת בנות צלפחד. לרש”ר הירש היה חשוב להזכיר לנו שמציאות זו איננה סוף פסוק ולא האידיאל האלוקי לגרום לפירוד ולהתכנסות בתוך השבטים, דווקא שנייה לפני שאנו מסיימים את ספר במדבר ומתחילים את ספר דברים שיביאו אותנו לשמחת תורה.

“אחרי שמת הדור הראשון של באי הארץ, נתבטלה אותה הגבלת נישואין בין השבטים והסמכות הלאומית של התורה הכריזה על כך ביום חמישה עשר באב. יום זה, ‘שהותרו שבטים לבוא זה בזה’, נקבע ליום טוב לדורות והיו עורכים בו חגיגות עממיות”.

בספר “שפתי צדיק” על ט”ו באב הוסבר עיקרון זה בצורה נפלאה (אמנם על שבט בנימין, אך נכון לגבי כל סיבות השמחה של ט”ו באב): “אף שהיה להם טעם על מה שנאסר בתחילה, מכל מקום עכשיו הותרו. משמע שהשיגו באותו יום דעת גדולה יותר ממקודם, וראו שיותר טוב לקרב אותם, אף שמתחילה היה נדמה להם שהתרחקות טובה יותר. מכל מקום, כשבאו לדעת השלמות ראו שטוב לקרב אותם. וזה היה היום טוב שזכו לדעת השלמה, והעיקר הוא אהבת ישראל וזה מקור הגאולה. וכמו שכתוב ‘גלה עמי מבלי דעת’, שכל עיקר הגלות היה זה שניטל מהם הדעת, וכשזכו לדעת יזכו לגאולה גם כן”.

עלינו לזכור כי האחדות היא המפתח לגאולה. בימים אלו של בין המצרים, כאשר אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש, חשוב שנפנים את הלקח ונפעל לקירוב לבבות. עלינו לראות את היופי והייחודיות שבכל עדה ומנהג, ובמקום להתבדל ולהתפלג, עלינו ללמוד זה מזה ולהעשיר את עולמנו הרוחני.

הבה נתחיל בצעדים קטנים: להתארח בקהילות שונות משלנו, ללמוד על מנהגיהן, להקשיב בכבוד לדעות שונות בהלכה. נזכור כי “אלו ואלו דברי אלוקים חיים”, וכי דווקא מתוך הגיוון וההבדלים ניתן ליצור הרמוניה מופלאה.

ככל שנרבה באהבת חינם ובקבלת האחר, כך נקרב את הגאולה. יהי רצון שנזכה לראות בבניין בית המקדש במהרה בימינו, בית שיאחד את כל עם ישראל על שבטיו ועדותיו.

הפוסט די לפירוד! קריאה לאחדות בימי בין המצרים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

שאלתי אותה שאלה פשוטה: “האם הילד הזה הוא שלך?”. היא השיבה שכן. אמרתי לה: “אם כך, את צודקת, זה בושות – רק אם הוא שלך! אבל אם תגיעי לתובנה שהבן הוא של הקב”ה, והוא כפיקדון אצלך בלבד, אז כבר לא יהיו בושות…”.

בני נוער רבים חשים שהם עוד ילד ששייך לפירמה מסוימת של המשפחה ועליו לכבד את הפירמה ואת הנתונים. פעמים רבות הפירמה המדומיינת הזו מחריבה את העולם הפנימי ואת התוכן היצירתי של הנשמה הזו רק בגלל שהוא בן של… וחייב לכבד את האיכות.

לו נפנים שכל נשמה הגיעה לעולם הזה בשליחות שלה ולתקן את התיקון שלה, וכל מה שיש מסביב הוא רק כוח עזר לסייע לממש את היכולות והשליחות, הרבה דברים בחיים שלנו ייראו אחרת.

פעמים רבות שיקול השידוכים של האח והאחות, מהווים גם הם ‘וידוא הריגה’ של נשמות רבות. האב או האם המטיפים לילדים חדשות לבקרים על האמונה הטוטאלית בבורא עולם, וכך בכל חג וסעודת שבת כל הדרשות סובבות סביב ציר האמונה האבסולוטית, אבל כל זה נעצר כשיש חשש שידוכין של “מה יאמרו”.

חוששים שאם האח ילך ללמוד בישיבה מסוימת, זה עלול לפגוע בשידוכי הבת שזה עתה מלאו לה י”ז שנים, וחייבים לשמור על השם הטוב של המשפחה. ובמחיר הזה קוברים שורת בנים ובנות הבאים בתור. האמונה כבר לא רלוונטית בתחום השידוכים (‘השתדלֶס’) וזה שאחרים נפגעים זה לא שיקול כי “יש בת בשידוכים”, וכך בזכות השידוך המדומיין קוברים בהווה ובעתיד עתידן של נשמות גדולות.

“אבל אשמים אנחנו” שיצרנו סטנדרטים חברתיים אכזריים ומדכאים! אם נהפוך את סדר הדברים ונאפשר לכל נשמה שכזו למצות את עצמה בתפקידה שלה בעולם, אז בדרכה שלה היא תכבד את משפחתה ואת קהילתה בצורה יעילה וטובה לאין ערוך מדרך כפויה וחסרת תועלת, העיקר להשאיר אותו בחותמת של פירמות מדומיינות.

עלינו להפנים: אין עדריות, אין קבוצות, יש נשמה ועוד נשמה שכל אחת היא עולם בפני עצמה, שכל אחת עם שליחות בעולם שונה. וחובתנו כהורים לראות את הפרט ולא את הכלל, כי כששמים כללים בשביל הכלל או בלחץ של הכלל אז הפרט נמחק ונקבר, וידינו הם ששפכו את הדם.

בפרשת השבוע הרש”ר הירש מדייק וחוזר שוב את הנושא שהוא מזכיר שוב ושוב (פרק כ”ו פסוק ג’): “התכלית העיקרית לא הייתה למנותם כדי לקבוע את מספרם הכולל, אלא לקרוא כל יחיד ויחיד בשמו ולייחס אותו למשפחתו ולשבטו, כדי שידע את תפקידו הלאומי כ’יוצא צבא בישראל’. קריאת כל איש ואיש בשמו העניקה לו תחושת ערך-עצמי, ואפשרה לו להכיר את חשיבות תרומתו לביתו, משפחתו ושבטו, הנותנים את חלקם במילוי התפקיד הלאומי הכללי”.

הפוסט מימוש הייעוד האישי הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

כשאדם בא לעשות קניין כדי למכור משהו, הוא צריך מעשה בפועל; בהקדש מספיק שאדם אומר בפיו “הרי זה הקדש”. לפה יש כוח בנושאי קדושה, בדומה למה שהידיים פועלות בכל ענייני העולם הזה. ככלל, לאדם יש יתרון על הבהמה בכוח הדיבור שלו, והיהודי ניצב בדרגה מעל כל זאת מתוקף היותו יהודי שקיבל על עצמו בכוח הפה את התורה. לכן לפה יש שימוש ייחודי, ולכך ישנם דברים בתפילה שאם לא הוציאם בפיו – זו תפילה שספק אם יוצאים בה ידי חובה.

היוצא מהפה, מעיד על האדם לטוב ולמוטב. הדיבור הוא תרגום מעשי של עולם המחשבה המודע והלא־מודע. ידועה האמירה “מילים בונות עולם”. אכן, על ידי דיבור שמבטא את העולם שאחרי עולם המחשבה, אדם יוצר עולמות בדיבורו וכך יכול גם להחריב עולמות.

ולא רק בנושאי בין אדם למקום, אלא עוד יותר בנושאי בין אדם לחברו: ניתן לבנות בדיבור, עולמות של ידידות וטוב. וניתן לבנות עולמות של שנאה ורוע, עד שהדיבור שלו גרוע מבהמה. הוא יכול להיות מנהיג ואיש דגול, הוא יכול להיות איש בעל השפעה במקומות שונים, אבל הוא פספס דבר אחד חשוב – את הדבר שמבדיל בינו לבהמה, כוח הדיבור.

אחד האירועים המרגשים שכל ילד יודע לספר מפרשת־השבוע, הוא סיפור פתיחת פי האתון. ללא ספק אירוע היסטורי וייחודי, אך כידוע, תורת האמת שלנו איננה מספרת סיפורים חסרי מטרה על אף שהיו עוצמתיים ומיוחדים. כל עוד אין בהם לימוד הלכתי או מוסרי לדורות, הסיפור אינו מופיע בתורה.

הרש”ר הירש בפרשתנו (פרק כב פסוק כח) עומד על נושא זה: “ויפתח וגו’. איש זה היה בעל שאר רוח וניב שפתיים, אך תאוות ליבו ותשוקותיו השפלות העבירו אותו על דעתו ומשלא היה ראוי לכשרונו הרוחני, חנן ה’ את דעת הבהמה ואת דחף התחושה המוצדקת של הבהמה והעניק לה את מתת הדיבור האנושי. באותה שעה גם הכין את לב האיש למה שצפון לו בחיק העתיד. הנה הוא ניחן בדיבור אנושי נמלץ, ואף על פי שלא היה ראוי למתת אלקים זו ועד כה ניצל אותה לרעה, הרי עתיד הדיבור האנושי שבפיו לעמוד בשירות המאמר האלוקי, והוא – בניגוד לרצונו – יעשה את פיו שליח לבשורת האמת האלוקית. מי שנותן שפה לבהמה יוכל לשים את דברו גם בפי בלעם”.

מהיום, אם אתם שומעים משפט של שנאה, משפט של רשעות, משפט של קיטוב, מילים שכל מטרתם היא מחלוקות – אל תיבהלו! הביטו היטב, יתכן מאוד שלא האיש ההדור העומד לצידכם הוא מדבר אתכם, אלא בהמתו שלידו או הבהמה שבתוכו שאבדה שליטה ורסן.

הפוסט המד־חום הרוחני הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

ואז היא חשפה אותי אל עולם חדש ששינה לי את החיים – חומש עם ביאור הרש”ר הירש. החומש היה מיושן וקרוע מרוב שימוש. היא הסבירה לי שהיא משתדלת כל שבוע ללמוד את הפרשה דווקא עם הביאור שלו. מאז, גם אני זוכה ללמוד מתורתו.

לכל אדם גדול יש סיפורי אמונה וגבורה ששמע מסבתא שלו על מסירות נפש ועל התמודדויות, מי באש ומי במים, מי בארץ ומי בחו”ל. סיפורים שבונים את התמימות היהודית הבסיסית, לה אנו כה זקוקים בהמשך החיים. לכל אחד מאיתנו צרובים בזיכרונו רגעי שיא שכאלו, ומי שלא זכה עם הסבתא, זכה עם הדודים או השכנים. אבל המסר של הסיפורים זהה – גבורה יהודית.

כוחם של אותם סיפורים חזק לאין ערוך מדברי חיזוק רבים ואחרים שנחשפים אליהם בהמשך החיים. להכיר את הקושי ואת ההתמודדות ומנת חלקם של אבותינו בגולה בדורות הקודמים, ולהבין את השתוקקותם לעלות לארץ הקודש תוך הקפדה על כל סעיף קטן שבשולחן־ערוך – זהו ספר מוסר חי.

אותה סבתא שחשפה אותי לרש”ר הירש עברה חיים לא קלים: יתמות מאבא בגיל צעיר שנרצח מול עיניה בליל הסדר, בפוגרום סתמי של חיות בדמות חיילים פולנים, עניות וקושי קיומי. אך לצד זה, בלא בית יעקב ובלא מסגרת חינוכית, היא בנתה לעצמה כללי חיים שמהם קמה אלומתה וגם ניצבה בכרם בית ישראל.

פעמים רבות אנו יושבים בניחומי אבלים ושומעים סיפורי חיים “פשוטים”, אבל כאלו ששזורים בהם כוחות נפש עצומים. סיפורים שעצם שמיעתם יוצקת לתוכנו כוח עתיק של מסירות נפש ללא תנאים. סיפורים שלאלו שחוו אותם זה היה טריוויאלי, אך לנו הם אבן דרך לחיים והמשך המסורת.

הרש”ר הירש בפרשתנו, בהערת אגב, פותח צוהר לחשיבות המיוחדת של “זקניך ויאמרו לך” – להקשיב לסיפורי הדורות הקודמים ולהקפיד להשמיע אותם לדורות הצעירים:

פרשת חקת, כ’ א’: “ועתה אימהות וסבתות עמדו לעלות עם הדור החדש אל הארץ המובטחת, והן שמרו בליבן את הזיכרון החי של העבר במצרים ושל המסע במדבר על פי ה’, והן יכלו לרוות את נפש הנכדים והנינים מן המעיין הרוחני של חוויותיהן עם ה’. אכן נשי ישראל הקדימו להצטייד ברוח ישראל והיו חדורות בה עד לעומק נפשן, ועובדה זו ראויה להיות נזקפת לזכותה של מרים שהאירה לפניהן כנביאה”, עכ”ל.

יש סבתות שסיפורי המסורת שלהן הם על שלגיה והגמדים או זהבה והדובים, ויש סבתות שסיפורי המסורת שלהן הם על מסירות נפש יהודית להמשיך את שושלות היוחסין ממרים הנביאה וכל הצדיקות לאורך הדורות עד ימינו אנו.

הפוסט סיפורי סבתא הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

מי שמודע למחלה ומטפל בה יכול להציל את עצמו מחיים קשים בכל תחום. אולם מי שסובל מזה ואינו מודע לכך, אלא אדרבה, מעמיק ברגש האומללות והופך את עצמו לצדיק מיוסר בעל נפש רחבה להכלת אחרים, הוא ממסכן בדרכו לא רק את עצמו אלא את משפחתו וכל סביבתו. הוא מרעיל את האווירה; אם הוא מורה, אזי הרחש סביבו בחדר המורים הוא של רעל שבתחילתו מגרה ובסופו פוגע. הוא עוסק בהצצה אינסופית לחיי האחרים, כמחפש דבר נעלם.

כאשר מדובר בילד, צריך להבחין האם זו דרך הימלטות ברגעים מביכים, שזה הגיוני כשזה נדיר. אך אם זה הופך לדרך חיים, מומלץ להשקיע בטיפול מקצועי בילד שזועק רחמים עצמיים בכל הזדמנות ואירוע. חשוב לזהות את הסימנים המוקדמים ולהתערב בזמן, כדי למנוע התפתחות של דפוס התנהגות בעייתי בעתיד.

הפסיכולוגיה מגדירה רחמים עצמיים כרגש בו לאדם, שלא השלים עם מצבו, חסרים ביטחון עצמי ויכולת התמודדות. הם מתאפיינים באמונת האדם בהיותו קורבן נסיבות חסרות מזל ולכן ראוי לניחומים. רגש זה נתפס לרוב כשלילי, מכיוון שבדרך כלל הוא אינו מסייע בהתמודדות, אלא מקבע את האדם במצבו הנוכחי.

רחמים עצמיים מאפשרים תשומת לב עצמית שלילית, כביכול מרגיעים ומשפרים את ההרגשה, כמו גירוד של פצע מדמם או התעסקות בשן מתנדנדת. יש בזה רוגע מדומה לכאב עמוק. אך למעשה, זוהי אשליה שרק מעמיקה את הבעיה ומונעת מהאדם להתמודד עם האתגרים האמיתיים בחייו.

אל לנו לדמיין שאנשים אלו נראים כחדי-קרן או כקבצנים בשוק. אופי חייהם מלמד אותם להיות בעלי מניפולציות ברמה הגבוהה ביותר, עד כדי כך שנדמה לך שהם דואגים לטובתך בכל ליבם ונפשם, בעוד שהמציאות היא הפוכה לחלוטין. הם מפתחים מיומנויות חברתיות מתוחכמות כדי למשוך תשומת לב ואהדה, אך בסופו של דבר, התנהגות זו מרחיקה מהם אנשים ופוגעת ביחסיהם הקרובים.

אחת מאותן דמויות שחוללו חורבן היסטורי בעקבות צורך לרחמים עצמיים בעם ישראל היה קרח. וכך מגדיר אותו הרש”ר הירש בפרשתנו, פרשת קרח פרק טז פסוק ד:

“וישמע משה וגו’. משה שמע – או מוטב: הוא הבין את המטרה ואת המניע של הטענות וההאשמות שהוטחו כלפיו. היתה זו כפירה ביסוד האלוהי של שליחותו. ואילו סברו כן מחמת טעות עיונית, היה אפשר ללמדם ולהעמידם על טעותם; אך הם הגיעו לידי כך מתוך קנאה ורדיפת כבוד. במסווה של ייצוג ענייני הכלל הם בקשו לספק את האינטרסים של עצמם ולצורך זה באו בהוכחות כוזבות ומסנוורות המחניפות לאהבה העצמית של העם. וכך ניסו לדחוק את רגלי משה ואהרן ולשלול מהם את מעמדם”.

דוגמה זו ממחישה כיצד רחמים עצמיים יכולים להוביל לא רק לפגיעה אישית, אלא גם לנזק קולקטיבי ולערעור הסדר החברתי.

אנשים אלו סובלים ממקומות חשוכים בנפשם ומפתחים הרבה מאוד התנהגויות רעות כתוצאה מתחושת הרחמים העצמיים שבה הם עוטפים את עצמם, עד לרמה שניתן לקרוא להתנהגות שלהם אלימות. הם נעשים חסרי רגש לצרכי האחר ורואים רק את עצמם. זהו מעגל חיים קשה שאם לא מטופל בזמן, הוא מביא לגירושין ולצרות קשות. התנהגות זו משפיעה על כל תחומי החיים – מערכות יחסים, קריירה, ואפילו בריאות נפשית ופיזית.

כיום הפסיכולוגיה מכירה בבעיה הזו ויש לה מענה מקצועי. טיפולים קוגניטיביים-התנהגותיים יכולים לסייע בזיהוי ושינוי דפוסי חשיבה שליליים. תרגול מיינדפולנס וחמלה עצמית יכולים לעזור בפיתוח גישה בריאה יותר כלפי העצמי והסביבה. 

אל תרחמו על עצמכם, ואם מישהו באזורכם כזה, המליצו לו בצורה חכמה לעזור לעצמו – והפעם באמת. זכרו, השינוי מתחיל בהכרה בבעיה ובנכונות לפעול. עם תמיכה מתאימה וכלים נכונים, ניתן לשבור את מעגל הרחמים העצמיים ולבנות חיים מלאים ומספקים יותר.

הפוסט לדמותו של בעל רחמים עצמיים הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.

היה זה בשלהי חודש חשוון. צעדתי בכניסה לבית החולים רמב”ם שבחיפה. בחוץ היה גשם זלעפות. לפניי רץ חייל עם שבר מגובס ביד ושקית גדולה ביד השנייה. הגשם החיפאי הרטיב אותנו עד לשד עצמותינו. תפסנו יחדיו מחסה תחת קורת גג קטנה וכך אני והוא הצטופפנו, מחכים לרוגע שיאפשר לנו להמשיך בדרכנו.
לפתע פונה אליי החייל ואומר: “אני נפצעתי בימים האחרונים בעזה ולכן אני פה. אני לא דתי ורחוק מלהיות דתי, אבל דבר אחד הבנתי מהמלחמה הזו – הציצית הזו חייבת להיות עליי כל הזמן. אני לא מוותר ולא אוותר עליה”. וכך הוא מצביע על ציצית רטובה תחת בגדיו. התרגשתי, התחבקנו, ספגתי קצת מהתמימות של הקדושה שלו ונפרדנו בברכת רפואה שלמה.
המשכתי להסתובב עם הסיפור הזה זמן רב ולא הבנתי, מדוע ולמה הבין החייל היקר הזה דווקא במלחמה הזו שהציצית לא תרד ממנו, עד שנתקלתי בדבריו של הרש”ר הירש בפרשת ציצית המסיימת את פרשתנו.

הרש”ר רואה קשר ישיר בין התצפית הנכונה על החיים ועל הקמים עלינו, לבין הציצית. הציצית גורמת לאדם לעשות חשבון פשוט של מי ברא את העולם, מי שולט עליו, תכלת דומה לים וכו’.
רש”ר הירש פרשת שלח (פרק טו פסוק לט): “וכן גם לעניין השגת משאלות לבנו: לא נשקול תחילה את כוח הדברים מול כוחנו, שכן מעלינו ומעל עולמנו ניצב ה’ ורצונו הקדוש. לא נייחס גדולה וגבורה לגדולה ולגבורה החושנית והרוחנית כשלעצמה, כי רק להתאמה לרצון ה’ ולעשיית רצונו – לא לחושניות ולא לרוחניות אלא רק למוסריות בלבד – נייחס גדולה וגבורה. בהיותנו עִם ה’ נחוש עצמנו חזקים מול עולם ומלואו, ומבלעדי ה’ הרי הענק שבענקים יתגמד לעינינו לצל ננסים. וכדרך שכבר נתהפך כל רצוננו לקרב ולרחק, כן נתהפך גם המורא והתקוה שבלבנו; כי כבר חדלנו לעמוד בשירות לבנו ועינינו וכבר נכנסנו לעבודת ה’ בלבנו ובעינינו, ורק בו אנו רואים את מכוון מעשינו ומנהיג גורלנו. הפיכה זו של כל מהותנו הנפשית והחושנית, המקרבת והמרחקת, הירֵאה והמקווה – היא היא התכלית של ניצני הציצית שבבגדינו”.

כאשר אנו לוקחים ילד קטן לתלמוד תורה בפעם הראשונה, עוטפים אותו בטלית כאומרים לו: כל עוד תזכור את העיקר והטפל, מי מנהל את העולם, אז אתה מוגן ובטוח. ביום שתתחיל לחפש מגני אדם בדמות ענקים וגדולים, אתה בסכנה קיומית! וכך בגיל 120 מורידים אל הקבר את גופת היהודי עטוף בטלית – אותה טלית שליוותה אותו בהלוך, מלווה אותו גם בחזור.

הפוסט הטלית קטן של חרבות ברזל הופיע לראשונה ב-אחוות תורה.