בראש חודש סיוון באו ישראל ועמדו כנגד הר סיני. התורה מציינת זאת באופן מיוחד, ומהתבוננות בפסוקים נראה שאכן קבלת הברית נעשתה ביום הזה, ואילו למתן תורה הייתה תכלית אחרת
העלאת עצמות יוסף נזכרת בד בבד עם היציאה ממצרים, והיא אף נעשית על ידי משה. עיון בפסוקים מגלה שלולי צוואת יוסף להעלות את עצמותיו, לא היה משה מצליח להוציאם ממצרים
משה מסרב להנהיג את ישראל. סירובו לא מעיד על ענווה בלבד. מאחורי הסירוב מונחת הבנה שהנהגת עם ישראל צריכה להיות על ידי מי שיכול לרדת אל העם ולהבין את שפתו. והקב"ה, כפי הנראה, מסכים עם הנחה זו
גם יעקב וגם יוסף משביעים על ערש דווי שלא ישאירו אותם במצרים, אלא שיעקב מבקש להיקבר עם אבותיו ואילו יוסף מבקש שיעלו את עצמותיו לארץ ישראל. התבוננות בהבדלים אלו תלמד על המטרות השונות שהם ביקשו להשיג
יעקב ולבן מגדירים ביניהם גבולות ולא כורתים ברית שלום, בניגוד לבריתות אברהם ויצחק עם הפלשתים, ללמדך שעם מי שמבקש לעקור את הכל אי אפשר להתיידד אלא רק להפריד כוחות
אברהם רוצה שיצחק יינשא וינחל את הארץ. תשובת אברהם לשאלת אליעזר, האם להוציא את יצחק לחוצה לארץ, מלמדת אותנו שההשתקעות בחוצה לארץ טומנת בחובה סכנה גדולה יותר אפילו מסכנת ההתבוללות עם נשות כנען
חז"ל משבחים את אברהם שהיה הולך בצדקו מאליו, בניגוד לנח שהיה צריך סעד לתומכו. מאברהם אבינו, שסלל את דרכו בהתבוננות עצמאית, עלינו ללמוד לברר מה חובתנו האישית בעולמנו שלנו ולא להסתפק בציות ובחיקוי
המבול נקרא על שמו של נח משום שהוא לא התפלל על בני דורו, ואף לא השתדל להשיבם בתשובה. אברהם העברי, לעומתו, יחד עם זאת שהוא שומר על עמדתו העצמאית כשכל העולם מעבר אחר, לוקח אחריות על בני דורו ואינו מסתגר מפניהם