(צילום: ישראל ברדוגו)
בבוקר יום שלישי כ”ד כסליו, עם היוודע דבר הסתלקותו של מרן ראש הישיבה הגראי”ל שטיינמן זצוק”ל, ניסחנו מודעת אבל מעמקי הווייתנו ושיגרנו לדפוס. עדיין לא ידענו מה הוא כתב בצוואתו, איזו הוראה ציבורית הותיר אחר לכתו. ויהי בשומענו את בקשתו המפורשת, התקשרנו לדפוס וביקשנו לבטל את ההזמנה.
“מאוחר מדי”, אמר האיש מעבר לקו, “זה כבר הודפס ותיכף יוצא להדבקה”.
“אז תזרוק לפח”, השבנו, “אנחנו לא מעוניינים להדביק את המודעות”.
“למה אתם ממהרים”, שאל מנהל הדפוס כמנבא עתידות, “אולי תצא הוראה אחרת מהרבנים”.
ואכן, גלוי וידוע לכל בר דעת כי צוואתו של מרן זי”ע אינה ניתנת ליישום, ונכתבה מתוך ענוותנותו האדירה ורצונו האמיתי להגיע אל עולם האמת כאחד מפשוטי העם. מתוך האבל והיגון שעטף אותנו, בחרנו לקיים את צוואתו ומודעות האבל מטעם “אחוות תורה” נגנזו.
בשיחה שמסר מורנו הגאון רבי דוד לייבל שליט”א בישיבה, התייחס לנושא ואמר: “כשהלכתי בלוויה, הרגשתי רצינות ועצבות פשוטה. בניגוד ללוויות אחרות שיש בהן הספדים רבים וארוכים, הייתי צריך לחשוב לבד מהו החסר שנוצר, מה היא האבידה הגדולה. האווירה השקטה שיקפה את דמותו של גדול הדור שכל חייו רדף אחר פשטות, פרגמטיות, בריחה ממחלוקת ושלילת החרמת ציבורים שלמים מתוך היהדות החרדית (עובדים, ספרדים, מחזיקי אינטרנט, ואף אנשי הפלג שהמלחמה נגדם לא באה ממנו).
“רגע השיא היה הקראת הצוואה”, הוסיף הגר”ד לייבל בדבריו, “ששיקפה בדיוק את דמותו והשאירה רושם בל יתואר על כל שומעיה. הגראי”ל זצ”ל היה גדול הדור וידע היטב מה הדור צריך, ולמרות זאת כתב צוואתו בתנאי כפול ומכופל ‘וכל מיני אסיפות התעוררות, ואסיפות אבל ושמות שבודים’ … חבל שנשארנו בלי רושם הנקיות, הזכות והפשטות שהיוו את גדלותו וכל כך חסרים בדור יתום זה. בזה נקיים את צוואתו ונקבל על עצמנו ללמוד משניות לעילוי נשמתו”.
זכותו של קברניט הספינה בסערות התקופה, אשר נשא אותנו על לוח לבו וכאב דאוג שקד על תקנתנו, תעמוד לנו ולצאצאינו וימליץ טוב בעדנו. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
