בפרשתנו מבואר שהמשכן נבנה על בסיס התנדבותי: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. ואולם בפרשיות הבאות אנו מוצאים את גביית מחצית השקל, שהייתה חובה גמורה, ואנו יודעים שגם ממנה נלקח לבניין המשכן. בפרשת פקודי מפורש שכיכרות הכסף שנוצקו ממגבית מחצית השקל שימשו ליציקת האדנים.
השאלה היא מדוע היה צורך במחצית השקל לבניין המשכן, הרי העם תרם בנדיבות לב רחבה עד כדי כך שמשה היה צריך לעצור אותם בכוח מלהביא. הכתוב אף מעיד: וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר (שמות לו, ז). כלומר די היה בתרומה כדי לספק את כל צרכי המשכן. מדוע אם כן היה צורך בגבייה של חובה?
המשכן הורכב משני יסודות: האדנים, הבסיסים שעליהם עמד, נבנו מהחובה של מחצית השקל, ואילו שאר חלקיו נבנו מהנדבה. משמעות הדברים היא כך: בעבודת ה’ יש חלק שהוא מחויב וכפוי, ויש חלק שהוא נדבת ליבו של האדם. ומן המשכן אתה למד את הסדר הנכון. הבסיס צריך להיות חובה, ועל גביו אפשר לבנות את מה שמגיע מתוך רצון טוב.
בימי הנעורים אנו יוצקים את האדנים. לכן החינוך מוכרח להתבסס על מושג החובה. ילד צריך להכיר בכך שלא עושים רק מה שרוצים. יחד עם זאת, החובה איננה יכולה להשלים לבדה את קומת האדם. העושה מתוך חובה בלבד עלול להיות כפוף ומרוחק והוא לעולם לא יגיע לידי אהבה. לפיכך, על גבי מסד החובה יש לבנות את ארמון הרצון.
חכמים אמרו: “עשה מאהבה ועשה מיראה. עשה מאהבה – שאם באת לשנוא, דע כי אתה אוהב ואין אוהב שונא. עשה מיראה – שאם באת לבעט, דע שאתה ירא ואין ירא מבעט” (ירושלמי ברכות פ”ט ה”ה). יש כאן אמירה נוקבת. יראה לבדה אינה סיבה שלא לשנוא. אנו יכולים לחנך לחובה, אך אי אפשר לחייב לאהוב. לצד זאת, האהבה, עם כל מעלותיה, אינה מסוגלת לבדה למנוע מאדם לבעט. ההתנדבות היא פנימית, אבל אפשר לזנוח אותה ברגע של חולשה. כאן יכולה החובה להשלים אותה ולהבטיח את העקביות.
החובה וההתנדבות צריכות להתקיים זו לצד זו לאורך כל חיי האדם. לעתים החלוקה היא לפי נושאים. יש תחומים שבהם נפעל מתוך חובה, ובתחומים אחרים – מתוך התנדבות.
בזמננו רווחת יותר התפיסה שרואה בעבודת ה’ תחום ששייך כולו לרצון הטוב. הכפייה נתפסת כמשהו פסול מעיקרו. אולם התורה מדגישה כי ההיפך הוא הנכון. לא רק שיש מוסדות שמענישים על עבירות וכופין על המצוות, אלא שיש גם חובה על כל אדם להוכיח את חברו. ומה לנו יותר מכך שהמשכן, מקום העבודה וההקרבה, צריך להיות מיוסד הן על החובה והן על ההתנדבות.
אולם לצד החובה יש פעולות רבות של האדם שהן מסורות לרצונו הטוב. למעשה רוב היום איננו נתונים בתוך מרחבי החובה המוגדרים בשולחן ערוך. כמעט כל הזמן אנו מצויים במרחב של “בכל דרכיך דעהו”. ההחלטות שלנו איך לאכול, כיצד לישון, באיזה אופן להתנהג בעבודה – נוגעות לעבודת ה’ אך הן מסורות לרצוננו.
ומתרומת המשכן אנו יודעים כי שני הדברים צריכים לשכון זה לצד זה. האדנים הם החובה, שהיא הבסיס לכל עבודת ה’ ואי אפשר בלעדיה. אך על גביהם צריך האדם להקים את המשכן, שעיקרו הוא הרצון ונדבת הלב, כי אין בכוח הכפייה לבדה להביא לידי חיבור ואהבה.
