במחזור ויטרי (סימן קצד) מובא קטע שנהגו לשיר בבתי ישראל בזמירות שבת: “שבטי יה לישראל עדות, בצרתם לו צר בסבלות ובעבדות. ובלבנת הספיר הראם – בגלות מצרים – בעוז ידידות. ונגלה להעלותם מעומק בור ודות, כי עם ד’ החסד והרבה עמו פדות”.
כשהקב”ה מתגלה לראשונה למשה, הוא עושה זאת מתוך סנה – דבר שמעורר תמיהה. בורא עולם, שכוחו וגבורתו ממלאים את העולם כולו, בוחר להתגלות למשה רבינו דווקא מתוך שיח נמוך וקוצני. ידוע שלמפגש ראשון יש השפעה חזקה במיוחד, אז מדוע הקב”ה בוחר בדרך התגלות שאינה משדרת עוצמה וגבורה כראוי?
המדרש מביא הסברים רבים לכך, אחד מהם הוא שהקב”ה מביע בכך את השתתפותו בצער ישראל. הוא רצה להראות למשה שכואב לו כפי שכואב להם. מכל ההסברים במדרש, רש”י בחר דווקא בפירוש זה: “מתוך הסנה – ולא אילן אחר, משום ‘עמו אנכי בצרה’ (תהילים צא טו)”.
דברים אלה מעוררים שאלות: איך יתכן שהקב”ה מצטער על השעבוד שהוא עצמו גזר? ועוד, הרי ידוע שהשעבוד היה הכנה למתן תורה, אז לכאורה אין זה צער אמיתי אלא זמני, ובראייה האלוקית ברור שזה לטובת ישראל, כמו כל הצרות. אם כך, איך שייך לומר ולהבין שהקב”ה מצטער על כך?
המהר”ל בגור אריה מסביר בפרשת שמות ג, ב: “עמו אנכי בצרה. אין הפירוש כלל שהוא בצרה, חס ושלום לומר כך, אך פירושו שהוא יתברך אסור בזיקים בישראל, והוא עמהם תמיד, לכך כאשר ישראל בצרה אין מלכותו בשלמות. ולפיכך היה נראה לו בסנה, המורה לך על כי אין מלכותו בשלמות. וזהו פירוש ‘עמו אנכי בצרה'”.
בפרשת משפטים כתוב (פרק כד פסוק י): “ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר”. רש”י מפרש: “כמעשה לבנת הספיר – היא היתה לפניו בשעת השעבוד לזכור צרתן של ישראל, שהיו משועבדים במעשה לבנים: וכעצם השמים לטהר – משנגאלו היה אור וחדוה לפניו”.
התרגום יונתן מסביר שם (כמתורגם בכתר יונתן): “וישאו נדב ואביהוא את עיניהם ויראו את כבוד אלהים של ישראל ותחת הדום של רגליו שמוצע תחת כסאו כמו מעשה אבן ספירים, מזכיר שיעבוד ששיעבדו מצרים את בני ישראל בטיט ובלבנים והיו נשים דשות את הטיט עם אנשיהם, הייתה שם נערה מפונקת הרה והפילה את עוברה ונידוש עם הטיט. ירד גבריאל ועשה ממנו לבנה והעלהו לשמי מרום והתקינו משען תחת הדום של אדון עולם”.
מכאן עולה שלא רק שהקב”ה נמצא עם עמו בסבלם, אלא הוא אף שומר מזכרת מסבל הגלויות מתחת לכסא כבודו, והאבן הזו של הגלות מזרזת את הגאולה.
כשיהודי סובל או כואב, עליו להתחזק ולדעת שכל כאב שלו מחושב והוא חלק מכסא הכבוד של הקב”ה – שצער ועוד צער יביאו בסופו של דבר את הגאולה המיוחלת, כמו אותה לבנת הספיר שהראתה את עוצמת האהבה.
