בעולם הישיבות יש מעמד מיוחד ל’למדן החריף’, שמסוגל לעיתים לטעון טיעונים משכנעים בעד עמדות שמנוגדות לעמדות הטבעיות והמקובלות, אך מאידך, אנו מכירים גם ביקורת על ‘הלמדן’, שלפעמים הלמדנות מסיטה את הלומד מהשכל הישר והטבעי.
הגמרא אצלנו (סנהדרין יז.) והפירושים שנאמרו עליה מאפשרים לנו לדון בסוגיה זו מכמה בחינות. הגמרא מביאה את המימרה המפתיעה הבאה: “אמר רב יהודה אמר רב, אין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה”, כלומר, דרישת סף מן הדיין הוא להיות למדן המסוגל ‘לטהר את השרץ’ למרות שבתורה כתוב במפורש וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ (ויקרא יא, כט).
תוספות מביאים כי רבנו תם שאל “מה לנו בחריפות של הבל לטהר שרץ שהתורה טמאתו?”. רבנו תם עצמו נודע ביכולת הפלפול שלו (הרב ראובן מרגליות בספר מרגליות הים מפנה לשו”ת הרמ”א סימן צ”א, שם כותב הרמ”א בתוך דבריו “באמת יש לתמוה על רבנו תם וגדולתו שהיה יודע לטהר את השרץ מן התורה”), אך הוא תמה על פשוטה של הגמרא, ושואל ‘איזה ערך יש בלמדנות עקומה?’.
רבנו תם עצמו מנסה לפרש את המונח ‘לטהר את השרץ’ באופן נקודתי יותר, אך ראשונים אחרים מבהירים כי אין הכוונה לאדם שבפועל מורה שהשרץ טהור, אלא שיש לו יכולת להצביע על טיעון שמטהר את השרץ (יד רמ”ה). המאירי כינה את הדין הזה בגמרא ‘דרך הפלגה’, כלומר, שהגמרא מתכוונת רק להגיד שיש צורך ביכולת למדנות גדולה, אך לאו דווקא ממש ‘לטהר את השרץ’.
המאירי מציע הסבר חדשני נוסף לדרישה הזו. לדבריו, הדרישה שבסנהדרין יהיו ‘למדנים’ גם עם יכולת ‘למדנות’ שמביאה לדינים שאינם נכונים, נובעת מתפקידו הנוסף של הסנהדרין כמנהיג העם. ולכן, לפעמים הסנהדרין יצטרך “לחדש גזרות ותקנות דרך כלל או דרך פרט להסיר עניין מכוער לפי מה שיראה בזמנו בסמך מועט”, כלומר, יכולת הפלפול הזו נצרכת בשביל לשרת את הסנהדרין בכדי לגזור גזירות ותקנות חדשות, קבועות או זמניות. היכולת הלמדנית הזו יכולה לסייע להם שגזירותיהם החדשות יתקבלו.
מכל מקום, הדרישה ללמדנות ולחריפות מנוסחת בגמרא באופן כזה שהגמרא מצביעה בבירור על כך שאלו יכולות להביא למסקנות מופרכות מבחינה הלכתית אך משכנעות, ודווקא את סוג הלמדנות הזו רב רוצה בתוך הסנהדרין. הסיבה לכך היא, שכאשר אנו מחליטים בדיני נפשות או דיני ממונות, אנו חייבים להציב מול עינינו את ה’איפכא מסתברא’ החתרני ביותר, הלמדן הוא הגנה מעולה מפני ‘קונספציה’ של בית הדין, כי הוא יכול להציג סברות וזוויות ראייה אחרות.
אך הלמדנות לבדה היא חרב פיפיות. היא אולי יכולה להציל אותנו משגיאות, אך היא מסוגלת להפיל אותנו לשגיאות אחרות. ולכן, יש צורך דווקא בלמדן שמודע לכך שהלמדנות יכולה להגיע למחוזות מופרכים. כשהדיין יודע שהוא מסוגל בכח למדנותו גם להכשיר את השרץ, הוא יהיה זהיר בהרבה כאשר ישמע טיעון למדני שמנסה להתנגד לשכל הישר. למדן המסוגל לטהר את השרץ, הוא לא רק מוגן מפני חשיבה שטחית, אלא הוא גם מוגן מפני נפילה לתוך תהומות של ‘למדנות של הבל’, הוא הרי יודע היטב שלמדנות בלתי מרוסנת יכולה להביא גם למסקנות מופרכות.
לשמחתי, בספר ‘מרגליות הים’ מפנה לספר ‘קובץ’ על הרמב”ם (בשמו המלא והפחות מוכר: קובץ על י”ד החזקה) אשר חיבר ר’ נחום טרייביטש (הלכות ע”ז ו ד) שכתב דברים ברוח דומה וזו לשונו: “אע”פ שנראה להם ק”ו ברור ולא ידעו שום פרכא על זה אעפ”כ אסור להם לענוש אולי יש פרכא נעלמת מאתם ובזה מורה להם שיודע לטהר את השרץ מקל וחומר וידע בעצמו שיש לדון ק”ו אע”פ שאינו אמת ומזה יבין בעצמו שלא לענוש מן הדין”.
