אחרי קבורת יעקב חוששים האחים שיוסף ישיב להם רעה כגמולם: וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר. כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו. בפסוק הסמוך מתברר שהם מחליטים לבוא בעצמם והפעם משום מה אינם משתמשים בצוואת אביהם אלא מציעים להיות לעבדים: וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים.
החשש של האחים לא היה תלוש. חז”ל במדרשם (ב”ר ק, ח) אומרים שאחר מותו של יעקב הפסיק יוסף להזמינם לסעוד אצלו. היה גם סיבה לחשוב שכל חיי יעקב לא רצה יוסף לצערו, אך עתה הוא יגבה את מחיר המכירה.
בשלב ראשון סברו האחים שדי למסור לו את שציווה אביו לפני מותו למחול להם. אך כפי הנראה, בכיו של יוסף התפרש אצלם באופן שגוי. הם סברו שבעקבות השליחות, נפער מחדש הפצע הכואב של זריקתו לבור ועל כך הוא בוכה. לכן הם ממהרים להופיע בעצמם ולהציע להפוך לעבדיו. אולם יוסף בוכה מסיבה אחרת לגמרי. הוא בוכה על עצם הקרע בינו לאחים, שהגיע עד כדי כך שהם חוששים מהאפשרות שהוא יהרוג אותם.
יוסף מבטל את חששם ואומר: אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱ-לֹהִים אָנִי. וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱ-לֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב.
פליאתו ‘התחת א-לוהים אני’ אינה מובנת דיה. הלוא הקב”ה נתן סמכות לאדם לעשות צדק ואין צריך להיות אלוקים לשם כך, מה גם שהוא משנה למלך ואין ספק שהוא רשאי להעניש. ובכלל, יש להבין, אלו תעצומות נפש שימשו את יוסף כדי להבליג על השנים הקשות כל כך שעבר בגללם.
צריך לזכור שהמחלוקת בין האחים לא באה לפתרונה. תהום פעורה בין גישתו של יוסף לגישתם של האחים. הוא יפה תואר ויפה מראה, מסלסל בשערו, מצליח בבית פוטיפר, מצליח בבית הסוהר ולבסוף מתמנה למושל על האימפריה הגדולה בעולם. מולו האחים מבקשים להתבדל, לשבת בארץ גושן, לא להתמנות כשרי מקנה אצל פרעה. בעקבות הוויכוח ביניהם על ההנהגה הראויה הם מכרוהו. הוא אמר להם שהוא הולך להנהיגם על פי דרכו והם סירבו והחליטו להגותו מן המסילה. גם כעת, הם עדיין אינם מסכימים עם דרכו. המחלוקת האידאולוגית ביניהם נותרה בעינה, גם כשהם מתחננים אליו שהוא יסלח להם. והיא עוד תמשיך לפעפע שנים ארוכות, עד לפילוג הממלכה. מדוע אם כן מסכים יוסף לשכוח הכול.
כדי להבין זאת צריך להקשיב ללשון הפסוקים: הֲתַחַת אֱ-לֹהִים אָנִי – אֱ-לֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה. כלומר הסיבה שהוא לא שם עצמו תחת א-לוהים היא לא עניין של ענווה או חוסר סמכות, אלא משום שהוא מתמקד בשליחות הנפלאה שהוטלה עליו בעקבות מעשיהם, ‘להחיות עם רב’. מבחינתו זו משמעות האירועים. הוא התגלגל למצרים כדי לכלכל את משפחת יעקב ולהצילה ממוות. אם הוא יפגע בהם, לא יהיה פשר לכל סבלו.
ניתן לשמוע זאת גם בסיום דבריו: “וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ, אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם”. יש כאן תפנית מדהימה – האחים שמכרו אותו לעבד עומדים כעת בפניו ומציעים את עצמם לעבדים. אבל יוסף, במקום לקבל את הצעתם או להענישם, מתעקש דווקא להמשיך לכלכל אותם. למה? כי זו השליחות האלוקית שלו.
במעשי יוסף מונח לקח לדורות, לכל מי שפועל למען אחיו, אך לא בהכרח זוכה להכרת טובה ולפעמים גם להיפך. אם הוא זוכר שכל מעשיו נבעו משליחות של דאגה לאחיו, הוא יכול תמיד לשים בצד את המחלוקת ולדבוק בשליחות המונחת לפתחו.
