וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת.
מדוע התורה מאריכה לספר שהוא עשה למקנהו סוכות? ועוד, מפני מה קורא יעקב את המקום על שם הסוכות שעשה לצאן ולבקר ולא על שם הבית שבנה למשפחתו?
נראה כי התורה ביקשה לומר שחניה זו הייתה קבועה ולא קבועה. הוא אמנם בונה לו בית אך הוא אינו מתכוון להשתקע במקום. לכן הוא קורא למקום דווקא על שם המחסה הזמני שנעשה לבהמות. ואכן, תכף לאחר מכן יעקב ממשיך במסעו: וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר. ושוב אין זו קביעת מקום סופית. הוא אינו נכנס אל העיר אלא מתיישב מחוצה לה. כמי שתוהה האם לקבוע את מקומו כאן או לא. צריך כמובן להבין במה הוא בדיוק מסתפק.
גם המשך מסעו בארץ טעון ביאור. הוא אינו שוקט אל שמריו אלא נע ממקום למקום. משכם הוא עובר לבית אל, מבית אל הוא נוסע בדרך אפרתה ומשם למגדל עדר עד שלבסוף הוא שב לחברון. אי אפשר להתעלם מזה שהמסע רצוף גם צרות – כמעט בכל תחנה מתרחש אסון. בשכם נטמאת דינה. בבית אל מתה דבורה. בדרך אפרתה מתה רחל. ובסמוך למגדל עדר חוטא ראובן. השאלה היא כפולה, מדוע הוא לא שב מיד לבית אביו בחברון ומה פשר המסע והצרות התכופות לכל אורכו?
יעקב כידוע הינו בעל דרך שונה בעבודת ה’ מאברהם ויצחק. את הדרך הזו הוא סלל בחרן ועימה הוא שוב לכנען. בשלב ראשון הוא מחפש לקבוע לעצמו מקום עצמאי משלו. הוא לא רוצה לשוב להיות בן בבית אביו. הוא אינו בטוח שזהו המהלך הנכון אך הוא בוחן. לכן חנייתו בסוכות קבועה ואינה קבועה, ולכן הוא אינו נכנס לשכם עצמה אלא חונה מחוצה לה. הוא מבקש לגשש האם משפחת יעקב מצליחה להיבנות בארץ כמשפחה נפרדת ההולכת בדרכו.
ואולם הוא אינו זוכה למנוחה. אם נתבונן נמצא שהצרות נוחתות עליו בדיוק כשהוא שוקל להשתקע במקומות שאינם חברון. דינה נלקחת כשהוא מתקרב לשכם ובודק את האפשרות לגור בה. כשהוא מגיע לבית אל ועולה הברירה לשבת שם הם נפרדים ממינקת רבקה. האסון הגדול של פטירת רחל אמנו מתרחש ‘בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה’, כשמן הסתם היה בכוונתו לדור שם. וכשהוא נוטה אהלו הלאה ממגדל עדר, ושוב, כנראה מתוך שיקול להשתקע בעיר הסמוכה, מבלבל ראובן את יצועיו.
יעקב מסיק מכך שהקב”ה אינו חפץ שהוא יקבע את מגוריו במקומות אחרים. העובדה שהוא מבקש ללכת בדרך שונה מאבותיו אינה מצדיקה בניית בית במקום שונה מאביו. לכן הוא מסיים את בחניה האחרונה בהחלט, בחברון. והכתוב מדגיש: וַיָּבֹא יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו מַמְרֵא קִרְיַת הָאַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן *אֲשֶׁר גָּר שָׁם אַבְרָהָם וְיִצְחָק.* כלומר הוא מבין שעליו לקבוע את מגוריו כהמשך למגורי אברהם ויצחק, ובזה תמו מסעותיו בתוך הארץ. (בניגוד לעשו שאמנם מלא כבוד לאביו אך אינו ממשיך לגור עימו אלא עובר לארץ אחרת.)
גם הפרשה הבאה תיפתח בפסוק: וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב *בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו* בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. הדגיש הכתוב ‘בארץ מגורי אביו’, לומר לך שישיבתו של יעקב היא כהמשך לדרכו של אביו. לא משום שהוא הולך באותה דרך בדיוק. אלא כי בסופו של דבר יעקב, עם דרכו הייחודית, עומד כהמשך לאבותיו.
זאת לפי ערכנו: פעמים שאדם מוצא לנכון לסלול לו דרך שונה משל אבותיו, בגלל כוחות נפשו השונים או מציאות חייו השונה. נדרשת מידה של עצמאות כדי להיות מסוגל ללכת בדרך אחרת. אולם אסור שעצמאות זו תיהפך לניתוק. בסוף המסע לחיפוש הנתיב האישי בעבודת ה’ צריך האדם לשוב לבית אביו. אין לנו מקור ושורש אחרים מלבד מה שקיבלנו מאבותינו. אנחנו יכולים להצמיח ענפים שיתפשטו לכיוונים שונים, ובלבד שנכיר בכך שהיניקה בסוף היא משורש אחד – איש לבית אבותיו.
