פרשת הדודאים של ראובן ולאה היא אחת הפרשיות שנראות לכאורה סתומות בתורה. כפי שמספרת הגמרא בסנהדרין, מנשה בן חזקיה הביא אותה כדוגמה לסיפור שאין בו תועלת, ועל זה עונה הגמרא בשצף קצף ובביטויים קשים.
אנו ננסה לדלות דרכי חיים מאותו אירוע מיוחד של ראובן.
החתם סופר והאלשיך מגלים סוד נפלא בדבר: “וי”ל דמרמז הקרא בימי קציר חיטים היינו שבועות ומביאת יעקב בשבועות זמן מתן תורתנו נולד עמוד התורה יששכר יודעי בינה לעיתים, וזה ידעו האמהות ברוח הקודש, ולכך התאוותה לאה לביאה זו, ורחל שהייתה עקרה, ולא הי’ מוליד מביאה ההיא, הסכימה עם לאה ומחלה על ביאתה כדי שיולד אז עמוד התורה”. מעשהו של ראובן הוביל להולדת יששכר, שעתיד להיות עמוד התורה של עם ישראל.
רובד נוסף מתגלה בדברי חז”ל על הפסוק “וילך ראובן בימי קציר חטים”. רבא ברבי יצחק אומר בשם רב שמכאן לומדים על צדיקים שאינם פושטים ידיהם בגזל. המדרש (בראשית רבה עב, א) מרחיב ומקשר זאת באופן מפתיע לפסוק “חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה”. קישור זה דורש הבנה – כיצד מעשה הדודאים מלמד על חינוך?
היפה תואר מבאר: “והא קא משמע לן הכא, שכמו שבנערותו נשמר מן הגזל, כן לבסוף ביקש הארץ שמעבר הירדן שהיא נאה למקנה, כדי להרחיק עצמו מן הגזל, שאילו יכנסו לארץ ישראל שהוריש יהושע, שאין המקום נאות למקנה יצטרכו לרעות במקום גזל”. כאשר אנחנו פוגשים את שבט ראובן בכניסה לארץ ישראל כשהם מבקשים לשבת במקום מרעה, זה כדי להימנע מגזל שמצוי אצל הרועים, ודבר זה כבר נטבע בשורש נשמתם כאשר ראובן לקח דודאים ונזהר מהגזל.
אם נשלב את הטעמים יחד, נלמד מכאן יסוד עצום: ראובן דואג לעמוד התורה בליל מתן תורה – זה אירוע ענק והיסטורי שעתידו נתון כרגע בידיו של ראובן. לכאורה בזמן שכזה הוא אמור להיות נטול כל מחשבה גשמית, הרי עתיד התורה של ישראל על כף המאזניים, אבל דווקא שם התורה מגלה לנו על זהירותו של ראובן ממידת הגזל, פגיעה בבין אדם לחברו, גם במצב עילאי וגורלי שכזה.
ראובן חי באורח חיים כזה של זהירות שיא מהגזל, והתנהגותו נטבעת בטבע של צאצאיו שכמה דורות אחר כך מבקשים חלק מעבר הירדן כדי לא להיכשל בגזל. חוקרים רבים עסוקים בשאלה האם בעיית התנהגות היא תורשתית או גנטית, וראובן במעשה זה לימד אותנו שהתנהגות חיובית, ואולי דווקא בזמנים רגישים ומיוחדים, הופכת את ההתנהגות לטבע של ילדיו. צריך לדעת לנצל זמנים מיוחדים ורגישים לזהירות יתר במידותינו והתנהגותנו, שכן אז יותר מתמיד, אנו חושפים את אישיותנו ומנחילים אותה לילדינו.
