כחלק מהתוכנית של רבקה להעביר את הברכות מעשו ליעקב, אנו מוצאים שהיא מלבישה אותו בבגד מיוחד של עשו: “וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן”.
על מנת להתחקות אחר מגמתה של רבקה בהלבשת הבגדים המיוחדים הללו, יש לדייק היטב את לשון הפסוק. האריך הכתוב ואמר “בגדי עשו בנה הגדול… ותלבש את יעקב בנה הקטן”. וכי איננו יודעים מי הוא הגדול ומי הקטן?
והנה חז”ל הפליגו מאד במעלת בגדים אלו ובייחוסם. בירושלמי (מגילה פ”א הי”א) מבואר שעשו היה משמש בהם בכהונה, במדרש (במדב”ר ד, ח) משמע שאלו היו כתנות עור של אדם הראשון, ורש”י מביא בשם מדרש אחר שהיו אלו בגדים ששימשו את נמרוד. חכמים יודעים זאת לא רק ממה שנאמר “החמודות” – כלומר בגדים שחומדים אותם. יש בפסוק רמז נוסף. נאמר בו: “אשר איתה בבית”. והלוא אם היא עושה בהם שימוש, מובן מאליו שהם זמינים לה, אלא שביקש הכתוב לומר שרבקה הופקדה על שמירתם, ומכאן שמדובר בחפץ יקר ערך.
כאשר עשו לובש בגדים אלו, יש בכך ביטוי לתפיסת מעמדו בעיני עצמו. הוא מתיימר להיות בכורו של עולם כמו אדם הראשון. הוא מתנשא למלוך כנמרוד ולהתקדש ככהן גדול. אם כן, כאשר רבקה מלבישה את יעקב בבגדיו, היא כביכול אומרת לו: אתה, ולא עשו, ראוי לכל המעלות הללו.
ועדיין צריכים אנו להבין, מדוע דחוף היה להלבישו בבגדים אלו לפני גנבת הברכות. התשובה לכך היא שיעקב היסס לפני גנבת הברכות. התורה מספרת לנו שהוא מהסס שמא אביו יתפוס אותו בגנבתו. איש תם הוא, שלא הורגל בתרמיות. רבקה רואה זאת ומבינה שלא די במה שהיא יודעת שהוא ראוי לבכורה. כדי להתניע את תוכנית הגנבה, יעקב זקוק לתפוס את עצמו כבכור. לשם כך היא מלבישה אותו בבגדיו היקרים ביותר של עשו – בגדי מלכותו. כהדגשת הפסוק, היא לוקחת את בגדי “הבן הגדול” ומעבירה אותם ל”בן הקטן”. היא כביכול מבצעת את העברת הברכות בעצמה. אין זו הכנה בעלמא לקראת המשימה, אלא היא משנה את תפיסתו העצמית. הבגדים אינם תחפושת זמנית אלא הצהרה: “אתה כבר הבכור”. זו אינה היערכות לקראת מה שיהיה, אלא קביעת עובדה מוגמרת על פי מה שהוא ראוי לו.
במעשה זה מלמדת אותנו רבקה יסוד חשוב. לעתים אנו רוצים להוביל מהלך פרטי או ציבורי, שמשמעויותיו מרחיקות לכת. מטבע הדברים עולים חששות רבים. האם נוכל להתמודד עם ההשלכות? ומה יהיה עם ניכשל? ואולי אנחנו קופצים מעבר לדרגתנו? והאם התקיימו כבר כל התנאים הדרושים כדי להתחיל במהלך?
בהלבשת בגדי עשו החמודות מונח פתרון עמוק לבעיה הזו. במקום להרגיש כמי שמנסים להגיע למקום מסוים, עלינו לראות את עצמנו כאילו שאנחנו כבר שם – בנקודה שאליה אנו שואפים להגיע. במקום לשאול את עצמנו “האם אני מוכן?” או “האם אני ראוי?”, עלינו לפעול מתוך הכרה פנימית כאילו כבר הצלחנו.
תודעה שכזו תגרום לאדם להתחיל, וברגע שהוא עושה את הצעד הראשון, גם מה שנראה מופרך בהתחלה מתברר כאפשרי. בתוך העשייה נפתחות אפשרויות חדשות שאי אפשר לחשוב עליהן בנקודה הראשית. אך קודם כל צריך להתחיל, ובשביל שיהיה את עוז הרוח להתחיל – צריך לפעמים ללבוש את בגדי הבכורה גם אם טרם השגנו אותה, כלומר יש לסגל הכרה פנימית שאנו ראויים למה שאנחנו שואפים להיות ומסוגלים למה שאנו מעוניינים לעשות.