תקשורת בין-אישית היא מיומנות חיונית בכל תחומי החיים – הן בספירה האישית והן במרחב המקצועי. היא מאפשרת הבנה טובה יותר בין אנשים ומסייעת ביצירת יחסים חיוביים ושיתופי פעולה יעילים. היא התהליך שבמהלכו אנשים מחליפים מסרים (מידע, רגשות, משמעות ועוד) בצורה מילולית ובצורה בלתי מילולית. היא לא רק מה שנאמר במהלך השיחה, אלא גם איך הדברים נאמרו, מהם המסרים הלא-מילוליים שהועברו דרך הקול, הבעות הפנים, תנועות הידיים, התנוחה ושפת הגוף.
כאשר שני אנשים או יותר נמצאים יחד, והם מודעים לנוכחות של האחר, מתרחשת תקשורת, לא משנה כמה עדינה או לא מכוונת.
אחד האסונות הגדולים של האנושות בדור האחרון הוא הסחת הדעת בשיחות בין בני אדם. אנשים קובעים תור לרופא, ממתינים חודשים, ואז תוך כדי דיבור על תפקודי הכליות הבעייתיים הם מעיינים בהודעות וואטסאפ שהם מקבלים, או המחמירים – עונים לשיחת טלפון מול פרצופו המשתאה של הרופא.
ולא צריכים להיות רופאים בשביל לחוות את זה. מספיק שתמתין בסניף הדואר כדי לדעת היטב מה יאכלו בארוחת הצהריים בביתו של היושב לצידך או מה שלום בנו.
ולצערנו, כך זה בשיחה עם הילדים שלנו, ואצל בני זוג, ואף בתפילות בחלק מהמקומות. אנשים זמינים גם בתפילה לקבלת שיחה מהאישה אם להוציא את הילד מהגן וכדומה. התקשורת שלנו הפכה ללקויה וחסרה, איננו שותפים במבטיו או מקשיבים לתת-הטקסט של בן שיחנו, וכך אנו מאבדים קשרים עמוקים ורגישים.
ראשיתו של שיח לקוי זה כבר מופיע בפרשתנו, כאשר אם אחת רואה שבנה במצב קשה. היא לא יושבת לידו לעודדו ולחזקו כראוי לאם, אלא היא מזניחה אותו ונותנת לו לדבר לעצמו מתחת לשיחים.
רש”ר הירש פרשת וירא פרק כא פסוק טו:
“כל התנהגותה של הגר אופיינית ביותר ומציינת את הטבע של בת-חם שלא נתעדן. אם ישראלית לא תטוש את ילדה, ולו רק כדי לדבר על לבו, ולו רק כדי להקל עליו כדי חלק אחד במיליון של שנייה. הנוטש ילד באפס מעשה, מפני ‘שאין בכוחו לראות בייסוריו’, אינו פועל מתוך רחמים; זוהי אנוכיות אכזרית של נפש-אדם שנעצרה בטבעה הגס. אדם בעל שיעור-קומה אנושי יודע להשליט את הכרת חובתו על רגשותיו העזים ביותר, חובתו משכיחה את הכאב שבלבו ומדריכה את ידו להושיט סיוע ועזרה, ולו יהא בידו רק לגמול חסד עם המתייסר בייסורים ולעמוד על גביו ולהשתתף בצערו. מכאן משמעות עמוקה לנאמר בפסוק יז: ה’ שמע ‘את קול הנער’, ולא קולה של הגר. זעקתו של אדם, היוצאת מתוך אנוכיות ובאפס מעשה, אינה מגיעה עד לכסא הכבוד”.
דברי הרש”ר הירש מהדהדים היטב בדורנו. כמו הגר שלא הייתה שם בשביל בנה, גם אנחנו לא נמצאים באמת עם היקרים לנו. ההתעלמות שלנו היא לא בריחה למדבר אלא בריחה למסך – לעוד הודעה, עוד שיחה, עוד סרטון.
אנחנו חייבים לעצור את זה, להניח את המכשיר בצד ולהתחיל להקשיב באמת זה לזה.
