לשון הרמב”ם: ראש השנה ויום הכפורים אין בהן הלל לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד, לא ימי שמחה יתירה (הל’ מגילה וחנוכה פ”ג ה”ו). בראשית השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, והדבר פשוט הוא שהדין והמשפט מביאים איתם חשש ויראה, שמא לא נעמוד בדין. חז”ל בנוסח התפילה הדגישו עניין זה, ותיארו את הדין בצורה נוקבת: ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב ואיזו לשלום איזו לרעב ואיזו לשובע ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמוות (ברכת זכרונות). נוסח דומה נקט בעל הפיוט ‘ונתנה תוקף’.
השופר אף הוא מעורר חרדה, כלשון הפסוק אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ (עמוס ג ו), וכמו שכתב הרמב”ם בנוגע לכוונת התקיעה: רמז יש בו, עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם (הל’ תשובה פ”ג ה”ד).
מאידך, אי אפשר להתעלם מן המקורות הברורים שיש צד של שמחה גם בראש השנה. בנביא נאמר על יום זה: וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת י”י הִיא מָעֻזְּכֶם (נחמיה ח י), ועיין שאגת אריה (סי’ קב) שהוכיח ממקורות רבים ונאמנים שיש מצוות שמחה מדאורייתא ביום זה. הסברה בזה מובנת, תחילת השנה היא זמן שמרחיב את לבו של האדם באופן טבעי. אם בראש חודש יש שמחה, על אחת כמה וכמה בראשית השנה, זמן שהאדם מתמלא בו בכוחות רעננים ובתקוות חדשות.
ואף תרועת השופר – אי אפשר שלא לשמוע בה גם את צד השמחה, כמו שמתואר מנהגו של הגר”א: רבנו היה שמח מאוד בעת תקיעת שופר וכן אמר שצריך להיות ברוב שמחה וחדווה, כדוגמת המדינה ביום שממליכים מלך ומעטרים אותו (כתר ראש קב). תרועת השופר היא המלכת המלך, כך היה המנהג להכתיר מלכים, כפי שמוכח בפסוקים רבים, והמלכה היא דבר שממלא בשמחה וחדווה.
כמבואר במסכת ראש השנה, הלכות השופר נלמדים משופרו של יובל שהוא ללא ספק אירוע משמח עד בלי די – כל הקרקעות חוזרים לבעליהן וכל העבדים משתחררים מתחת יד משעבדיהם והכל מתאפס לנקודת ההתחלה שבה כולם בני חורין. מהשוואה זו אנו למדים שגם תוכן התרועה בראש השנה דומה לתרועת היובל: כל יחיד ויחיד זוכה בראש השנה לצאת לחירות, להשתחרר מכל השתעבדויותיו ונפילותיו, לשוב למצבו המקורי והטהור ולהתחיל דף חדש בעבודת ה’.
ואכן קהילות שונות בתולדות עמנו הדגישו צדדים שונים של יום זה. יש מי שהדגיש את השמחה וההתחדשות. לפי דרך זו, הטיית המשפט מדין לרחמים נעשית דווקא על ידי שכחת העבר, על ידי התרוממות של שמחה ויציקת רוח רעננה בעבודת ה’, בתורה וביראת שמים. לעומת זאת יש מי ששם את הדגש על אימת הדין ועל זעזוע המשפט, מתוך הבנה שהיראה ממלכות ה’ עשויה לתת פרי בדמות שינוי המעשה והתייצבות על דרך טובה.
בסליחות שאנו אומרים ניתן לראות היטב איך קהילות אשכנז, שסבלו והשתעבדו תחת עול מלכות אדום בסבל בל יתואר, שזרו בפסוקי הסליחה תיאורים על גודל הצרות ועומק עול הגלות, לעומת נוסח עדות המזרח שמייסד את עבודת הסליחה על החזרה לה’ בטוב לבב. באופן מקביל נחלקו הדרכים בין ישיבות ליטא ובין גדולי החסידות לגבי היחס ליום הדין.
כיוון שהן לצד היראה והן לצד השמחה יש יסודות איתנים במקורות ובמנהגי הקהילות, אין מקום להכריע בין הדרכים או לבטל חלילה אחת מהן. אולם חשוב לדעת כי הדרכים השונות שסללו לנו גדולי הדורות פתוחות בפנינו, ומי שיודע שאת השינוי בחייו הוא ישיג באופן מועיל יותר בדרך אחת, ודאי יכול הוא להחזיק בה בלב שלם, וממנה להשיג תוצאות חיים לשינוי אמיתי בעבודת ה’.
