פיוט ‘עת שערי רצון’ התחבר על ידי רבי יהודה בן שמואל אִבְּן-עַבַּאס, ידידו של רבי יהודה הלוי, ובן דורו של רבי משה אבן עזרא. הוא אף קבע את שמו באקרוסטיכון: עבאשׂ יהודה שמואל. בין דוברי הערבית הוא נקרא: אַבּוּ אַלְבְּקֶא יִחְיָא בֶּן עַבַּאס אַלְמַגְּרְבִּי (המערבי).
רבי יהודה נולד וחי בפאס שבמרוקו. הוא היה דיין ומשכיל נכבד בעיני היהודים והגויים כאחד, ומשורר בחסד. בשלב מסוים נדד רבי יהודה למזרח, ובשנותיו האחרונות חי בארם צובה (חַלַבּ). תושבי ארם צובה הפליגו בחשיבותו ‘ויש מהם יתפארו בשירי בן עבאס, ויאמרו כי לא קם אחריו מי יחבר שיר’ [רבי יהודה אלחריזי ב’תחכמוני’, מהד’ טופורובסקי, ת”א, תשי”ב שער יח, עמ’ 194]. לא ייפלא אפוא שכשליש מפיוטיו ששרדו, נשתמרו במחזור ארם צובה.
ח’ שירמן [ידיעות המכון, ח”ו עמ’ רצז-שיג] קיבץ כעשרים פיוטים, חלקם ממחזורים שונים: ארם צובה, רומא, תימן, ואף מסידור רב עמרם גאון; וחלקם מדפים שנמצאו בגניזה הקהירית. כולם שירי קודש, מוטיביהם: גלות וגאולה, סליחה וכפרת-עוון; והם נועדו לימים הנוראים.
מאחורי הפיוט
‘עת שערי רצון’ הוא אחד מפיוטים אלה. מכל פיוטי העקידה, נתחבב זה במיוחד על קהילות הספרדים ובני עדות המזרח. את הסיבה לכך יש לבקש לא רק בערכו הספרותי של הפיוט, אלא אף בנסיבות כתיבתו.
רבי יהודה נשא לאשה את חנה בת רבי יצחק אסחאק בן אל בצרי הלוי, עמה השתדך בעת ביקורו בבגדאד. שנים רבות לא היו להם ילדים, עד שבלילה אחד ראתה עצמה קוראת בחלום תפילת-חנה, ואז נדרה נדר שאם תלד בן, תקרא שמו שמואל, כשם שמואל בן חנה. לאחר שנות כמיהה ארוכות, זכו רבי יהודה ורעייתו לחבוק בן, כשחנה מקיימת את נדרה וקוראת לו: שמואל.
מיד עם עומדו על דעתו, השקיעו בו אביו ואמו בחינוך לתורה וחכמה. תחילה למדו אביו עברית, ואחר כך את התורה ופירושיה. בן י”ג התחיל ללמוד אצל חכמים שונים את המדעים: חשבון, אסטרונומיה, פנקסנות, הנדסה, אלגברה ורפואה. שמואל מעיד על עצמו שהתמסר בכל כוחו ללימודים ‘עד שלעתים שכח לאכול לחמו’. בגיל י”ח כבר חיבר חיבורים במדעים אלה, והתפרנס מן הרפואה שלדבריו הצטיין בה מאוד: ‘כל חולה שטיפלתי בו נרפא, וכל חולה שמאסתי בטיפולו, נלאו יתר הרופאים לרפאו’.
אלא שעם ההצלחה, חלה התפנית ששימשה רקע לחיבור הפיוט ‘עת שערי רצון’. במשך ארבע שנים הסתיר שמואל מאביו את משיכתו לאמונת האסלאם, עד שבשנת 1163 בהיותו בן 18 גולל במכתב ששלח לאביו לחלב את המניעים שהניעוהו להמיר את דתו. האב נסע למוסול כדי לפגוש את הבן פנים אל פנים ולנסות להניאו ממעשהו. ידע האב שסיכוייו אינם גבוהים, ובעודו בדרך חיבר את הפיוט ‘עת שערי רצון’. עם הגיעו למוסול, חלה ומת מבלי שיראה את בנו.
הפרטים על השתמדותו נודעו לנו ממקור ראשון, דהיינו מפי המשומד בעצמו. הוא חיבר ספר בשם ‘אפחאם אליהוד’ (סתימת טענות היהודים) שבו הוא מתפאר בדתו החדשה על פני הדת היהודית. שם הוא גם מעיד על אביו שבקצות המערב היו קוראים לו רבי יהודה אִבְּן אַבּוֹן, וכי הוא היה ‘הגדול בבני דורו במדעי התורה. ידיו רב לו במליצה, בנאום ובכתיבת שירה ופרוזה-חרוזה מניה וביה (אימפרוביזציה)’. על אמו חנה הוא כותב שמוצאה מבצרה, והיתה ‘חוקרת בחכמות התורה, ובכתיבה בלשון עברית’.
לא קשה לתאר את ייסורי הנפש הקשים שעברו על רב וגדול בדורו כר’ יהודה אבן עבאס, שבחייו הפך בנו יחידו – עורף לדת אבותיו, וביד רמה עבר לדת נכריה. כאברהם אבינו בשעתו, ראה אבן-עבאס את עצמו עוקד את בנו עקידת גוף ורוח על מזבח אש-דת זרה.
מזועזע ונסער עד מעמקי הנפש נטל רבי יהודה את עטו ושפך את מרי ליבו בעקידתו ‘עת שערי רצון’, אותה הוא משורר באופן דו-משמעי מרטיט כשהוא מותח קו מעורר פלצות בין קורותיו לקורות אבי האומה. הלמות-הכח ועוז הביטוי המפעמים בסליחה, נובעים מלב קרוע ומורתח של אב העוקד את בנו.
הסליחה כולה, לבד מבתי הפתיחה והחתימה, מספרת את פרשת העקידה על פי התורה והמדרשים. המחבר מייצר דרמה הממחישה את ניסיון העקידה מתוך מתח וריתוק נפש הקורא.
על העומק הדו-משמעי ניתן לעמוד במילותיו ‘הַאַתְּ בְּיוֹם זֶה דָּתְךָ שׁוֹכֵחַ’, לצד ביטויים נוקבים על דת האסלאם אותה הוא מכנה ‘מִמְּתֵי הַשֶּׁקֶר’, או: ‘אוֹר הַרְאִיתֶם צָץ בְּרֹאשׁ הַר הַמֹּר (=הדת היהודית), וַיֹּאמְרוּ לֹא נֶחֱזֶה רַק מַהְמוֹר (=דת האיסלאם. מהמורות – שוחה, בור עמק)’.
הרב יצחק שוראקי מבאר שבחתימת הבתים ‘עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ’ [שפירושה הפשוט הוא על אברהם ויצחק – העוקד והנעקד], הוא רומז לפרעות האל-מֻוַואחִידוּן שפרעו פרעות ושחטו כל מי שלא האמין באסלאם; ‘אָז יַאֲמִיר זֶבַח (=ישראל שנשחטו) וְהַזּוֹבֵחַ (=המוסלמים); עוֹקֵד (=המוסלמים) וְהַנֶּעְקָד (=ישראל) וְהַמִּזְבֵּחַ (=צדק ה’).
את צער אשתו חנה שכמהה לבן שיגדל לתורה ויראה, הוא משורר בקינה: שִׂיחוּ לְאִמִּי כִּי שְׂשׂוֹנָהּ פָּנָה / הַבֵּן אֲשֶׁר יָלְדָה לְתִשְׁעִים שָׁנָה / הָיָה לְאֵשׁ וּלְמַאֲכֶלֶת מָנָה / אָנָה אֲבַקֵּשׁ לָהּ מְנַחֵם אָנָה / צַר לִי לְאֵם תִּבְכֶּה וְתִתְיַפֵּחַ / עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ.
