על חטא שחטאנו בפגיעה בתלמידנו

לפני ימים ספורים, התקשרה אליי אם של תלמיד. קולה הנרגש סיפר על אירוע מהשבת האחרונה: בנה בן ה-17 ישב בסעודת שבת, נרגש במיוחד. כשנשאל לפשר התרגשותו, הסביר שהשבוע, בדרכו לתפילת שחרית, פגש אותו המדריך ואמר לו כמה מילות עידוד על תפקודו. “אתה מבין”, אמרה האם, “הוא בן 17 ולראשונה חווה מילים חמות מאיש צוות בישיבה”.

בני ובנות נוער רבים חווים תחושות קשות, לא רק מעצם ההתמודדות עם הדרישות המוסדיות, אלא גם מחוסר ההערכה לה הם זקוקים. שני סיפורים אישיים חקוקים בזיכרוני:

בילדותי הצעירה למדתי בתלמוד תורה מסוים. המלמד של אחר הצהריים עודד אותנו להיבחן בעל פה על משניות מסכת ביצה. אלא שעבדכם הנאמן התקשה בבחינות בעל פה. אותו מלמד לא ויתר ולא הסכים לאפשר מבחנים בכתב כחלופה. יום אחד הוא פנה אליי באופן אישי ושאל איזה ממתק אני אוהב. סיכמנו על חבילת במבה גדולה (מושג מאותם ימים…). אולם הסיכום האישי לא הספיק; מאותו יום, כשהיה בודק נוכחות ברשימה השמית, הוא שינה את שמי ל”בוטנים” (במלעיל). כך הוא והחברים הדביקו לי כינוי זה עד שבסוף השנה עזבתי את אותו מוסד. אמנם נבחנתי בעל פה על מסכת ביצה, אך נותרתי עם טעם חמוץ בפה ובנשמה של “בוטנים”.

בבחרותי למדתי באחת הישיבות שבה הר”מ נהג להאריך בשיעור העיון על חשבון תפילת מנחה, ויתרה מזאת, בעשרת ימי תשובה על חשבון לימוד המוסר המיוחד לימים אלו לפני מנחה. בתמימות, כבוד ועדינות ניגשתי אחרי השיעור לאותו ר”מ לבקש אם אפשר לסיים את השיעור בזמן כדי שנספיק ללמוד מוסר ולהתפלל מנחה. הוא שמע ולא הגיב במיוחד. למחרת, בשעה היעודה, אותו ר”מ עצר את השיעור מול עשרות רבות של בחורים וקרא לי בשם חיבה שהמציא: “אברהמל’ה, לך למנחה ולמוסר, אל תפסיד. אנחנו ממשיכים פה…”. מאז אותו יום ולאורך כל אותה שנה, לא נכנסתי עוד לשמוע שיעורים באותה ישיבה.

בדורנו, חובתנו לייצר תחושות הצלחה וחיבור אצל בני הנוער. דרישות מרובות או מציקות מובילות להאשמה עצמית ומשברים מתמשכים. המציאות המורכבת דיה; עלינו לעודד, לתמוך ולחבק, לצד החינוך הנדרש.

הרש”ר הירש מסביר את קללת “המארה”: “היא המהומה – התחושה המתמדת של גערה, של האשמה עצמית, והתודעה שאדם ראוי לנזיפה מאת ה’. חוסר שקט פנימי ומצב רוח מתמיד של האשמה עצמית ימנעו את ההצלחה ממעשה ידי האדם בכל” (פרק כח, פסוק כ).

על אלו הפוגעים בנפשות תחת מסווה של חינוך, מסביר הרש”ר: “החטאים הנזכרים כאן נעלמים בדרך כלל מעיני הבריות, והחברה האנושית שומרת החוק איננה יכולה לפקח עליהם; משום כך הם נמסרים כאן להשגחה האלוקית הגוזרת ברכה וקללה. זה הוא אפוא הרעיון של הארורים האלה: ‘ארור’: לא תצלח דרכו של אדם העושה אחד מאלה: הוא מתחזה כלפי חוץ כמי שדבק בה’, אך בחשאי הוא כופר במציאותו ובהנהגתו הבלעדית של ה'” (פרק כז, פסוק טו).